תגית: מארק טוויין

את טום סוייר אין צורך להציג. הילד התחמן, ההרפתקן, ההולך שבי אחר דמיונותיו, מוכר וידוע. פרשת צביעת הגדר הפכה מזמן לקלאסיקה, אהבתו לבקי מרגשת גם היום, והאוצר שנופל לידיו ולידי האק עדיין משמח. חזרתי אל הספר בעקבות קריאת "הרפתקאותיו של האקלברי פין" במהדורתו המוערת, גם מתוך סקרנות לגלות איך אחווה אותו אחרי שנים, וגם כדי ללמוד מן ההערות שצורפו אליו.

המתרגם יניב פרקש התמודד גם כאן יפה עם שפה לא קלה לתרגום. ההערות בספר הזה הן שלו, וכפי שהוא מסביר בהקדמה, בהעדר מהדורה מוערת בשפת המקור הוא הונע מתוך סקרנות להעמיק במקורות ובפרשנות. בפורמט הדיגיטלי ההערות מרוכזות בסופו של כל פרק, מבנה שמאפשר קריאה רצופה בטקטס ללא הסחות דעת, והנאה מן ההערות בנפרד.

בשונה מן הספר המוקדש להאקלברי, שחשתי כאילו הופנה למבוגרים אבל כך שגם ילדים ייהנו ממנו, בספר של טום התחושה היא הפוכה. הסופר כותב במבוא לספר כי הוא מיועד לקוראים צעירים, ויחד עם זאת "חלק מכוונתי היה לנסות להזכיר בנועם למבוגרים כיצד נראו פעם הם-עצמם, כיצד הרגישו וחשבו ודברו, ואילו מפעלות מוזרות העסיקו אותם מדי פעם". הספר נקרא ברובו כהרפתקאות תמימות של ילד שובה לב, והקורא המבוגר, כך נראה לי, קורא אותן בחיוך סלחני ונוסטלגי. גם האקלברי וגם טום מוצאים עצמם במאבק שהסופר הגדיר בדברו על האק כ"התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות", אבל בעוד בספר של האקלברי ההתנגשות הזו מניעה חלקים נרחבים מן העלילה, לצד הרפתקאות מלבבות, בספר של טום היא נוכחת אך אינה דומיננטית. יתכן שמשום כך, משום העומק הרעיוני, האקלברי דיבר אלי יותר מטום.

למארק טוויין היו דעות מוצקות על החברה בימיו, לא בהכרח מחמיאות, והוא הביא אותן לידי ביטוי בספריו. גם כאן, למרות שמדובר בספר הרפתקאות קליל יחסית, השתרבבו כמה מהן. הנה שתיים לדוגמא.

בתיאור תחרות חיבורים יומרניים הוא מתייחס, בין השאר, לנטיה הספרותית להטיף: "ויחוד שציין והכתים אותם במובהק היה ההטפה המושרשת והבלתי נסבלת שכשכשה בזנבה הקטום בסופו של כל אחד ואחד מהם. יהא אשר יהא הנושא, נעשה מאמץ מייסר לעקמו לכיוון כזה או אחר שהדעת המוסרית והדתית תוכל להגות בו ולהתחזק לאורו. הצביעות הבוטה שבהטפות הללו לא די היה בה להביא לסילוק האופנה מבתי הספר, ועד ימינו-אנו לא הצליחה לעשות זאת; יתכן שלעולם לא תצליח, כל עוד עומד העולם על מכונו".

וזה מה שיש לו לומר על הנהיה הבלתי מוסברת אל פושעים, שמתמיהה גם היום: "סברו שאינג'ן ג'ו רצח חמישה מתושבי העיירה, אך מה בכך? אפילו היה הוא השטן בכבודו ובעצמו היו נמצאות די סמרטוטיות שישרבטו את שמותיהן על בקשת חנינה ויזילו עליה דמעות ממפלי-התמיד הפגומים והדולפים שלהן".

הספר מלווה באיורים המקוריים של טרו ויליאמס. את העטיפה הנאה ציירה כריסטינה קדמון.

