תגית: מאיר שלו

בשנת 1939 הוקמה מק"י, מחלקת קשר יונים, שהכשירה יוני דואר לשימושה של מחתרת ההגנה. כשהוקמה המדינה, נוסדה יחידת יונאים, על בסיס אותה מחלקה, כחלק מחיל הקשר. שובכים ניידים צורפו לפעילותן של היחידות השונות, והוסיפו לשמש את הצבא עד מחצית שנות ה-50', כשהטכנולוגיה דחקה אותן אל דפי ההיסטוריה. על פעילותם של היונאים והיונים במחצית השניה של שנות ה-40', עד הקרב על לטרון, מספר מאיר שלו באמצעות שתי דמויות מרכזיות – הנער שכונה "התינוק", בן למשפחה מתפוררת שגדל כילד חוץ בקיבוץ, ומצא את מקומו בשובך שהוקם במקום; ונערה, שכונתה "הילדה", שהביאה יונה פצועה אל גן החיות התל-אביבי, שם מוקם השובך המרכזי של מק"י, והצטרפה מוקסמת אל הצוות שאימן את היונים וטיפל בהן. בין שני הצעירים נוצר קשר של אהבה, שתוחזק באמצעות יונים שעפו בין העיר לקיבוץ, עד נפילתו של "התינוק" בקרב.

הסיפור של היונים ושל האנשים שטיפלו בהן, נמסר לידיו של יאיר, שמפנה את דבריו בעיקר אל אמו המתה, הדמות הדומיננטית בחייו. יאיר, כהה ועבה ומגושם, בניגוד להוריו ולאחיו התמירים והבהירים, חש תמיד יוצא דופן, אולי גם פחות מוצלח. גם בנישואיו לליאורה, אמריקאית עשירה, הוא מרגיש במקום השני. אמו, מעט לפני מותה, העבירה לו סכום כסף, וביקשה שישתמש בו כדי למצוא בית משלו, מקום משלו. נתח גדול מן הסיפור עוסק בחיפוש הבית ובשיפוצו, בסיועם של נדבן, שהוא לנצח אסיר תודה לאביו של יאיר, רופא שהציל את בנו, ושל בתו של הנדבן, אהובתו בעבר ובהווה של יאיר.

הכתיבה של מאיר שלו מפוארת, עמוקת ידע, שופעת להטוטי לשון, מדויקת לפרטיה ומעמידה תמונות מלאות חיים. הבעיה היא שכל היופי הזה אינו מכסה על דלות העלילה. בגרעינו זהו סיפור מעניין על יחידה בלתי מוכרת ברבים, וגם סיפור ענוג על אהבה צעירה הגוברת על כל המכשולים, אפילו מערימה על המוות (גם אם סצנת השיא בלתי סבירה בעליל). הגרעין הזה עטוף בסיפור חייו בהווה של יאיר (שאת הקשר שלו אל "התינוק" אפשר לנחש, אבל לטובת מי שאינו חובב קלקלנים אמָנע מלציין אותו), סיפור ארכני, חוזר על עצמו, בלתי מושקע בהסברת הדמויות ומניעיהן, ולמרבה הצער לא ממש מעניין. כתוב טוב, כל סצנה בנפרד, אבל החיבור לכלל עלילה מושכת אינו מתממש.

וזוהי, בעצם, הבעיה הקבועה של עם ספרי הפרוזה של שלו. הסגנון נפלא, רוחב האופקים מרשים, העלילה לא. לכן ספרי העיון שלו גם יפים וגם מרתקים, וספרי הפרוזה יפים בלבד. "יונה ונער" אינו יוצא מכלל זה. למעשה, בין ספרי הפרוזה שלו הוא מן החלשים.

לפיכך, רק בזכות השפה וההיבט ההיסטורי – המלצה מסויגת.

עם עובד

2006

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

"סוד אחיזת העיניים" הוא אוסף של שש הרצאות שנשא מאיר שלו באוניברסיטת תל אביב ב-1998. הכותרת של סדרת ההרצאות היתה "גיבורי ילדות", אבל שלו דיבר לא רק על ספרי ילדים, אלא גם על כאלה שנועדו לקהל מבוגר. אולי היה מדויק יותר לכנות את הסדרה בשם שיכלול את המונחים קריאה וכתיבה, שכן היא עוסקת באלה מכמה היבטים. לא בכדי מוקדש הספר לבתיה ויצחק שלו "שלימדו אותי קרוא וכתוב".

בשתי ההרצאות הראשונות – שלו מכנה אותן שיחות – נקודת המוצא היא כתיבתו של נחום גוטמן החביב עלי. הראשונה, "מעגל האור" עוסקת בשאיפתו של גוטמן לסדר ולכללים: "פעמים רבות הוא מביע את שאיפתו זו, לעולם תקין ומאורגן, שלגורל אין בו שליטה, עולם שבו כל אחד יודע מה תפקידו ומה מקומו, שהדברים נעים בו במסילותיהם המתוכננות והצפויות". שלו תולה שאיפה זו בשני ארועים מכוננים בחייו – מות אמו בעודו ילד, וגירוש תושבי תל אביב במלחמת העולם הראשונה. כצפוי משלו, הוא אינו מצטמצם אל תוך גבולות נושא צרים, אלא מרחיב את היריעה. בין השאר הוא כותב על דמות ההורים אצל גוטמן ואצל אריך קסטנר, דן באגדות ילדים ובעיקר בזהבה ושלושת הדובים, הנקשרת לעולם מסודר ומאורגן, ומצביע על מוטיבים תנ"כיים בכתיבתו של גוטמן. "כדאי לדעת קצת תנ"ך כדי לקרוא ספרות עברית", הוא מציין באמרת אגב.

השיחה השניה, "קסם המזרח, הנאלח והנפלא", עוסק בהתבוננות של גוטמן בהוויה המזרחית הזרה לו, ובאופן בו הוא סולד מקולוניאליזם תרבותי אך בוחר את ההעדפות התרבותיות שלו עצמו. אם יש היבטים בתפיסתו של גוטמן שנשמעים צורמים היום, שלו מצביע על הבדלי הזמנים ומתייחס בהבנה לתפיסות השונות. גם בפרק זה הוא נדרש לסגנונו של גוטמן, ומציין לדוגמא: "בדרך-כלל סופרים מתיחסים לסמלים שלהם במידה של ערפול מתנשא, כמו הרופאים של הדור הישן, שהיו מתלחשים בלטינית ליד מיטת החולה. אבל נחום גוטמן, שהוא סופר צנוע, מודיע לקוראיו: שימו לב, סימבול מימין!"

השיחה השלישית, "האחות האהובה והאהובה האחות", עניינה יחסים אסורים בין אח ואחות בראי הספרות. במרכזה של שיחה זו עומד "פרקי שיר השירים", סיפור אהבה שכתב שלום עליכם, ושלו, בניתוח מבריק, מפנה את תשומת הלב לאופן בו הסופר מעצב את היחסים בין הדמויות ומפתח את סיפורו.

המורים ניצבים במרכזה של השיחה הרביעית, "המורים שלנו". השיחה נפתחת בדיון על מסרים ומוסר השכל בספרים, ששלו סולד מהם, עוברת אל החינוכיות ואל התקינות הפוליטית – "התקינות הפוליטית, הפוסלת את המילה "כושי" באופן אוטומטי, עוסקת בקליפה במקום בתוכן, והיא מסיטה את האש מן העיקר אל הטפל" – ומשם אל דמויות מורים בספרות, ביניהם המורים ב"הלב" שכולם עריריים ותלמידיהם הם תחליף לילדיהם, ובמציאות. בשיחה זו מופיע לראשונה הביטוי שנתן לספר את שמו, בהקשר לשבחים שקיבל שלום עליכם ממוריו: "לא היה פה יותר מאשר סוד אחיזת-העיניים," הוא אומר, ומסביר איך למד לקלוט פרט מפה וללקוט פרט משם, ולשלב את הדברים בתשובותיו בצורה שוטפת ויפה.

על הקריאה ועל הכתיבה, ועל קשרי הגומלין בין הקורא לסופר, מדבר שלו בשיחה החמישית, "השדיים של הנימפה". "הסופר הוא הדיקטטור האמיתי האחרון עלי אדמות", הוא כותב, או בלשונו של הנרי פילדינג, "בהיותי למעשה מייסדה של ממלכה ספרותית חדשה, הריני בן-חורין לחוקק בה חוקים כטוב בעיני". הסופר חופשי לספר כרצונו, והוא הקובע את האמת ואת הבדיה, כפי שכתב אריך קסטנר (ומובאים כאן גם ציטוטים דומים מפי גוטמן, ביאליק וסטרן): "בין אם קרו הדברים בפועל ובין אם לא קרו, אחת היא – ובלבד שיהא המעשה אמיתי […] מעשה אמיתי הוא מעשה העלול להתרחש בדיוק כשם שאתה מתארו בספרך". אבל למרות ה"דיקטטורה", הסיפור אינו שייך בלעדית לכותב, אלא הוא "שב ונוצר עם כל קורא וקורא, ואלף הפנים והפירושים שאלף קוראים מוצאים בו – הן העדות החותכת לכך". בין שאר פנינים בשיחה זו, הוא מספר על שגעון הדיאטה והצמחונות שתקף את אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, בשל הסתירה שבין היקף כרסו של המשורר ובין תדמיתו הלירית, משום ששמע הערה מנערה זרה שהתיחסה לפער שבין שירי האהבה שכתב למראהו.

השיחה האחרונה, "רוח הסיפור", היא דיון מעניין בסגולותיו של כותב הספרים, כולל ניתוח מרתק של דמות המספר ב"הנבחר" של תומאס מאן. בשיחה זו הוא חוזר אל הביטוי של שלום עליכם, שהוזכר למעלה, ומוסיף: "רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות. אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן. העמדת הפנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מן החוזה שבין הקורא ובין הכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית, ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי".

מאיר שלו ניחן בסקרנות ובידע, ובכשרון להציג אותם בפני הקורא. אני נהנית לקרוא את ספרי הפרוזה שלו בשל השפה הנאה והעושר התרבותי, אבל הם נשכחים ממני מהר. ספרי העיון שלו, ביניהם "ראשית", "גינת בר" ו"תנ"ך עכשיו", הם אלה שנשארים איתי. "סוד אחיזת העיניים" מצטרף אליהם.

מומלץ

עם עובד

1999

איתמר ובועז הם אחים, בשנות השישים שלהם, הראשון מבוגר מאחיו בכשנתיים. פעם בשנה מגיע איתמר מארצות-הברית לארץ לשהות קצרה, והשניים מעבירים יחדיו "ליל אחים" במלון בו הוא שוהה. בכל לילה כזה הם שותים בלי להגביל את עצמם, ומדברים על ילדותם, על אהבותיהם, על חייהם. איתמר פורץ מדי פעם בבכי, בועז מתפרץ מדי פעם בזעם, ולכן הם בוחרים להתבודד, להבדל מן המשפחה, מאשתו של בועז, כי "איננו רוצים שמאיה תהיה עדה לא לחולשתי ולא לזעמו". האחים שונים זה מזה, כמעט הפכים. איתמר הוא יפה תואר וקצר-רואי עד מאוד. "שני הדברים קבעו את מהלך חיי יותר מכל תכונותי האחרות", הוא אומר. הוא רך ורגיש ופגיע, בעוד בועז ירש את המעשיוּת ואת האלימות המודחקת אך המבעבעת של אביהם. "אבא שלך", מכנה אותו איתמר, בהתיחסו לקשר בין בועז לאב, שנוצר אולי כניגוד להעדפה הברורה של האם את בנה הבכור היפיפה. למרות שחוו ילדות והתבגרות תחת הניכור הקשה ששרר בין הוריהם – השניים לא החליפו מילה, ואיתמר נדרש לתווך ביניהם – ולמרות שניצבו לכאורה בפינות שונות של זירת ההתגוששות המשפחתית, הקשר ביניהם איתן.

בלילה המתואר בספר מספר איתמר לבועז על חוויה שעבר עשרים שנה קודם לכן. למה לא סיפר קודם ולמה הוא מספר כעת? התשובה תתברר בסיומו של הסיפור, ותהיה אחת משלוש הפעמים בהן ייאמר "אל תספר לאחיך", בכל פעם מפיו של דובר אחר בהתייחס לאח אחר. בעוד בועז נענה לציווי מתוך התחשבות ברגשותיו של איתמר, איתמר נענה מתוך כניעותו. כי איתמר הוא כזה, רך וגמיש ונסחף. הארוע המכונן של חייו היה החלטתה של מיכל אהובתו – עליה הוא אומר "חשבתי ועוד אחשוב עליה בכל המקומות ובכל הזמנים ובכל הנשים האחרות" – להפרד ממנו אחרי חמש שנים יחדיו. "אהבתי את אדוניתי ונרצעתי לרצונה", הוא אומר בדיעבד, ולכן בזמן אמת הגיב על שברון הלב שלא יירפא לעולם במלים, "כן, זה חבל מאוד, אבל אם זה מה שאת אומרת וזה מה שאת רוצה, אז כנראה זה מה שצריך לעשות".

