Afterward – Edith Wharton

קלקלנים בגוף הסקירה

כשנד בוין, מהנדס במקצועו, זוכה בהון בזכות עסקה שביצע, הוא פורש מעבודתו, מבקש להתמסר לכתיבת ספר,  ועובר עם אשתו מרי מארצות הברית לאנגליה. הם חולמים על חיים נינוחים בבית אנגלי עתיק, כל כך עתיק שאין בו חשמל וגם לא מים זורמים, וכדי שהחוויה תהיה מושלמת הבית צריך להתהדר ברוח רפאים משלו. "אני לא אאמין שאני גר בבית עתיק עד שלא אחווה בו אי־נוחות מוחלטת", התעקש בהלצה נד בוין, המוחצן יותר מבין השניים, "כל סימן, זעיר ככל שיהיה, של 'נוחות', יגרום לי לחשוב כי הוא נקנה מתצוגה כשכל פריטיו ממוספרים, והורכב מחדש" […] "אני לא רוצה לנסוע עשרה קילומטרים בשביל לראות את רוח הרפאים של מישהו אחר. אני רוצה אחת משלי בתחום הנכס" (לאחר מכן", הוצאת קתרזיס, בתרגומו של דוד ישראל ארונשטם). חברתם מסייעת להם למצוא את בית החלומות, פחות או יותר. בית אחוזה עתיק, ללא חשמל ומים, אבל גם ללא רוח כפי שהם מדמיינים אותה, כזו שמשוטטת בלילות בשקשוק שלשלאות ומפריחה את נשמתם של הדיירים. יש בו, לדבריה, רוח שכשרואים אותה לא מבינים שהיא כזו, ורק לאחר מכן, יתכן שאפילו לאחר מכן רחוק בזמן, מבינים מה התגלה לעיניהם. השניים מסכימים להתפשר (הפתיחה ההומוריסטית הזו עוררה בי זכרון מ"הרוח מטירת קאנטרוויל", שבו אוסקר וויילד יצר מפגש משעשע בין רוח רפאים בריטית כבדת ראש למשפחה אמריקאית קלת דעת).

מהי רוח רפאים? מה בורא אותה? מרי עתידה לגלות שאת הרוח שהיא רואה – ומבינה רק לאחר מכן מה ראתה, כפי שנבאה החברה – הביאו בני הזוג איתם. רוח שמייצגת את העסקה המפוקפקת שביצע נד, את הבורות מרצון שלה בכל מה שקשור לעסקיו, את חוסר התקשורת ביניהם, את העוול שנגרם לאדם אחר. כשנדמה לה שהיא רואה דמות רפאים אפורה על הרקע האפור של שעת בין ערביים, בעלה מספק לה הסבר מרגיע. כשהיא חושדת שהוא מסתיר ממנה סוד, היא מתחילה לחוש אי נוחות וחוסר בטחון, אבל מניחה לו להניח את דעתה. כשהוא נעלם עם אלמוני שהופיע יש מאין, ומותיר אחריו מכתב בלתי גמור לעורך דינו, היא להוטה לפענח את פשר ההיעלמות. רק לאחר מכן, הרבה לאחר מכן, היא קושרת את הקצוות ומבינה מה ראתה.

"לאחר מכן" ראה אור לראשונה לפני כמעט מאה ועשרים שנה, אבל נושאיו נותרו רלוונטים. האם ניתן לחמוק מעונש על עוול? האם אפשר לקיים זוגיות אמיתית ללא תקשורת פתוחה? איך ניתן, אם בכלל, להתמודד עם צלו הכבד של העבר? אדית וורטון בונה את הסיפור בהדרגה, חושפת באמצעות תיאורי רגש ומחשבות ונופים את השאלות שבהן היא מבקשת לדון, ומובילה במתינות, מבלי לומר דבר מפורש, אל התובנות.

מומלץ בהחלט (בכל שפה).

Afterward – Edith Wharton

1910

החדר השורק / ויליאם הופ הודג'סון

קרנאקי, בלש וחוקר, הוא פרי רוחו של ויליאם הופ הודג'סון, סופר שהשפיע על יוצרי אימה ובלש שכתבו בשנים שאחרי מותו. תשעה סיפורי קרנאקי ראו אור בזה אחר זה בין השנים 1910 ו-1912, וקובצו לספר אחד תחת השם "קרנאקי בלש רפאים" שנה אחר כך. "החדר השורק" היה השלישי שבהם על פי סדר הופעתם.

קרנאקי אמנם מאמין בעל-טבעי, אבל אינו מכוון את חקירותיו דווקא לכיוון זה. הוא יודע שפתרון התעלומות שהוא נדרש לפצח עשוי להתגלות כמעשה אנושי, ופועל תחילה לברר את האפשרות הזו. בסיפור זה הוא נקרא לגלות מה עומד מאחורי שריקה אימתנית שמשמיע אחד החדרים בטירה אירית ישנה. הסיפור עוקב אחר דרך מחשבתו ואחר האופן הקפדני שבו הוא טורח לבדוק את כל האפשרויות, אנושיות וכאלה שאינן, עד שהוא חושף, כמובן, את פשר הענין, ומציע כיצד להתמודד עם הבעיה. 

למרות שמדובר בסיפור קצר, שני היבטים עיקריים מקבלים בו ביטוי מקיף ומדויק. האחד הוא אישיותו של קרנאקי, והשני הוא האימה המחלחלת עד לעצמותיהם של אלה שנאלצים להאזין לשריקה.

"נדמה היה שהקול ממלא את כל המסדרון עד שכבר הרגשתי כאילו האוויר כולו פעם תחת עוצמתו של איזה כוח אדיר ומופקר. זו הייתה תחושה של טומאה ממשית, כמו שאומרים, של מפלצתיות שהקיפה אותנו". 

ויליאם הופ הודג'סון נהרג ב-1918 בקרבות מלחמת העולם הראשונה. למרות פרסומו בחייו, יצירתו נשכחה אחרי מותו, וחזרה לתודעה רק כשני עשורים אחר כך. בעברית ראה אור סיפורו "הקול בלילה" בתרגומו של יוחאי ג'רפי בקובץ "אוסף סיפורי ים ונהר אחד". "החדר השורק" ראה גם הוא אור בעברית, לפני כשישה עשורים, בקובץ "הקברן המוזר" בתרגומו של נ. בעל גליל. הוצאת קתרזיס פותחת עם סיפור זה סדרה של תרגומי קראנקי. 

מומלץ לחובבי בלש ואימה.

The Whistling Room – William Hope Hodgson

קתרזיס

2025 (1910)

תרגום מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

הבור והמטוטלת / אדגר אלן פו

כותרת משנה: סיפורי אימה ומסתורין

ארבעה סיפורים פרי עטו של אדגר אלן פו מקובצים בספר זה. מאחרית הדבר לספר שכתבה בתיה גור ניתן ללמוד על שורשי היצירות שכתב מי שנחשב, בין השאר, אבי ספרות האימה ואבי המסורת האפלה בספרות האמריקאית. כמו פו עצמו, המספרים בשלושה מן הסיפורים סובלים מסיוטים הנובעים מאלכוהול או מערפול של המציאות ומשיבוש הדעת. היא מצטטת אותו כמי שדיבר על "נסיון נואש לברוח מהזכרונות המענים, מהבדידות העצומה ומורא מאבדון לא מוגדר האורב לי". התחושות הללו מובעות בחדות רבה בסיפורים שבקובץ.

"החתול השחור" הוא סיפורו של גבר שאהב את אשתו ואהב בעלי חיים, אבל משהתמכר לאלכוהול הפך לאלים ולמתעלל והדרדר לרצח. תוצאות אלימותו שבות לרדוף אותו.

"כת"י" שנמצא בבקבוק מתרחש בלב ים, כשסופה אימתנית מטילה את המספר אל מה שנראה כספינת רפאים, שאת סודותיה הוא אינו מצליח לפענח.

"הבור והמטוטלת" הוא תיאור מעורר אימה בפרטנותו אודות אדם המושלך לתא כלא אפל, וחווה סדרה של עינויים נפשיים כשבכל רגע ורגע הוא צופה במוות המתקרב אליו.

"התיבה המלבנית", בשונה משלושת האחרים, אינו סיפור מסויט, אם כי גם בו מתרחשת סופה ימית, המאלצת את המספר ואת שותפיו להפלגה לנטוש את ספינתם. במרכז הסיפור תיבה גדולה, רכושו של אחד הנוסעים, המעוררת את סקרנותו של המספר. הוא עוקב אחרי הבעלים, מעלה השערות באשר לתכולת התיבה, ומגלה בסופו של דבר כמה רחוק היה מלנחש את האמת.

למרות שמדובר בסיפורים קצרים, כל אחד מהם מצליח לנעוץ חץ של חרדה ושל הזיה בלב הקורא, בזכות התיאורים הישירים והחדים ובשל תחושת הטשטוש האופפת אותם.

מומלץ לקריאה בשעות האור.

The Pit and the Pendulum – Edgar Allan Poe

עם עובד

1997 (1842)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

החדר בקצה המסדרון / גל ובר

שחר ונועה עוברים לבית בשכונה חדשה באבן יהודה ופותחים בכך דף חדש בחייהם. נועה היא הנדסאית תוכנה, עובדת הייטק מוערכת ומבוססת. שחר הוא פרסומאי עצמאי, שמוצא את פרנסתו בתחום שהופך, למורת רוחו, לדיגיטלי, אבל בינתים הוא אוהב את עיסוקו. נועה מביאה אל הנישואים שתי תאומות בנות שש, אלה והדר, שנולדו מקשר עם גבר שויתר על אבהותו. יש קצת קשיים של הסתגלות, אבל שחר מתכנן לאמץ רשמית את הבנות, נועה, שסובלת פה ושם מימים דכאוניים, מתמלאת אופטימיות בבית החדש, הבנות מסתגלות אל המסגרת המשפחתית החדשה, יש לזוג הלא כל כך צעיר תכנית ללדת ילד משותף, ונראה שהחיים יחייכו אליהם.

