עונות מתחלפות הוא קובץ בן ארבע יצירות נפרדות. שלוש מהן עובדו לקולנוע, ושתיים זכו לפרסום רב – "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה". כרגיל, העיבוד הקולנועי אינו זהה ליצירה הספרותית. אני מעדיפה את המקור.
העונה הראשונה בספר היא "אביב של תקווה", ובה הסיפור "ריטה הייוורת והבריחה משושנק". רד, אסיר ותיק בשושנק, מספר על אנדי דופרין, בנקאי שנדון לשתי תקופות מאסר עולם בשל רצח אשתו ומאהבה (ליהוק משולם, לדעתי, של מורגן פרימן וטים רובינס, בהתאמה, ב"חומות של תקווה"). רד, שכבר התבסס בכלא כמי שמסוגל להשיג כל דבר עבור כל אסיר, מתרשם מאישיותו יוצאת הדופן של אנדי, השומר, למרות הקשיים האכזריים, על עצמיותו, וידידות נקשרת ביניהם. "אנדי היה החלק שבי שהם לא הצליחו לכלוא", מסביר רד את חשיבותו של אנדי בחייו. קינג יורד לקרביים של הכלא, לאכזריות שבין האסירים, לכוח המשחית שבידי הסוהרים, ובורא שתי דמויות בלתי נשכחות.
העונה הבאה, "קיץ של שחיתות", מציגה את "תלמיד מצטיין מדי". טוד, נער אמריקאי מושלם במראהו, בהתנהלותו בחברה, בלימודיו, נמשך אחר סיפורי השואה. נבירתו במסמכים מובילה אותו לזהות את אחד משכניו כפושע מלחמה, והוא מאיים לחשוף אותו אם לא יתאר לו בפרטי פרטים את שהתרחש במחנות שבהם הוצב בתפקידי מפתח. "אני ממש גנוב על כל מה שקשור למחנות הריכוז", הוא מסביר את התעניינותו. דוסאנדר, הפושע הנאצי, החושש שגורלו יהיה כגורל אייכמן, נאלץ להכנע, אבל הסחיטה החד-צדדית הופכת לקשר סימביוטי שעתיד להרוס את שניהם, וכבר לא ברור מי שולט במי.
יש בסיפור רגעי זעזוע רבים מעצם העיסוק בשואה ובשל הגופות הנערמות, אבל מה שעושה אותו מצמרר ביותר זו אישיותו הפסיכופתית של טוד. כבר בשני העמודים הראשונים, שבהם מתאר קינג נער נורמטיבי לכאורה, רוכב בנחת על אופניו, נהנה מאהבת הבריות ומהערכתן, הוא מצליח להחדיר תחושה של קור מקפיא ושל עור ברווז, והקורא נדרך. לקראת סיום ינסה צייד נאצים להסביר את המשיכה אל תיאורי השואה: "יתכן שהאימה שאנו חשים מקורה בידיעה הסודית שבנסיבות הנכונות – או הלא נכונות – גם אנחנו עצמנו היינו יכולים להקים מחנות כאלה ולאייש אותם". קינג משלב גם פחד מסוג אחר, זה שחשים הורים נוכח הידיעה שאולי אינם מכירים באמת את ילדיהם. "עשינו עבודה טובה בחינוך הילד שלנו, חשבה לעצמה ופנתה לאחור כדי להכין לעצמה כריך. בחיי, עשינו עבודה טובה", הוא מתאר את אמו של טוד בעת שבנה יוצא מן הבית לעוד מפגש חולני עם דוסאנדר. אין לה מושג.
וגם ביקורת על היחס האמריקאי לזוועות נמצא כאן. "בכל כתבי העת נכתב שזה היה נורא, מה שקרה. אבל כל הכתבות נמשכו גם בעמודים האחוריים, וכשעבר לעמודים הללו, המלים שתיארו כמה איומה היתה המלחמה היו מוקפות בפרסומות, ובפרסומות הללו ניסו למכור סכינים, חגורות וקסדות מתוצרת גרמניה, וגם קורות רעפים ומשחה המבטיחה צמיחת שיער. במודעות הללו גם ניסו לשווק דגלים גרמניים מעוטרים בצלבי קרס ואקדחי לוגר גרמניים וגם משחק שנקרא 'מתקפת המחלקה המשוריינת'. היו שם גם קורסים בהתכתבות והצעות להתעשרות מהירה ממכירת נעליים מגביהות לגברים נמוכים. נכתב שם שהמלחמה היתה איומה, אך נדמה היה שלרבים כלל לא אכפת". זוהי התשתית שכנראה אפשרה את הסצנה שבה טוד אוכל סופגניות בשלווה כשהנאצי מתאר באוזניו את תאי הגזים.
בעונת "סתו של תמימות" נכלל הסיפור "הגופה", שהפך לסרט "אני והחבר'ה". סופר מבוגר נזכר בארוע מצעירותו, כשהוא ושלושה מחבריו, בסוג של טקס התבגרות, יצאו למסע רגלי לצפות בגופה של ילד שנעלם, ולהפוך לגיבורים אחרי שיודיעו על מציאתה. גורדי המספר הוא היחיד מביניהם שבא מבית נורמטיבי יחסית, אם כי לאחר מות אחיו הבכור הוא הפך כמעט שקוף להוריו. חבריו, כריס, וֶרן וטדי, סובלים מאלימות ומהזנחה בבתיהם, ומיועדים למסלול של צווארון כחול במקרה הטוב, או לחיי עבריינות כדוגמת אחיהם הגדולים במקרה הרע והסביר יותר. קינג מספר על חיים קשים, כמעט בלתי נסבלים, בסביבה בלתי חומלת, אך גם על חברוּת ועל אומץ, על רוח הרפתקנות ועל דבקות במטרה. ארבעת גיבוריו מצויים על קו הגבול שבין ילדוּת לבגרות, וקינג מיטיב להמחיש את הבלבול ואת הדואליות הנובעים מגילם. זהו, בעיני, המרגש מבין הארבעה.
"סיפור של חורף" הוא "נשימה נכונה", היחיד שלא עובד לסרט, והיחיד בספר שיש בו אלמנטים של מיסטיות. בתקופה שבה הריון של אשה רווקה היה כתם מביש שיש להסתירו, גם במחיר הפלה מסכנת חיים, מתייצבת אשה צעירה במשרדו של רופא, ומבקשת הנחיות כיצד לשמור על ההריון ולהגיע ללידה תקינה. היא יודעת שתפוטר מעבודתה ברגע שההריון ייראה לעין, ושילדה העתידי יוכתם כממזר, אבל היא מוכנה לכל, כולל לבדות לעצמה סיפור חיים כאלמנה, כדי ללדת ולגדל את הילד. הרופא, שהתרשם עמוקות מאישיותה, מספר את הסיפור שנים אחר כך, כשמגיע תורו להציג סיפור חג מולד מטיל אימה בפני חבריו. על האימה שבסיפור לא ארחיב מחמת קלקלנים, אוסיף רק שסיפורו של הרופא עטוף בסיפור מסגרת, המתאר מועדון חברים מסתורי ומצמרר לכשעצמו.
באחרית דבר התייחס סטיבן קינג לשני נושאים בעיקר, הסיווג שלו כסופר אימה, והנובלות שבספר. באשר לסיווג – למרות שבתחילת הקריירה שלו הוזהר מפניו, ולמרות שלדבריו הוא כותב לא רק אימה, החליט לאמץ אותו, בעיקר בזכות האושר שגרמו לו כותבי הסוגה – ביניהם לאבקראפט, פריץ ליבר, קלרק אשטון סמית' ועוד – במשך השנים. אוסיף לכך כי, כמי שאימה בספרים רודפת אותה בסיוטים (חוויה בלתי מומלצת), אני בכל זאת נהנית לקרוא את ספריו של קינג. בעיני הפן המצמרר, שלא לדבר על הבלתי טבעי, ביצירותיו, אינו העיקר. הוא פשוט יודע לספר סיפור כהלכתו, ולשרטט דמויות חיות, משכנעות ומעוררות הזדהות. באופן דומה, אגב, אני חווה את ספריה של אגתה כריסטי: הפן הבלשי הוא התבלין. תבלין משמעותי, כמובן, שמוליך את העלילה, אבל הדמויות הן שמשובבות לב.
באשר לנובלות שבספר – אלה נכתבו, כך קינג מתאר, בין ספרים, ולא פורסמו בזמנן בגלל אורכן הנופל ב"שטח ההפקר" שבין סיפור קצר לרומן. בימינו אלה, כשנובלות קצרות יותר, אפילו קצרצרות, רואות אור כספר נפרד, הדברים נשמעים מעט ארכאיים.
"עונות מתחלפות" הוא מקבץ של ארבע נובלות מעולות, שזכו לתרגומה המוצלח של אינגה מיכאלי. כולן מומלצות.
Different Seasons – Stephen King
מודן
2000 (1982)
תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי
