אלברט איינשטיין נפטר ב-18 באפריל 1955, בהיותו בן 76. כמי שזכה להערצת המונים בחייו, ידע שאחרי מותו צפויים רבים לסגוד לעצמותיו. לפיכך הורה בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר. למרות ההוראה הזו, הפתולוג ד"ר תומס הרווי, שביצע את הנתיחה שאחרי המוות, לקח לעצמו את מוחו של איינשטיין (רופא נוסף שהיה אתו, ד"ר אברמס, לקח את העינים). מאוחר יותר טען הרווי שבנו של איינשטיין התיר לו להשתלט על המוח לצרכי מחקר, טענה שהבן הכחיש. מכל מקום, הרווי צילם את המוח, ואחר-כך ביתר אותו ושימר אותו בקופסאות ביתיות. הוא הכין גם פרוסות לבחינה מיקרוסקופית, אך בפועל לא ביצע מחקר כלשהו. במשך עשרות שנים היה נתון ללחצים לשתף חוקרים אחרים, ומפעם לפעם הסכים לשלוח נתחים לבדיקה. רק ב-1998 מסר את שארית המוח לבית החולים בפרינסטון, בית החולים בו נפטר איינשטיין. אגב, הבדיקות שנערכו על ידי חוקרים אחדים לא העלו תוצאות חד משמעיות באשר ליחודו של המוח.
"בדרך עם מר אלברט" הוא ספר מסע. מייקל פטרניטי, ששמע על תעלומת המוח הנעלם, ניסה במהלך השנים ליצור קשר עם הרווי. כשסוף סוף הצליח ליצור אתו קשר אישי, אחרי שנסיון לקבוע פגישה בעבר הסתיים בהיעלמותו של הפתולוג, היה פטרניטי על פרשת דרכים. הוא עזב עבודת פרסום בלתי מספקת, חי בחווה עם חברתו, ולא היה בטוח לאן פניו מועדות אישית ומקצועית. כשהרווי השמיע הערה אקראית בדבר רצונו לנסוע לקליפורניה כדי לתת את המוח לנכדתו של איינשטיין, פטרניטי שמע את עצמו עונה ספונטנית "אני אסיע אותך". במשך אחד-עשר ימים חלקו השניים – הגבר הצעיר בראשית שנות השלושים לחייו, והרופא הזקן בן השמונים פלוס – את חלל הרכב, כשבתא המטען נוסע איתם מה שנותר ממוחו של איינשטיין. זהו ספר מסע לא רק בגלל החוויה הפיסית של חצית אמריקה מחוף אל חוף, אלא בעיקר בשל התהליכים הפנימיים שעובר הסופר. הוא מוצא קוי אופי משותפים בינו ובין הרווי, ותוהה על החלטותיו שלו עצמו בהווה לאור העתיד כפי שהוא משתקף אליו מחייו של הרווי. הוא בוחן את אישיותו של איינשטיין, ומסיק מסקנות לגבי אישיותו שלו.
זהו ספר מרתק, למרות המורבידיות. הוא סוקר את הישגיו המקצועיים של איינשטיין החל משנת הפלאות 1905 ואחריה. הוא מספר על תחנות מרתקות בדרכם של הרווי ופטרניטי (כמו לוס אלמוס ופגישה בביתו של ויליאם בורוז אפוף הסמים כמה חודשים לפני מותו). הוא מרחיב למקומות אחרים, כמו ביקור ביפן באוניברסיטת קינקי, ופגישה עם קנג'י סוגימוטו, מרצה למתמטיקה, שמעריץ את איינשטיין כאל, ומחזיק באוסף פריטים הקשורים אליו, כולל גולת הכותרת – פיסת מוח שהרווי העניק לו. בכלל, נושא ההערצה לאיינשטיין מדהים: האיש זכה בכל העולם לקבלת פנים של כוכב (מסדר גודל של הביטלס, אם תותר לי ההשוואה), וגם אחרי מותו הוא האייקון האולטימטיבי.
הסופר אינו מדען, ולכן מן הסתם התבלבל בין שתי תחזיות של איינשטיין, כפי שצוין בהערת שוליים. אבל זה אינו ספר מדעי, ולכן יסולח לו. יש לקחת בערבון מוגבל גם את הפרשנויות שלו לאופיו של איינשטיין ולמעמדו המדעי אחרי 1925. על פי פטרניטי הוא הפך להיות "מי שהיה", מדען לא רלוונטי. הוא תוהה גם על הצהרותיו הפציפיסטיות, ומעמיד בסימן שאלה את כנותו. צריך לקרוא את הדברים מנקודת מבטו של הכותב, שמחפש בעצם את עצמו, ומשליך מאישיותו על אישיותם של אחרים (או שגם אני לקיתי בלא יודעין בהערצת איינשטיין, ומכאן ההתנגדות…).
בשורה התחתונה ציטוט מהבוסטון גלוב: "בדרך עם מר אלברט הוא ספר מבדר, אבסורדי, מציאותי, מעמיק ועשיר במידע. הוא מתבלט בעולם שבו נדמה כי כל הרעיונות הטובים כבר מוצו".
Driving Mr. Albert – Michael Paterniti
מודן
2006 (2000)
תרגום מאנגלית: אורי בלסם
סקירות ספרים 