בעוד החיים שכאן נראים מבטיחים, החיים שמעבר אינם רגועים. כשנועה נוסעת לחו"ל למספר ימים במסגרת עבודתה, ושחר נותר לראשונה לבדו עם הבנות, תופעות משונות מתחילות להטריד אותו. בלון הליום יורד מעצמו במדרגות למרות שאין שום משב רוח שיניע אותו, בובות עוברות מן המדפים לרצפה, פעילות בלתי ברורה מתרחשת בלילה בזמן שהוא ישן. שחר, שהוא גבר רציונלי, מוצא עצמו מתמודד עם נוכחות של רוח רפאים, ונעזר במיסטיקנים שבהם זלזל עד כה.

כמעט עד מחציתו, הספר מתאר את התפתחות ה"יחסים" בין שחר לרוח, ברגשות שנעים בין אימה לדאגה, בין אי אמון להיסחפות אל מיסטיקה, בין צורך להשאר במקום ולברר מה פשר התופעה לפחד שמא הרוח תזיק לבנות שבאחריותו. הוא להוט להפטר מן הצרה לפני שובה של נועה, חרד שמא האופטימיות שלה תתפוגג, והימים הדכאוניים, שאת סיבתם אינו מבין, ישובו.

מיהי הרוח? מה גרם להופעתה? התשובה לכך תגיע בהמשך, ותפתח שורה ארוכה של שאלות קשות ומטרידות. מי יקבל את הרוח אל חייו ומי ינסה לשלח אותה אל עולם שכולו טוב? איך תשפיע הנוכחות החריגה על הנישואים החדשים והבלתי יציבים עדיין? מה מבינות הילדות ומה צריך להסביר להן? לצד אלה תעלינה דילמות של אשמה, של טראומה, של סדרי עדיפויות, של אחריות, אך מחשש לקלקלנים אמנע מלהרחיב אודותן.

מחציתו הראשונה של הספר חיננית. קצת התקשיתי להבין אם הסופר ביקש ליצור אימה או לכתוב פרודיה על ספרי אימה (ופה ושם גם על סיפורי אהבה), אולי שילוב מקורי של שניהם. כך או כך האפקט שנוצר מושך לקרוא הלאה, אינו מפחיד (או למצער לא הפחיד אותי ברמה שתגרום לי להתבונן בחשדנות סביבי), די משעשע ומהנה, ובהחלט מעורר סקרנות לגלות מיהי הרוח, מה היא רוצה מהמשפחה הזו, ואיך הסופר יוציא את גיבוריו מן התסבוכת.

כשזהות הרוח נחשפת, הספר נחלש בעיני. כפי שהזכרתי קודם, הגילוי מציף נושאים רגשיים ונפשיים משמעותיים, אבל הטיפול בהם, לדעתי, שטוח מדי. משהו מן האוירה הקלילה של המחצית הראשונה נותר בסביבה גם כשמן הראוי היה שיתפוגג. אם מדובר בספר כיפי קל, כמצטייר לעתים, הנושאים שעולים בו אינם הולמים את האוירה. ואם מדובר בעיסוק עמוק בנושאים הללו, האוירה והסגנון ממסמסים אותם. התקשיתי להאמין לדמויות, בעיקר לזו שנאבקת יותר מכולם עם רגשות מייסרים. בעיני, ואולי זו רק אני, ההתנהלות של הנוגעים בדבר לוקה בחוסר הגיון על סף אי אמינות.

בזכות המקוריות והחינניות מצד אחד ובגלל החולשה בטיפול בנושאים הכבדים מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

מטר

2025

עונות מתחלפות / סטיבן קינג

עונות מתחלפות הוא קובץ בן ארבע יצירות נפרדות. שלוש מהן עובדו לקולנוע, ושתיים זכו לפרסום רב – "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה". כרגיל, העיבוד הקולנועי אינו זהה ליצירה הספרותית. אני מעדיפה את המקור.

העונה הראשונה בספר היא "אביב של תקווה", ובה הסיפור "ריטה הייוורת והבריחה משושנק". רד, אסיר ותיק בשושנק, מספר על אנדי דופרין, בנקאי שנדון לשתי תקופות מאסר עולם בשל רצח אשתו ומאהבה (ליהוק משולם, לדעתי, של מורגן פרימן וטים רובינס, בהתאמה, ב"חומות של תקווה"). רד, שכבר התבסס בכלא כמי שמסוגל להשיג כל דבר עבור כל אסיר, מתרשם מאישיותו יוצאת הדופן של אנדי, השומר, למרות הקשיים האכזריים, על עצמיותו, וידידות נקשרת ביניהם. "אנדי היה החלק שבי שהם לא הצליחו לכלוא", מסביר רד את חשיבותו של אנדי בחייו. קינג יורד לקרביים של הכלא, לאכזריות שבין האסירים, לכוח המשחית שבידי הסוהרים, ובורא שתי דמויות בלתי נשכחות.

העונה הבאה, "קיץ של שחיתות", מציגה את "תלמיד מצטיין מדי". טוד, נער אמריקאי מושלם במראהו, בהתנהלותו בחברה, בלימודיו, נמשך אחר סיפורי השואה. נבירתו במסמכים מובילה אותו לזהות את אחד משכניו כפושע מלחמה, והוא מאיים לחשוף אותו אם לא יתאר לו בפרטי פרטים את שהתרחש במחנות שבהם הוצב בתפקידי מפתח. "אני ממש גנוב על כל מה שקשור למחנות הריכוז", הוא מסביר את התעניינותו. דוסאנדר, הפושע הנאצי, החושש שגורלו יהיה כגורל אייכמן, נאלץ להכנע, אבל הסחיטה החד-צדדית הופכת לקשר סימביוטי שעתיד להרוס את שניהם, וכבר לא ברור מי שולט במי.

יש בסיפור רגעי זעזוע רבים מעצם העיסוק בשואה ובשל הגופות הנערמות, אבל מה שעושה אותו מצמרר ביותר זו אישיותו הפסיכופתית של טוד. כבר בשני העמודים הראשונים, שבהם מתאר קינג נער נורמטיבי לכאורה, רוכב בנחת על אופניו, נהנה מאהבת הבריות ומהערכתן, הוא מצליח להחדיר תחושה של קור מקפיא ושל עור ברווז, והקורא נדרך. לקראת סיום ינסה צייד נאצים להסביר את המשיכה אל תיאורי השואה: "יתכן שהאימה שאנו חשים מקורה בידיעה הסודית שבנסיבות הנכונות – או הלא נכונות – גם אנחנו עצמנו היינו יכולים להקים מחנות כאלה ולאייש אותם". קינג משלב גם פחד מסוג אחר, זה שחשים הורים נוכח הידיעה שאולי אינם מכירים באמת את ילדיהם. "עשינו עבודה טובה בחינוך הילד שלנו, חשבה לעצמה ופנתה לאחור כדי להכין לעצמה כריך. בחיי, עשינו עבודה טובה", הוא מתאר את אמו של טוד בעת שבנה יוצא מן הבית לעוד מפגש חולני עם דוסאנדר. אין לה מושג.

וגם ביקורת על היחס האמריקאי לזוועות נמצא כאן. "בכל כתבי העת נכתב שזה היה נורא, מה שקרה. אבל כל הכתבות נמשכו גם בעמודים האחוריים, וכשעבר לעמודים הללו, המלים שתיארו כמה איומה היתה המלחמה היו מוקפות בפרסומות, ובפרסומות הללו ניסו למכור סכינים, חגורות וקסדות מתוצרת גרמניה, וגם קורות רעפים ומשחה המבטיחה צמיחת שיער. במודעות הללו גם ניסו לשווק דגלים גרמניים מעוטרים בצלבי קרס ואקדחי לוגר גרמניים וגם משחק שנקרא 'מתקפת המחלקה המשוריינת'. היו שם גם קורסים בהתכתבות והצעות להתעשרות מהירה ממכירת נעליים מגביהות לגברים נמוכים. נכתב שם שהמלחמה היתה איומה, אך נדמה היה שלרבים כלל לא אכפת". זוהי התשתית שכנראה אפשרה את הסצנה שבה טוד אוכל סופגניות בשלווה כשהנאצי מתאר באוזניו את תאי הגזים.

בעונת "סתו של תמימות" נכלל הסיפור "הגופה", שהפך לסרט "אני והחבר'ה". סופר מבוגר נזכר בארוע מצעירותו, כשהוא ושלושה מחבריו, בסוג של טקס התבגרות, יצאו למסע רגלי לצפות בגופה של ילד שנעלם, ולהפוך לגיבורים אחרי שיודיעו על מציאתה. גורדי המספר הוא היחיד מביניהם שבא מבית נורמטיבי יחסית, אם כי לאחר מות אחיו הבכור הוא הפך כמעט שקוף להוריו. חבריו, כריס, וֶרן וטדי, סובלים מאלימות ומהזנחה בבתיהם, ומיועדים למסלול של צווארון כחול במקרה הטוב, או לחיי עבריינות כדוגמת אחיהם הגדולים במקרה הרע והסביר יותר. קינג מספר על חיים קשים, כמעט בלתי נסבלים, בסביבה בלתי חומלת, אך גם על חברוּת ועל אומץ, על רוח הרפתקנות ועל דבקות במטרה. ארבעת גיבוריו מצויים על קו הגבול שבין ילדוּת לבגרות, וקינג מיטיב להמחיש את הבלבול ואת הדואליות הנובעים מגילם. זהו, בעיני, המרגש מבין הארבעה.

"סיפור של חורף" הוא "נשימה נכונה", היחיד שלא עובד לסרט, והיחיד בספר שיש בו אלמנטים של מיסטיות. בתקופה שבה הריון של אשה רווקה היה כתם מביש שיש להסתירו, גם במחיר הפלה מסכנת חיים, מתייצבת אשה צעירה במשרדו של רופא, ומבקשת הנחיות כיצד לשמור על ההריון ולהגיע ללידה תקינה. היא יודעת שתפוטר מעבודתה ברגע שההריון ייראה לעין, ושילדה העתידי יוכתם כממזר, אבל היא מוכנה לכל, כולל לבדות לעצמה סיפור חיים כאלמנה, כדי ללדת ולגדל את הילד. הרופא, שהתרשם עמוקות מאישיותה, מספר את הסיפור שנים אחר כך, כשמגיע תורו להציג סיפור חג מולד מטיל אימה בפני חבריו. על האימה שבסיפור לא ארחיב מחמת קלקלנים, אוסיף רק שסיפורו של הרופא עטוף בסיפור מסגרת, המתאר מועדון חברים מסתורי ומצמרר לכשעצמו.

באחרית דבר התייחס סטיבן קינג לשני נושאים בעיקר, הסיווג שלו כסופר אימה, והנובלות שבספר. באשר לסיווג – למרות שבתחילת הקריירה שלו הוזהר מפניו, ולמרות שלדבריו הוא כותב לא רק אימה, החליט לאמץ אותו, בעיקר בזכות האושר שגרמו לו כותבי הסוגה – ביניהם לאבקראפט, פריץ ליבר, קלרק אשטון סמית' ועוד – במשך השנים. אוסיף לכך כי, כמי שאימה בספרים רודפת אותה בסיוטים (חוויה בלתי מומלצת), אני בכל זאת נהנית לקרוא את ספריו של קינג. בעיני הפן המצמרר, שלא לדבר על הבלתי טבעי, ביצירותיו, אינו העיקר. הוא פשוט יודע לספר סיפור כהלכתו, ולשרטט דמויות חיות, משכנעות ומעוררות הזדהות. באופן דומה, אגב, אני חווה את ספריה של אגתה כריסטי: הפן הבלשי הוא התבלין. תבלין משמעותי, כמובן, שמוליך את העלילה, אבל הדמויות הן שמשובבות לב.

באשר לנובלות שבספר – אלה נכתבו, כך קינג מתאר, בין ספרים, ולא פורסמו בזמנן בגלל אורכן הנופל ב"שטח ההפקר" שבין סיפור קצר לרומן. בימינו אלה, כשנובלות קצרות יותר, אפילו קצרצרות, רואות אור כספר נפרד, הדברים נשמעים מעט ארכאיים.

"עונות מתחלפות" הוא מקבץ של ארבע נובלות מעולות, שזכו לתרגומה המוצלח של אינגה מיכאלי. כולן מומלצות.

Different Seasons – Stephen King

מודן

2000 (1982)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

אחוזה / סרחיו ביסיו

מרקוס וריטה מתכננים חופשה. היא רוצה לנסוע, כרגיל, לים. הוא מקבל במפתיע הזמנה מחברו אורסיו להתארח בביתו בכפר. הם מתווכחים, הוא מתיש אותה ומותש בעצמו, ומתקבלת פשרה: שבוע בכפר ואחריו שבוע בים. ריטה, במחצית השניה של שנות הארבעים לחייה, מרקוס, הצעיר ממנה בתשע שנים, ואירינה, בתה בת השתים-עשרה של ריטה מנישואיה הקודמים, נוסעים לכפר באוירה עכורה של טינה. שום דבר טוב לא ייצא מן החופשה הזו.

ביתו של אורסיו סגור ומסוגר, כשהם מגיעים אליו. אחרי שורה של טעויות ושל אי הבנות מסתבר שזהו ביתו של אורסיו אחר, אדם שתקן, מסתורי, מטיל אימה. גשם זלעפות כולא אותם במקום, ואינו מאפשר להם לנסוע אל היעד המקורי. הבית, כשבעליו מאפשר להם להכנס אליו, מתגלה כמוזנח ובלתי הולם לשהיית משפחה. מזג האויר, אורסיו, שכנים רחוקים שמגיחים מבין העצים – כל אלה יוצרים אוירת אימה ופרנויה. רק אירינה, הקול השפוי, מוצאת לה חברה, ואומרת מפורשות את מה שהוריה חוששים לומר בקול מתוך פחד להעיר מפלצות מרבצן.

קראתי את הספר בשעמום כלשהו. אולי זו אשמת אופי הכתיבה של ביסיו, שמצטיירת רוב הזמן – ולא רק בספר הזה – כאילו נעשתה כלאחר יד. דיווחית, יבשה למדי, מתייחסת באותה רמה של רגש לפרטים חיצוניים ולמתרחש בנפשותיהן של הדמויות. אבל אז – בדומה למה שקרה כשסיימתי את "עשרה ימים ברה" – הספר נסגר ומתחיל לחלחל. מה שהצטייר כסיפור הזוי, אולי פרי חלום בלהות של הסופר, סיפור שמטרתו ליצור אוירת אימה ותו לא, מתחיל לקבל בדיעבד עומק ומשמעות. בקריאה חוזרת השטיחוּת לכאורה מתקלפת, והרבדים שתחתיה נגלים.

אז מה היה לנו כאן? דינמיקה זוגית מעניינת שניזונה מעצמה ומתהפוכות הארועים; ילדה על סף התבגרות שמקלפת מנקודת מבט ריאליסטית וישירה את העמדות הפנים של המבוגרים ממנה; עירוניוּת שאינה מצליחה למצוא עוגן יציב בסביבה כפרית; ואולי יותר מכל, וריאציות על קשיי תקשורת בכל הקשת שבין הטינה ההדדית שבפתיחה ועד הקביעה של מרקוס שהמארח שלהם מוגבל שכלית משום שאינו מסוגל להבין אותו.

מומלץ.

Estancia – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2016 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

ונדיגו / אלג'רנון בלקווד

אלג'רנון בלקווד, שנחשב אחד הסופרים הבולטים בסוגת האימה העל-טבעית, כתב בעשור הראשון של המאה העשרים את שתי הנובלות הנכללות בספר, "ונדיגו" ו"ערבי הנחל". שתי היצירות מתרחשות בטבע, הראשונה ביערות והשניה בנהר, ובשתיהן תחושה מבשרת רע מערערת את בני האדם, ותופעות בלתי מוסברות רודפות אותם. עוד משותף להן הנסיון להתגונן בפני הבלתי מובן באמצעות הגיון ושכל ישר, ובכך כל אחד מן המעורבים "צמצם את המהומה הפנימית שאחזה בו והשיג הלך רוח מאורגן ומחושב, פחות או יותר".

ונדיגו היא רוח חורשת רע, שמקורה במיתולוגיה של האומות הראשונות בצפון אמריקה. ארבעה אנשים יוצאים לצוד איילים, שמשום מה אינם בנמצא באותה שנה. אל דוקטור וקרובו הצעיר, פרח כמורה, מתלווים שני מדריכים מקצועיים, ויחד עם טבח אינדיאני הם מקימים מחנה בצפון הקפוא. כדי להגביר את סיכוייהם הם מתפצלים לשני זוגות, משאירים את הטבח במחנה, ופונים לדרכים שונות. הונדיגו יחטוף את המדריך שנלווה אל הצעיר שבחבורה, ואחרי שעות מטילות אימה, שבהן יטעה הצעיר ביער בנסיון לעלות על עקבותיו, תשוב החבורה ותתכנס. "הריגוש העודף הביא אותך לכדי הזיות", יאמרו לו שני המבוגרים הנותרים, בנסיון להרגיע אותו ואולי להרגיע את עצמם, אבל בסופו של דבר, "שני אלה, הדוקטור האנליטי, המטיל ספק בכל דבר, ואיש היערות גלוי הלב וקשה העורף, ישבו שם רועדים בעמקי נשמתם". שלוש פרשנויות מוצעות לאשר ארע, כל אחד מפרש את הדברים על פי נטיות לבו ועל פי אמונותיו. "הונדיגו הוא פשוט האנשה של קריאת מרחבי הפרא", זו הפרשנות שלבי נוטה אליה. הטבח האינדיאני לבדו יודע כי הונדיגו ממשי, והוא קם ומסתלק לביתו.

"ערבי הנחל" מתרחש על הדנובה, מעט אחרי ברטיסלבה, שם הנהר מתרחב, גבולותיו מיטשטשים, ואיים מופיעים ונעלמים בו. המספר וחברו השבדי מקימים מחנה על אחד האיים אחרי שיט ממושך בקאנו על הנהר. בניגוד לתיאורים הפסטורליים ומשובבי הלב של המסע עד כה, כעת הם חשים בדידות עזה, הרוח שורקת סביבם באלימות, האי עלול בכל רגע להתכסות מים או להתפורר תחתם, ומליוני ערבי הנחל, המתנועעים ללא הרף, נוסכים בהם אי שקט. הזהירו אותם לא לחנות שם – שוטר הציע נימוק רציונלי בשל הסיכון להתקע בשממה, מוכרת הציעה נימוק שונה כשטענה שהמקום שייך לישויות לא מן העולם הזה – אבל השניים החליטו להמשיך בטיולם כמתוכנן. המספר מבקש למצוא הסברים לתופעות שנגלות לעיניו, אבל נקרע בין "שתי האישיויות השוכנות בתוכי – האחת מסבירה כל דבר, והאחרת צוחקת להסבריה המטופשים בעודה מבוהלת להחריד". השבדי, המאמין בכוחות שמעל לטבע, מציע הסבר בנוסח יקום מקביל: "לבריות שמקיפות אותנו עכשו אין שום קשר למין האנושי. פשוט לגמרי במקרה, בנקודה הזאת, החלל שלנו נושק לחלל שלהם".

למעלה ממאה שנה אחרי שנכתבו, הנובלות עדיין מחלחלות לנשמה. אין צורך להאמין בעל-טבעי כדי לחוש באימת הכוחות העצומים שבטבע, בתעתועי החשכה, היערות הסבוכים והרוחות המנשבות. מכל מקום, אמנם מדובר בסוגת אימה, אך בעיני חוזקותיהן של היצירות הן בתיאורים היפיפיים, אלה ששטופים בשמש וגם אלה שעוטים אופל, ובהתבוננות הפסיכולוגית הדקה בתגובותיהם של בני האדם. תרגומו של יהונתן דיין יפיפה אף הוא, והספר מומלץ בהחלט.

The Wendigo – Algernon Blackwood

פרדס

2020 (1907, 1910)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

הצל מעל אינסמאות' / הווארד פיליפס לאבקראפט

969539

רוברט, סטודנט המשוטט בניו-אינגלד כדי לחקור את הארכיטקטורה המקומית ואת שורשי משפחתו, שומע בדרכו סיפורים מוזרים על עיירה בשם אינסמאות'. השמועות מדברות על התקשרות של האיש העשיר בעיירה עם השטן, על תופעות מוזרות המתרחשות בה, ועל גורלם הבלתי ידוע של אנשים שניסו לחקור במופלא מהם. בניגוד לשכל הישר, רוברט מחליט לבלות בעיירה מספר שעות. גם בהגיעו למקום הוא מעדיף להתעלם מאזהרות ברורות, ומנסה לדובב זקן תמהוני ושיכור, אשר בניגוד לשאר התושבים מוכן לדבר עם זרים מזדמנים ולחשוף את המתרחש באינסמות'. תקלה באוטובוס היחיד היוצא מן העיירה מאלצת אותו להתאכסן במלון, שגם לגביו הוזהר, וחווה ליל בלהות.

כשרוברט מאזין לדבריו של השיכור, הוא מרגיש כי "היתה זו אל-נכון מסכת-הבלים, אך רצינותו חדורת הבלהה של הזקן המשוגע הילכה עלי אי-שקט מתגבר". כך הרגשתי גם אני בעת קריאת הספר: כוחות רשע העולים מן הים, יצורים מעוותים, קורבנות אדם, תכשיטים מכושפים – כל אלה היו בעיני "מסכת הבלים", ויחד עם זאת היה קשה להמנע מלהציץ לצדדים ולאחור, כדי לוודא שאף אחד מאלה אינו מסתתר בצללים. לא בכדי נחשב לאבקראפט לאחד מסופרי האימה המובילים, שהשפיע על סופרים שכתבו אחריו.

הסיום הבלתי צפוי של הספר הוא שיאו הרעיוני, ולפיו הקשר הגנטי, גם אם הוא קלוש, קושר לנצח בין אבותיה של שושלת לצאצאיהם, והאחרונים אינם יכולים להתנער מפשעי הראשונים. רוברט יגלה שהעבר הרחוק יחד עם הלילה שחווה מקרוב יקבעו את גורלו.

כמו שכתבתי בסקירה על "קריאתו של קת'הולו", גם כאן הייתי שמחה לאחרית דבר שתאיר את עולמו של לאבקראפט. כתחליף דפדפתי ברשת, ובין השאר למדתי כי שפתו של הסופר היתה ארכאית וגבוהה. עודד וולקשטיין עשה עבודה מצוינת בתרגומה לעברית הדורה.

הספר מומלץ לקריאה בשל מקומו בהיסטורית ספרות האימה ובשל הכתיבה המשובחת.

The Shadow Over Innsmouth – Howard Phillips Lovecraft

פרדס

2013 (1936)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

ולא נותר אף אחד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d79cd790_d7a0d795d7aad7a8_d790d7a3_d790d797d7932

עשרה אנשים זרים זה לזה מוזמנים בעילות שונות אל אי, שהבעלות עליו אפופה מסתורין. לאחדים מוצעת משרה בבית היחיד במקום, אחרים מוזמנים לנופש. איש מהם לא פגש מעולם את בעליו של האי, אך ההזמנות מנוסחות בערפול משכנע, וכל העשרה עולים על סירה, המשיטה אותם אל הבית, ונעזבים לנפשם. בעל הבית המסתורי אמור להגיע יום או יומיים אחר-כך.

בחדרו של כל אחד מן המוזמנים תלוי שיר, בסגנון שירי ילדים, אודות עשרה חיילים, שמאבדים את חייהם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מהם. במרכזו של שולחן האוכל ניצבות עשר דמויות חרסינה. כשהאורחים מתחילים למות בדרכים שונות, ועם מותו של כל אחד מהם נעלמת אחת הדמויות של השולחן, השיר מאבד את אופיו הילדותי, ומקבל משמעות מצמררת. דקות לפני מותו של האורח הראשון מתנגן מאחורי דלת חדר ההסבה תקליט, והמונולוג המושמע מאשים כל אחד מן הנוכחים במעשה רצח. איש מהם לא הואשם מעולם באופן רשמי במעשים שמונה הקול, וכולם גם יחד טוענים לחפותם.

יותר משהוא סיפור בלשי, "ולא נותר אף אחד" הוא סיפור אימה, וזו מתעצמת עם כל רגע חולף, ומעמידה במבחן את חוסנם הנפשי של קורבנותיה. חיפושים דקדקניים בבית ובאי כולו מובילים את האורחים להאמין שאין במקום איש מלבדם, והמסקנה המצמררת הנובעת מכך היא שהרוצח הוא אחד מהם. תחושת השיתוף מול הרוצח החמקן מתחלפת בחשדנות הדדית, ואדם הופך חף מפשע בעיני האחרים רק אם נרצח בעצמו.

אגתה כריסטי, כדרכה תמיד, מאפיינת במדויק את דמויותיה, כל אחת ואישיותה, כל אחת ותגובתה היחודית על הארועים. למרות שהתעלומה היא עיקר הסיפור, לא נעדרות מן הספר אמירות עוקצניות על ערכיהם של הגיבורים, ביניהם הנהנתן קל הדעת שדרס למוות שני ילדים, ומתייחס לתאונה כאל אי-נוחות שאירעה לו, ההרפתקן שנטש אנשים למות, ואינו חש צער כי הרי הם רק ילידים, הצדקנית שנאחזת בערכי מוסר נוקשים גם כשהם מביאים למותם של אחרים.

חשדתי במשרת, חשדתי ברופא. האם צדקתי? קִראו וגלו.

הספר, שתורגם בעבר תחת השם "עשרה כושים קטנים", נמכר עד כה ביותר ממאה מליון עותקים, ונחשב לאחד מעשרת רבי המכר של כל הזמנים. תרגומה של מיכל אלפון נאה ושוטף, והספר נקרא בנשימה עצורה.

And Then There Were None –  Agatha Cristie

עם עובד

2018 (1939)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הדברים שאיבדנו באש / מריאנה אנריקס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d793d791d7a8d799d79d_d7a9d790d799d791d793d7a0d795_d791d790d7a92

"הדברים שאיבדנו באש" הוא קובץ סיפורים, שנים-עשר במספר, מסויטים כולם. סיפוריה של מריאנה אנריקס מתרחשים בשכונות פשע ארגנטינאיות, גיבוריה סובלים מאובססיות שסופן להתנקם בהם, ומאמינים באמונות טפלות שהופכות למציאות חייהם. הסופרת אינה חוסכת בפרטים הופכי קרביים ובתסריטי אימה, אך עילת העלילה היא מציאות החיים הקשה שעליה היא מבקשת לספר.

כל אחד מהסיפורים מטפל בנושא נפרד. בין הנושאים נמצא את חסרי הבית ב"הילד המלוכלך", ילדה דחויה שפוגעת בעצמה ב"סוף שנה", התמודדות עם תקופת ההתבגרות הקשה באמצעות סמים ב"השנים המורעלות", הסתרת הנטיה המינית ב"הפונדק", משבר בחיי נישואים עם לידת הילד הראשון ב"פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד", ועוד. על כריכת הספר מוזכר סטיבן קינג כאחד ממקורות ההשראה של הסופרת, ואחד הסיפורים – "הבית של אדלה" – ניחן במובהק במוטיבים האל-טבעיים והמצמררים שקינג עושה בהם שימוש תכוף. הסופרת מצליחה לגרום לקורא לחוש אמפתיה כלפי הדמויות בסיפורים, ובו זמנית היא עומסת פרטים מזוויעים מעוררי בחילה שמעוררים חשק להשליך את הספר הצידה.

קשה להחליט אם להמליץ על הספר. יש בו לפחות שני סיפורים שהייתי שמחה להיות מוזהרת מפניהם, פן יככבו בביעותַי. מצד שני, הכתיבה של מריאנה אנריקס מהפנטת, והחומר ממנו נוצרים סיוטים הוא רק כלי בידיה לשירות נושאיה. אסתפק, אם כך, בסקירה ללא שורה תחתונה.

Las Cosas que Perdimos en le Fuego – Mariana Enríquez

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל