תגית: מדע

כותרת משנה: פרומיתיאוס המודרני

פרנקנשטיין, גבר צעיר ששאף להרחיב את הידע שלו, שקע, אחרי תקופה עקרה של עיסוק באלכימיה ובמטפיסיקה, במחקר מדעי במטרה לגלות מהו שנותן חיים לגוף. משגילה את הסוד ברא יצור חי דמוי אדם. מכיוון שמבחינה טכנית היה לו קשה לשחזר את הרכיבים הזעירים של הגוף האנושי, עבד בקנה מידה גדול יותר, והתוצאה היתה יצור מגודל, מעוות כלשהו, שמראהו ופניו מעוררי דחיה. פרנקנשטיין עצמו נמלא תיעוב כשהתבונן בו, והמפלץ שיצר נדון לחיי בדידות וכאב. בנדודיו, כשהוא שומר מרחק מבני האדם שנידו אותו ובזו לו, מצא מפלט במבנה הסמוך לבקתה, בה גרו בני אנוש שנשאו חן בעיניו. חודשים ארוכים בילה במעקב אחריהם, לימד את עצמו להבין את שפתם, לקרוא ולדבר. כשגייס מספיק אומץ כדי לחשוף את עצמו בפניהם ולבקש שיקבלו אותו לחברתם, נחשד בטעות בתקיפה וגורש. אל הבדידות והאומללות, שחש עד כה, נוספה שנאה עזה, והתוצאות היו הרות אסון, במיוחד עבור פרנקנשטיין. בדומה לפרומתאוס, המוזכר בשמו המלא של הספר, הוא נענש על מעשיו, אך בשונה מן הדמות המיתולוגית, פרנקנשטיין לא נענש בידי כוח עליון אלא בידי יציר כפיו.

המפלץ, למרות שנאתו ונקמנותו ואלימותו, מעורר חמלה. תחילה אינו מודע לכוחו הפיסי העצום, הוא מנסה להתגבר על המגרעות שהותיר בו יוצרו, מבקש מפרנקנשטיין ליצור עבורו בת זוג שתחלוק אתו את בדידותו, וכשכל תקוותיו נשברות לרסיסים הוא פותח במסע נקמה. אבל האיש הרע האמיתי בספר הוא פרנקנשטיין עצמו, שהיה יהיר מספיק כדי לברוא חיים ולחפף בתהליך, שלא היה בו העוז לחזור בו כשגילה מה יצר, וכשנטש את היצור האומלל פרי כפיו. מרי שלי, כך נראה לי, חשה חמלה גם כלפיו, ואת חיצי הביקורת היא מפנה לא כלפי האיש אלא כלפי המחקר המדעי. הנה שתים מן האמירות שנאמרות בספר בהקשר זה:

"למד ממני […] עד כמה מסוכן לרכוש ידע, ועד כמה מאושר יותר האדם המאמין שעיר הולדתו היא העולם, מזה השואף להיעשות גדול יותר מכפי שטבעו מאפשר לו"

"אם המחקר שבו אתה עוסק נוטה להקהות את רגשותיך ולפגום בטעמן של הנאותיך הפשוטות שאינן נמהלות בשום תערובת, כי אז מחקר זה ודאי שאינו כדין, כלומר, אינו יאה למחשבת אנוש"

אמירות מעוררות התנגדות, יש לומר. הסוד, כמו תמיד, הוא במינון. דחיפת גבולות הידע והרחבת אופקי האדם והאנושות מבורכות. קיצוניות וחוסר אחריות בישום לא, ואזהרה זו כוחה יפה היום כפי שהיה בזמנה של מרי שלי.

כדרכם של ספרים רבים מאותה תקופה, סיפורו של המפלץ עטוף בסיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, שעטוף בסיפורו של רוברט וולטון. האחרון, רדוף תשוקה לידע וגם לתהילה, נמצא בדרכו לקוטב הצפוני, כשהוא מוצא את פרנקנשטיין, הרודף אחרי היצור שברא. על סף מוות, אחרי תקופה ארוכה של יסורים ושל מרדף נואש, פרנקנשטיין מספר לוולטון את קורותיו, ומזהיר אותו מפני המשך מסעו: "אתה מחפש חוכמה וידע, כפי שחיפשתי גם אני; ואני מקווה בכל לבי שסיפוק משאלותיך לא יהיה לצפע שיכיש אותך, כפי שהכיש אותי". עוד כדרכם של רבים מספרי התקופה, הוא איטי מאוד, מרבה בתיאורי נוף ואוירה, ממריא גבוה לפסגות האושר ושוקע עמוק במצולות האומללות. כמי שקראה ספרים רבים מעין אלה, מאפיינים אלה לא הפריעו לי, אבל אני תוהה אם לא ימנעו מקוראים חדשים לגלות את הספר.

"פרנקנשטיין" תורגם לעברית מספר פעמים. תרגומה של יערית בן יעקב, היחיד שקראתי, נאה בעיני.

Frankenstein – Mary Shelley

פראג

2000 (1818)

תרגום מאנגלית: יערית בן יעקב

כותרת משנה: חייו והיקום שלו

ספרים רבים נכתבו על אלברט איינשטיין או בהשראתו, ורבים נוספים עוד ייכתבו מן הסתם. הביוגרף וולטר איזקסון זכה לגישה אל מסמכים אישיים שנחשפו בשנים האחרונות, ובהסתמך עליהם ועל שורה ארוכה של מקורות נוספים, כתב את סיפורו של איינשטיין, המדען, האיש והאגדה.

הספר כולל, באופן בלתי נמנע, התיחסות אל עבודתו של איינשטיין. איזקסון עשה מאמץ ניכר לפשט את הפיזיקה לרמה שתהיה נהירה לקורא הסקרן והבלתי מקצועי. פשטות היא גם מילת מפתח בתפיסתו של איינשטיין. "אמונתו הבלתי מעורערת כי היקום אוהב פשטות ויופי, ונכונותו להתיר לאמונה זו להנחות אותו – גם אם משמעות הדבר היא קעקוע יסודותיה של הפיזיקה הניוטונית – הן שהובילו אותו, בצלילות מחשבה שאין כמוה, לתיאור החדש שהוא נתן למרחב ולזמן". בשם אותה פשטות חתר עד סוף ימיו, ללא תוצאות, אל תיאורית השדה המאוחד, והתנגד לאקראיות שבמכניקת הקוונטים: "אין ספק שמכניקת הקוונטים מרשימה, אבל קול פנימי אומר לי שהיא עדיין לא הדבר האמיתי. התיאוריה אומרת המון, אבל היא לא באמת מקרבת אותנו אל סודותיו של הקדמון לכל הדברים. אני, בכל אופן, משוכנע שהוא לא משחק בקוביות". יש אומרים כי בעשורים האחרונים לחייו איינשטיין הפך להיות "מי שהיה", ושבהתנגדותו למכניקת הקוונטים נטש את המרדנות שהדריכה אותו עד אז והתנהל כמו השמרנים שלהם התנגד בצעירותו. הוא היה מודע לכך, אבל לא ראה עצמו כשמרן אלא כמרדן המתנער מאופנות נפוצות. איזקסון מצביע על הדרכים הרבות שבהן איתגר את המדענים המובילים בתחום, מתוך חתירה עיקשת ומתמדת אל האמת. את מכניקת הקוונטים הגדיר תחילה כשגויה, ומיתן את הגדרתו ל"לא שלמה", מה שלא מנע ממנו להמליץ על הייזנברג ושרדינגר לנובל.

מתוך שפע פרקי החיים שבספר אתייחס לבודדים.