מהנה ומומלץ.

The Adventures of Tom Sawyer – Mark Twain

אריה ניר

2009 (1876)

תרגום מאנגלית והערות: יניב פרקש

את הרפתקאותיו של האקלברי פין, כך נראה לי, אין צורך להציג. סיפור השיט שלו על המיסיסיפי בחברתו של העבד הנמלט ג'ים זכה לתרגומים ולעיבודים רבים. בן הארבע-עשרה, בנו של נווד שיכור, קץ באלימות של אביו שביקש להשתלט על כספו של הילד (על הזכיה בכסף מסופר ב"הרפתקאותיו של טום סויר"), ביים את רציחתו שלו והסתלק. חבר אליו ג'ים, שבחר להסתכן בבריחה אחרי ששמע את גבירתו רוקמת תכנית למכור אותו. האק תכנן להביא את ג'ים למקום בו יוכל לחיות כאדם חופשי, וממנו יוכל לפעול לשחרור אשתו וילדיו, אבל מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש, עד הסיום שהפך הכל.

"מה שצריך על רפסודה, יותר מכל דבר אחר, זה שכולם יהיו מרוצים, וירגישו טוב ויהיו נחמדים לכל האחרים", זהו המוטו של האק. אבל שני הידידים פוגשים בדרכם כמה וכמה דמויות בלתי נחמדות בעליל, ביניהן שני נוכלים שמרמים את כולם במופעי התעוררות, בתככים, ברפואות אליל, וכיוצא באלה. דרכם מצטלבת עם שודדים, עם ציידי עבדים בורחים, עם נוקמי דם, וגם עם אנשים תמימים, שוטים שנקל להוליכם שולל.

האק וג'ים הם דמויות כובשות לב. האק, פוחח שגר בחבית ומרד בכל, הוא שוחר שלום, טוב לב, מצפוני (הרחבה בענייני מצפון מיד), אחראי ודבק במטרותיו. הוא חומל על טובים ועל רעים גם יחד, מוכן לסכן את עצמו כדי לעשות את הטוב והישר, ולמרות כל מה שעבר הוא אינו נוטר טינה. ההשכלה של האק אקראית ומבולבלת, אבל הוא עושה בה שימוש כדי לנסות להבין את העולם, ומגלה תושיה רבה ותבונה. ג'ים, שחי במהלך כל העלילה כאדם נרדף, מפגין, למרות האמונות הטפלות הרבות שלו, שכל ישר, נאמנות שאינו חייב בה, ואפילו נכונות להעמיד את עצמו בסכנה לטובת הזולת. מארק טוויין מצליח לאפיין את שתי הדמויות האנושיות היפות הללו מבלי לגלוש לדידקטיות ולצדקנות.

הספר זכה בזמנו לביקורות, בגלל השפה הלקויה של האק, המספר בגוף ראשון, ובעיקר בשל הסיוע שהגיש לעבד נמלט, כשזה האחרון מוצג כדמות אנושית מורכבת. יחסו של האק אל ג'ים משקף, כפי שהעיר טוויין, "התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות". מצפונו, המייסר אותו על הסיוע לג'ים, מייצג את עיוותי התקופה, ועד כמה היא השחיתה אנשים, אפילו טובים ביסודם. בעיני האק, בן התקופה והמקום, ג'ים הוא רכושה של גבירתו, והוא חש אשם כלפיה על שאינו מספר לה היכן נמצא ה"רכוש" האבוד. הוא מנהל מאבק פנימי מתמיד בין הכניעה לכללים ובין היותו של ג'ים אדם וחבר. משפט שבעיני בני זמננו מזעזע משום התמיהה וההפתעה שבו – "נראה לי שהיה אכפת לו מהמשפחה שלו בדיוק כמו שלאנשים לבנים אכפת משלהם. זה לא נראה טבעי, אבל אני חושב שככה זה" – זעזע את סביבתו של טוויין מהסיבות ההפוכות. בחירתו של האק להגן על חברו – "טוב, אז אני יילך לגיהינום", הוא מסכם את הבחירה – מתקבלת בתרועות היום והתקבלה בכעס בעבר. הזמן ואיכותו הספרותית של הספר עשו את שלהם, והאק הפך לפופולרי ולמקובל, עד לאחרונה כשהתקינות הפוליטית הניפה עליו את החרב, בין השאר בשל השימוש בכינוי כושי, ניגֶר. לדעתי, יש לקרוא את הספר בהקשר התקופה שלו, ובכל מקרה עמדתם של הסופר ושל גיבורו נגד שעבודם של בני אדם כציבור, מבלי לראות את היחיד, ואפלייתם בשל צבע עורם ברורה, והאבסורד והרוע של העבדות מקבלים כאן קול צלול.

