תגית: מדעי המוח

כותרת משנה: איך קיצוניות משנה לנו את המוח

"כלי המדע נותנים לנו דרך רעננה להבחין בין אידאולוגיות המעוותות את יכולותינו הקוגניטיביות לבין השקפות עולם המקרבות אותנו למציאות כפי שתופסים חושינו". ליאור זמיגרוד, חוקרת מוח, מבקשת להצביע על הקשרים בין מבנה המוח והשלכותיו של מבנה זה ובין אפיונם של אנשים כמחזיקים בדעות דוגמטיות או כניחנים בענווה אינטלקטואלית. הנחת היסוד שלה, או אחת מהן, היא ש"המנטלי הוא ביולוגי והפוליטי משפיע על הביולוגי", ולפיכך ניתן להבחין בהבדלים כאלו בין אם בהתבוננות ישירה במוח ובין אם בניתוח תוצאות מבחני התנהגות.

לא אכנס כאן להיבט הפיזי של המבנים השונים המרכיבים את המוח, ולהבדלים בפעילותם ובגודלם אצל אנשים שונים המחזיקים באידאולוגיות שונות. אזכיר רק כי מתוך שלל המבחנים עולה מסקנה בולטת אחת שהכותבת חוזרת עליה לאורכו של הספר – הקשר הישיר בין נוקשות קוגניטיבית ומנטלית להיאחזות בגישות דוגמטיות. נדמה לי שאפשר היה להניח מסקנה כזו גם ללא מבחן, אבל, כמובן, בחינה מדעית משכנעת יותר.

מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה, לדעתי. המורכבות של הנושא מונעת את היכולת להגיע לאיזושהי מסקנה מכלילה. האם בעלי מוחות מסוימים יהיו מועדים יותר להתפס לדוֹגמות, מה שבעצם אומר שהנטיה לאידאולוגיות היא מובנית? או אולי המוח מתעצב על ידי חינוך סביבתי והנוקשות הקוגניטיבית היא תוצר הלוואי שלו? האם מוכתב לנו מלידה אילו אנשים נצמח להיות, או שמדובר בפוטנציאל בלבד והמוח הגמיש מתאים את עצמו? מבחנים ממוקדים יותר ויותר מנסים לבחון את הקשר בין אישיות אידאולוגית (וכאן מיוחסות לה תכונות שליליות בלבד) לתופעות פיזיות כמו רגישות לכאב או לטעם. האם באמת ניתן לבודד מרכיב אחד ולהקיש ממנו על האישיות כולה? מכיוון שאנחנו מדברים לא רק על גנטיקה אלא גם על אפיגנטיקה, ומכיוון שמדובר באינספור מרכיבים אישיותיים וסביבתיים, לאילו מסקנות מובהקות ונקיות מהטיה אפשר להגיע?

ומה בדבר ההשלכות המעשיות של המחקר? נניח שניתן יהיה לזהות בגיל צעיר את המועדים לאחוז בדוגמות. האם נבודד אותם כדי שלא יושפעו מאידאולוגיות מזיקות כהגדרתן בפיסקה הראשונה? ומי יקבע את רמת הנזק של האידאולוגיות המזיקות לכאורה? גמישות מחשבתית היא טובה, דוגמטיות לא, אבל ביניהן יש גווני ביניים רבים.

ההנחה שהכל ביולוגי היא מן הסתם נכונה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעות אחרות. כשעמים שלמים נסחפים אחרי אידאולוגיות קיצוניות, האם משמעות הדבר היא שכולם כאחד, למעט מעטים יוצאי דופן, פיתחו לפתע מוח שנוטה לדוגמטיות? בשולי הדברים, קשה להתעלם גם מן החד צדדיות של הכותבת, שמסווגת אידאולוגיות מסוימות בלבד כמזיקות, ומתעלמת מן הקיצוניות ההופכית להן שמרחיקה אף היא אל מחוזות הדוֹגמה.

למרות כל ההסתיגויות הללו, הספר מעניין. אפשר היה לסכם את עיקר טיעוניו במאמר מהודק, אבל הכותבת מרחיבה אל נושאים נוספים מעבר להיבט הפוליטי, כמו ההיסטוריה של האידאולוגיה והשתנות הגדרתה עם השנים, ההתנהלות בכַתות (שתוארה בפירוט בספר הקודם שקראתי, "קבר דוהר"), המעברים מדת לחילוניות ולהפך, עוצמתו של חינוך דוגמטי והשפעתו המתמשכת ועוד. בהקשר החינוך היא מצטטת משפט שדרווין ביקש לכלול בביוגרפיה שלו, ואשתו בחרה להשמיט: "אסור להתעלם מהסבירות שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים יוצרת במוחם שטרם התפתח במלואו אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער מאמונתם באלוהים כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".

בשל שפע הנושאים המעניינים הספר מומלץ, אך, כרגיל, קריאה ביקורתית מתבקשת.

The Ideological Brain – Leor Zmigrod

כנרת זמורה דביר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

מאוד התאכזבתי מהספר. ציפיתי לספר מדעי – הנחות, ניסויים, תיאוריות – וקיבלתי אוסף של הצהרות. לעתים היתה לי תחושה שהספר בא לקדם את תפיסת העולם של הכותב, יותר משהוא בא לשרת את המדע ואת שוחריו. בשלב כלשהו הפסקתי להאמין גם לעובדות נייטרליות, והבנתי שאין לי שום סיבה טובה להמשיך לקרוא אותו.

כשחוקר מוח כותב: לסיכום נוכל לומר שקיים זכרון עוברי לצלילים, לרטט, לטעם ולריחות, ולכן יש חשש שאנחנו מרעילים את מוחם של ילדינו לא רק בעישון, בשתית אלכוהול ובשימוש בסמים, אלא גם בצפיה בתכניות טלויזיה מטופשות. משום כך מומלץ בזמן ההריון לקרוא מפעם לפעם איזה ספר טוב בתקווה שבעקבות זאת יחזור הדור הבא לקרוא ספרים, מתעוררת אצלי חשדנות. אני נגד סמים ובעד קריאת ספרים, ברור, אבל לשלב בספר מדעי לכאורה אמירה כזו, זה לעשות צחוק מהעבודה.

אפילו לפן הרציני יותר של הציטוט הנ"ל – השפעת הרגלים כמו עישון על מוח הילד – ההתיחסות של הכותב אינה מדעית. אחרי פרק שלם, שבו הוא יוצא בשצף קצף כנגד ההרגלים הללו, ומאיים בהפרעות גופניות והתנהגותיות של הצאצא עד גיל זקנה ושיבה, הוא פונה לפרק המסקנות, ובו הוא כותב: פרק הזמן הממושך המפריד בין מועד חשיפתו של העובר ברחם לחומרים המזיקים ובין המועד שמתגלה הנזק שנגרם מהם – גיל בית הספר למשל או גיל הרבייה – מקשה את איתור ההשפעות של חומרים כימיים אלה. מה גם שהשפעות כמו ליקויי למידה או הפרעות שינה אינו יחודיות, ולכן קשה להסיק מהן מהו החומר המסוים שגרם בזמן ההריון נזק מוחי. נוסף על כך, הסימפטומים שמייצר חומר מזיק מסוים משתנים בהתאם לשלב ההתפתחותי של מוח העובר בזמן החשיפה. בקיצור, תועלתו של הספר היא ברמה של מאמר "מדעי" בעתונות הפופולרית.

נטשתי סופית אחרי הגלישה לסיפורה של האפיפיורית יוהנה. אנדוקרינולגית בשם מריה ניו משערת שהאפיפיורית סבלה מיצירת יתר מולדת של בלוטת יותרת הכליה, ועקב כך הדגדגן שלה התפתח לגודלו של פין והתנהגותה נעשתה גברית. מסתבר שיש תופעה כזו, והכותב מתייחס אליה בפרק על הזהות המינית. גיבורנו יוצא לסיור פרטי בותיקן, במהלכו הוא מבקש למצוא את הכסא המפורסם עם החור, שבאמצעותו – כך מספרת האגדה – החשמנים בודקים שהאפיפיור הנבחר הוא אכן גבר, כדי למנוע פשלה נוספת, רחמנא ליצלן. ומהן ההוכחות של סוואב לנכונות סיפורה של יוהנה? כשהוא מבקש לראות את הכסא, המאבטח הנלווה אליו מזכיר את ההשערה של מריה ניו, ואיך יתכן ששמאבטח בור יכיר השערה רפואית? בורה כמוני, לעומת זאת, יכולה לשער שהמאבטח דווקא מתעניין במה שנוגע למקום בו הוא עובד, או שתודרך לענות על שאלות בנושא. בסופו של דבר סוואב אינו רואה את הכסא, ומכאן הוא מסיק שבכוונה העלימו אותו ממנו, ולכן היתה בעבר אפיפיורית. עם רמה כזו של הוכחה בנושא שולי, אני מרגישה רשאית להרים גבה לנוכח קביעותיו האחרות. הנה שתיים לדוגמא – אולי יש להן גיבוי, אולי לא, אי-אפשר לדעת זאת מקריאת הספר:

התנהגותו המרדנית של המתבגר כלפי בני משפחתו מצמצמת את הסיכוי שתהליך הרביה יתרחש בתוך המשפחה, ובכך גם מקטינה את הסיכון למומים ולמחלות תורשתיים.

חשיפתו של העובר ברחם לניקוטין ולאמפטמינים מגבירה את הסיכוי שהבנות שתיוולדנה תהיינה לסביות.

מסקנה: לא כל איש מדע בעל מוניטין יודע איך להנגיש את המדע לקהל (אני מעדיפה לא לחשוב שהוא פשוט מזלזל בקהל), וקריאה ספקנית תמיד מומלצת.

Wij Zijn Ons Brein – Dick Swaab

כנרת זמורה ביתן

2015 (2010)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

שמו המלא של הספר: "האשה הרועדת או תולדות העצבים שלי"

סירי הוסטוט, סופרת ידועה, מנוסה בהופעות מול קהל, עמדה לשאת דברים לזכרו של אביה. ברגע שפתחה את פיה, תקף אותה רעד בלתי נשלט. לא רעד פנימי, המוכר לרבים כפחד במה, אלא עוויתות של ממש שנראו היטב לכל מי שישב מולה. למרבה ההפתעה, קולה נשאר יציב וצלול, והיא הצליחה לומר כל מה שתכננה בעוד גופה מתעוות. "מן הסנטר ומעלה הייתי אני המוכרת והידועה, ומן הצוואר ומטה הייתי זרה רועדת ומרטטת". הרעד פסק כשהגיעה לסוף דבריה. התופעה חזרה על עצמה בשנים הבאות, אם כי לא בעקביות: לפעמים צלחה הופעות בשלום, לפעמים לא. אחרי כמה נסיונות מצאה כדור שהצליח למנוע את התופעה כמעט לחלוטין. אדם אחר היה אולי מסתפק בפתרון הזה, אבל הכותבת – סקרנית ומודעת לעצמה – יצאה למסע מחקר בנסיון להבין מיהי האשה הרועדת שהשתכנה בתוכה.

מסעה של הסופרת הוביל אותה למחוזות הנוירולוגיה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והפילוסופיה. "החיפוש אחר האשה הרועדת הוליך אותי במעגלים, מפני שבסופו של דבר הוא גם חיפוש אחר זוויות ראיה העשויות לזרוע אור על השאלה מי היא ומה היא. בדבר אחד בלבד אני בטוחה – איני יכולה להסתפק בהתבוננות בה מבעד לחלון אחד. עלי לראות אותה מכל הזוויות". נקודת המוצא עליה מבוסס המחקר היא שאין להפריד בין גוף לנפש. יכול להיות שזכרו של אביה הוא שגרם לתגובה נפשית (אם כי, כאמור, הרעידות חזרו גם בהרצאות אחרות), אבל ללא הרקע הביולוגי-נוירולוגי המתאים התופעה הפיזית לא היתה מתרחשת, או שהיתה מוצאת ביטוי אחר. הוסטוט סבלה כל חייה ממיגרנות, כולל כל התופעות הידועות שסביבה (הבזקי אור, הזיות ויזואליות ועוד), ויכול להיות שיש קשר בין הדברים, אם כי מיגרנה כשלעצמה היא בגדר תעלומה.

באחת ההרצאות בנושא מדעי המוח בהן נכחה, המרצה הציג שקף צבוע כולו בצבע אחד ובמרכזו שטח קטנטן צבוע בצבע שונה. השטח השונה הזה מייצג לדבריו את מה שאנחנו יודעים על המוח. לא ייפלא איפה שהספר אינו מציג פתרון, אלא שאלות בלבד ופה ושם השערות. סירי הוסטוט לא יודעת בסופו של דבר מיהי האשה הרועדת, אבל היא לומדת לאמץ אותה כחלק מעצמה.

הספר מעניין מאוד, אם כי מי שכבר קרא ספרים בתחום (ספריו של אוליבר סאקס כדוגמא, ואחרים) לא ימצא בו חידושים רבים. יחודו בנסיון להקיף את הנושא כולו מכמה שיותר זויות. הפריעה לי הבחירה לא לחלק את הספר לפרקים. אני מניחה שהסיבה לכך היא שכל ההיבטים כרוכים זה בזה, אבל היה לדעתי קל יותר ומתיש פחות אם בכל זאת היה נערך מיון כלשהו, שהיה מאפשר קריאה מרוכזת יותר.

The Shaking Woman or A History of My Nerves – Siri Hustvedt

עם עובד

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא