שלוש דמויות מאכלסות את "ממילא גורלך נחרץ", שונות זו מזו בתקופתן, בעיסוקן, בעצם קיומן, אבל תחת עטה של נורית גרץ הן נרקמות יחדיו עד שלפעמים עולה התהיה על מי בעצם נכתב הספר. התשובה שלי, והיא לא היחידה האפשרית, היא שהסופרת כותבת, באופן מורכב ומרתק ויוצא דופן, בעיקר על עצמה.
הימים הם ימי מגפת הקורונה, ימים של בידוד, של חשש, של אי-ודאות. הסופרת חיה לבדה בביתה, אבל לא באמת לבדה. יחד איתה מצויים זכרונותיה, קולות שהיו ועדיין מהדהדים, חוויות שנחוו עם חבריה ועם משפחתה. מכוח הנסיבות – קבוצת סיכון ושאר מרעין בישין – היא מהרהרת גם בהזדקנות ובזמן שמתמיד בהתקדמותו הקווית, אבל מסרבת להכנע למהלכו זה. כדי לשלוט בו היא מבקשת גיבור לכתוב עליו. "לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת, לכל הכיוונים, קדימה ואחורה, לנקוע ממסלולו, להיות וגם לא להיות בבת אחת. לנוע, לא חשוב לאן, רק לא בקו ישר מיום לעוד יום, משעה לעוד שעה, בדרך לא דרך שהולכת ומתקצרת. איך? פשוט לכתוב. להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים". שני גיבורים נבחרים לעניין זה – אדיפוס יחד עם המחזאי שהנציח אותו, סופוקלס.
שלושה מחזות כתב סופוקלס אודות אדיפוס – אנטיגונה, אדיפוס המלך ואדיפוס בקולונוס. הראשון הוא האחרון כרונולוגית, ובו אנטיגונה, בתו של אדיפוס, ממרה את פיו של דודה וקוברת את אחיה שנהרג בקרב. השני, שהוא הראשון כרונולוגית, מתאר את החיפוש של אדיפוס, מלך תבאי, אחר הסיבה למגפה, ומוצא כי האשם מצוי בו עצמו. השלישי, שמיקומו הוא בין שני האחרים, הוא מסע הגאולה של אדיפוס העיוור, המלווה בבתו. הסופרת קוראת את המחזות כפי שנכתבו, אך מבקשת את האישי. "בדיוק שם ברגעים האלה שסופוקלס דילג עליהם, מסתתר הסיפור האחר, זה שאני רוצה לספר אותו".
סופוקלס, כך אני מבינה זאת, מייצג את פן הכתיבה, את החיים בחברת הגיבורים שיצר ושייצור – "למה אף אחד לא מציל אותו מהגיבורים שלו שכבר מתו פעם אחת במחזה ואי אפשר להמית אותם פעמיים והם עדיין מסתובבים סביבו כרוחות רפאים" – את יסורי הניסוח המדויק, את המעורבות האישית של הסופר בעלילות שהוא בורא. "אם להסתמך על סופוקלס מסתבר שהם הגיעו לקולונוס, פרבר קטן שנמצא בשערי העיר אתונה, אבל לא בטוח שאפשר להסתמך עליו, כי סופוקלס עצמו נולד בקולונוס, ועכשו כשהוא בן תשעים הוא רוצה להוביל את הגיבור שלו לאותו מקום כדי לסיים בו את חייו".
אדיפוס, אם להמשיך באותו קו, מתנהל כל חייו בצל הטראומה שחווה בהיותו בן ימים ספורים בלבד, כשהופקר על ידי הוריו, לפני שניצל ואומץ אל חיקה של משפחת מלוכה. "האם באמת היתה לו ילדות מאושרת? נכון, מהימים שהיה במדבר, תינוק צורח, לוהט מבכי, והרגליים הקשורות שלו מפרפרות באוויר, הוא לא זכר כלום, ובכל זאת, בלילה הוא היה שומע את הבכי הזה מתוך תמונה מטושטשת של הרים, קולות של תנים ושועלים, שמש יוקדת בשמים ואיש זקן שמטפס בחושך, מנסה להגיע", מתארת הסופרת ארוע שמתכתב עם חוויה שחוותה היא עצמה כפעוטה, כזו שאינה יכולה לזכור ובכל זאת היא מהדהדת בה.
אבל החלוקה הזו של תפקיד לכל דמות היא הפשטה. שלושתם, הסופרת בת זמננו, הסופר מן העולם העתיק והמלך המיתולוגי מהווים מרקם ביוגרפי משולב. גם אנטיגונה, הבת האוהבת והאחות המסורה, משתלבת במרקם הזה, כשהסופרת מעניקה לה סיפור אהבה השואב את השראתו הרגשית מן האהבה הראשונה שלה עצמה.
הן סופוקלס והן אדיפוס, כל אחד בתקופתו, נקלע אל תקופה שבה שוררת מגפה ומכתיבה את חייהם. "הוא לא מבין," היא כותבת אודות סופוקלס במלים שיכלו להאמר בעת שנכתב הספר. "אנחנו התקדמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יודעים איך להלחם ולנצח, אז איך אנחנו לא יכולים להתגבר על המגפה הזאת?". סופוקלס ואדיפוס שותפים גם לחווית ההכרה במוות הקרוב, ומבקשים למצות את הזמן שנותר להם ולעבור אל העולם שמעבר בשלוות נפש. "הוא פוחד מכל השנים הבאות שבהן סופוקלס לא יכתוב עליו יותר והוא יהיה לא קיים, לא על הדפים ולא בחיים. הוא עדיין לא מוכן, הוא עדיין מחכה שסופוקלס יתן לו עוד קצת חיים, לא הרבה, לפחות עוד מחזה אחד ודי. אבל סופוקלס כבר בן תשעים, אין לו הרבה זמן, הוא חייב להוביל את הגיבור שלו אל מותו, בשלווה ובהשלמה, להראות לו עד כמה הרגע הזה של המעבר יהיה קל, פשוט צעד אחד, מפה לשם, וזה הכל. הוא חייב להציג את זה במלים הכי יפות שישנן, בליווי מנגינה נפלאה, כך שגם הוא עצמו יוכל להשתכנע".
כמו בספריה הקודמים והמומלצים, גם הפעם נורית גרץ משמיעה קול יחודי, מקורי ומרגש. היא נעה במיומנות רבה ובלי מעקשים בין עבר והווה בחייה ובין העולם של היום לעולם העתיק, וקושרת יחדיו עיון במחזות – שאינו נחווה כעיון – עם פרקים ביוגרפיים, ביצירה עמוקה ונוגעת ללב.
מומלץ עד מאוד.
על הכריכה – ציורו של גוסטב מורו, "אדיפוס והספינקס".
דביר
2023
סקירות ספרים 