כשרונו של מארק טוויין בא בספר זה לידי ביטוי מלא. המיסיסיפי מצויר במלים בתיאורים יפיפיים, הדמויות מאופיינות בבהירות, הטקסט שנון, והקהילות לאורך הנהר קמות לתחיה. האם מדובר בספר למבוגרים או לנוער? לדעתי, לשניהם. יש בו עלילה רצופת הרפתקאות ויש בו גם עומק, וכל קורא מכל גיל ימצא בו טעם והנאה.

קראתי את הספר במהדורה המוערת והמעוטרת באיורים המקוריים פרי מכחולו של א. ו. קמבל. מייקל פטריק הרן, שכתב את ההערות בשולי הטקסט, כתב גם מאמר מאיר עיניים, המצורף בסיום, ובו סקירה של הספר משלל היבטים. כדי לא להפריע לרצף הקריאה, התעלמתי תחילה מן ההערות, למעט בכמה מקומות בודדים שבהם הן נראו לי חיוניות להבנה, וכשסיימתי שבתי לקרוא אותן בזו אחר זו. רובן ככולן מעשירות. יניב פרקש התמודד בכבוד עם משימת תרגום מורכבת, שעליה הוא מספר במבוא, ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין" נקרא בהנאה מרובה.

מומלץ מאוד.

Adventures of Huckleberry Finn – Mark Twain

אריה ניר

2004 (1884)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש

האנק מורגן, אמריקאי בן המאה התשע-עשרה, מוצא עצמו לפתע באנגליה של המאה השישית. הוא מתאושש במהירות ובקור רוח מן ההלם ומאמין ביהירות כי "בתוך שלושה חודשים אשלוט בארץ כולה משום שלדעתי יהיה בידי היתרון בהיותי האדם המשכיל ביותר בממלכה בהפרש של אלף ושלוש מאות שנה ויותר". מתמזל מזלו וסמוך להתעוררותו בעבר עתיד להתרחש ליקוי חמה, שאת מועדו הצפוי רק הוא יודע. בזריזות הוא מנכס לעצמו את הארוע מעורר החלחלה, ומייצב עצמו כקוסם רב כוח וכאדם השני בחשיבותו בממלכה, חזק אף יותר ממרלין. לאחר שהוא נוכח בצדדים השליליים של המבנה המעמדי באנגליה, וכשהוא מתוודע לבורות ולאמונות הטפלות של האוכלוסיה, הוא שם לעצמו מטרה להמיר את המונרכיה ברפובליקה. תכניתו כוללת את הפלת הכנסיה הקתולית והחלפתה באמונה הפרוטסטנטית, ואת מתן זכות הבחירה לכולם (פחות או יותר – לכל הגברים ולחלק מן הנשים). בסתר הוא מכשיר אנשים בחידושים טכנולוגיים מן המאה התשע-עשרה, מייסד מערכת חינוך, מקים מפעלים, וטווה רשת של נאמנים שיעמדו לרשותו בבוא המועד להגשים את התכנית.

"בכל פעם שקסם ההבלים ניסה להתנצח בקסם המדע, קסם ההבלים הוא שהפסיד", כך הוא סבור. המציאות עתידה לטפוח על פניו. איומי הנידוי הכנסייתיים וערמומיותם של הקוסמים והמכשפים בני הזמן, הנסמכים על תמימותם ועל פחדיהם של בני האדם, חזקים מן ההגיון, מן המדע, מן השכל הישר. למרות שמסקנה זו מאפיינת יותר את יצירתו של טוויין בשנים מאוחרות וקודרות יותר, היא זו החותמת את הספר.

הספר חובט במבנה המעמדי של אנגליה במאה השישית, בקיטוב הבלתי הגיוני בין שכבה דקה של אצילים, שתוארם מרומם אותם ללא קשר לכישוריהם, להמוני העם הכנועים והצייתניים. אבל ברור שלא לכך כיוון טוויין, שהרי יש חוסר טעם משווע בהפניית ביקורת אל היסטוריה עתיקה שכזו. חיציו של הסופר מופנים אל האנושות בכלל, והרחקת העדות אל העבר הרחוק נועדה ליצור הקצנה שעל דרך הניגוד דווקא מדגישה את המקבילות לזמנו ולזמננו. הוא כותב על הפער בן זמנו בין אינטלקטואלים לעובדי כפיים, על המערכת הכלכלית של אמריקה, על שאריות הכפייה הכנסייתית, על נכונותם של המקופחים לצאת דווקא נגד בני מעמדם, ועוד. בתוך עלילה רבת תהפוכות, משעשעת לעתים, אבסורדית והגיונית לסרוגין, הוא משלב אמירות חוצות זמנים על האופי האנושי, כמו "הרגלים מחשבתיים מקובעים הם אחת הצרות העיקשות ביותר בעולמנו. הם מקבלים ביטוי מוחשי, כמו צורה וחומר ממשיים; ואדם המעלה רעיון שלא חשבו עליו אבותיו הופך מיד חשוד". מפיו של האנק מורגן הוא מביע אמון עז בחינוך, וליד ימינו קלרנס הוא מייחס את הרעיון לגייס לצדם רק נערים צעירים, כאלה שטרם הורעלו על ידי אמונות טפלות ועל ידי אֵימֵי הכנסיה.

היהירות שטוויין מייחס לגיבורו היא ככל הנראה ביקורת מוקדמת על הנטיות האימפריאליסטיות האמריקאיות, ונועה מנהיים מתייחסת לכך באחרית דבר. המחשבה היהירה שלו שצוטטה בפתיחה, עוד בטרם הכיר את המקום שאליו נקלע, הנסיון לכפות טכנולוגיה חדישה – שטוויין היה מאמץ נלהב שלה – על אוכלוסיה שלא הוכשרה לכך, ההתעלמות מכל המסורות והאמונות המקומיות, הבטחון שדרך הממשל שלו היא הטובה בדרכים – בשנים הבאות עתיד טוויין להצביע על תופעות דומות ולגנות אותן.

הספר מעוטר באיוריו המקוריים והמשעשעים של דניאל בירד. חבל שההוצאה לא העניקה לספר כבוד באמצעות הגהה קפדנית יותר. ההחלפה העקבית בין "מין" ל"מן", לדוגמא, מביכה.

מארק טוויין כתב סיפור עלילתי רב דמיון, שעיקרו מסר חברתי שנון, חד ומעורר מחשבה. מומלץ.

 

A Connecticut Yankee in King Arthur’s Court – Mark Twain

גרף

2009 (1889)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

הַדְלִיבֶּרְג היא העיירה הישרה ביותר בכל סביבותיה. כדי לשמר את שמה הטוב מתחנכים ילדיה מקטנותם על ברכי ערכיה, והוריהם מסלקים מדרכם כל פיתוי שיסיט אותם מדרך הישר. אל העיירה הזו נקלע גבר זר ויוצא פגוע, מבלי שאיש מן התושבים יהיה מודע לכך. הזר, שניחן באישיות נקמנית, סבור שהדרך הטובה ביותר להשיב לעיירה כגמולה היא פגיעה במוניטין המושלם שלה. הוא רוקח מזימה שתכליתה לחשוף את היצרים הרעים שתחת הכסות המהוגנת. הפיתוי האולטימטיבי שהוא מציב בפני התושבים הוא שק של כסף, שכצפוי מעורר חמדנות אנוכית, ומצית חשדות בין ידידים.

לא אשחית את הסקירה בקלקלנים. אציין רק שאם כי כותרת היצירה מטילה את אשמת השחתת העיירה על הזר, מארק טוויין מפזר רמזים בלתי סמויים להיותה מושחתת מלכתחילה. אל השק נלווה מכתב, המסביר כי הכסף הוא תמורה על הושטת עזרה מצד אחד התושבים, מבלי לנקוב בשמו, והעיירה כולה מייחסת את המעשה הטוב דווקא לאיש השנוא היחיד במקום. איש אינו "חושד" באחד התושבים המכובדים לכאורה שהוא אשר סייע לזר. כשאחד מפיתולי העלילה גורם לבריות להסתובב כשחיוך מרוצה על פניהן, שוטה העיירה סבור שהסיבות לאושר הפתאומי הן שכן ששבר רגל או מותה של חותנת. סיבות שמקורן באחווה אנושית אינן עולות בדעתו כלל. העיירה השכילה לשמור על תדמיתה המצוחצחת כשנמנעה במודע מפיתויים. ברגע שהוצב בפניה פיתוי, נחשף אופייה האמיתי. האנשים, חרדים מצד אחד לתדמיתם בעיני שכניהם, ולהוטים מצד שני להיטיב את מצבם, ירמו אחרים, ולא פחות מזה ירמו את עצמם, כדי לתרץ את שחיתותם. עוד מעניין לציין שמי שעומדים למבחן, וכושלים, הם תשעה-עשר מכובדי המקום. התושבים האחרים, שלא התמזל מזלם, או שלא איתרע מזלם, לנסות לזכות בשק הכסף, עטים בששון על האפשרות לשים ללעג את מכובדיהם. אליבא דטוויין, איש אינו חף מליקויים, בהנתן ההזדמנות.

את הסאטירה המשעשעת והצינית של טוויין תרגם בחן רב יותם בנשלום, והיא נקראת בשטף ובחיוך תוך שהיא מעוררת הרהורים על אופיו של האדם, ובאופן טבעי מעלה את השאלה מה היה הקורא עושה לו עמד באותו המבחן.

מומלץ, כמובן.

הטקסט המלא באנגלית

The Man That Corrupted Hadleyburg – Mark Twain

לוקוס

2016 (1900)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

דוסונ'ס לנדינג היא עיירה קטנה במיזורי סמוך לנהר המיסיסיפי. תושביה המעטים מעורבים איש בחיי רעהו, והחיים החברתיים רוחשים אגודות בנות שני חברים ומפלגות זערוריות, דעות קדומות וסטיגמות. מי שהוכתר כאזרח מספר אחת יישאר כזה עד מותו, וכמוהו גם מי שהוכתר כשוטה. ה"שוטה" בסיפור זה הוא וילסון, משפטן שבא להשתקע במקום ולעסוק במקצועו. ביומו הראשון בעיירה סיפר בדיחה בלתי מוצלחת, שנתפסה על ידי שומעיו כאמירה טפשית שנאמרה ברצינות. בו ברגע הוענק לו התואר "ראש כרוב", ונסתם הגולל על סיכויו לזכות באמון ובהערכה. בלית ברירה עוסק וילסון בהנהלת חשבונות, ומטפח את אוסף טביעות האצבעות של תושבי המקום. בזמנו הפנוי הוא יוצר לוח שנה, שבו מוצמדת אמרת כנף לכל יום. האמרות האלה מופיעות בראשו של כל אחד מפרקי הספר, קשורות לתכניו, ורובן ציניות כדוגמת זו: "אם אתה אוסף כלב מורעב ועושה אותו בר-מזל, הוא לא ינשוך אותך. זה ההבדל העיקרי בין כלב לאדם".

