תגית: מודן

אדוארדו בן השלוש-עשרה ואחיו הצעיר ממנו בשנה נשלחים על ידי הוריהם למחנה קיץ בגואטמלה, ארץ הולדתם. שלוש שנים קודם לכן נמלטו מהמדינה, שהפכה מסוכנת, והיגרו לארצות הברית. כעת, אולי לשם חיזוק שורשיהם של הבנים, שורשים כפולים – גואטמלים ויהודים – הם שולחים אותם למחנה לילדים יהודים. אדוארדו כבר הרחיק עצמו משורשיו, הוא מסרב לדבר ספרדית, מסרב לקיים את מצוות הדת, ואינו מודע למה שיבין עשרות שנה אחר כך: "עכשו אני מבין שההתנגדות שלי לא היתה לדרישות עצמן, בכל אופן לא ישירות, אלא לכל מה שההורים שלי ייצגו, לעולם שלהם באופן כללי". מכל מקום, אין לו יכולת בגילו להתנגד לתכניות הקיץ שהתוו הוריו.

המחנה, שיש בו אלמנטים צופיים, כמעט צבאיים, מתגלה כבעל סדר יום אידיאולוגי, שיישומו עתיד להותיר צלקות בקרב החניכים. הטקסט שעל הכריכה והפרסומים סביב המהדורה העברית נמנעים מלתאר את ארוע המפתח שחווים אדוארדו וחבריו, אבל קשה להגיד משהו משמעותי על הספר מבלי להתייחס אליו (ולעניות דעתי אין מדובר פה בקלקלן שיפגע בחווית הקריאה). סמואל בלום, המדריך הדומיננטי, שמבטיו הרתיעו את אדוארדו ממש מהרגע הראשון (או שזו תובנה בדיעבד), החליט להנחיל לחניכים את חווית השואה בפועל, כי בקריאה ובדיבורים אין, לדעתו, די. מבלי להתריע, מבלי להסביר, מחנה הנוער הופך למחנה ריכוז, כולל מסדר אינסופי, סלקציה בלתי הגיונית, עונשים ללא סיבה, אלימות או למצער כוחנות, ואימה נוכח הטירוף שאין בו שמץ של הגיון. ארבעים שנה לאחר מכן, כשנקרית לאדוארדו ההזדמנות לשאול את סמואל לפשר ארועי אותו יום, הוא עדיין חש בושה וסלידה.

איך מסבירים לילדים יהודים את הגורל היהודי? איזו שיטת לימוד עדיפה בנושא זה ובכלל? פדגוגיה מסורתית או פדגוגיה רעילה אך בלתי נשכחת מבית מדרשו של סמואל? עד כמה ניתן לסמוך על זכרון אישי כשמבקשים לספר על העבר ואולי להפיק ממנו תובנות? בשאלות עיקריות אלה, ובשאלות נוספות המסתעפות מהן ואליהן – ביניהן יחסים בין-דוריים, אהבת נעורים, כתיבה, שורשים ושייכות, אנטישמיות ועוד – עוסק הספר, שהוא צנום יחסית אך מכיל התיחסות מעמיקה לנושאים מהותיים. 

הסופר מעניק למספר בגוף ראשון את שמו ופרטים ביוגרפיים השאולים מחייו, משלב פרטים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ושם בפיו של אדוארדו הספרותי דברים שאדוארדו הסופר אומר בראיונות (לדוגמא שאלה שנשאל על ידי עיתונאי ספרדי: אילו שני ספרים לא קרא אף פעם אבל הכי השפיעו עליו כסופר? תשובתו: התנ"ך והפופול וו, סיפור הבריאה של בני המאיה. "הם חלק ממני, שניהם כתובים אי שם עמוק מאוד בתוכי. הספר של היהודים והספר של הגואטמלים […] שתי היצירות המונומנטליות האלה, שמייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי"). כתוצאה מכך הגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש, ולולא חיפשתי מעט מידע מחוץ לספר הייתי נוטה להאמין שמדובר בסיפור אמיתי. את התחושה הזו יש לזקוף לזכות הכתיבה האמינה של הסופר, ולזכות היותו של הספר כעין מונולוג חופשי, הזורם לצדדים ושב ומתכנס אל ציר העלילה, כנהוג בסיפור בעל פה. התרגום היפה של מיכל שליו תורם אף הוא לחווית הקריאה הטובה.

זהו הספר הראשון של אדוארדו חלפון שמתורגם לעברית. יהיה מעניין לקרוא ספרים נוספים שלו.

Tarantula – Eduardo Halfon

חרגול ומודן

2025 (2024)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

כשגופתה של קתי, ילדה בת שתים-עשרה, נמצאת באתר ארכיאולוגי בנוקנארי שבאירלנד, הבלשים רוב ראיין וקאסי מאדוקס מתמנים לחקור את הארוע. הארכיאולוגים, העוסקים במרץ בחפירת הצלה לפני סלילת כביש שימחה את האתר, נמנים עם החשודים. כך גם בני משפחתה של קתי, אביה המעורב במאבק נגד סלילת הכביש, אשתו השותקת ובנותיו הנראות מדוכאות ושומרות סוד. גם פוליטיקאים ואנשי עסקים נחקרים בשל עסקאות מפוקפקות הקשורות בכביש המיועד. כיוון נוסף שעליהם לבדוק הוא קשר אפשרי עם היעלמותם של שני ילדים באותו מקום עשרים שנה קודם לכן.

אנשים בודדים יודעים שרוב ראיין הוא אדם ראיין, חברם של שני הילדים שנעלמו. ג'יימי ופיטר, חבריו של רוב, הם בגדר נעדרים מאז אותו יום בו יצאו לשחק ביער ולא שבו. את רוב, אז אדם, מצאו המחפשים צמוד לעץ ביער, מבועת, חולצתו שסועה, ונעלי הספורט שלו מלאות דם. הוריו, שרצו להרחיק אותו מן הטראומה, שלחו אותו להתחנך בפנימיה באנגליה, ממנה שב עם מבטא בריטי ועם החלטה להסתיר את זהותו באמצעות מחיקת שמו הראשון. יחד עם השם נמחקו גם שתים-עשרה שנות חייו הראשונות. את שארע ביער לא זכר כשנמצא וגם לא בחלוף השנים. אילו ידעו מפקדיו על הקשר הרגשי שלו לנוקנארי, לא היה מתמנה לחקור את פרשת הירצחה של קתי. אבל רוב שותק, וגם קאסי, שהיא לא רק שותפה אלא גם חברה קרובה ואחת הבודדות שמודעת לזהותו, שותקת.

