פטרוקלוס, אחד מגיבורי המיתולוגיה היוונית, המוכר בעיקר בשל ידידותו הקרובה עם אכילס, מספר אודות הגיבור, המוכר בזכות עצמו, מן הרגע בו נפגשו ועד יום מותו, שארע זמן לא ארוך אחרי מותו של המספר עצמו.
כמו בספרה המאוחר יותר, "קירקה", מדלין מילר נצמדת לסיפורים המיתולוגיים, בוחרת מבין הגרסאות הרבות לכל סיפור, ומעניקה לדמויות ולהתרחשויות את הפרשנות האישית שלה. סטיבן פריי, בספרו "מיתוסים", כתב כי "הזזה של הפרטים לפה ולשם היא מה שבני האדם עשו עם המיתוסים מאז ומתמיד. במובן זה, אני מרגיש שאני תורם את תרומתי הצנועה לשימורם". מדלין מילר תורמת כאן אף היא את תרומתה הצנועה, והמוצלחת.
פטרוקלוס של מילר הוא צעיר חששן, דחוי, בלתי משתלב, אכזבה לאביו. אחרי שהרג נער בשוגג נאלץ לגלות מעירו. ממעמד של אצולה נחת אל מעמד של נער אומנה בחצרו של המלך פלאוס, אביו של אכילס. מראה הדם הניגר מראשו של הנער שהרג הותיר צלקת בנפשו, והוא הפך מתנגד חריף, שהצטייר כפחדן, לכל אלימות. שבועה שנשבע בעל כורחו בעבר – הוא היה אחד ממחזריה של הלנה, שנשבע, כמו מתחריו על לבה, להגן על הגבר שבו תבחר – גוררת אותו אל שדה הקרב בטרויה.
אכילס הוא היפוכו של פטרוקלוס. הנסיך הזוהר, הנערץ על הבריות, נועד לגדולה, והוא מודע לכך ורוצה בכך. החיבור המפתיע עם פטרוקלוס משנה אותו, לפחות באופן זמני. כשפלאוס שולח את בנו להכשרה אצל הקנטאור כיירון, אכילס מצליח לצרף אליו את ידידו, ומוצא אהבה, אינטימיות ושלווה.
אבל בגורל אי אפשר להלחם. אכילס אמור להגיע לשדה הקרב מול טרויה, להרוג את הקטור, ואז לההרג. כך החליטו האלים וכך יהיה. למרות נסיונותיה של אמו, נימפת הים תטיס, להסתיר אותו, אודיסאוס חושף את מחבואו ואת זהותו, ומצרף אותו ואת פטרוקלוס אל הצבאות שהנהיג אגממנון. אכילס, מודע שוב ליעודו, ליחודו ולגדולתו, משתנה מול עיניו של פטרוקלוס. "ידעתי כמה רב העונג ששאב ממיומנותו, החיוניות הסוערת שתמיד התחבאה מתחת לפני השטח. מי יהיה אכילס אם יאבד את טיבו המופלא ואת זוהרו? מי יהיה אם יאבד את ייעודו לזכות בתהילת עולם?" הוא שש לקרב, יהיר, דואג לתדמיתו, וכשדברים מגיעים לשמירה על כבודו שלו הוא מוכן להקריב את חייהם של מאות אנשים אחרים, כולל הקרובים אליו. בשל מאבק כוחות עם אגממנון הוא מסרב להלחם, מפקיר את היוונים למוות, ומצדו שיישרף העולם אם אגממנון לא יבוא להתנצל. אבל גם לאכילס יש נקודת שבירה, והיא מגיעה כשפטרוקלוס, שנפשו קצה בהפקרה והוא יצא להלחם לבוש בשריונו של אכילס, נהרג מידיו של הקטור. למרות שמותו של הקטור יחיש את מותו שלו, אכילס מתנער מאדישותו ויוצא לקרב.
גרסתה של מילר לקורות חייו של אכילס היא סיפור אהבה עדין של גיבורים שבחייהם ובמותם לא נפרדו, והיא כתב אישום נגד אוילותן של מלחמות. מפי אחד מגיבוריה היא שואלת "מה יותר הרואי מלהילחם על כבודה של האישה היפה בעולם, נגד העיר החזקה ביותר במזרח?", והציניות ברורה. היא נועצת סיכות חדות ביהירות, במשחקי כבוד ואגו, עוסקת ביחסי הורים-ילדים, ומציגה דמויות נשיות – ביניהן דֵיידָמֵיָה ובריסאיס – שמצליחות לגבש לעצמן זהות בעולם שבו הן פיונים במשחק שאת כלליו לא הן קבעו.
אי אפשר לקרוא את הספר, בעיקר בימים אלה, מבלי שהלב יישבר למראה הכהן כריסס, המוכן לתת את כל רכושו כדי לשחרר את כריסאיס, בתו השבויה בידי אגממנון, ולמראה המלך פריאמוס, הכורע ברך מול אכילס ומתחנן לקבל את גופת בנו הקטור. גם תטיס, אמו של אכילס, נוגעת ללב, למרות אופיה הקשה, בנסיונותיה להציל את בנה מגורלו. בהקשר זה, בעלילת הספר לא נמצא את הסיפור הידוע אודות עקבו הפגיע של אכילס, המקום היחיד שאותו לא הצליחה אמו להפוך לחסין. הסופרת מסבירה בסיום כי מדובר במיתוס מאוחר יחסית, והיא בחרה שלא לכלול אותו. כיאה וכיאות לספר המבוסס על היסטוריה, גם אם היא בדויה, הסופרת מתארת בסיומו את הדמויות, כפי שהן מופיעות במיתולוגיה, ומוסיפה הבהרות באשר לבחירותיה.
"שירו של אכילס" מעניין מאוד, מרחיב אופקים, מספר את הצד האנושי של המיתולוגיה, וכתוב מצוין. בהחלט מומלץ.
The Song of Achiles – Madeline Miller
מודן
2013 (2011)
תרגום מאנגלית: שגיא צבירן
סקירות ספרים 