למרות שהספר נקרא על שמו של וילסון, הדמות הראשית בו היא של טום/צ'יימברס. טום וצ'יימברס נולדו באותו יום בשנת 1830. הראשון הוא בנו של אדון דריסקול, מראשי העיירה, השני בנה של רוקסנה, שפחת הבית. רוקסי נראית לבנה לגמרי, אך מכיוון שבורידיה זורם דם שהוא 1/16 שחור, היא נחשבת שחורה, רכושו של אדונה הלבן. אמו של טום מתה שבוע לאחר הלידה, אביו טרוד בענייניו, ורוקסנה מגדלת את שני הילדים, הראשון לבוש בגדי לבן מהודרים וזוכה לפינוקים, השני לבוש בגדים דלים ונדון לשרת. החשש הגדול ביותר של עבדי הבית הוא להמכר "במורד הנהר" לבעלי מטעים מתעללים, ורוקסנה נחושה למנוע מבנה גורל שכזה. היא מלבישה את טום בבגדיו של צ'יימברס ואת צ'יימברס בבגדיו של טום, מתרגלת לפנות אל בנה כאל אדון ואל אדונה אדם נחות, ואיש אינו שם לב לחילופין.

מארק טוויין כבר עסק בחילוף זהויות בספרו "בן המלך והעני", אך בעוד בספר הקודם הילדים היו מודעים לזהותם האמיתית, כאן החילוף עמוק יותר, שכן הוא נעשה בעודם תינוקות. כשהוא הופך את ה"שחור" למושחת מרוב פינוק וגורם ל"לבן" לאמץ גינונים של עבד לנצח, טוויין, ככל הנראה, מבקש להצביע על העדר כל הבדל מלידה, ועל ההשפעה המהותית של דעת הסביבה על האופן בו אדם תופס את עצמו.

הספר שופע ציניות, שאינה מבדילה בין שחור ללבן. שמו של צ'יימברס הוא שיבוש של Valet de Chambre, חדרן, מלים שרוקסי אוהבת את צלילן מבלי להבין את משמעותן. דריקסול מאיים למכור את ארבעת עבדיו במורד הנהר, אם איש מהם לא יתוודה על גניבה שבוצעה בביתו, ולאחר ששלושה מהם מתוודים בבהלה על פשע שלא בוצעו, דריקסול ישן טוב בלילה בו הציל את משרת ביתו ממכירה במורד הנהר (אבל הוא ימכור את השלושה במקום אחר). העיירה כולה מתמרקת ומתרגשת כששני תאומים איטלקים שוכרים בה חדר, ומעידים על עצמם שהם בני אצולה, ואותם עיירה בדיוק תפנה להם עורף על בסיס שמועה אחרת. רוקסנה מוצאת בנפשה אהבה כלפי בנה, כשהוא במצב קשה: הפורענות שלו תהיה ודאית ומיידית, והוא ימצא עצמו מנודה בלא חברים. זו היתה סיבה מספקת לאם לאהוב ילד; אז היא אהבה אותו. בנה, מצדו, נרתע מאהבתה בשל תפיסה מעמדית מושרשת: זה גרם לו להרתע, בחשאי – מפני שהיא היתה 'כושית'. עובדת היותו כושי בעצמו היתה רחוקה מלהביאו לידי השלמה עם גזע בזוי זה.

את כל מסריו טוויין עוטף בסיפור בלשי, שיתן לוילסון הזדמנות לעשות שימוש באוסף טביעות האצבעות. ומכיוון שהעיירה, למרות נוקשותה, מסוגלת לשנות את דעתה כשבשבת, יהפוך ראש הכרוב לראש העיר. ושוב, כיוון שאצל טוויין שום דבר אינו מוגדר לחלוטין כשחור או כלבן, הטיפוס הרע אמנם יבוא על עונשו, אבל הקורבן התמים ייאלץ להכנע לגורלו.

"וילסון ראש כרוב" הוא סיפור לכאורה קליל, לפעמים שטותניקי עד מצחיק, אך הוא פותח פתח לשאלות כבדות ראש, כרגיל אצל מארק טוויין. בהחלט מומלץ.

את הטקסט המקורי אפשר לקרוא בפרויקט גוטנברג.

Pudd’nhead Wilson – Mark Twain

גוונים

2001 (1894)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

זר מסתורי מופיע במאה השש-עשרה בפני שלושה נערים – המספר ושני חבריו – בכפר אוסטרי. הוא מציג את עצמו כמלאך ששמו שטן, מחולל כמה מעשים נסיים, משנה גורלות של בני אדם, ושוטח בפני הנערים את האופן הבלתי מחמיא בו נראה המין האנושי במבט מבחוץ. הוא מדבר על החוש המוסרי המבחין בין טוב לרע, על היחס למוות, על הסיכוי לאושר, על איוולת המלחמות, על העדריות, על "מותר האדם מן הבהמה אין". שטן מופיע ונעלם כרצונו, ולבסוף, בטרם ייפרד סופית, מבשר לנער המספר כי שום דבר בעצם אינו קיים באמת, לא אלוהים, לא בני האדם, לא היקום:

"מוזר שלא שיערת זאת לפני שנים – לפני מאות שנים, עידן ועידנים – מפני שהיית קיים, לבדך, בכל הנצחים! מוזר באמת, שלא שיערת שהיקום ותוכנו הם רק חלומות, הזיות, בדיה! מוזר, מפני שהם מטורפים בצורה גלויה והיסטרית כל-כך – כמו כל החלומות […] אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין חיי עולם הזה, אין שמים ולא גיהינום. הכל חלום – חלום אווילי וגרוטסקי".

כשהגעתי לסיומו של הספר ולמסקנה שלמעלה, חשבתי שמארק טוויין היה אמנם סופר מחונן, אבל פילוסוף בינוני. הקביעה שדבר אינו קיים היא דרך קלה להתחמק מדיון בשאלות הקשות והמעניינות שהעלה במהלך העלילה, וחבל. כשהתבררו לי פרטים נוספים על הספר, הבנתי שמסקנתי היתה חפוזה. מארק טוויין כתב במשך אחת-עשרה שנים (1897 – 1908) שלוש גרסאות של היצירה, אף אחת מהן לא גרסה סופית. "הזר המסתורי", שראה אור ב-1916, שש שנים אחר מותו, נערך על ידי הביוגרף שלו בהתבסס על שלוש הגרסאות הבלתי גמורות. אחרי מותו של הביוגרף מצאו החוקרים, שבניגוד לדבריו הוא לא הסתפק בעריכה של הטקסטים המוקדמים, אלא הוסיף קטעים פרי עטו, ואף יצר את דמותו של האסטרולוג, שהיא אכן הדמות הפחות אינטגרלית והפחות משכנעת בספר.

בהתעלם מחולשתו של הסיום ומחולשות בעלילה, "הזר המסתורי" הוא ספר שנון ומגרה למחשבה. טוויין מיקם את סיפורו בסביבה בורה ובתקופה של אמונות טפלות, אך נדמה שהרחיק במקום ובזמן רק כדי להקצין את המסר בהצגתו על רקע בלתי מתוחכם, ובעצם דבר לא השתנה מאז. אותה נהירה עדרית של הרוב הטוב מיסודו אחרי המיעוט הקולני המשחית, אותה התיהרות אנושית מול ה"חייתיות", בעוד בעלי החיים הם דווקא אלה המפגינים חמלה ואהבה, אותה כניעה למוסדות השלטון ולמוסדות הדת.

הספר נגוע בפסימיות, אולי משום שבעת כתיבתו חווה טוויין בריאות לקויה וטרגדיות משפחתיות. מפיו של שטן הוא קובע כי "שום אדם שפוי לא יכול להיות מאושר, מפני שהוא חי במציאות ורואה כמה היא נוראה". לא חייבים להסכים עם כל אמירותיו של טוויין מפי גיבורו הזר, אבל ראוי להעניק להן תשומת לב ולהתמודד איתן.

The Mysterious Stranger – Mark Twain

עקד / גוונים

1995 (1916)

תרגום מאנגלית: רות בונדי

כך מסכם מארק טוויין את התרשמותו מהארץ:
"ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת? האם תוכל קללת אל לעשותה לארץ חמדה?
ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת – ארץ חלום היא".

בראיה מן העתיד, סיכום ספרו של טוויין משעשע, ואם תורשה לי נימה ציונית – הסיכום הזה מעורר גאווה. השממה הופרחה.

קבוצה של אמריקאים יצאה ב-1867 למסע תענוגות באירופה ובארץ ישראל. מארק טוויין התלווה אליהם כעתונאי, ותיעד את המסע בכתבות עתונאיות ובספר. "מסע תענוגות בארץ הקודש" הוא חלק מיצירה רחבה יותר, "The Innocents Abroad", שלא תורגמה לעברית, וחבל.

כשהגיעה הקבוצה לארץ בחרו שמונה מאנשיה לערוך מסע על גבי סוסים וחמורים מסוריה ועד ים המלח. טוויין היה אחד מהם, והספר הוא תיעוד של המסע הזה. טוויין מתאר חום כבד, ארץ חומה-אפורה, ואוכלוסיה דלה להחריד. אבל יותר משהוא מתייחס לנופים ולאנשים, הוא מתרכז בהיבטים הדתיים-פולחניים של הנוצרים בארץ ושל הצליינים האורחים. טוויין עצמו היה פרוטסטנטי מאמין, אך האמונה לא הפריעה לו לשים ללעג את ה"תעשיה" הדתית. הנה דוגמא:
"הכמרים ניסו להראות לנו, מבעד לפרגוד קטן, חלק מעמוד ההלקאה שאליו נכבל ישו כאשר ייסרו אותו בשוטים. לא היה לאל ידנו לראותו, מפני שהיה חשוך מעבר לפרגוד. עם זאת, יש שם מקל שאותו נועץ עולה הרגל מבעד לחור בפרגוד, ואז אין לו עוד כל ספק שעמוד ההלקאה האמיתי אכן נמצא שם. אין לו שום עילה לפקפק בכך, משום שהוא יכול לחוש בו במקל. והוא יכול לחוש בו ממש כשם שהוא יכול לחוש בקיומו של כל דבר".
הספר מלא דוגמאות כאלה (אולי יותר מדי).

הוא לועג לממסד הדתי ולהתמסחרותו. הוא לועג לאמונה העיוורת של הצליינים שרואים מה שהם רוצים לראות, רק לא את המציאות. הוא מתייחס בציניות לחוסר היכולת של הפלגים השונים בנצרות לחיות בהרמוניה זה לצד זה. הוא מבקר בשנינה ספרי מסעות קודמים. ופה ושם הוא משלח חיצים באנשים ובתופעות נוספים.

לדוגמא: חושבים שהאמריקאים של היום המציאו את גישת "אמריקה ושאר העולם"? לא. הנה מה שהיה למארק טוויין לומר בענין זה כבר ב-1867:
"המסע היה חידוש מסעיר עבורנו, כך שצייתנו בהתנהגותנו לאינסטינקטים הטבעיים הטבועים בנו, ולא כבלנו את עצמנו בשום גינונים ומוסכמות. דאגנו תמיד להבהיר שאנחנו אמריקנים – אמריקנים! כאשר התברר לנו שזרים רבים לא שמעו כמעט על אמריקה… ריחמנו על בורות העולם הישן, אך לא המעטנו כהוא זה בחשיבותנו…
אנשים נעצו בנו עינים בכל מקום, ואנחנו נעצנו עינים בהם. על פי רוב הצלחנו לגרום להם להרגיש קטנים מאוד, אפסים, לפני שסיימנו את ענינינו איתם, מפני שהנחתנו עליהם את עוצמת גדולתה של אמריקה עד שהכרענו אותם".

הספר מעוטר באיורים מעשי ידיו של טוויין, ותוך כדי קריאה ראיתי בדמיוני את ציורי ארץ ישראל של דוד רוברטס, ואת ציורי התנ"ך של אבל פן.

Pleasure Excursion to the Holy Land from the Innocents Abroad, or the New Pilgrim’s Progress – Mark Twain

הוצאת מחברות לספרות

2009 (1869)

תרגום מאנגלית: עודד פלד