מה הופך אדם לאיינשטיין? איזקסון חוזר ומתייחס לכמה מאפיינים. הקלת ראש בסמכות, פריקת עול לנוכח כללי משמעת, וחוסר כבוד לידע שנרכש במסורת – "הכבוד העיוור לסמכות הוא האויב הגדול ביותר של האמת", כדברי איינשטיין – וגם השתוממות יַלדית ואינטואיציה, שלגביה אמר כי "רעיון חדש מופיע בפתאומיות ובאופן אינטואיטיבי למדי, אבל אינטואיציה אינה אלא התוצאה של נסיון אינטלקטואלי קודם". מן העבודה מחוץ לאקדמיה כבוחן במכון לפטנטים נטל ספקנות עליזה ושיפוט עצמאי. לאלה יש להוסיף, כמובן, פתיחות מחשבתית, דבקות במטרה ובאמת, ויכולת להשליך מאחורי הגב תיאוריות בלתי מוצלחות. כך, לדוגמא, במכתב לעמית בפברואר 1917 כתב: "נטשתי לחלוטין את השקפותי שעליהן חלקת בצדק. אני סקרן לשמוע מה יהיה לך לומר על הרעיון המטורף במקצת שעליו אני חושב כעת".

מה הופך מדען, שבודדים מבינים את דבריו, לכוכב? איזקסון סבור שתדמיתו הציבורית המלבבת של איינשטיין היתה קרובה מאוד למי שהוא היה באמת. "איינשטיין הצליח להפוך את דמות הגאון המפוזר שלו למפורסמת […] הוא היה אדיב אך מרוחק, מבריק אך מבולבל. הוא ריחף לו לכאן ולשם, באווירה של הסח-דעת ורגישות מחויכת. הוא הפגין יושר קיצוני, היה לפעמים – אבל לא תמיד – תמים כמו שהוא נראה, דואג בלהט לאנושות כולה, ולפעמים גם לבני אדם מסוימים […] התפקיד ששיחק לא היה רחוק מהמציאות, אבל הוא נהנה לשחק אותו עד הסוף". הוא אהב את הבדידות, אבל גם את הציבוריות, והחום שהביע כלפי הבריות היה כנראה כובש. בעיני מחממת את הלב העובדה שאיש מדע, שהאנגלית שלו רצוצה, זכה בארצות-הברית, ולא רק בה, להערצת המונים בנוסח כוכבי פופ. אפרופו אי ההבנה של תורת היחסות, חיים וייצמן, שבילה במחיצתו במהלך הפלגה מאירופה לארצות-הברית ענה במענה לשאלה אם דברו עליה: "במהלך חציית האוקינוס, איינשטיין הסביר לי את התיאוריה בכל יום ויום, ועד שהגענו הצלחתי להשתכנע ללא כל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה".

פרשת יחסיו של איינשטיין עם מילֶבה מאריץ', אשתו הראשונה ואם ילדיו, תחילתה בשתי נשמות תאומות שמצאו זו את זו. מאריץ' היתה אשה פורצת דרך, סטודנטית יחידה בכתה בה למד איינשטיין בתקופה בה המוסדות להשכלה גבוהה מנעו מנשים לבוא בשעריהן. למרות פער הגילים ביניהם – היא היתה מבוגרת ממנו – ולמרות ההתנגדות הנחרצת של משפחתו, הקשר ביניהם היה איתן, ושילב אהבה ואינטלקט. באחד המכתבים שכתב לה תיאר איינשטיין טיול טבע מלבב שהוא מתכנן לערוך איתה, הביע את געגועיו, וסיים במלים שאמורות לשמח את שניהם, "ואז נתחיל עם התיאוריה האלקטרומגנטית של האור של הלמהולץ". הפן האינטלקטואלי דעך במידה רבה כשמאריץ', שנכנסה להריון, נכשלה בפעם השניה בבחינות לקבלת תואר, וממכתב שכתבה לחברתה הטובה עולה "שהיא התמקמה בנוחות בעמדת האהובה התומכת, ולא השותפה המדעית". מחמת המוסכמות והבושה נאלצו להסתיר את ההריון ואת הילדה שנולדה להם (לא ידוע אם נפטרה בגיל צעיר מאוד ממחלה או נמסרה לאימוץ). עבור איינשטיין, שככל הנראה מעולם לא פגש את הילדה, היה זה משבר, אך השבר של מאריץ' היה, כמובן, גדול יותר לאין ערוך. כשנישאה מאוחר יותר לאיינשטיין ויתרה על שאיפותיה המקצועיות, והסתפקה בעזרה בבדיקת חישוביו. למרות שמפתה להסחף אחר הרעיון הרומנטי לפיו היתה שותפה לתורת היחסות, אין לכך כל זכר במכתבים הרבים ששלחו זה לזה או לחבריהם. יתרה מזו, במהלך הגירושים המרים והממושכים היא עצמה מעולם לא טענה בפני איש שהרימה תרומה משמעותית לעבודתו. מכל מקום, הפער בין האיש שהפך לכוכב מדעי והאשה שהפכה לעקרת בית הלך והתרחב, ו"דעיכת הנישואים התנהלה במדרון ספירלי. איינשטיין נעשה מרוחק רגשית, מאריץ' נעשתה יותר מדוכאת וקודרת, וכל פעולה העצימה את רעותה". עם אלזה, אשתו השניה, היחסים היו שונים. "אינני מוכשרת בשום כיוון פרט אולי לתפקיד רעיה ואם. התעניינותי במתמטיקה מוגבלת בעיקר לחשבונות משק בית", הצהירה, והיתה לאיינשטיין רעיה, אם, אחות ומטפלת.

סיפורו של איינשטיין הוא גם סיפורו של היהודי הנודד. בשלב מוקדם למדי ניבא שיום יבוא והגרמנים יתיחסו אליו לא כאל מדען גרמני אלא כאל יהודי שוויצרי (עוד בגיל העשרה ויתר על האזרחות הגרמנית בשל המנטליות המיליטריסטית הגרמנית). ואכן, התיאוריה שלו זכתה לכינוי "פיזיקה יהודית". היטלר ב-1921 התלונן, וכיוון גם אל איינשטיין, "את המדע, גאוותנו הגדולה ביותר, מלמדים כיום עברים". הנרי פורד שאל בבטאון שהוציא, "האם איינשטיין גנב את רעיונותיו?". ביתו נפרץ על ידי הנאצים, סירתו הוחרמה, וכשאלה נודעו לו כשהיה בדרכו להרצאות בארצות-הברית ידע שלא ישוב לגרמניה. הוא התגייס לטובת הענין הציוני, למרות ההתנגדות הנחרצת שלו ללאומיות, ובשלב מאוחר יותר בחייו אמר לאבא אבן כי "מערכת היחסים שלי עם העם היהודי הפכה לקשר האנושי החזק ביותר שלי". איינשטיין נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ובהזדמנויות רבות השלים עם ההתיחסות אליו כאל סלבריטי שנועד לבדר –  "בעלי ההון כאן נאחזים בכל דבר שעשוי לספק להם תחמושת במאבקם כנגד השעמום", אמר – כדי לגייס תמיכה ביהודי אירופה.

איינשטיין לא היה אדם מושלם – די אם נזכיר את יחסיו הסבוכים עם בניו בילדותם ובנערותם – אבל הוא צבר זכויות רבות כדובר חסר מורא בשם השוויון והצדק החברתי. לא רק דובר, אלא גם פועל בשם עקרונותיו. הוא הצטרף לשלל תנועות לצדק חברתי וגזעי, מה שהחשיד אותו בעיני ה-FBI, תמך בסתר בהמוני אנשים פרטיים שנזקקו לערבויות כספיות כדי להגר, הציע חדר בביתו לזמרת השחורה מריאן אנדרסון, כשבית מלון סירב לתת לה חדר, ועוד כיוצא באלה.

אעצור כאן, למרות שמפתה לכתוב עוד ועוד על השפע שמספק איזקסון. אזכיר רק שהפרק האחרון מוקדש לפרשה הביזרית של גנבת מוחו של איינשטיין. איזקסון מזכיר שם, בין השאר, את מייקל פטרניטי, שהתלווה במשך מספר ימים אל ד"ר תומס הרווי, הפתולוג שגנב את המוח ונסע אחרי שנים להביא את מה שנשאר ממנו אל נכדתו של המדען, וכתב על חוויותיו את הספר "בדרך עם מר אלברט".

מספריו של וולטר איזקסון קראתי עד כה רק את הביוגרפיה שכתב על אילון מאסק, והסתייגתי מעט מן הפן הרכילותי והיומרנות הפסיכולוגית. הביוגרפיה של איינשטיין, לעומתה, מרשימה באיזון שבין מדע לחיים אישיים, ובין הערצה לביקורת.

ספר מרתק על אישיות מרתקת.

Einstein – Walter Isaacson

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2011 (2007)

תרגום מאנגלית: דוד מדר

כותרת משנה: עולם החושים המפתיע של הצמחים

פרופ' דניאל חיימוביץ פרסם לראשונה את ספרו אודות החושים של הצמחים ב-2012. המחקר, כמובן, לא נפסק עם צאת הספר לאור. המהדורה שתורגמה כעת מעודכנת, כולל פרק שלם שנכתב מחדש לאור ממצאים שהתגלו בשנים שעברו. כמה תופעות הקשורות בנושא עדיין לא פוענחו, אולי תצא מהדורה נוספת ומתוקנת בעוד מספר שנים. המדע אינו שוקט על שמריו.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חושי הצמחים? האם הצמח רואה, שומע, טועם, מריח, חש מגע, בעל תודעה? תלוי בהגדרה. כשאנחנו מדברים, לדוגמא, על ראיה אצל בני אדם, אנו מתכוונים הן להיבט הפיזיולוגי והן להיבט התודעתי. אור מגיע אל איברי הקלט בעין, אלה מתניעים את הולכתו אל המוח, וזה בתורו מפענח אותו כתמונה מרובת פרטים ורבגונית, שאינה רק מראה פשוט אלא עולם שלם של מובן ואסוציאציות ופרשנות. במובן הזה צמחים אינם רואים, אבל אם מתרכזים רק בשני המרכיבים הראשונים – קליטת אור ופעולה הנובעת מכך – הצמחים בהחלט ניחנו בכושר ראיה. כך גם באשר לחושים האחרים.

הנה כמתאבן כמה עובדות, בודדות מתוך שפע מרתק, שליקטתי מן הספר:

מכיוון שנבטים נוטים אל האור, עלתה השאלה האם הם רואים אותו, ואם כן איפה ה"עיניים". דרווין ובנו ביצעו שורה של ניסויים פשוטים שהוכיחו ראיה גולמית אצל צמחים (הניסויים נערכו על חפורית קנרית), ומצאו כי הכושר לראות את האור מצוי בקודקוד הנבט. ניסויים נוספים חשפו כי ישנם צמחים המסוגלים להבחין בין אור אדום לכחול.

כיצד צמחים יודעים מתי לפרוח? התברר כי הצמח אינו מודד את אורך היום, אלא את אורכה של תקופת החושך כדי לקבוע מתי בא מועד הפריחה. כתוצאה מכך בני אדם יכולים לבצע מניפולציות במועדי פריחה באמצעות הדלקת תאורה באמצע הלילה וכיבויה מיד. די בהדלקה קצרה כזו כדי לשכנע את הצמח שתקופת החושך אינו זו ששוררת בפועל, והוא מתאים את עצמו למציאות המדומה.

צמח הכשות נמשך אל עגבניות. כיצד הוא מזהה אותן? באמצעות ריחן שאותו, כך הוכח בניסויים, הוא מעדיף על פני ריחות אחרים.

שורשי הצמח הם האחראים על תזונתו. האנדרומדיס שמקיף את גליל ההובלה בשורש "טועם" את המינרלים בקרקע ומחליט מה ייכנס ומה לא כדי לשמור על שיווי משקל מינרלי.

שורשים של אמברוסיה שנוגעים בשורשים של אמברוסיה אחרת מפסיקים להתארך, ככל הנראה כדי לא להתחרות עם ידידים, אבל שורשים אחרים של אותו הצמח עצמו ממשיכים לגדול בכיוונים אחרים. העובדה שהתופעה אינה מתרחשת כששורשי הצמח פוגשים שורשים אחרים שלו עצמו מעידה על היכולת להבחין בין העצמי לבין האחר.

בניסוי רב תחומי (שבו השתתף גם יוסי יובל, מי שכתב את הספר המרתק אודות העטלפים) התברר שצמחים שנחשפו לקולות המאביקים הפיקו צוף עשיר יותר מצמחים שנשמרו בדממה. המנגנון של השמיעה עדיין בלתי ברור. כמו כן לא ידוע כיצד השורשים יודעים איפה לחפש מים, וקיימת השערה שהם שומעים את הזרימה שלהם.

לדיוניאה לוכדת הזבובים יש מנגנון זכרון. כדי שעליה ייסגרו כמלכודת על טרף, חייבות להתרחש שתי נגיעות בשכים בהפרש של עשרים שניות ביניהן. כלומר, הדיוניאה צריכה "לזכור" שארעה נגיעה ראשונה כדי לסגור את העלים אחרי השניה, אם היא מתרחשת במועד הנכון. המנגנון המעניין מוסבר בספר, כמו גם המנגנון המיכני המאפשר את הפעולה בהיעדרם של שרירים.

שורשים צומחים כלפי מטה, נצרים כלפי מעלה. איך הצמח יודע איפה זה "למעלה"? האור לא מסביר את הלמעלה שהרי הנצרים צומחים גם בלילה. המגע של האדמה לא מסביר את הלמטה שהרי ישנם שורשים שמתחילים לגדול במרומי העץ. הכותב מפרט את הניסויים שנערכו כדי לפענח את ההתמצאות של הצמח במרחב, כולל ניסויים בתחנת החלל.

מדי פעם צץ לו ניסוי קיקיוני סביב "החיים המסתוריים של הצמחים", כשמו של ספר פופולרי ובלתי מדעי בעליל, ובעקבותיו צצות כותרות מרעישות נטולות גיבוי. אולי הידוע מכולם הוא זה שבא להצביע על ההעדפות המוזיקליות של הצמח – כמעט תמיד מוצרט אהוב עליו, ומוסיקת רוק קולנית לגמרי לא. רובם של הניסויים הללו נערכים על ידי חובבנים ללא שמירה על פרוטוקול מדעי, והתוצאות בהתאם. האם צמחים עולים כפורחים בהשפעת מוזיקה? הוספת מאוורר פשוט ל"ניסוי" מפריכה זאת, שכן הצמחים חובבי החום מגיבים לחום הנודף מן הרמקולים, וכשהמאוורר מפזר אותו מהם והלאה, ההשפעה לכאורה של המוזיקה אינה קיימת. ולמה הם מגיבים רע למוזיקת רוק? ככל הנראה כי הם רגישים למגע וחווים את גלי הקול העוצמתיים יותר כפגיעה.

האם בני אדם וצמחים אחד הם? למרות אב קדמון משותף, ולמרות קוי הדמיון ברמה הגנטית, צמחים ובעלי חיים הם שתי הסתגלויות אבולוציוניות נבדלות לחלוטין לחיים רב-תאיים.

קראתי את הספר בעניין רב ולמדתי הרבה. דניאל חיימוביץ מגיש טקסט מדעי לאנשים שאינם מדענים, ועושה זאת בבהירות, מבלי להכנס לעומקה של הביולוגיה הסבוכה, אך גם מבלי לוותר על אמינות ועל דיוק. התוצאה מרחיבת דעת, מרתקת ומומלצת.

What a Plant Knows – Daniel Chamovitz

מטר

2023 (2012, 2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם, אסף כהן

כותרת משנה: מסע בעקבות יונק מעופף

יוסי יובֵל, ראש בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב, לוקח את הקוראים למסע בעקבות העטלפים. בעבור רובנו העטלפים הם עכברים מעופפים, או טיפוסים אפלים שמסתובבים באויר בחשכה, כמעט מתנגשים בעוברי אורח תמימים, או במקרה הגרוע ערפדים מוצצי דם ומעבירי מחלות. כדאי לקרוא את הספר כדי להבין עד כמה אנו טועים. עולם חדש ומלהיב נפרש בפנינו.

