חבריו של מישל, ששוהה בתוניס, נענים לקריאתו לסייע לו בעת מצוקה. "חלצו אותי מפה עכשו ותנו לי תכלית לחיי. אני כבר לא מסוגל למצוא", הוא שוטח בפניהם את תחינתו, אחרי שסיפר להם מה עבר עליו בשנים שבהן לא התראו.
מישל היה כבן עשרים וארבע כשחווה משבר ששינה את חייו. במהלך ירח דבש התגלה כי חלה בשחפת. יסורי המחלה וההחלמה הממושכת שינו את תפיסת עולמו, והביאו לידי ביטוי, רוחני בלבד, את נטייתו המינית. קודם לכן היה מישל היסטוריון מוערך למדי, כעת החתירה לידע נראית בעיניו מטופשת. את התרבות שהקסימה אותו הוא מתאר כעת כחונקת את הרוח. מן החינוך הדתי שהעניקה לו אמו, שנפטרה כשהיה בן חמש-עשרה, השתחרר מזמן, וביתר שאת אחרי מחלתו. שלא כבעבר הוא מוצא עצמו נמשך לטבע ומוקסם מכוחו. באלג'יריה, שם הוא מחלים, הוא מקיף עצמו בילדים מקומיים בריאים, לכאורה כסגולה להחלמה, כשהוא מעדיף את הפראיים והנוכלים מביניהם על פני הכחושים והחלשים שבהם מטפלת אשתו.
את מרסלין נשא מישל לאשה כדי לשמח את אביו ששכב על ערש דווי. לא היו אלה נישואי אהבה וגם לא נישואי תשוקה, אבל מישל מרגיש נוח עם הבחירה, משום שמרסלין מוכרת לו מילדות, ומשום שאינו מאוהב באף אשה אחרת. נדמה לו כי הנישואים לכשעצמם מעידים כי מסר עצמו בידי אשתו, כיאה וכיאות, ודי לו בכך. להפתעתו הוא מגלה, זמן קצר אחרי שיצאו למסע ירח הדבש הממושך, כי מרסלין היא אדם מעניין, ואחרי טיפולה המסור בו עד להחלמתו הם מגיעים למצב שהוא מתאר כאושר. את האושר הזה הוא מצליח להרוס, ומשום כך נקלע למצוקה שבגינה הזעיק את חבריו.
הספר נקרא "חסר המוסר", אולי משום המשיכה אל נערים צעירים. בעיני חוסר המוסר מתבטא ביחסו של מישל לאשתו, ולאו דווקא בשני המקרים שהוא מתאר, שבהם אירעו מאורעות טרגיים שבשלהם הוא מרגיש אשם, אלא משום האופן בו הוא בז לכל מה שבה ששונה ממנו. אבל אולי מדויק יותר היה לקרוא לספר "חסר הנחת". "אם אי-אלה נפשות נעלות לא היו מוכנות לראות בדרמה הזאת אלא הצגה של מקרה משונה, ובגיבורה אדם חולה ותו לא; אם לא הבחינו שבכל זאת עשויים להיות בה כמה רעיונות נחוצים ביותר ובעלי ענין כללי רב, הרי שהאשמה אינה ברעיונות וגם לא בדרמה, אלא במחבר – כלומר, בחוסר כשרונו – אף שהשקיע בספר את כל להטו, דמעותיו וחריצותו", כותב אנדרה ז'יד, שהעניק לגיבורו כמה מאפיינים ביוגרפיים, בהקדמה לספר. לא אחשוד בכשרונו של הסופר, והעלילה אינה מקרה משונה, אבל רעיונותיו של מישל אינם נראים לי נחוצים ביותר או בעלי ענין כללי רב, והערת הסופר משקפת במידה רבה את עמדתו המתנשאת של גיבורו. מישל הוא גבר צעיר עשיר, אינו חייב לעבוד לפרנסתו, אינו מסוגל ליצור קשר נפשי בר-קיימא עם אדם אחר, מביט מלמעלה על בריות אחרות, וזמנו בידו לשוטט בין תפיסות עולם משתנות. שום דבר אינו באמת מספק אותו לאורך זמן, ולמרות שהאושר מצוי בהישג ידו הוא מפספס אותו. ככל שהזמן עובר, תחושת חוסר הנחת הופכת למערבולת שמריצה אותו באמוק ממקום למקום.
זו הבעיה של מישל – אין לו מושג מי הוא. "האם הכרתי את עצמי? זה עתה נולדתי, ועוד לא יכולתי לדעת מי נולדתי. זה מה שהיה עלי ללמוד". הוא חותר לאינדיבידואליות, ליחוד – "מה שהפריד, מה שהבדיל ביני לבין השאר היה בעל חשיבות; מה שאיש חוץ ממני לא אמר ולא היה מסוגל לומר, הוא שהיה עלי לאומרו" – ואינו מוצא אותם. באנוכיותו הוא גורם לכך שמרסלין היא שמשלמת את המחיר, והוא עצמו נזכר בחבריו מן העבר וזועק לעזרה. אולי חוסר המוסר האמיתי בא לידי ביטוי בכך שגם בעת השבר הגדול הוא אינו מבין היכן שגה, ואינו מכה על חטא.
"חסר המוסר" כתוב בכשרון, ומתורגם יפה על יד ניר רצ'קובסקי. רעיונית לא התרשמתי ממנו, אך הוא ממחיש היטב את דמותו המכעיסה אך אמינה של גיבורו.
L’immoraliste – André Gide
אחוזת בית
2024 (1902)
תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי
סקירות ספרים 