את שלד העלילה מהווה מערכת יחסים עכורה ועוינת בין הסופר, המספר בגוף ראשון, ומבקר הספרות המתעלם ממנו לחלוטין. על מנת להקצין ולחדד את המערכת הזו, מזמן מגד את השניים לדור בכפיפה אחת באותו בנין, מה שפותח בפניו את האפשרות להטעים אותנו מחיי בית משותף, משימה בה הוא עומד בהצלחה.
סביב השלד הזה מסופרים כמה וכמה סיפורים, ששייכים ושאינם שייכים לעלילה המרכזית. המבנה הזה, של סיפור שמוביל לסיפור שמוביל לסיפור, חוזר גם בספרים אחרים של מגד ("פויגלמן" הוא דוגמא טובה). בדרך-כלל הקפיצות הצידה אינן מזיקות לשטף העלילה, והן מעניינות לכשעצמן. עם זאת לפעמים לא ברור למה הוא מחליט להפליג למרחקים כל-כך גדולים, שאינם נקשרים לדבר, ופה ושם מצאתי את עצמי מעט קצרת רוח. מאידך, מכיוון שמגד הוא מספר מוצלח, השיטה הטובה היא פשוט להתרווח ולהתענג על כל פרק, בלי לנסות לנתח איך ולמה הוא נכלל בספר. בתיאור ביקור אצל הוריו בזכרון-יעקב, למשל, הוא שם בפי אביו החורג סיפורים מן ההיסטוריה של המקום. שייך לעלילה? לא. מעניין וקריא? כן.
"הגמל המעופף ודבשת הזהב" מוגדר ע"י אהרון מגד כסאטירה. כדרכה של סאטירה, דמות הגיבור מוקצנת. מגד, עד כמה שיכולתי ללמוד מן הספרים שכבר קראתי, ניחן ביכולת מרשימה לתאר דמויות לא חד מימדיות. ב"עד הערב", לדוגמא, הוא נכנס עמוק ונכון לתוך מחשבותיו המתפתלות של המספר. גם בספר הזה הוא מיטיב לאפיין דמויות ולהבין אותן ואת התנהגותן המשתנה. אבל המבקר, אליו מופנים חיצי הסאטירה, חד מימדי לחלוטין ובמתכוון. האיש הוא רע לאורך כל הדרך, בלי הנחות, בלי ניתוחים, בלי רחמים. הניגוד הזה בין הדמויות האנושיות לאיש הרע שעשע אותי.
ספר מחויך, מעניין, נעים לקריאה, פותח אשנב לזירת ההתגוששות סופרים-מבקרים. מומלץ.
עם עובד
1982
סקירות ספרים 