יובל מתאר את עולמם של העטלפים יחד עם עולמם של החוקרים ועם תיאורים – משעשעים ברובם – ממסעות מחקר. הפן המדעי מוסבר בלשון נהירה, והשילוב של הסיפורים האנושיים עם הסיפורים העטלפיים עובד מצוין. אי אפשר שלא להדבק בהתלהבות של הכותב מנושאי מחקריו.

למה בכלל לחקור את העטלפים? התשובה האינטואיטיבית שלי היא כי הם פה, והם מעוררי סקרנות, והרצון ללמוד ולדעת חל על הכל. אבל מתברר שיש למחקר גם ישומים חשובים עבור בני האדם. לדוגמא, ההשערה המרכזית בתחום הלמידה המוחית היא שעקרונות דומים מנחים אותה ביצורים שונים, ולכן אם נבין איך עטלפים עושים זאת, אולי נבין טוב יותר את עצמנו ואת האבולוציה שלנו. דוגמא נוספת קשורה ליכולות דמויות המכ"ם של העטלפים, יכולות שמומחי מכ"ם אנושיים אינם מגיעים אליהן באמצעים טכנולוגיים. אולי נוכל ללמוד מן העטלפים.

הנה, לטעימה על קצה המזלג, כמה עובדות מעניינות שלמדתי:

העטלפים מאריכים ימים. שיא הגיל הנוכחי שייך לנשפון על שם ברנדטי, עטלף ששוקל כשבעה גרם, שפרט מטובע שלו נלכד בשנת 2005 בסיביר, ארבעים ואחת (41!) שנה אחרי שטובע לראשונה.

כמה מסוגי העטלפים נודדים למרחקים עצומים. עטלפון נתוזיוס, השוקל פחות מעשרה גרם, נלכד ב-2021 בספרד, אלפיים ומאתים קילומטרים מהמקום שבו טובע בלטביה ימים ספורים קודם לכן. לעומת זאת, ישנם שבטים המתקיימים במשך עשרות שנים על אותו העץ. המבנה החברתי של הסקופטריקס מורכב מהרמונות, כמה מהם על עץ יחיד, ובסמוך להם מתחם הרווקים, שם מחכים הזכרים הבודדים לתורם לרשת הרמון (אלא אם אמא שלהם מצליחה לעשות מניפולציות ולקדם אותם בתור).

נקבות עטלפים באזורים ממוזגים, שבהם העטלפים נכנסים לשנת חורף, מסוגלות להשהות את ההריון. מכיוון שההזדווגות מתרחשת בסוף הקיץ, וההמלטה צפויה להתרחש חצי שנה אחר-כך, כלומר אחרי שנת החורף, ההריון חייב לעצור זמן קצר אחרי שהחל. יש נקבות שאוגרות את הזרע ומעכבות את הביוץ. יש כאלה שמתעברות אבל משהות את שתילת העובר ברחם.

בני אדם קרובים גנטית לעכברים יותר משהעטלפים קרובים אליהם. "הגנטיקה העמידה את העטלפים בסמיכות אבולוציונית לטורפים ולמפריסי פרסה ורחוק מהמכרסמים. אם כך, עטלפים אינם עכברים מעופפים, אלא אם כבר, פרות או זאבים מעופפים".

עטלפי פירות חולים מבודדים את עצמם, זוחלים החוצה מגוש העטלפים להִתלות לבד בשולי המערה, ואינם יוצאים מן המערה לאכול עד שהם חשים בריאים. בכך הם גם מטפלים בעצמם, גם נמנעים מלהדביק את העטלפים האחרים, וגם נמנעים מהפצת המחלה מחוץ למערה. הדעה שהם מפיצים מחלות יותר מבעלי חיים אחרים, אין לה אחיזה במציאות.

הערפדים מהווים דוגמא לאלטרואיזם הדדי, הנובע לא רק מדחף גנטי לשמור על הקרובים לך, אלא מ"שיקולים" של תועלת הדדית.

עד כאן דוגמיות לשפע המידע המרתק שבספר.

עוד כותב יובל על "מרוץ החימוש" בטבע – צפרדעים שהתאימו את קולן ליכולת השמיעה של העטלפים כדי לא להטרף, ועשים, חרגוליים, גמלי שלמה וארינמלאים שיכולים לשמוע תדרים על-קוליים כדי לחמוק מן העטלפים הניזונים מהם. הוא מתאר את תפקידם של העטלפים כמאביקים יחידים של צמחים מסוימים וכקוטלי חרקים, מוטרד מטורבינות הרוח הקוטלות אותם, מספר על גופים שמנטרים את העטלפים ודואגים לשמר אותם, ועוד. וכל זאת, כאמור, בשילוב סיפוריהם של החוקרים, ובסגנון מהנה.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

כותרת משנה: מדריך למשתמשים

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל", אחד מספריו הקודמים של ביל ברייסון, החל בהיווצרותו של היקום והסתיים בהופעתו של האדם. "הגוף", כשמו, יורד לחקר גופו של האדם. מאפייניו של ספר זה דומים לאלה שעשו את הספר הקודם מוצלח כל כך: כתיבה בהירה, זרימה לוגית מנושא לנושא, שילוב בין מידע רב למעט פיסות רכילות אודות המדענים, המסייעות "לקבע" את הידע, הצגת האופן בו המדע מתקדם, ותחושה מתמדת של סקרנות ושל היקסמות. בכל הקשור לגוף, ממש כמו בכל הקשור ליקום, עדיין רב הלא ידוע, ונותר לנו עוד הרבה ללמוד. המורכבות המדהימה של הגוף בכל אחד ממרכיביו, העובדה שהוא פועל עשרות שנים, ובדרך כלל בלי צורך בתחזוקה שוטפת או בהתקנת חלקי חילוף, הנפש הנוצרת מן התרכובות האורגניות – כל אלה, כפי שברייסון כותב, עושים את האדם "פלא אמיתי" (ובענווה הוא מוסיף, "אך יש להודות, כזו היא גם התולעת הנוברת באדמה").

ברייסון אינו מדען, ואינו מבקש להציג תגליות חדשות, אבל בדרכו היעילה והמושכת הוא מסכם את הידע הקיים, שרובנו איננו שואלים עליו, או שאיננו טורחים לחפש תשובות. אם בבדיקת שמיעה נתבשר על ירידה בשמיעת התדרים הגבוהים, נקבל זאת כאקסיומה. ככה זה, אלה התדרים שנעלמים ראשונים. ברייסון שואל למה וגם עונה (בגלל האופן בו ממוקמות נימות השיער השונות בשבלול שבאוזן). באופן זה הוא מכסה מגוון עצום של פרטי מידע, ומלמד אותנו על עצמנו את כל מה שאפילו לא ידענו שאנחנו לא יודעים. הוא מטפל בכל אחת ממערכות הגוף בנפרד, בודק מדוע אנו חולים ומה עושה הרפואה בנידון, וחותם בהזדקנות ובמוות.

הנה מדגם אקראי של ארבעה נושאים מעניינים העולים מן הספר:

קיימת תיאוריה לפיה המוח יכול היה לגדול למימדיו וליכולותיו בזכות הבישול. האנתרופולוגית נינה יבלונסקי מייחסת זאת גם לזיעה: "'איבוד רובו הגדול של שיער הגוף, ורכישת היכולת לאבד חום גוף עודף באמצעות הזעה, סייעו ליכולת להגדיל באופן דרמטי את האיבר בגופנו הרגיש ביותר לטמפרטורה, את המוח'. כך, היא טוענת, סייעה הזיעה להפוך אתכם ליצורים הפיקחים שהנכם".

המוח היום קטן משמעותית מכפי שהיה לפני עשרת אלפים שנה. "ההשערה המקובלת היא שהמוחות שלנו פשוט נעשו יעילים יותר". אבל, מוסיף ברייסון בסקפטיות, "איש אינו יכול להוכיח שלא נעשינו פשוט טיפשים יותר".

משבר האנטיביוטיקה צריך להדאיג מאוד את כולנו. תרופות ניתנות שלא לצורך, חיידקים מפתחים עמידות, ו"שיעור מקרי המוות ממחלות זיהומיות מטפס ועולה וחזר לרמתו מלפני ארבעים שנה". התחזית לעתיד הקרוב מטרידה מאוד, כדבריו של אחד הרופאים שאיתם שוחח ברייסון: "אנו ניצבים בפני האפשרות שלא נוכל עוד לבצע החלפה של מפרק הירך או הליכים שגרתיים אחרים מפני שהחשש מזיהום יהיה גדול מדי".

ד"ר בנימין מוזס, בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", הצביע על הכשלים בבדיקות ממוגרפיה, ועל הנזק הנגרם כתוצאה ממצאיהן ("בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק"). ברייסון עוסק אף הוא בנושא זה, ומרחיב גם אל בדיקות PSA לגילוי סרטן הערמונית. הוא אינו שולל את שתי הבדיקות, אבל לאור הממצאים ממליץ על זהירות בהתיחסות אליהן.

הספר אינו נעדר מסר. כפי שנרמז בכותרת המשנה, "מדריך למשתמשים", משתמשים רבים נזקקים להדרכה. ברייסון מרבה בדוגמאות מן האומה האמריקאית, שבגלל אורח חיים הרסני ניצבת במדדים רבים במקום נמוך יחסית למדינות העולם המפותח. השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית הן בעיות מוכרות. בעיה נוספת לדוגמא, האמריקאים, המהווים  ארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם, צורכים שמונים אחוז מהאופיואידים, משכך כאבים ממכר. הגוף אמנם בנוי לתקן נזקים ולשמור על איזון, אבל כידוע הוא אינו עמיד בפני מתקפות שמשבשות באורח חמור את תפקודו.

יכין אונא תרגם יפה, והוסיף הערות מועילות, בעיקר בהשוואת הנתונים שברייסון מציג למצב בישראל. חבל שההוצאה לא הקפידה על הגהה, כראוי לספר מושקע שכזה. "הגוף" הוא ספר קריא מאוד, מרתק ומפליא, ומומלץ בהחלט.

The Body – Bill Bryson

דביר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

על גלילאו גליליי, אחד מאבות המדע המודרני והפיזיקה המודרנית, נכתבו מספר ביוגרפיות. האסטרופיזיקאי והסופר מריו ליביו החליט להוסיף אחת משלו משלוש סיבות: מעטות מהביוגרפיות נכתבו על ידי חוקרים בתחומי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה, ויש ענין בהתבוננות באיש מעיני איש מקצוע; כמה מן הביוגרפיות סבוכות מדי, ומן הראוי להנגיש את הסיפור לציבור; לקורותיו של גלילאו יש רלוונטיות לימינו – תזכורת רבת עוצמה לחשיבותו של חופש המחשבה – ולכן כדאי לשוב ולעסוק בהן. משמו המלא של הספר, ומהערות חוזרות ונשנות בתוכו, אין ספק שהמניע השלישי הוא החזק מכולם. מריו ליביו מוטרד מתופעות המתרחשות בימינו אנו – הזלזול הבוטה שמגלים חוגים מסוימים כלפי המחקר על שינוי האקלים, היחס הלגלגני כלפי מימון המחקר הבסיסי, קיצוץ תקציבי האמנויות והרדיו הציבורי בארצות הברית, הקרע לכאורה בין מדעי הטבע למדעי הרוח, ומבקש להסיק את המסקנות המתבקשות מסיפורו של גלילאו.

הספר מציג את עיקרי עבודתו של גלילאו, את הרקע המדעי והחברתי של תקופתו, את נסיבות חייו הפרטיות, ואת הכוחות שהובילו למצב האבסורדי שבו נאלץ להתכחש לאמונותיו. את רשימת הישגיו המפוארת אפשר למצוא ברשת, ולא ארחיב. אזכיר רק את מה שייחד אותו בזמנו: תפיסת האוניברסליות של חוקי הטבע, הקביעה שהיקום "כתוב בלשון המתמטיקה", ההתבססות על שילוב מחוכם של ניסויים וחשיבה הגיונית (לעומת תפיסתם של אריסטו ושל אפלטון לפיה כדי לגלות את אמיתות הטבע יש לחשוב עליהן), וההתעקשות על עקרון הפצת הידע שבגללו פרסם את ספריו באיטלקית ולא בלטינית, מתוך תקווה שגם אלה שסבורים שהספרים נבצרים מבינתם יבינו כי "כשם שהטבע חנן אותם, כמוהם כפילוסופים, בעיניים לראות את מפעלותם, כן חנן אותם גם במוחות שביכולתם לרדת לעומקם ולהבינם".

בעת שנשפט ב-1633 היה גלילאו בן קרוב לשבעים, חולה ומפוחד. במשך שנים ארוכות נאלץ להלחם בנציגי הכנסיה, שניסו לצנזר את ספריו ולהגביל את התבטאויותיו. כבר ב-1616 נאסר עליו ללמד את מודל העולם של קופרניקוס, להגן עליו או אפילו להחזיק בו. הוא נאלץ להוסיף הסתיגויות לספריו כדי לרכך את התפיסות שהביע בהם. בין השאר סיים את ספרו, "דו-שיח על שתי מערכות העולם המרכזיות", באמירה לפיה הטיעון הקופרניקי בדיון הוצג רק כהשערה מתמטית, וגם אם הוא מסביר את תנועת כוכבי הלכת בהחלט יתכן שאינו משקף מציאות, כי אלוהים יכול היה ליצור את אותה מראית עין באמצעים הנשגבים מבינת אנוש (אבל את הטיעון המנוגד שם בפיו של שוטה בשם סימפליצ'ו, ועורר בכך את חמתו של האפיפיור). למרות שמעולם לא טען שכתבי הקודש טועים, וניתן לפרשם כך שיתאימו לתוצאות תצפיותיו, הכנסיה זעמה על פלישתו לתחום התיאולוגיה. מכיוון שהיה עיקש והאמין בכוח השכנוע שלו, ומכיוון שלא לקח בחשבון את המורכבות של הכנסיה ושל ראשיה, מצא עצמו בסופו של דבר בחקירה, תחת איום בעינויים, כשגורלו של המר של ג'ורדנו ברונו, שעלה על המוקד כשלושה עשורים קודם לכן, עדיין טרי בזכרונו. לא ייפלא אפוא שבחר להודות ב"חטאיו". האם אמר בצאתו מן המשפט "ואף על פי כן נוע תנוע"? זהו, כנראה, מיתוס, אבל אין ספק שהוסיף להאמין בכך.

סיפור חייו של גלילאו, האיש והמדען, מרתק ומאלף, ומריו ליביו מספר אותו בבהירות ובשטף, מבלי לוותר על עומק מרחיב דעת. לטעמי, עדיף היה אילו ריכז את הלקחים הרלוונטים לפרק הסיום במקום לפזר אותם בתוך הסיפור, אבל אני ספקנית ממילא לגבי כוח השפעתו של המסר – הלוואי שאני טועה – כך שיתכן שאין מגרעת בפיזור. מכל מקום, עם המסר הספציפי ובלעדיו, סיפורו של גלילאו מן הראוי שיסופר שוב ושוב.

והמסר מהו? "אנחנו צריכים לתת אמון במדע – הסיכון שניטול על עצמנו, אם נבחר בדרך אחרת, פשוט גדול מדי". או במילותיו של חתן פרס נובל לפיזיקה סטיבן ויינברג: "בדרך כלל זו טפשות להמר כנגד חוות דעתו של המדע, ובמקרה זה [הדברים אמורים בתוצאות השינוי באקלים הנגרם על ידי בני האדם], כשגורל העולם מוטל בכף המאזניים, זוהי אי-שפיות".

תמיהה אחת: מראי מקום בתוך הטקסט מפנים אל איורים בלוחות הצבע, אך אלה נעדרים מן הספר. האיור המצורף למטה הוא כנראה אחד מהם.

מריו ליביו עוסק כתב מספר ספרי מדע המיועדים לציבור הרחב, ביניהם "חיתוך הזהב" ו"למה?". כמוהם גם "גלילאו ומכחישי המדע" מאיר עיניים, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Galileo and the Science Deniers – Maio Livio

אריה ניר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

כותרת משנה: איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא

הביולוג ריצ'רד דוקינס מוכר כמי שפרסם שורה של ספרי מדע, הפונים אל הקהל הרחב. בספריו הוא עוסק בהרחבה באבולוציה ("הגן האנוכי"), טוען בלהט כנגד תפיסת הבריאתנות והתכנון התבוני ("השען העיוור"), מטיף לאתאיזם ("יש אלוהים?"), ומתייחס באהבה ובחדווה אל השקפת העולם המדעית ואל התגליות שנחשפות בזכותה ("לפרום את הקשת בענן"). ב"קסם המציאות" הוא פונה אל קוראים צעירים.

הספר נפתח בשאלות "מהי מציאות?" ו"מהו קסם?", ועושה הבחנה בין קסם על-טבעי לקסם במה ולקסם פיוטי. הראשון הוא הקסם שאנו מוצאים במיתוסים ובאגדות, למרות שברור לנו, או צריך להיות ברור, שאינם אמיתיים. קסם במה אינו דורש הסבר – ברור לנו שמדובר באחיזת עיניים משעשעת, למרות טענות של כמה מעמידי פנים בדבר כוחות על-טבעיים. הקסם הפיוטי, המרגש ומרומם הרוח, הוא זה שאליו כיוון דוקינס בשמו של הספר, אותו קסם שעליו דיבר גם פיינמן, בין השאר בספר "החדווה שבגילוי דברים". הפרק האחרון חוזר אל אותן שאלות ועוסק ב"ניסים", והוא מסתיים במשפט "האמת יותר קסומה – במובן הכי טוב והכי מרגש של המילה – מכל מיתוס או סיפור מומצא או נס. למדע יש קסם משלו, קסם המציאות".

בין הפרק הראשון לאחרון דוקינס מקדיש כל פרק לנושא נפרד: האדם הראשון, ריבוי המינים, היסודות, עונות השנה ושעות היממה, השמש, הקשת בענן, המפץ הגדול, חיים במקומות אחרים ביקום, נדידת הלוחות הטקטוניים, מזל והסתברות. כל אחד מפרקי הספר נפתח במיתוסים הקשורים לתוכנו, ועובר למציאות הקסומה עוד יותר. הסבריו של דוקינס מוגשים בפשטות, שאינה מרדדת את התוכן, אלא מתמצתת אותו ועושה אותו שווה לכל נפש, ובלבד שתהא זו נפש סקרנית וצמאת ידע. אולי אני קהל שבוי, כי כבר נהניתי מספריו האחרים, אבל אני מאמינה שהספר עונה יפה על כמה שאלות יסוד, ויכול להוות מבוא מעניין לחקירות נוספות. כמו אנציקלופדיות לנוער של פעם הוא מלווה איורים מאירי עיניים, פרי מכחולו של דייב מק'קין, חלקם יפים לכשעצמם, חלקם נועדו להבהיר את התוכן המילולי.

המגרעת היחידה של ריצ'רד דוקינס ככותב היא נטייתו להטיף עוד ועוד, במקום להסתפק באמירות מפורשות בודדות ולתת לתוכן לדבר בשמו. גם בספר הזה הוא חוזר שוב ושוב אל היתרונות של תפיסת העולם המדעית, ושולל שוב ושוב את תקפותם של מיתוסים (אליליים או מונתיאיסטים). אפשר היה לדלל מעט את מספר החזרות על רעיונותיו אלה, והספר לא היה ניזוק כלל. ובכל זאת, לסיום, הנה מבחר מדבריו, וראויים הדברים להשמע:

"אנחנו חייבים לשמור תמיד על ראש פתוח, אבל יש רק סיבה אחת להאמין בקיומו של דבר-מה: ראיה ממשית לקיומו".

"הקשת בענן היא לא רק דבר יפה שנעים לראות אותו. במובן מסוים אפשר לומר שהיא מלמדת אותנו מתי התחילו כל הדברים, כולל המרחב והזמן. אני חושב שבזכות זאת, הקשת בענן יפה עוד יותר".

"אין לנו צורך להמציא סיפורים פרועים במידה בלתי מתקבלת על הדעת: אנחנו נהנים מהחדווה ומההתרגשות שמספקת לנו חקירה מדעית אמיתית, ותגליותיה מרסנות את דמיוננו. ובסופו של דבר, זה הרבה יותר מרגש מסתם פנטסיות".

The Magic of Reality – Richard Dawkins

כנרת זמורה ביתן דביר

2016 (2011)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

איורים: דייב מק'קין

ביל ברייסון, עיתונאי, סופר ואדם סקרן ותאב ידע, מספר על ההיסטוריה של היקום ושל האדם. הספר נפתח במבוא, המציג את אוסף המקרים וצירופי המקרים, הנדמים לעתים ניסיים ועתירי מזל, שהביאו לעצם קיומם של הכותב ושל קוראיו. "מטרת הספר הזה היא לספר כיצד כל זה קרה – ובפרט, כיצד עברנו ממצב שבו לא היה שום דבר למצב שבו היה משהו, ואז כיצד מעט מאותו משהו הפך להיות אנחנו, וגם משהו ממה שהתרחש בינתים ומאז". אנחנו יודעים מה אנחנו יודעים על היקום ועל כדור הארץ ואוכלוסיתו, אפשר לקרוא על כך באינספור מקורות, אבל יחודו של הספר באופן הבהיר והנגיש בו הוא מכסה כל תחום, ובמעבר הלוגי מנושא לנושא. למרות שלא באמת ניתן לדחוס את ההיסטוריה של כמעט הכל לספר אחד, ברייסון מצליח ליצור את הרושם שעיקרי הדברים תוארו כהלכה, ועדיין נותר מקום גם לתיאור הדרכים בהן מושג הידע, ולעיסוק במה שאיננו יודעים.

הספר פותח ביקום, ביצירתו ובמבנהו, ועובר אל מערכת השמש ואל כדור הארץ. ההתפתחויות של הפיזיקה, המסבירה את התנהלותו של היקום, הן נושאו של הפרק העוקב. באורח פרדוקסלי ידיעותינו על הנעשה במעמקי כדור הארץ מעטות מאוד, אפילו יחסית למה שידוע לנו על כוכבים אחרים, והפרק הבא עוסק במחקר הקשור בכוכבנו. מכאן המעבר טבעי אל החיים עצמם, מן החד תאיים ועד האדם, כולל הצמחים וכל מה שביניהם ומחוץ להם. הפרק האחרון מטפל בהתפתחויות שיצרו את ההומו סאפיינס.

סגנונו של ברייסון קליל לכאורה. הוא שוזר בספר הומור ונימה אישית, שמאזנות את כובד הראש שבו הוא מתייחס לנושאים שעל הפרק. נמצא בספר התיחסויות רבות אל אישיותם של אנשי המדע שהוסיפו על הידע המצטבר (או עיכבו אותו), אך ללא תחושה של מציצנות צהובה. מכיוון שהשאלה כיצד אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים היתה אחד התמריצים למחקר המקיף שערך, הוא מקדיש למדע ולמדענים תשומת לב רבה, והפן הביוגרפי שלהם מעניק לקריאה מימד של פרוזה מהנה. נושאי הספר מתבטאים במקרים רבים במספרים גדולים הרבה יותר מכפי שיש בכוחנו לתאר לעצמנו, וברייסון מרבה בדוגמאות מסייעות, ביניהן "האטומים זעירים – ממש ממש זעירים. חצי מליון מהם שיסתדרו בשורה כתף אל כתף יוכלו להסתתר מאחורי שערת אדם לרוחב", ו"התבוננו בדמותכם במראה והרהרו רגע על העובדה שאתם צופים בעשרת אלפים טריליון תאים, וכמעט כל אחד ואחד מהם נושא שני מטרים של דנ"א ארוז בצפיפות […] לפי אחד החישובים כרוכים בתוך כל אחד מכם עד 20 מליארד קילומטר של דנ"א".

ברייסון אולי לא כיוון לכך, אך הספר הוא שיר הלל למדע. אמנם הוא מתאר דמויות חריגות של מדענים ששמרו את ממצאיהם לעצמם, ואחרים שנטלו לעצמם תהילה שהגיעה לזולתם, ומשחקי כבוד ואגו היו ועודם. אבל במבט כולל, התמונה המצטברת לאורך הדורות היא של אנשים סקרנים, חדורי מטרה ובעלי אורך רוח, שבאופן קולקטיבי השכילו לשמור על ספקנות בריאה, לדבוק בעובדות מוכחות גם כשסתרו את כל מה שהיה ידוע לפניהן, לנטוש תיאוריות שהכזיבו, ובמאמץ משותף רב-תחומי – קוסמולוגי, גיאולוגי, אנתרופולוגי, ביולוגי ועוד ועוד – לקדם את ההבנה האנושית. ואין המדובר רק בכוכבים גדולים כמו איינשטיין, דארוין, מנדל, אלא גם באלה שבחרו בתחומים איזוטרים, והקדישו את חייהם לשרך אחד או לחיפושית צנועה.

ולמרות כל המאמץ, הבלתי ידוע רב מן הידוע. בדפים הראשונים של הספר מצטט ברייסון את הביולוג ג'ב"ס הולדיין: "היקום אינו רק מוזר יותר מכפי שאנו משערים; הוא מוזר יותר משאנחנו מסוגלים לשער". בהתייחס לחקר בעלי החיים, לדוגמא, שואל ברייסון "מדוע אנו יודעים מעט כל כך?", ומונה שורה של הסברים, ביניהם רוב היצורים זעירים; איננו מסתכלים במקומות הנכונים; אין די מומחים; העולם הוא מקום ממש גדול.

הספר מסתיים, במידה רבה כצפוי וכמתבקש, באחריותו של האדם לעולם בו הוא חי. האדם המודרני נמצא כאן פחות מ-0.01 אחוז של תולדות כדור הארץ, ואם כי בשלב זה הוא מצטייר כשיא ההתפתחות הוא גם הגורם להכחדת מספר מדהים של מינים אחרים. "מפחידה היא המחשבה שאנו בעת ובעונה אחת ההישג העילאי של היקום וגם הסיוט הגדול ביותר שלו".

באופן טבעי בימים אלה, משך את תשומת לבי הפרק אודות החיידקים והנגיפים. "נגיף, או וירוס, הוא ישות מוזרה ולא נחמדה – "פיסה של חומצת גרעין עטופה בחדשות רעות", ביטויו הבלתי נשכח של חתן פרס נובל פיטר מדוואר". ברייסון כותב על מגפות שפרצו בעבר, ועל אלה שנבלמו באופן יזום או במקרה ממוזל, ומוסיף, "אל לנו לסמוך על כך שתמיד נהיה בני מזל כל כך. אורח החיים שלנו מזמין מגפות. התעבורה האוירית מאפשרת את התפשטותם של גורמי זיהום בקלות רבה על פני כדור הארץ כולו". אהה.

הספר נכתב ב-2003, אבל כולל פה ושם מידע מאוחר יותר שמן הסתם עודכן במהדורות חדשות. הערותיו של יכין אונא, שתרגם יפה, כוללות אף הן התיחסויות להתפתחויות שלא ניתן להן ביטוי בטקסט. מרבית ההערות, וכל מראי המקום, קובצו בסופו של הספר, והבודדות שנותרו בשולי העמודים אינן מפריעות לקריאה רציפה.

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל" הוא ספר מלהיב, קריא מאוד מבלי לרדד את התוכן, ומכיל שפע של מידע מרתק. מומלץ מאוד.

A Short History of Nearly Everything – Bill Bryson

דביר

2016 (2003)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

הפיזיקאי זוכה הנובל ריצ'רד פיינמן זכה למעמד מיתי ולמעריצים נלהבים, בחוגי המדענים וגם מחוץ להם. פרימן דייסון, מתמטיקאי ופיזיקאי בעל שם, מצהיר במבוא לספר כי אהב את האיש עד כדי סגידה. למעמד זה תרמו, כמובן, הישגיו המדעיים, ובמידה רבה גם אישיותו הססגונית, הספרים הפופולרים שכתב על עצמו ועל עבודתו, ויכולתו להביע את רעיונותיו ואת תפיסת עולמו באופן כובש. קטע מדבריו, שאני אוהבת לצטט – ומצאתי אותו גם בספריהם של אחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" של חיים שפירא ו"לפרום את הקשת בענן" של ריצ'רד דוקינס – מסתיים במשפט מפתח אודות תרומתו של הידע המדעי להנאה מיופיו של העולם: "ידע מדעי רק מוסיף על ההתרגשות ועל התעלומה ועל הרושם האדיר של הפרח. זה רק מוסיף; אני לא מבין איך זה גורע". הספר "החדווה שבגילוי דברים" נפתח בקטע זה (הנה הוא מפיו של פיינמן), והמשכו כולל אמירות נוספות הראויות מאוד לתשומת לב.

הספר מורכב ברובו מראיונות מתומללים, מהרצאות שנשא פיינמן בהזדמנויות שונות, ומדברים שכתב. מסמך יוצא דופן בספר הוא דוח שכתב כחבר בועדה שחקרה את אסון צ'לנג'ר, ובו הביע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את עקרון הדבקות בעובדות: "כשעוסקים בטכנולוגיה מצליחה, תחושת המציאות חייבת לבוא לפני יחסי ציבור, כי על הטבע אי אפשר להערים". באותה רוח הוא מביע באחד הקטעים בספר את התביעה ליושרה מדעית, המתבטאת בין השאר בהצגת תוצאותיהם של ניסויים, בין אם אימתו השערה ובין אם הפריכו אותה, ובהעמדת כל הפרטים לבחינה בידי אחרים. החירות להטיל ספק היא נושא חוזר בספר, כמו גם היכולת לחיות בשלום עם הידיעה שאיננו יודעים ועם "אולי" מתמיד.

אולי ניתן לתפוס את תמצית אישיותו של פיינמן ממשפט מתוך הרצאת הזוכה בטקס הענקת פרס נובל: "אני חושב שהתיאוריה היא בסך הכל שיטה לטאטא את הקשיים תחת השטיח, אבל, כמובן, אני לא בטוח בזה". התיאוריה שהוא עצמו פיתח, ושבזכותה נשא את הנאום, היתה בעיניו הפתרון המספק והמצוי לאותו זמן, אבל גם מבוא לשאלות נוספות, כולל כאלה שאולי יפריכו אותה.

את עקרונות תפיסת עולמו, ואת צמיחתו כמדען, הוא מייחס לאביו. האב, שהיה רחוק ממדע, נהג לטייל עם בנו בטבע, והקנה לו את היכולת לזהות תבניות, לשים לב לפרטים, ולשאול את השאלות הנכונות. "ככה חינך אותי אבא שלי", אומר בנו אחרי שנים רבות, "עם דוגמאות ושיחות כאלה, שום לחץ, רק שיחות נחמדות ומעניינות".

עוד בספר התיחסות מקיפה לפסבדו-מדע, דיון בעימות מדע-דת, כשלונם של המדענים להפוך את המדע לרלוונטי תרבותית, ושאלת הישומים של המדע הטהור (ישומים הם לא הדבר היחיד בעולם […] אם הסקרנות האנושית מייצגת צורך, השאיפה להשביע סקרנות, אז זה מעשי במובן של זה מה שיש"). השתתפותו של פיינמן בפיתוח הפצצה האטומית עולה אף היא בספר – לדבריו, ההצטרפות לפרויקט היתה מוצדקת והכרחית, כדי למנוע מגרמניה להיות הראשונה שתפתח נשק מסוג זה, אבל הוא מודה בכנות בהעדר מחשבה בהמשך: "מה שאני עשיתי – וזה היה בלתי מוסרי, אני חייב לומר – אני שכחתי את הסיבה שבגללה אמרתי שאני הולך לעשות את זה, כך שכאשר הסיבה השתנתה, כי גרמניה הובסה, לא עלתה על דעתי אפילו מחשבה קטנטנה על זה, על כך שזה אומר שאני צריך לשקול מחדש למה אני עושה את זה. פשוט לא חשבתי".

מן האנקדוטות שבספר אספר אחת: בלוס אלמוס פערו כמה מן הפועלים חור בגדר, כדי לקצר את דרכם לעבודה וחזרה. אדם אחר היה פשוט מדווח על כך, אבל פיינמן, שמעיד כי "תמיד ניסיתי לעזור לאנשים להבין דברים בעצמם", ומלבד זאת חיבב מעשי קונדס, בחר בדרך אחרת: הוא יצא מן האתר דרך השער, נכנס חזרה דרך החור, יצא שוב, וחוזר חלילה, עד שהמשגיח בשער קלט שמשהו מוזר מתרחש.

אמנם הלכתי לאיבוד בפרק טכני על עתיד המחשוב, אבל נהניתי מאוד מן הספר כמכלול, בשל השכל הישר והתבונה שבתפיסת עולמו של פיינמן, והאופן הנלהב בו חלק את החדווה שחש בעבודתו. עמנואל לוטם, מתרגם מוכשר של ספרי מדע, בין השאר, שימר את לשון הדיבור של פיינמן, והתחושה בעת קריאת הספר היא של האזנה מרתקת לדובר רהוט ולהוט. אין צורך להיות פיזיקאי כדי ליהנות מהספר, והוא מומלץ לכל.

The Pleasure of Finding Things Out – Richard P. Feynman

מחברות לספרות

2006 (1999)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

יוהאנס קפלר, יליד 1571, נחשב לאחד מאבות המדע המודרני. הוא ניסח את החוקים הקרויים על שמו, העוסקים בתנועת כוכבי הלכת, חוקים שהיוו את אחד היסודות לחוק המשיכה האוניברסלי שניסח ניוטון. קפלר עסק גם בתופעות אופטיות, והניח את הבסיס לאופטיקה המודרנית. תחומי התעניינותו כללו נושאים נושקים נוספים וחידושים מתמטיים, ובערוב ימיו אף כתב את "סומניום", שקרל סגן ואיזק אסימוב תיארו כאחד מראשוני ספרי המדע הבדיוני.

ארתור קסטלר מגדיר את קפלר כמי שעומד כשרגלו האחת בעבר והשניה בעתיד. מצד אחד הוא היה הראשון שלא הסתפק בתיאור תנועת גרמי השמים, אלא ביקש לייחס לה סיבות פיזיקליות, וכנדרש מאיש מדע – מה שמובן מאליו היום והיה חריג בזמנו – דחה תיאוריות נאות אם אלה לא נתמכו במדידות. חוקיו הם חוקי טבע ראשונים במובן המודרני – מדויקים, ניתנים לבחינה ולאימות, מנוסחים בלשון מתמטית. מצד שני עדיין היה שבוי במיסטיקה ובאמונה בהשפעת הכוכבים על אופיים של בני האדם, ואלה הסיטו אותו לעתים מן הנתיב הישר אל התגליות. עד סוף ימיו האמין כי מסלולי כוכבי הלכת חוסמים ונחסמים בגופים אפלטוניים משוכללים, ולפיכך כדוריים, למרות שהוא עצמו קבע כי המסלולים אליפטיים.

קפלר השאיר אחריו כתבים רבים ומפורטים. בכתביו האישיים תיאר בחשיפה מרובה את חייו הפרטיים, והניח את עצמו תחת זכוכית מגדלת ביקורתית. בכתביו המדעיים נקט כמעט תמיד לשון מסולסלת וסיפורית, ושיתף את הקוראים בכל מהלך עבודתו, כולל שגיאותיו. "לא אעטוף את דברי במחלצות," הוא כותב בהתיחסו לטעויות שעשה. "אמת הטבע, שדחיתי וסילקתי מעל פני, חזרה והתגנבה בעד הפתח האחורי, לאחר ששמה על פניה מסווה למען תֵּרצה […] הה, איזה כסיל הייתי!". אחד הפרקים בספרו "האסטרונומיה החדשה" מסתיים בהכרזה על נצחון מגובה במספר עמודים של הוכחות, ואילו הפרק העוקב נפתח בהצהרה: "לא ייאמן כי יסופר! היפותזה זו, המתאימה כה יפה לעמדות שנצפו, היא בכל זאת מוטעית…". עשרים וחמש שנים אחרי פרסום "מסתרי היקום", הוציא לאור מהדורה חדשה, ובה הוסיף הערות שתיקנו בעוקצנות מרה את שגיאותיו שלו.

הביוגרפיה של קפלר היא כמחצית מספר גדול יותר של קסטלר בשם "הסהרורים", העוסק בתולדות הקוסמולוגיה מבבל ועד ניוטון. לדעתו של קסטלר רבים מן החוקרים לא ראו נכוחה את העובדות, ובכל זאת השתמשו בהן באופן הנכון, כשם שסהרורי הולך בבטחה בשנתו. בהערת שוליים, מערכת הספר מתנגדת לקביעה זו, אבל קסטלר עצמו שב ומדגיש אותה. הוא אינו מטיל ספק בגאונותו של קפלר ובמעמדו ההיסטורי, אבל סבור כי האיש עצמו לא עמד על ערכם של חוקיו, אלא ראה בהם לבנים רגילות, שלוש מתוך רבות, לבנית מקדשו הבארוקי, ולפיכך אחד ההישגים החשובים של ניוטון היה בחשיפתם מתוך הבליל של כתביו. קסטלר אף נוטל לעצמו חירות פסיכולוגית בבואו לנתח את דמותו של קפלר, וגם את דמויותיהם של טיכו ברהה ושל גלילאו גליליי, ולא ברור עד כמה אבחנותיו מוסמכות. למען האמת, אין זה באמת משנה: קסטלר נצמד לעובדות, משלב באופן קריא ומרתק את האישי עם המדעי, ואת מסקנותיו יש לקרוא – המלצה נכונה תמיד – קריאה ביקורתית.

לא ניתן לנתק את הביוגרפיה הפרטית מרקע התקופה. משרותיו של קפלר, החסויות שקיבל, המשכורת ששולמה לו (או לא), כל אלה היו תלויות ביחסי הכוחות בין השליטים באירופה. מלחמת שלושים השנים, שפרצה ב-1618, טלטלה אותו ממקומו. בשל אמונתו הלותרנית נאלץ יותר מפעם אחת לגלות ממקום מושבו. מחלות נטלו את חיי כמה מילדיו. בין השנים 1615 ו-1621 היה טרוד במשפטה של אמו, שנאסרה ונחקרה באשמת עיסוק בכישוף. קסטלר מתייחס לכל אלה ולהשפעתם על קפלר בהרחבה. עוד פן מהנה בספר עוסק בקשרים בין המדענים הגדולים של התקופה.

המבוא למהדורות העברית והאנגלית של הספר מייעד אותו בעיקר לקהל צעיר, אבל לדעתי הוא מיועד לכל גיל (וקוראים מכל הגילים יתקשו עם העברית המיושנת שלו). בהקשר זה שעשעה אותי אזהרתו של איש החינוך שכתב את המבוא למהדורה האנגלית: "קפלר אינו ראוי להיות לנו למופת לא בגישתו למדע ולא בגישתו לחיים, אולם מביוגרפיה זו אפשר ללמוד הרבה בתחומי ההיסטוריה, הפיזיקה, החברה האנושית וטבע האדם"…

ביוגרפיה מרתקת ומומלצת מכל הבחינות.

The Watershed – Arthur Koestler

דביר ועם עובד

1970 (1959)

תרגום מאנגלית: ח. בן-עמרם