החוויה עליה הוא מספר כעת החלה כשיופיו משך את תשומת לבה של בעלת בר בו ישב לשתות, וזו הזעיקה למקום את שרון, ידידה צעירה שלה שביקשה לבלות לילה בלתי מחייב עם גבר יפה תואר. מה שהצטייר כהרפתקה מינית בלתי מזיקה התפתח במהלך הלילה לסיפור אימה מסגנון "מיזרי", כשאיתמר ושרון מתעתעים זה בזה, וידה של האשה על העליונה. מה מניע את שרון? הפתרון יגיע בסופו של הסיפור. איתמר הוא מספר סבלני, מרבה בפרטים, מניע את סיפורו קדימה ולצדדים, חוזר לילדות, למיכל, להורים, לשירותו הצבאי, להגירתו לארצות-הברית. בועז הוא מאזין קשוב, מעורב מאוד, חי את החוויה כאילו לא התרחשה שנים רבות קודם לכן.

האופן בו איתמר מספר ובועז מקשיב ומתערב הם שמייחדים בעיני את הספר. מאיר שלו מנווט באמנות את העלילה בין הווה לעבר, כששיחות מתנהלות בו זמנית בשני המישורים. יש משהו מהפנט בשילוב וגם במעורבות העמוקה של בועז, שמדי פעם נזעק לתת עצה כאילו הדברים מתרחשים מול עיניו. "אני מספר לך משהו שהיה ונגמר לפני עשרים שנה. כבר מאוחר מדי להגיד לי מה לעשות", מגיב איתמר כשבועז מנסה לומר לו כיצד להגיב למהלך של שרון. התרשמתי גם מן הדיוק בבנית דמויותיהם של האחים, שניהם נוגעים ללב כל אחד בדרכו, וממערכת היחסים שנבנתה ביניהם.

"אל תספר לאחיך" כתוב בסגנון שאינו אופייני למאיר שלו. פחות סיפור אפי, פחות הברקות לשוניות והפגנת ידע מעמיק בשפע מקורות. בכל זאת, למרות שאני מעריכה את סגנונו הרגיל, נהניתי לקרוא גם את הספר הזה, והערכתי את האומץ לנסות משהו שונה, שאכן זכה פה ושם לביקורת בלתי אוהדת דווקא מפי מעריציו. מצד שני, כמו בספרי פרוזה אחרים שלו, שוב התאכזבתי בסיום. שתי ההתרות שהזכרתי למעלה בלתי משכנעות, ומהנאה וסקרנות גלשתי לחוסר סיפוק.

מכל מקום, בשל ההנאה שגרם לי ברובו, אני ממליצה עליו.

עם עובד

2022

כותרת משנה: פעמים ראשונות בתנ"ך

בדברים שנשא לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד של מכון וייצמן, סיפר מאיר שלו בין השאר, שזוכת פרס נובל, עדה יונת, הזכירה את אביו, יצחק שלו, מי שהיה המחנך שלה בכתה ד', כאחד משני המורים שתרמו להישגיה. כששאל אותה כיצד תרם מורה לספרות ותנ"ך ולשון וידיעת הארץ והיסטוריה, להצטיינותה בביוכימיה, ענתה: "הרגשתי שהוא רואה דברים בצורה אחרת מאנשים אחרים. הרגשתי שהוא רואה דברים שאנשים אחרים בכלל לא רואים". "אבי היה אדם חילוני," הוסיף ואמר בנו. "לא מחמת זלזול ועצלות אלא מתוך ידיעה והכרה. הוא קרא ולימד תנ"ך באהבה ובבקיאות רבה, אבל דרכו הייתה גם ביקורתית, וספקנית, חותרת אל האמת, מסרבת לקדש אדם או מסורת או דיסציפלינה בלי לחקור ולדרוש – בדיוק מה שצריך כדי להצטיין בביוכימיה". באותה גישה ניגש גם מאיר שלו אל סיפורי התנ"ך. בספרו "תנ"ך עכשיו", וגם בספר שלפנינו, הוא מבקש את האנושי שבסיפורים ואת הלקח שביקשו להנחיל. גישתו אינה דתית, אלא היסטורית וספרותית. הוא מביע הערצה לסופרי התנ"ך ומבקר אותם, אינו עוסק בשאלה אם אכן התרחשו הדברים כמסופר, וחותר אל לוז הסיפור בדרכו היחודית.

כל אחד מאחד-עשר פרקי הספר עוסק במופע הראשון של מונח בתנ"ך: אהבה, חלום, מלך, בכי, מרגלים, בעל חיים, אוהבת, נביא, צחוק, שנאה, חוק. המופע הראשון עשוי להעיד על ההתיחסות של התנ"ך כלפיו, ושלו מרחיב בענין זה, אך כל אחד מן המונחים הוא מקפצה לדיון רחב יותר בנושאים העולים ממנו. אציג בקצרה כמה מהם.

הפעם הראשונה בה נזכרת אהבה התנ"ך היא בציווי של אלוהים לאברהם להעלות לעולה אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. הפרק עוסק בהרחבה בסיפור העקדה, שלדעתו של שלו נועד להראות לאילו סמטאות אפלות יכולה להגיע צייתנותו של המאמין הצייתן ביותר במקרא. צייתנותו של אברהם תשוב ותעלה בפרק אודות הבכי הראשון, בכיה של הגר המגורשת, שאינה מסוגלת לראות במותו של בנה. בשני המקרים הללו נדרש אברהם להקריב את בנו, ובשניהם השכים לקום ולציית. אברהם הוא המאמין שכל אלוהים מאחל לעצמו, כותב שלו.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

בין שאר פרטים מעניינים בפרק אודות האהבה הראשונה, נהניתי מגישתו של הסופר לסיפור חייו של אברהם אחרי שובו מהר המוריה. הוא מצביע על רמזים ברורים לניתוק בינו ובין בנו ואשתו, וגם בינו וביו אלוהיו. אולי כדי לכפר על הטראומה שגרם ליצחק, הוא שולח את אליעזר למצוא לו אשה. רק אחרי שעלתה בידו משימה זו, שבה אליו שלוות נפשו, והוא מרשה לעצמו להנשא שנית וליהנות מחיים פשוטים. מבריק.

הפרק אודות הבכי הראשון – כאמור, בכיה של הגר – מתייחס גם למקרי בכי אחרים, ומספר את הסיפור שהוא אולי המרגש ביותר בספר. דוד ציווה להחזיר אליו את מיכל בת שאול, שהיתה אשתו וניתנה לאחר. "רומן שלם מסתתר כאן, מקופל בפסוק אחד, וכשקורא בעל לב קורא אותו, הוא נפתח ומתעלעל בלבו", כותב שלו. הוא נוטל את התיאור התמציתי של דרכה של מיכל חזרה אל דוד, והופך אותו לסיפור חי ומפורט, תוך שהוא מתמקד בבעלה השני, פלטיאל בן ליש, שהלך אחריה ובכה.

וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ-מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן-לוש (לָיִשׁ) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד-בַּחֻרִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב

וכמו שהוא יודע לרגש, כך הוא גם מצליח להצחיק. מונח הריגול מוזכר לראשונה כשיוסף מטיח באחיו מְרַגְּלִים אַתֶּם, אבל הפרק עוסק בחלקו הגדול בפרשה המפורסמת של שנים-עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. פרשה זו מוצגת במונחים של ימינו, החל ב"מי נתן את ההוראה", דרך המינוי הלא הגיוני של ראשי השבטים למרגלים – כך נשלחה לארץ חבורה לא מקצועית, גדולה מדי, בולטת מדי, והגרוע מכל – חבורה של פוליטיקאים, שיש בה חשבונות והתחשבנויות, יצרים ואינטרסים זרים, ויותר משמץ של תחרות – עבור בהוראות הבלתי מקצועיות שקיבלו, וכלה במסירת ממצאי המשימה לכל העם, במקום למי ששלח אותם, ובחילוקי הדעות הצפויים בין השליחים. מכאן הוא עובר לגרסתו של משה לארועים, כפי שהיא מובאת בספר דברים, ומספר כי משה של ספר דברים החמיר אף יותר מהגישה של "כולנו אשמים" של היום, שלפיה גם ההנהגה וגם העם אשמים. אצלו ההנהגה זכאית והעם לבדו אשם. באמת אין חדש תחת השמש. אבל לא הכל שלילי: סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו מעיד על הפקת לקחים נבונה.

פרק מעניין עוסק בנביא הראשון. בפתיחתו חולף הסופר ביעף על מופעי המונח, ובוחר להתמקד בסיפורו של יונה, למרות שהתואר נביא לא נקשר במפורש בשמו. הוא מביע השערות בדבר הסופר שכתב את הספר – אולי ירמיהו או תלמידו – ומניח שמטרת הסיפור, שמן הסתם לא התרחש באמת, היא להבהיר מהו תפקידו של הנביא ולהסדיר את "יחסי העבודה" שלו עם אלוהים. ואולי היתה גם מטרה נוספת, להתריע מפני הידרדרותם של הנביאים באמצעות שושלת של שלושה: אליהו, שהרג למען אלוהיו ואמונתו; אלישע ששילח דובים טורפים בארבעים ושניים ילדים מפאת כבוד פדחתו; ואחריהם יונה, אשר היה מוכן לראות באובדנה של עיר שלמה, במותם של מאה ועשרים אלף גברים, נשים וטף, כדי שיישמר כבודו המקצועי.

סיפורי התנ"ך, מתוך עיניו של מאיר שלו, חיים ונוכחים ורלוונטים לימינו. כך, לדוגמא, בפרק על החוק הראשון הוא כותב על החוקים הידועים מכולם – עשרת הדברות – ומתייחס בעיקר ל"ללא תחמוד", הדיבר האחרון שאינו ניתן לביצוע: הכל נכשלים בדיבר האחרון, וכך יצרה הדת המאורגנת את המצב הרצוי מבחינתה: תחושה מתמדת של אשמה שחש אדם כלפי אלוהיו, וידיעה שאין הוא יכול להשביע את רצונו. כך יצרו עשרת הדברות את ההיזקקות המתמדת של המאמין לתיווכו של הממסד הדתי, תמורת העמלה המקובלת בשוק המעשרות. בפרק על בעל החיים הראשון – התנינים הגדולים – הוא מתייחס להוראה הכמעט ראשונה שניתנה לבני האדם, מיד אחרי פרו ורבו: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. למה דווקא הוראה זו, כשרבות וחשובות יותר יכלו לתפוס את מקומה? הוא מעלה את ההשערה שלמרות היחס הבלתי הוגן של בני האדם כלפי בעלי החיים, הם חשים אי נוחות, ולכן בדו הרשאה אלוהית שתקל על מצפונם.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, חידשתי את הידע שהיה לי וקצת התפוגג, התעשרתי בידע חדש, ובעיקר התרשמתי מכתיבתו הרעננה והכובשת של מאיר שלו. גם אם לא מאמצים את זוית הראיה שלו, היא מעוררת סקרנות ומחשבה. בסקירה זו הצגתי מעט מן השפע שבספר, ואני ממליצה על קריאתו.  

עם עובד

2008

בהקדמה ל"תנ"ך עכשיו" מציג מאיר שלו את גישתו אל סיפורי המקרא. הוא דוחה את הפרשנות המסורתית שמייפה את הסיפור המקראי ומוצאת בו פנים הלכתיות, ומבקש את האדם שבסיפור: "התנ"ך שלי הוא תנ"ך אחר. מחבריו ודמויותיו הם בשר ודם. הוא לא חובר בידי אלוהים, וגיבוריו אינם קדושים וטהורים. אין לי השכלה של חוקר ולא מוטיבציה של דרשן. זה ספר שאני אוהב לקרוא בו, והוא גורם לי להתרגשות ומחשבה. יש בתנ"ך כמויות מספיקות של פוליטיקה, אהבה, אמונה והגות כדי לעורר כל קורא להרהר במתרחש סביבו גם בימים אלו".

פרקי הספר נשענים על פרקי התנ"ך, החל מבראשית וכלה בדברי הימים. מאיר שלו משיל מן הסיפורים את מעטפת המיתוס, מתנער מפרשנויות צדקניות, ומבקיע ישירות אל הלב האנושי הפועם של העלילות. התהליך הזה, כך לדעתי, אינו מוזיל את המקור המקראי, אלא מציב אותו בגובה עיני הקורא, ומאפשר לו להפיק ממנו מסרים ומסקנות והיקשים, שישמשו אותו לא רק להתענגות על אירועי העבר אלא גם, ואולי בעיקר, להתבוננות מפוכחת בהווה.

הכתיבה של שלו רבת חן, שזורת הומור, בעלת תשומת לב לפרטים, ומעמיקה לראות אל תוך נפשם של גיבורי הדרמות. השלכותיו אל ההווה (שנות השמונים של המאה הקודמת) נקשרות יפה אל הפרקים שהוא מתאר, אם כי פה ושם לוקות בעוקצנות מופרזת (וזוהי ההסתיגות הקלה היחידה שלי מן הספר). מעבר להנאה מהניתוחים ומהסגנון בו נכתבו, הספר מספק הזדמנות להזכר בסיפורי המקרא בדרך נעימה.

חשבתי שאבחר פרק אחד כהדגמה, אבל באמת קשה לבחור רק אחד. מבחינת עומק הניתוח הרשים אותי במיוחד הפרק "אדם מלך החיות", העוסק בסיפור בריאת האדם, שהוא בעצם סיפור בן שתי גרסאות, המתוארות בזו אחר זו בספר "בראשית". אהבתי את תיאור סיפור אהבת יעקב לרחל, שהשפעתו על הסופר באה לידי ביטוי בספרו "כימים אחדים". "מיכיהו והקונסנזוס" מתאר תהליך קבלת החלטות, שבשינויים המתבקשים תואם לכל מקום בו הממסד חושש מדעה שונה. חשתי אי נעימות לצחוק ב"איש היה בארץ עוץ", אבל הציניות שבה מתייחס שלו ליחסו של אלוהים אל איוב הצחיקה אותי מאוד. "מילדות קשה לעסקנות פוליטית" הוא סיפור קורע לב על הפעוט שמואל שנקרע מהוריו ונמסר לידי עלי, ועל ההשפעות ארוכות הטווח של ילדותו של התנהלותו כמבוגר. הסופר קושר באופן מבריק בין המעיל הקטון שאמו של שמואל היתה תופרת ומביאה לו מדי שנה, להתקף הזעם שחווה כששאול קרע את כנף מעילו, ולזיהויו על ידי שאול אצל בעלת האוב כ"איש זקן עולה והוא עוטה מעיל". וכן הלאה, כל פרק פנינה, והספר כולו מומלץ מאוד.

שוקן

1985

איורים: Collectio Imaginum Historiae Israelitorum 1848

בדמיוני אני גרה בבית קטן מוקף גינה, שצמחים משובבי לב פורחים בה בשלל צבעים, טבע בזעיר-אנפין על סף דלתי. בפועל אני מסתפקת בעישוב בגלל החשש מנחשים שימצאו מסתור בסבך, ואפילו צמח עמיד בעציץ מתקשה לשרוד אצלי. בדמיוני אני מתווה ביד קלה קוים משמעותיים ורבי חן על בד ציור. בפועל אני מסוגלת לשרבוט ילדותי שרק הורה גאה במיוחד יתלה על המקרר. התסכול מהפער שבין המציאות שבדמיוני לזו שסביבי מוצא לעצמו מוצא וניחומים בסִפרות. אני אוהבת לקרוא ספרים על ציירים אחוזי דיבוק היצירה, ואני נסחפת עם ספרים שנכתבו באהבה ובתשוקה.

"גינת בר" הוא ספר שנכתב באהבה. מאיר שלו מטפח גינת בר בביתו שבעמק יזרעאל, ובספר הוא מתאר את הפכים הקטנים שבעולם העשיר של הגינה. לשלו יש, כידוע, ידע נרחב בתנ"ך, בהיסטוריה, ובתולדות עם ישראל וארץ ישראל, ולכל אלה יש ביטוי בספר. אין כאן סיפור כרונולוגי, או מעשיה המתנהלת ברצף סיפורי. מדובר יותר באוסף של התבוננויות, כששלו נותן את לבו לפרטים קטנים, קשוב לרחשי הטבע. הוא מספר על פעולות פשוטות של טיפול בגינה, מצרף כמה מתכונים, שר שיר הלל למריצה, מתייחס לחילופי העונות, מעניק תשומת לב לבעלי חיים, מחזיר הבר ועד הנמלה, שר עם הציפורים, כורך את סיפורה של הגינה עם אזכורים ספרותיים, מיתולוגיים והיסטוריים, ואפילו מעניק יעוץ רומנטי:

גברים יקרים, שמעו קולי; מחזרים ואוהבים, האזינו אִמרתי – קִטפו סברס לאהובותיכם כאשר עשיתי אני לאהובתי. הסברס הם מנה צמחונית, אורגנית, קרבית וגברית, אך לא גסה ולא אלימה ולא שוביניסטית. קִטפו להן סברס, קלפו, שימו במקרר, וכחום היום חלו את פניהן במתוק-המתוק הצונן הזה. די ב"סחטתי לך כוס של נבט חיטה, חמדתי". אמרו מעתה: "קטפתי לך סברס. רוצה?"

למה גינת בר ולא גינת נוי? בעיקר בשל ההשתלבות הבוטנית במרחב: שוב לא יצמחו אצלי זרים מיוחסים מווימבלדון ומדרום אפריקה, אלא רק צמחים מקומיים.

אני כותב את השורות האלה בתחילת הקיץ. הגינה כבר יבשה, והדשא שבגינה של השכנים ירוק יותר מהדשא שאין לי. אבל החוטמיות וחבלבלי השיח והאגרוסטמות מנקדים אותה בסגול ובוורוד, ועוד מעט יפרחו בה עשרות רבות של חצבים שיגיחו מהאדמה הקשה אל האוויר הקשה לא פחות, ואז, כמו בכל שנה, יבואו לחזות בהם ילדי הגן, ישבו סביבם וישירו להם שירי חג וסתו, גשם ירד, והגינה תוריק ותפרח ותשוב לחיים עד הקיץ הבא.

אני אוהבת מאוד את סגנון כתיבתו של מאיר שלו, פחות מתרשמת מהעלילות שבספריו. "גינת בר" אינו מציע עלילה, רק עונג פשוט מן הסגנון הרהוט, מן העברית הנאה, ומן הטבע המבצבץ מבין המילים. נהניתי הנאה מרובה גם מן ההומור הדק והאינטליגנטי שלו, ופה ושם התגלגלתי מצחוק. על הדרך למדתי כמה דברים חדשים.

לפניו בתור המתינו לי שני ספרים אחרים, אבל לא יכולתי לעמוד בפני הקסם של תמונת הכריכה. את הציור שעל הכריכה, ועוד ציורים ורישומים רבים בתוך הספר, ציירה רפאלה שיר. בציורים, כמו בתוכן הטקסטואלי, יש פשטות וישירות ואהבה שמאוד דברו אלי. היה נחמד למצוא בסוף הספר ציורים של הפרחים "על פי סדר הופעתם", כמו שחקנים ראשיים בסרט, או כמו רשימת דמויות בספר.

ספר שהוא הנאה נטו.

עם עובד

2017

רישומים וציורים: רפאלה שיר

אני אוהבת את שפת הכתיבה של מאיר שלו. שלו שולט בשפה, מלהטט בה, תוך שהוא נשען על מגוון תרבותי יהודי וישראלי. הקריאה בספריו היא תענוג, ואם לשפוט לפי טבלאות המכירות, העובדה ה"אליטיסטית" הזו, ששפתו עשירה וניצבת הרבה מעל שפת הדיבור העניה השולטת במקומותינו, אינה מהווה מכשול עבור ציבור קוראים נרחב. אני קוראת את ספריו לאט, שלא ייגמרו.

אולם אליה וקוץ בה. אמנם השפה היא חגיגה, אבל התכנים, ובעיקר סיומי הספרים, מאכזבים. הרבה יופי המכסה על ריקנות. "שתים דובים" לוקה גם הוא בהיבט הסיפורי. לאורך כל הספר נבנית עלילה, נבנה מתח, אך כשמתקרבים לסיום בציפיה להתרה, לשיא, לאמירה שתצדיק את הסיפור, הספר נופח את נשמתו הסיפורית ומאבד משמעות. למעשה כל הפרטים היו ידועים בשלב די מוקדם, והסיום הוסיף בסך הכל אספקט אכזרי במיוחד למה שארע, ותו לא. מתבקשים איזשהם לקחים, איזושהי אמירה ביחס למשפחה המעוותת הזו בעקבות גילוי הגופה, משהו שרותה המספרת תתרום מעבר לעובדות. אבל שום דבר לא נאמר, והשתיקה במקרה הזה אינה רועמת, היא מאכזבת.

העלילה בקצרה: רותה תבורי מספרת למראיינת, שמתענינת בהיבטים המגדריים של ההתישבות בארץ, על קורות משפחתה, תוך שהיא מצנזרת את מה שלא נוח לה לספר. את התמונה משלימים סיפורים ושירים שכתבה לבנה נטע, אותו אבדה בהיותו בן שש, וכן קטעים שנכתבים על ידי מספר יודע כל. השלוב של השלושה עובד מצוין, ומאפשר לקורא לחשוף את מה שבאמת התרחש. גיבורי הספר הם רותה ואחיה דוביק, שאמם נטשה אותם, והם גדלו אצל סבם זאב וסבתם רות, ובעלה של רותה, איתן. זאב, המאצ'ו הקשוח, הוא בעצם הדמות המרכזית. אכזריותו, וגם רכותו לפרקים, מניעות את העלילה.

שם הספר לקוח ממלכים ב, ב, כ"ד: "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים". האובדן של שני הילדים מתכתב עם אובדנו של נטע ועם אובדנה של התינוקת, שני ארועים משמעותיים וחורצי גורלות במשפחת תבורי לדורותיה.

למות מהכשה של נחש? הוא ישופך עקב? אתה תשופנו ראש? מה עובר עליך אלוהים? אנחנו כבר לא בתנ"ך. צא כבר מהמכות מצרים האלה, מהשרפים ומהנחשים ומכל השידפון והירקון והשחין והצרעת שלך. התקדמנו. היום כבר אפשר להידרס במעבר חציה, להתפוצץ בפיגוע, מנת יתר, אש ידידותית, אש לא ידידותית, התרסקות מטוס. מה נפלת על הילד המסכן שלי עם הקטע הכי עתיק שלך? ומה עוד תוציא לי ממחסן התחמושת שלך? ארי יעלה מגאון הירדן? שתיים דובים תצאנה מהיער ויבקעו ילדים?

למרות ההחמצה בסיום אני ממליצה על הספר, ולו רק בשל ההתענגות על שפתו.

 מאמר מאת חיותה דויטש על השפה ומקורותיה

עם-עובד

2013