טאנה פרנץ' מתארת לפרטי פרטים את מהלך החקירה ואת הדינמיקה בין רוב וקאסי ובינם ובין סם, בלש נוסף שמצטרף לחקירה. בערך עד מחצית הספר הייתי מרותקת. לצערי, בשלב מסוים הסיפור מתחיל להתמשך ללא צורך, ומאבד אמינות כשהוא מוצף באלכוהול ובהיסטריה. רוב, שמספר את הסיפור בגוף ראשון, מקבל החלטות תמוהות, שאותן הוא מנסה בפסיכולוגיה לא משכנעת לייחס לזכרונות מקוטעים מעברו שמתחילים לצוף, והספר מאבד מיקוד ועניין. ההבטחה הסמויה לספק פענוח כפול, לרצח של קתי ולהיעלמות של ג'יימי ופיטר, אינה מתממשת, ואני תוהה למה אם כך טרחה הסופרת לבנות את העלילה בכיוון הזה. אולי התשובה לתהיה מצויה במשפט מן הקדמה שהקדים רוב לסיפור: "אני מנסה לומר לכם שני דברים לפני שתתחילו לשמוע את הסיפור שלי: אני משתוקק לגלות את האמת. ואני משקר"…

למרות כשרון הכתיבה של הסופרת שבא לידי ביטוי בעיקר במחצית הראשונה, מכיוון שהספר מתברבר בהמשכו, מייגע בחלקו וקורס בסופו, לא אוכל להמליץ עליו.

In the Woods – Tana French

מודן

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מתי בן יעקב

ג'ון גרישם, המוכר בזכות ספרי המותחנים המשפטיים שכתב, קיבץ בספר זה שבעה סיפורים קצרים. רובם ככולם נוגעים במידה כזו או אחרת בהיבט משפטי כלשהו, אבל עיקר עניינם הוא התבוננות בדמויות בעיירה קלנטון שבמדינת מיסיסיפי בעת שהן נקלעות לסיטואציה החורגת מן השגרה.    

"מסע דמים" מספר על מסעם של שלושה צעירים אל ממפיס כדי לתרום דם לצעיר מהעיירה שנפצע בתאונת עבודה. גרישם מתאר בלגלגנות, שלא נעדרת ממנה חיבה, את הצירוף המשעשע של בחור אחראי למדי עם בתול שנפעם מן העיר הגדולה ועם מסומם ואלכוהוליסט שאינו מסוגל להתמודד עם חולשותיו. כשכל אחד מושך לכיוון שונה, וכולם בקלות דעת נגררים אחרי האחרים, טוב לא יכול לצאת מזה גם אם הכוונות טובות. את ההיבט המשפטי, הלגלגני אף הוא, מספק עורך דין, המבליח מבלי שנקרא אל בית אמו של הפצוע, מבטיח הרים וגורם למשפחה להבטיח "להתעלם מעורכי דין אחרים – סתם חבורה של רודפי אמבולנסים – ולנדות כל חוקר ביטוח שיתגנב למקום כנחש".

"להביא את ריימונד" הוא סיפור נוגע ללב על אשה ושני בניה, הנוסעים אל הכלא לקראת ההוצאה להורג של הבן הצעיר. שלושת הבנים הם פליטי האלימות הקשה של אביהם, שלמרבה המזל התפוגג בשלב כלשהו מחייהם. הבכור פרש מחיי פשע, השני עדיין שקוע בהם, אך הוא מטפל במסירות באמו. השלישי הרחיק לכת, ומצפה לו, כאמור, עונש מוות. עד הרגע האחרון הצעיר, שהוא פנטזיונר יומרני, מאמין שעורכי הדין שהוא מעסיק על חשבונם של אמו ואחיו יושיעו אותו.

גיבור "תיקים מצחינים" הוא עורך דין בעיירה הקטנה, שאיכשהו מצליחה לפרנס את עורכי הדין הרבים השוכנים בה. הוא קץ בקטנוניות של עבודתו, הוא קץ באשתו, וכשנופלת לידיו הזדמנות פז בזכות תיקים פתוחים ישנים, שאת קיומם כמעט שכח והוא מכנה אותם 'מצחינים', הוא מנצל אותה כדי לשנות את חייו כליל, תוך שהוא מרמה על ימין ועל שמאל.

איש עסקים נוכל וראוותן, שחולשתו העיקרית, פרט לכסף, היא הימורים, מנצל בסיפור "קזינו" אינדיאני זקן כדי להקים קזינו למרות התנגדות גורפת של הסביבה, תוך שהוא עושה שימוש בחוק המאפשר לאינדיאנים חרות רבה על אדמותיהם. לקזינו יש השפעה בלתי צפויה על חייו של זוג אחד, ובסופו של דבר גם על חיי אותו איש עסקים.

"חדרו של מייקל" הוא הנוקב שבין השבעה. עורך דין, שהגן לפני שנים על רופא רשלן שגרם ללידתו של תינוק פגוע מוח, נאלץ לעמוד פנים מול פנים מול הילד, שמצבו לא הוטב עם השנים, ולהכיר בנזק שגרם כל אחד מן השקרים שהשמיע בזחיחות במהלך ההגנה.

את "נווה מרגוע" מספר בגוף ראשון נוכל, שעובר מבית-אבות אחד למשנהו, עובד שם כמה חודשים, מביא לשינוי צוואה כלשהי של אחד הדיירים לטובתו בעזרתו של חבר עורך דין, נוכל אף הוא, וממשיך למוסד הבא. בעיני הוא עצמו הוא ככל הנראה מעין דון קישוט הנלחם באינספור הפרות החוק ומקרי הרשלנות של המוסדות, שעל הנהלתם הוא מותח, בצדק, כך נראה, ביקורת קשה.

הסיפור האחרון, "ילד משונה", הוא הנוגה שבהם. הומוסקסואל יליד המקום, שבחר להתרחק בשל נטייתו שסימנה אותו כמשונה, ונודה במידה רבה על ידי משפחתו, שם אל העיירה כשהוא חולה איידס ונוטה למות. ידידות ענוגה נרקמת בינו ובין אשה שחורה מבוגרת, כשהוא מורחק מן הצד הלבן של העיירה אל הצד השחור, כדי שימות שם ולא ידביק איש מן הלבנים.

ג'ון גרישם מפגין בסיפורים את אותה מיומנות שמאפיינת את ספריו. דמויותיו ברורות מאוד, אמינות מאוד. הסיטואציות שהוא בורא מלאות חיים. הוא אינו מייפה את המציאות, ואינו "מנפח" אותה לטובת הבדיה. יש לו היכרות מעמיקה עם נושאי כתיבתו, וסגנונו מצטיין בשילוב של ריאליזם חד, שזור לעתים בציניות משועשעת, בצירוף חמלה על החלשים והפגועים. הסיפורים זכו לתרגום נאה של בועז וייס, והספר מומלץ בהחלט.

Ford County – John Grisham

מודן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

"שמיים כחולים", אם לסכם אותו במילה אחת, הוא ספר אפוקליפטי, המתרחש בעתיד הקרוב על רקע ההתחממות הגלובלית. בעולם שיצא משליטה, כשהאשמה מוטלת לחלוטין על ההתערבות האנושית המזיקה בטבע, החיים הופכים בלתי נסבלים. האנושות סובלת מקשת של תופעות, החל מצחיחות וכלה בהצפות. החום עולה, המים והיבולים מתמעטים, התשתיות מתערערות, החיים הופכים למאבק השרדות, ופתרון יעיל אינו נראה באופק.

הדמויות המרכזיות בעלילה הן בני משפחה אחת. אוטילי ופרנק, תושבי קליפורניה, וילדיהם קופר, חוקר חרקים ופעיל להגנת הסביבה, אף הוא תושב קליפורניה, וקאט, שעברה לפלורידה ומשתוקקת להיות משפיענית. אם לא די בצרות הסביבתיות הצוברות עוצמה סביבם – שריפות ענק בחוף המערבי, הצפות בחוף המזרחי – הסופר ממיט על ראשם אסונות טרגיים, חלקם באשמתם וחלקם אקראיים.

לפני שהספר הופך אפוקליפטי, וגם אחר כך, הוא מצטייר גם כביזארי. אשה, שבן זוגה מסרב להכניס הביתה חיית מחמד, מאמצת נחש; אשה אחרת נכנעת ללחץ שמפעיל עליה בנה וכוללת בתפריט המשפחתי חרקים; גבר שומר בצנצנת איבר שנקטע ממנו; יולדת בשלב הצירים המתקדמים נאלצת לפלס את דרכה בסירה רעועה ברחובות מוצפים; כל החרקים, מכל סוג שהוא, מתים או נעלמים בבת אחת; ועוד כיוצא באלה ארועים, שיחד עם הסביבה המתערערת משרים על הספר אוירה של אימה ושל אובדן מתמשך.

אבל בני האדם, כאילו כלום לא קורה, ממשיכים כרגיל. כלומר, הרגיל החדש שהופך חיש קל לרגיל הקבוע, עד השינוי לרעה הבא. הדבר בא לידי ביטוי הן ביחס אל הטבע והן ביחסים בין בני האדם ובמה שממשיך להעסיק אותם בעולם מתפורר. המירוץ אחר הפרסום וחמש-עשרה דקות התהילה, או במונחי זמננו – משפיענות, שיפוט על ידי ההמון, עיתונאות הלהוטה אחר הצהוב והשערוריתי, סכסוכי אגו, התיחסות לטבע ולבעלי החיים כאל מקור שעשוע למרות ההשלכות ההרסניות, ועוד.

אולי משום שהספר אפוקליפטי וביזארי, הסופר מרשה לעצמו להשאיר קצוות בלתי מובנים. כך, לדוגמא, למרות שיש בספר מספר דמויות שלא מפסיקות לדבר על תופעות מדעיות, לא ניתן הסבר מניח את הדעת למה שמכונה כאן "אפוקליפסת החרקים". הקצוות הפרומים האלה היו כנראה מפריעים לי יותר בספרים אחרים, אבל כשהכל קורס, קצת אי הגיון פה ושם משתלב לא רע.

שני דברים בעיקר מעניקים לספר את כוחו. הכתיבה הטובה של ת.ק. בויל היא, כמובן, גורם ראשון במעלה. הוא מיטיב לתאר דמויות, רקע סביבתי וארועים, ומשרה אוירה כאוטית וקודרת, שאיכשהו מצליחה גם לשעשע, בעיקר בשל הומור ציני חבוי מעט היוצר הלך רוח אבסורדי, וגם משום שבתוך ההתפוררות החיים, על כל קטנוניותם, נמשכים והניגוד אירוני. הגורם השני הוא שילוב של תופעות וארועים מן המציאות. הזכרתי קודם את השריפות ואת ההצפות, שבקנה מידה קטן יותר הן תופעות קיימות ומאיימות. לצד אלה הסופר מזכיר מחקרים, כגון זה של וילסון וסימברלוף, שחיטאו כליל שישה איי מנגרובה זעירים בפלורידה קיז ותיעדו את המינים הראשונים שחזרו למקום. הוא כותב על דבורים מלאכותיות שפותחו כתחליף לאוכלוסית הדבורים המתמעטת, ומתייחס לפיתונים הבורמזיים שיובאו לפלורידה כחיות מחמד והפכו למין פולש שעשה שמות באוכלוסיות של יונקים באוורגליידס. במבט מעט עתידני הוא כותב על ישומו של המחקר בתחום הנדסת האקלים שבודק שימוש באירוסולים של גופרית כדי להפוך את תהליך ההתחממות. ההשלכות, גם במחקר וגם בעלילה, עדיין אינן ברורות.

במפתיע, למרות שההדרדרות רק הולכת ומואצת, הסופר מעניק לסיום תקווה קטנה. לא ברור אם היא מבשרת שינוי, אבל יש בה יופי, ולרגע יש תחושה שהכל אפשרי.

ביזאריות, ציניות, אפוקליפסה, אנושיות, אימה, מדע – התערובת עובדת והספר מעניין ומומלץ.

Blue Skies – T.C. Boyle

חרגול ומודן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כשאת לגמרי לבד עם עצמך, לתמיד, איזה אדם תהיי? אשה אחת, כבת ארבעים, אם לשתי בנות עשרה, בעלת השכלה בסיסית ונסיון חיים שמסתכם בעיקר בחיי משפחה שגרתיים, מקבלת בעל כורחה הזדמנות לגלות מי היא במנותק מכל מה ומי שהכירה. האשה, ששמה אינו ידוע לנו (היא מתעדת את קורותיה בגוף ראשון, ואין לה סיבה להשתמש בשמה), הוזמנה להתארח אצל חברים בבקתת הציד שלהם באלפים האוסטרים. החברים יצאו באחד הערבים אל הכפר הסמוך, ולא שבו. כשיצאה האשה לשוטט באזור לכיוון הכפר, נתקלה בקיר זכוכית שקוף שחצץ בינה ובינו, וככל שיכלה לבדוק התמשך לצדדים, חוסם אותה מלהמשיך בדרכה. וטוב שכך, שכן מן הצד שלה החיים נמשכו כרגיל, אך מצדו השני של הקיר שרר מוות. בני אדם ובעלי חיים כאחד כמו התאבנו במקומם, ובמהרה החלה צמחיה לכסות אותם.

ארוע שזעזע אותה, שארע אחרי למעלה משנתיים מאותו יום גורלי, גרם לה לכתוב את קורותיה. איש מן הסתם  לא יקרא את הדברים. פה ושם מפוזרים רמזים באשר לאותו ארוע, אבל רוב הזמן הכתיבה שלה כרונולוגית. היא עוקבת אחרי היומיום שבו ניהלה מאבק הישרדות, כדי להחזיק מעמד בקשיי המקום – הכנת מזון, דאגה לחימום, תחזוקת הבית ועוד – ובקשיי הבדידות שלא הורגלה לה. האם יש טעם בחיים שכל תכליתם לשרוד מבלי לצפות לשינויים, מבלי לקוות ליותר מאשר סיפוק הצרכים הבסיסיים? היא לא מסתירה שעלו במוחה הרהורי התאבדות, אבל אלה התפוגגו. היו בחברתה כמה בעלי חיים, ודי היה בכך כדי לספק לחייה משמעות ומחויבות. הראשון שבהם היה שונר, כלב הציד, שכנראה סולק מחברתם של מארחיה ועשה את דרכו הביתה בטרם הקיר צץ. אחריו התווספה בלה, פרה שהיתה זקוקה ליד חולבת, ומאוחר יותר המליטה עגל. הבאה בתור היתה חתולה, שבתורה הביאה לחבורה גורים, פנינה ונמר.

הספר שופע תיאורי טבע יפיפיים לצד תיאורים מדוקדקים של השגרה המפרכת של חיי האיכרות שנאלצה לסגל לעצמה במהרה. האם נותרה יחידה בעולם? הדעת נותנת שלא, שאי שם מצד זה של הקיר נותרו אנשים נוספים, אבל מכיוון שלא ראתה כל סימן להם, ומכיוון שאין לה את היכולת הפיזית לצאת למסעות חיפוש ממושכים, היא לבדה בעולם, מסתפקת – ולא סובלת מכך – בחברת בעלי החיים שבמשק ביתה. הבדידות הזו, העובדה שאת השיחות הממשיות היחידות היא יכולה לנהל רק עם עצמה, מפנה לה מרחב נפשי להרהורים על חייה שלה ועל חייהם של בני האדם בכלל.

הנה כמה דוגמיות של ציטוטים רבים שאספתי:

על הרגלי היומיום, מתיחת שעונים ומחיקת ימים מלוח השנה, המשמרים מסגרת של שעות ושל ימים: "אני לא יודעת מדוע אני עושה את הדברים האלה, הדבר שמניע אותי הוא כמעט דחף פנימי. אולי אני חוששת שאילו הייתי מסוגלת לפעול אחרת, הייתי לאט לאט מפסיקה להיות יצור אנושי ועד מהרה הייתי מסתובבת מלוכלכת ומסריחה ופולטת צלילים חסרי פשר".

על אפשרות נוכחותו של הצייד, או של כל גבר אחר, בחייה החדשים, ובהרחבה על מקומה של אשה בשנות השישים בזוגיות: "מבחינה גופנית הוא היה חזק ממני, ואילו היה כאן, הייתי תלויה בו. אולי היום הוא היה רובץ לו בבקתה ושולח אותי לעבוד. אין ספק שהאפשרות לגלגל את העבודה על מישהו אחר היתה מפתה כל גבר, ובתור גבר שאין לו סיבה לפחד מביקורת, מדוע לו לעבוד בכלל. לא, בכל זאת מוטב לי להיות לבד. גם החיים עם שותף חלש ממני לא היו מיטיבים עימי, הייתי הופכת אותו לצל של אדם ומטפלת בו עד מוות".

ועוד על חייה של אשה בתקופה שבה נדחקה להסתפק בחיי אשה ואם: "היום כשאני חושבת על האשה שהייתי פעם […] אני חשה חיבה מועטה כלפיה. אבל אני לא רוצה לשפוט אותה בחומרה. הרי מעולם לא היתה לה אפשרות לעצב את חייה במודע […] רק ענקית מהאגדות היתה יכולה להשתחרר מהכבלים האלה, והיא בשום אופן לא היתה ענקית, אלא אך ורק אשה מיוסרת ושחוקה ששכלה ממוצע, ועוד בעולם שמוטה לרעת הנשים והיה להן זר ומאיים […] אלא שיש דבר אחד שאני רוצה לזקוף לזכותה: היא תמיד חשה אי נחת עמומה וידעה שכל שהיה לה היה מעט מדי"

על מקומו של האדם בטבע, בהיותו היחיד שאינו פועל מכוחם של אינסטינקטים בלבד: "היצור היחיד ביער שבאמת יכול לעשות טוב או רע הוא אני. ורק אני יכולה לנהוג במידה של רחמים. לפעמים אני רוצה שנטל ההכרעה לא יוטל עלי. אבל אני בת אנוש, ואני יכולה לחשוב ולפעול אך ורק כמו בת אנוש, מזה ישחרר אותי רק המוות".

על הדברים שאנו מאבדים במירוץ המהיר של החיים: "רק מהרגע שהאטתי את הקצב, היער סביבי התעורר לחיים. אני לא מתכוונת לומר שזו הדרך היחידה לחיות, אבל היא בפירוש הדרך הנכונה עבורי. וכל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות לפני שיכולתי למצוא אותה […] השעמום שסבלתי ממנו לעתים קרובות היה שעמום של מגדלת ורדים פשוטה בכנס של יצרני מכוניות. ביליתי כמעט את כל חיי בכנס שכזה, ואני תוהה איך לא התפגרתי יום אחד מרוב דכאון"

וקינה על הבחירות השגויות של האנושות: "אין דחף הגיוני יותר מהאהבה. האהבה הופכת את חייהם של האהוב והנאהב לנסבלים. אלא שהיינו צריכים להבין בזמן שזו האפשרות היחידה, שזו התקווה היחידה שלנו לחיים טובים יותר […] אני לא מסוגלת להבין מדוע היינו חייבים לבחור בדרך הלא נכונה".

על הקריאות המגוונות האפשריות בספר כתבה באחרית דבר איילת בן-ישי.

אודה שלא נמשכתי אל הספר על סמך התיאור שלו. לא חיבבתי את הרעיון של קיר שצומח בן לילה, והתרשמתי שמדובר בעוד אחד מאותם ספרי עזרה עצמית. טעיתי ממש. לא, אין הסבר לקיר, לא מי בנה אותו, ולא איך השתלט המוות על צדו השני, אבל זה באמת לא משנה. משהו קרה, עולמה של אשה אחת השתנה דרמתית, ומה עושים מכאן? בכתיבה יפיפיה ומשכנעת, שתורגמה היטב על ידי שירי שפירא, מרלן האוסהופר מוליכה אותנו, תחת חום קופח וסופת שלגים, אל נפשה של אשה הלומדת את עצמה ואת סביבתה, מגששת את דרכה אל מקומה בעולם, ומגיעה לתובנות פשוטות הצומחות על רקע מציאות מסובכת.

מומלץ מאוד.

Die Wand – Marlen Haushofer

חרגול ומודן

2024 (1963)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

שלוש נובלות מרכיבות את הספר.

"תמורה נאותה" היא סיפורה של מתרגמת מוערכת מעברית לאנגלית, רווקה מבוגרת שאינה יודעת לבקש את התמורה הנאותה, לא בעבודתה ולא בחייה. היא מסוגלת להתעקש רק על ההיבטים המקצועיים (שגודשים את העלילה שלא לצורך), אבל לא על התשלומים המגיעים לה, וגם לא על זכותה ליחס הוגן מגבר שמפר את שגרתה. לטעמי, דמותה נותרת בלתי ברורה, וחבל. למה היא כזו חששנית, כל-כך שונה מאחיותיה האסרטיביות העומדות על שלהן? יש בנובלה שמץ של רמז על איזו טראומה מן העבר, אבל ההשלמה הכנועה עם מה שהחיים מטילים עליה היתה שם עוד קודם. ציפיתי לפענוח, לפיתוח של הדמות, והתאכזבתי.

ב"לימונדה" הדמות הראשית היא לכאורה של גבר, שמבקש לבלות חופשה עם אשתו ושתי בנותיו. אחת הבנות מבריזה, ובמקומה הוא נאלץ לארח בוילה ששכר את גיסתו עם בת זוגה ועם בנה האוטיסט המתבגר, שלא לדבר על הכלב של בת הזוג. אבל הדמות המעניינת כאן היא זו של אשתו, שמבקשת לרַצות הן את בעלה והן את אחותה האגואיסטית. כתוב מדויק מאוד, והאשה כאן, בשונה מזו שבנובלה הקודמת, מובנת (לי) ונוגעת ללב בהשתדלותה וגם בבחירתה.

הנובלה השלישית, "אביב בוונציה", מציגה דמות מסוגה של לאה, גיבורת "שנים טובות". אביבה, אמנית בעיני עצמה, שואפת להכרה. נכדתה בת הארבע-עשרה, שמגלה כשרון ציור, התקבלה לתלמה ילין, וסבתה לוקחת אותה עמה לביקור אמנותי בוונציה. כמו לאה, גם אביבה אינה תופסת את הפער שבין הערכתה את עצמה ובין מי שהיא באמת, וכמוה היא קמה כעוף חול מכל אכזבה, מלאה מעצמה אף יותר. "שנים טובות" היה טרחני בעיני, אולי בגלל אורכו ושפע החזרות שבו, אבל הנובלה הזו מצוינת, קצרה ומהודקת.

"מערכת היחסים" ביני ובין ספריה של מאיה ערד נעה בין התפעלות מ"חשד לשטיון" לאכזבה מ"שנים טובות". "תמורה נאותה" מתמקם אי-שם באמצע עם נטיה לראשון.

חרגול ומודן

2024

עונות מתחלפות הוא קובץ בן ארבע יצירות נפרדות. שלוש מהן עובדו לקולנוע, ושתיים זכו לפרסום רב – "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה". כרגיל, העיבוד הקולנועי אינו זהה ליצירה הספרותית. אני מעדיפה את המקור.

העונה הראשונה בספר היא "אביב של תקווה", ובה הסיפור "ריטה הייוורת והבריחה משושנק". רד, אסיר ותיק בשושנק, מספר על אנדי דופרין, בנקאי שנדון לשתי תקופות מאסר עולם בשל רצח אשתו ומאהבה (ליהוק משולם, לדעתי, של מורגן פרימן וטים רובינס, בהתאמה, ב"חומות של תקווה"). רד, שכבר התבסס בכלא כמי שמסוגל להשיג כל דבר עבור כל אסיר, מתרשם מאישיותו יוצאת הדופן של אנדי, השומר, למרות הקשיים האכזריים, על עצמיותו, וידידות נקשרת ביניהם. "אנדי היה החלק שבי שהם לא הצליחו לכלוא", מסביר רד את חשיבותו של אנדי בחייו. קינג יורד לקרביים של הכלא, לאכזריות שבין האסירים, לכוח המשחית שבידי הסוהרים, ובורא שתי דמויות בלתי נשכחות.

העונה הבאה, "קיץ של שחיתות", מציגה את "תלמיד מצטיין מדי". טוד, נער אמריקאי מושלם במראהו, בהתנהלותו בחברה, בלימודיו, נמשך אחר סיפורי השואה. נבירתו במסמכים מובילה אותו לזהות את אחד משכניו כפושע מלחמה, והוא מאיים לחשוף אותו אם לא יתאר לו בפרטי פרטים את שהתרחש במחנות שבהם הוצב בתפקידי מפתח. "אני ממש גנוב על כל מה שקשור למחנות הריכוז", הוא מסביר את התעניינותו. דוסאנדר, הפושע הנאצי, החושש שגורלו יהיה כגורל אייכמן, נאלץ להכנע, אבל הסחיטה החד-צדדית הופכת לקשר סימביוטי שעתיד להרוס את שניהם, וכבר לא ברור מי שולט במי.

יש בסיפור רגעי זעזוע רבים מעצם העיסוק בשואה ובשל הגופות הנערמות, אבל מה שעושה אותו מצמרר ביותר זו אישיותו הפסיכופתית של טוד. כבר בשני העמודים הראשונים, שבהם מתאר קינג נער נורמטיבי לכאורה, רוכב בנחת על אופניו, נהנה מאהבת הבריות ומהערכתן, הוא מצליח להחדיר תחושה של קור מקפיא ושל עור ברווז, והקורא נדרך. לקראת סיום ינסה צייד נאצים להסביר את המשיכה אל תיאורי השואה: "יתכן שהאימה שאנו חשים מקורה בידיעה הסודית שבנסיבות הנכונות – או הלא נכונות – גם אנחנו עצמנו היינו יכולים להקים מחנות כאלה ולאייש אותם". קינג משלב גם פחד מסוג אחר, זה שחשים הורים נוכח הידיעה שאולי אינם מכירים באמת את ילדיהם. "עשינו עבודה טובה בחינוך הילד שלנו, חשבה לעצמה ופנתה לאחור כדי להכין לעצמה כריך. בחיי, עשינו עבודה טובה", הוא מתאר את אמו של טוד בעת שבנה יוצא מן הבית לעוד מפגש חולני עם דוסאנדר. אין לה מושג.

וגם ביקורת על היחס האמריקאי לזוועות נמצא כאן. "בכל כתבי העת נכתב שזה היה נורא, מה שקרה. אבל כל הכתבות נמשכו גם בעמודים האחוריים, וכשעבר לעמודים הללו, המלים שתיארו כמה איומה היתה המלחמה היו מוקפות בפרסומות, ובפרסומות הללו ניסו למכור סכינים, חגורות וקסדות מתוצרת גרמניה, וגם קורות רעפים ומשחה המבטיחה צמיחת שיער. במודעות הללו גם ניסו לשווק דגלים גרמניים מעוטרים בצלבי קרס ואקדחי לוגר גרמניים וגם משחק שנקרא 'מתקפת המחלקה המשוריינת'. היו שם גם קורסים בהתכתבות והצעות להתעשרות מהירה ממכירת נעליים מגביהות לגברים נמוכים. נכתב שם שהמלחמה היתה איומה, אך נדמה היה שלרבים כלל לא אכפת". זוהי התשתית שכנראה אפשרה את הסצנה שבה טוד אוכל סופגניות בשלווה כשהנאצי מתאר באוזניו את תאי הגזים.

בעונת "סתו של תמימות" נכלל הסיפור "הגופה", שהפך לסרט "אני והחבר'ה". סופר מבוגר נזכר בארוע מצעירותו, כשהוא ושלושה מחבריו, בסוג של טקס התבגרות, יצאו למסע רגלי לצפות בגופה של ילד שנעלם, ולהפוך לגיבורים אחרי שיודיעו על מציאתה. גורדי המספר הוא היחיד מביניהם שבא מבית נורמטיבי יחסית, אם כי לאחר מות אחיו הבכור הוא הפך כמעט שקוף להוריו. חבריו, כריס, וֶרן וטדי, סובלים מאלימות ומהזנחה בבתיהם, ומיועדים למסלול של צווארון כחול במקרה הטוב, או לחיי עבריינות כדוגמת אחיהם הגדולים במקרה הרע והסביר יותר. קינג מספר על חיים קשים, כמעט בלתי נסבלים, בסביבה בלתי חומלת, אך גם על חברוּת ועל אומץ, על רוח הרפתקנות ועל דבקות במטרה. ארבעת גיבוריו מצויים על קו הגבול שבין ילדוּת לבגרות, וקינג מיטיב להמחיש את הבלבול ואת הדואליות הנובעים מגילם. זהו, בעיני, המרגש מבין הארבעה.

"סיפור של חורף" הוא "נשימה נכונה", היחיד שלא עובד לסרט, והיחיד בספר שיש בו אלמנטים של מיסטיות. בתקופה שבה הריון של אשה רווקה היה כתם מביש שיש להסתירו, גם במחיר הפלה מסכנת חיים, מתייצבת אשה צעירה במשרדו של רופא, ומבקשת הנחיות כיצד לשמור על ההריון ולהגיע ללידה תקינה. היא יודעת שתפוטר מעבודתה ברגע שההריון ייראה לעין, ושילדה העתידי יוכתם כממזר, אבל היא מוכנה לכל, כולל לבדות לעצמה סיפור חיים כאלמנה, כדי ללדת ולגדל את הילד. הרופא, שהתרשם עמוקות מאישיותה, מספר את הסיפור שנים אחר כך, כשמגיע תורו להציג סיפור חג מולד מטיל אימה בפני חבריו. על האימה שבסיפור לא ארחיב מחמת קלקלנים, אוסיף רק שסיפורו של הרופא עטוף בסיפור מסגרת, המתאר מועדון חברים מסתורי ומצמרר לכשעצמו.

באחרית דבר התייחס סטיבן קינג לשני נושאים בעיקר, הסיווג שלו כסופר אימה, והנובלות שבספר. באשר לסיווג – למרות שבתחילת הקריירה שלו הוזהר מפניו, ולמרות שלדבריו הוא כותב לא רק אימה, החליט לאמץ אותו, בעיקר בזכות האושר שגרמו לו כותבי הסוגה – ביניהם לאבקראפט, פריץ ליבר, קלרק אשטון סמית' ועוד – במשך השנים. אוסיף לכך כי, כמי שאימה בספרים רודפת אותה בסיוטים (חוויה בלתי מומלצת), אני בכל זאת נהנית לקרוא את ספריו של קינג. בעיני הפן המצמרר, שלא לדבר על הבלתי טבעי, ביצירותיו, אינו העיקר. הוא פשוט יודע לספר סיפור כהלכתו, ולשרטט דמויות חיות, משכנעות ומעוררות הזדהות. באופן דומה, אגב, אני חווה את ספריה של אגתה כריסטי: הפן הבלשי הוא התבלין. תבלין משמעותי, כמובן, שמוליך את העלילה, אבל הדמויות הן שמשובבות לב.

באשר לנובלות שבספר – אלה נכתבו, כך קינג מתאר, בין ספרים, ולא פורסמו בזמנן בגלל אורכן הנופל ב"שטח ההפקר" שבין סיפור קצר לרומן. בימינו אלה, כשנובלות קצרות יותר, אפילו קצרצרות, רואות אור כספר נפרד, הדברים נשמעים מעט ארכאיים.

"עונות מתחלפות" הוא מקבץ של ארבע נובלות מעולות, שזכו לתרגומה המוצלח של אינגה מיכאלי. כולן מומלצות.

Different Seasons – Stephen King

מודן

2000 (1982)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

"שירתה של טרויה" הוא גרסתה של קולין מקאלוג לסיפור המלחמה הממושכת של היוונים נגד העיר שאליה נחטפה, או ברחה מרצונה, הלנה. הסופרת מפקידה את מלאכת הסיפור בידיהם של דוברים שונים, דמויות מפתח של התקופה. נמצא ביניהם את פריאמוס מלך טרויה, שפותח בסיפור לידתו של בנו פאריס, שעתיד להיות זה שיכניע את אכילס; פליאוס, אביו של אכילס, שמתאר את יחסיו עם הנימפה תטיס ואת הולדת בנם; הלנה שבשלה, לכאורה, פרצה המלחמה; אגממנון שהוביל את הצבא היווני למלחמה, שתכליתה האמיתית לא היתה להחזיר את אשת אחיו מנלאוס, אלא להשתלט על זכויות הסחר שהטרויאנים הפקיעו לעצמם; אכילס והקטור, הלוחמים הבכירים בשני הצדדים, שגורלותיהם היו כרוכים יחדיו; ועוד רבים.

כמו מדלין מילר ב"שירו של אכילס", שנכתב למעלה מעשור אחר-כך, גם מקאלוג בוררת לעצמה מן המיתולוגיה את גרסת הסיפור המועדפת עליה, או בוראת גרסה משלה. מילר, שמסרה את הסיפור לידיו של פטרוקלס, ידידו של אכילס, שמה דגש על האהבה ביניהם, ונצמדה יותר ממקאלוג אל ה"מציאות". מקאלוג, מכיוון שבחרה להציג נקודות מבט רבות, מספרת סיפור מגוון יותר.

הנה דגימות מן הבחירות המעניינות של הסופרת:

אודיסאוס שלה, האיש שמיוחסת לו תחבולת הסוס, נחשב לחכם ביותר במחנה היווני. הוא תחבלן מרחיק ראות, אסטרטג מעולה ומניפולטור. מן הרגע הראשון בו הגיעו הצבאות אל מול טרויה, הוא הקים לעצמו צבא פרטי קטן במקום חבוי, בחר לאייש אותו בחיילים בעייתיים, והכשיר את נבחריו לשמש כמרגלים מבלי לספר על כך לאיש, אפילו לא לאגממנון. הוא ואנשיו הסתננו פעמים רבות אל טרויה לאסוף מידע, גייסו מודיעים מתוך העיר, וחלקם התחבאו בבוא העת בתוך הסוס. מקאלוג מייחסת לו גם את הריב שפרץ בין אגממנון לאכילס בגלל שבוית מלחמה, ריב שבגינו פרשו אכילס ואנשיו מן הקרבות. על פי גרסתה הריב בוים על ידי אודיסאוס, והוא נועד לפתות את הטרויאנים להאמין שהיוונים נחלשו ולגרום להם לנצל את ההזדמנות ולצאת להלחם מחוץ לחומות.

אכילס שלה דומה בקוים רבים לזה של מילר. הוא דואג לתהילתו – "אין זה משנה לי, איך אחיה או כמה זמן, בתנאי שאזכה בתהילה. אסור שישכחוני כשאהיה מוטל בקברי" – והוא להוט אל ההרג – "לו היה מישהו מניח קסדה טרויאנית על ראשי, ומשסה אותי באנשי שלי, הייתי טובח בהם בדיוק באותה צורה. לא היו בעבורי טוב ורע, רק תאוות ההרג. לשם כך חייתי כל חיי, לשם כך נותרתי בן-תמותה: כדי להפוך למכונת ההרג המושלמת". כאן הוא אינו מאהבו של פטרוקלס, למרות שזה האחרון מאוהב בו, אבל הוא קשור אליו בקשרי חברות. העקב המפורסם מקבל אצל מקאלוג סיפור שונה מן המקובל, ולפיו אמו תטיס, שתכננה להרוג אותו מיד בהיוולדו כדי שיישב לצד האלים, כפי שנהגה עם ששת הילודים הקודמים, קיללה אותו אחרי שנמשך בעקבו הימני מן הרחם בניגוד לרצונה. העקב הסורר גרם לאכילס למעוד בשדה הקרב, ופאריס ניצל את ההזדמנות ושיגר אליו חץ קטלני. למרות רצונו העז לזכות בתהילת עולם, הוא מגלה גדלות נפש כשהוא מסכים להכתים את שמו כמי שפרש מן הקרבות בשל ריב על שבוית מלחמה.

ניאופטולמוס, בנו של אכילס, שתפס את מקומו בשדה הקרב אחרי מותו, הוא כאן בן ראוי לאביו, בשונה מגרסת מילר שהציגה אותו כשחצן מלא מעצמו, אכזרי, ונטול לחלוטין יראת כבוד כלפי בכירים ומנוסים ממנו.

הלנה, המודעת ליופיה ולהשפעתה על גברים, מצטיירת כקרת לב, אגוצנטרית, שאינה מהססת לפגוע באיש. היא אמנם הלכה אחרי פאריס משום שחשבה שהתאהבה בו, אך משמצאה עצמה בחצר שמתנכרת לה שינתה את טעמה.

בפי כמה מהדמויות שמה הסופרת דברי כפירה ציניים. כך אומר פליאוס על הסיפורים הניסיים של לידת בני אנוש כצאצאיהם של אלים: "גבר או אשה, שטוענים כי אחד מהוריהם היה אל, נולדו לרוב כממזרים – ובמרבית המקרים הודות לחסדיו של רועה או סייס כלשהו" וגם "באשר לסבי – אין לי מושג, אבל אני מסופק אם היה מלך האלים. סביר יותר להניח שהיה שודד שחמד את סבתי". פאריס, שמתואר כילד טבע, אומר על נבואות האורקלים: "לפעמים תהיתי שמא כל תכליתן של נבואות אלה מפי האורקלים לא היתה אלא לסלק את המלך למקום בטוח, עד שהשחיקה הטבעית תביא את המגיפה לקיצה הבלתי נמנע. דרך להגן על המלך מנקם, משום שאם היה נשאר בבית, סביר להניח שהיה מת גם הוא במגיפה, או מוצא עצמו מועלה לקורבן טקסי". היא מתייחסת גם לכללי המלחמה, ביניהם האיסור להרעיב עיר במצור, ואומרת, או מתריעה, מפיו של אודיסאוס כי "נראה לי כי כל חוק עלוב המכתיב את המלחמה, מפלה לטובה את הצד השני. ויום אחד יהיה מישהו שירצה כל כך לנצח במלחמה, עד שיפר את הכללים הללו, ואחריו הכל ישתנה".

סיפורה של מלחמת טרויה הוא סיפור של יצרים גועשים, של חברוּת ושל יריבוּת, של פוליטיקה ושל יחסי אנוש. הוא אמנם נטוע בתרבות עתיקה, אבל נדמה שבבסיסו של דבר לא הרבה השתנה בין אז ועתה. המדינאי וההיסטוריון הרומאי גאיוס סאלוסטיום קריספוס אמר במאה הראשונה לפני הספירה כי, "סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". מכיוון שכך, נתונה הרשות לכל אחד ליטול מהם את תובנותיו שלו, ולהוסיף לקיימם בדרך זו גם היום. קולין מקאלוג, בתרגום היפה של עדי גינצבורג-הירש, מיטיבה להביא לידי ביטוי את מורכבות ההיבטים האנושיים של הארועים המיתולוגיים, והספר מרתק ומומלץ.

The Song of Troy – Colleen McCullough

מודן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

פטרוקלוס, אחד מגיבורי המיתולוגיה היוונית, המוכר בעיקר בשל ידידותו הקרובה עם אכילס, מספר אודות הגיבור, המוכר בזכות עצמו, מן הרגע בו נפגשו ועד יום מותו, שארע זמן לא ארוך אחרי מותו של המספר עצמו.

כמו בספרה המאוחר יותר, "קירקה", מדלין מילר נצמדת לסיפורים המיתולוגיים, בוחרת מבין הגרסאות הרבות לכל סיפור, ומעניקה לדמויות ולהתרחשויות את הפרשנות האישית שלה. סטיבן פריי, בספרו "מיתוסים", כתב כי "הזזה של הפרטים לפה ולשם היא מה שבני האדם עשו עם המיתוסים מאז ומתמיד. במובן זה, אני מרגיש שאני תורם את תרומתי הצנועה לשימורם". מדלין מילר תורמת כאן אף היא את תרומתה הצנועה, והמוצלחת.

פטרוקלוס של מילר הוא צעיר חששן, דחוי, בלתי משתלב, אכזבה לאביו. אחרי שהרג נער בשוגג נאלץ לגלות מעירו. ממעמד של אצולה נחת אל מעמד של נער אומנה בחצרו של המלך פלאוס, אביו של אכילס. מראה הדם הניגר מראשו של הנער שהרג הותיר צלקת בנפשו, והוא הפך מתנגד חריף, שהצטייר כפחדן, לכל אלימות. שבועה שנשבע בעל כורחו בעבר – הוא היה אחד ממחזריה של הלנה, שנשבע, כמו מתחריו על לבה, להגן על הגבר שבו תבחר – גוררת אותו אל שדה הקרב בטרויה.

אכילס הוא היפוכו של פטרוקלוס. הנסיך הזוהר, הנערץ על הבריות, נועד לגדולה, והוא מודע לכך ורוצה בכך. החיבור המפתיע עם פטרוקלוס משנה אותו, לפחות באופן זמני. כשפלאוס שולח את בנו להכשרה אצל הקנטאור כיירון, אכילס מצליח לצרף אליו את ידידו, ומוצא אהבה, אינטימיות ושלווה.

אבל בגורל אי אפשר להלחם. אכילס אמור להגיע לשדה הקרב מול טרויה, להרוג את הקטור, ואז לההרג. כך החליטו האלים וכך יהיה. למרות נסיונותיה של אמו, נימפת הים תטיס, להסתיר אותו, אודיסאוס חושף את מחבואו ואת זהותו, ומצרף אותו ואת פטרוקלוס אל הצבאות שהנהיג אגממנון. אכילס, מודע שוב ליעודו, ליחודו ולגדולתו, משתנה מול עיניו של פטרוקלוס. "ידעתי כמה רב העונג ששאב ממיומנותו, החיוניות הסוערת שתמיד התחבאה מתחת לפני השטח. מי יהיה אכילס אם יאבד את טיבו המופלא ואת זוהרו? מי יהיה אם יאבד את ייעודו לזכות בתהילת עולם?" הוא שש לקרב, יהיר, דואג לתדמיתו, וכשדברים מגיעים לשמירה על כבודו שלו הוא מוכן להקריב את חייהם של מאות אנשים אחרים, כולל הקרובים אליו. בשל מאבק כוחות עם אגממנון הוא מסרב להלחם, מפקיר את היוונים למוות, ומצדו שיישרף העולם אם אגממנון לא יבוא להתנצל. אבל גם לאכילס יש נקודת שבירה, והיא מגיעה כשפטרוקלוס, שנפשו קצה בהפקרה והוא יצא להלחם לבוש בשריונו של אכילס, נהרג מידיו של הקטור. למרות שמותו של הקטור יחיש את מותו שלו, אכילס מתנער מאדישותו ויוצא לקרב.

גרסתה של מילר לקורות חייו של אכילס היא סיפור אהבה עדין של גיבורים שבחייהם ובמותם לא נפרדו, והיא כתב אישום נגד אוילותן של מלחמות. מפי אחד מגיבוריה היא שואלת "מה יותר הרואי מלהילחם על כבודה של האישה היפה בעולם, נגד העיר החזקה ביותר במזרח?", והציניות ברורה. היא נועצת סיכות חדות ביהירות, במשחקי כבוד ואגו, עוסקת ביחסי הורים-ילדים, ומציגה דמויות נשיות – ביניהן דֵיידָמֵיָה ובריסאיס – שמצליחות לגבש לעצמן זהות בעולם שבו הן פיונים במשחק שאת כלליו לא הן קבעו.

אי אפשר לקרוא את הספר, בעיקר בימים אלה, מבלי שהלב יישבר למראה הכהן כריסס, המוכן לתת את כל רכושו כדי לשחרר את כריסאיס, בתו השבויה בידי אגממנון, ולמראה המלך פריאמוס, הכורע ברך מול אכילס ומתחנן לקבל את גופת בנו הקטור. גם תטיס, אמו של אכילס, נוגעת ללב, למרות אופיה הקשה, בנסיונותיה להציל את בנה מגורלו. בהקשר זה, בעלילת הספר לא נמצא את הסיפור הידוע אודות עקבו הפגיע של אכילס, המקום היחיד שאותו לא הצליחה אמו להפוך לחסין. הסופרת מסבירה בסיום כי מדובר במיתוס מאוחר יחסית, והיא בחרה שלא לכלול אותו. כיאה וכיאות לספר המבוסס על היסטוריה, גם אם היא בדויה, הסופרת מתארת בסיומו את הדמויות, כפי שהן מופיעות במיתולוגיה, ומוסיפה הבהרות באשר לבחירותיה.

"שירו של אכילס" מעניין מאוד, מרחיב אופקים, מספר את הצד האנושי של המיתולוגיה, וכתוב מצוין. בהחלט מומלץ.

The Song of Achiles – Madeline Miller

מודן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: שגיא צבירן