תגית: מוזיקה

כותרת משנה: חיים של גאונות במאה יצירות

לודוויג ואן בטהובן נולד ב-1770, החל להתחרש בהיותו בן שלושים ואחת, ולמרות מומו השלים עד מותו ב-1827 את כתיבתן של למעלה משבע-מאות יצירות מוזיקליות. "בטהובן מלמד אותנו שמום גופני עשוי להביא עמו פיצוי רוחני", כותב הסופר. בשונה ממוזיקאים רבים מסדר הגודל שלו, שנשכחו למשך שנים ארוכות עד שנגאלו מתהום הנשיה, המוזיקה של בטהובן זכתה לפופולריות בימי חייו, ונוגנה ברצף מאז ועד היום. נורמן לברכט, פרשן לענייני תרבות ומוזיקה, מספר על המלחין באמצעות מאה מיצירותיו, פרק ליצירה, ומרחיב את היריעה אל סיפוריהם של כמה מן המבצעים.

הספר הוא מעין מדריך לבחירת ההקלטה הטובה ביותר של כל אחת מן היצירות. אחרי שלברכט מתאר ארוע או תחושה הקשורים ביצירה, הוא מזכיר כמה מן הביצועים שהשתמרו בהקלטות, וממליץ על הטוב מכולם בעיניו. הניסוחים שלו עשויים לשעשע. הנה לדוגמא בחירת הגרסה המועדפת לסונטות לכינור 3-1, אופוס 12: "יוסף סיגטי, עם קלאודיו אראו ב-1944, חלק ומהיר, להוט לחזור הביתה לשמוע את החדשות על הפלישה לנורמנדי. יאשה חפץ מוחץ את פסנתרניו; הקלטה מ-1947 עם עמנואל ביי מציגה אותו נטול פגמים, קר, מטרונומי. יצחק פרלמן (1977) עם ולדימיר אשכנזי, הוא יאשה חפץ בתוספת הסקה מרכזית. גדעון קרמר ומרתה ארחריץ' (1984) הם ג'ין וטוניק צונן בשש בערב. אן-סופי מוטר (1998) מושלת בלמברט אורקיס. הסובייטים עושים את זה נכון – דוד אויסטרך עם ריכטר וליאוניד קוגן עם אמיל גיללס. אין לכם מה לחפש מעבר לזה".

בראש כל פרק מצורף קוד לסריקה המוביל אל קישור להקלטה ביוטיוב. המעוניינים בהרחבה נוספת מעבר לספר מוזמנים להאזין לפודקאסט עם הסופר ועם העורך שמואל רוזנר באתר סדרת הקיפוד והשועל של ההוצאה.

"למה בטהובן" הוא תערובת מעניינת של ביוגרפיה ושל מדריך מוזיקלי. פרקי הספר עוקבים אחר המלחין בסדר כרונולוגי, פחות או יותר. לברכט מספר על ילדות לא מאושרת תחת אב אלים שהכריח את הילד לנגן. הוא מתאר את אישיותו של בטהובן, שהיה, כך מצטייר, איש של קצוות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים ניסו "לפצח" אותו – הפרעה טורדנית כפייתית? אוטיזם? דו-קוטביות? – התיחסו לחוסר היכולת שלו להקשר בזוגיות, להרגלי ההיגיינה הלקויים שלו, לתוקפנות כלפי אנשים שלא אהב, וגם לנדיבותו. מעניין לקרוא על כל אלה, אבל האמת היא שמבחינתי כמאזינה מן השורה אלו אנקדוטות בלבד. בסופו של דבר המוזיקה היא העיקר.

לצד החיים האישיים של המלחין, הספר שופך אור גם על "שוק" המוזיקה בתקופתו, על העבודה מול מו"לים ובצמוד לפטרונים, על היחסים עם מלחינים אחרים בני זמנו, ועוד. הכותב מצביע על אינספור המופעים של המוזיקה של בטהובן או קטעים ממנה בהקשרים שונים חוצי גבולות ותרבויות, ומתייחס גם לארועים מקורותיהם של מבצעים מאוחרים. כך, לדוגמא, הוא מספר על הפסנתרן הסיני יונדי לי, שקידם רבות את המוזיקה הקלאסית בסין, ושאת הביצוע היפיפה שלו לסונטת אור הירח הוא מעדיף על פני כל ביצוע אחר. יונדי לי, כך על פי לברכט, שילם את מחיר הפופולריות שלו כשהואשם ב-2021 על ידי השלטונות בסין בתשלום עבור שירותי מין, ומאז לא שמעו אודותיו (בינתים, אחרי שהספר ראה אור, יונדי לי חזר להופיע ברחבי העולם).

"אפשר שתסכימו ואפשר שלא, אבל ביקורת היא הכלי היחיד שבאמצעותו יש ביכולתנו להחליט, אילו מאלפי ההקלטות של בטהובן עשויות להיות ראויות לשעה מזמננו ואילו מעניינות פחות", כותב לברכט די בצדק. אבל מוזיקה היא בסופו של דבר ענין אישי מאוד, כפי שגם הוא עצמו מציין בסיומו של הספר. לברכט מרבה לפרש את היצירות, וגם כאן נדמה שבעצם הכל פתוח. הנה, לדוגמא, כמה מהפרשנויות לארבעת התווים המפורסמים הפותחים את הסימפוניה החמישית: הגורל דופק בדלת; שירת הגיבתון הצהוב ביערות וינה; בעלת הבית הבאה לגבות את דמי השכירות; פיצוח אחד מסודות הבריאה. אני מבינה את תפקידן של הפרשנות ושל הביקורת באמנות בכלל וגם במוזיקה, אבל ההנאה מהמוזיקה, כך נדמה לי, נובעת בסופו של דבר מן האופן בו כל מאזין נקשר אליה. אגב, מסתבר שהיצירה של בטהובן שמנוגנת יותר מכולן היא הסימפוניה השביעית, שעליה לברכט אומר שהיא נטולת אג'נדה, מוזיקה נטו.

"למה בטהובן? משום שכמו המון בלאן, הוא שם. קבוע, עשוי לבלי חת, בלתי חדיר אבל תמיד בר-השגה, הוא המלחין שלעולם מביע צרכים אנושיים ומצוקות אנוש. בכל חיים תבוניים צריך להיות קצת בטהובן". לברכט מודאג מן ההשתלחויות האופנתיות בבטהובן: "התרבות המובילה בימינו היא תרבות של ביטול. היו קריאות להחרים את בטהובן בגלל היותו לבן וגבר, להשתיק אותו כדי לפנות מקום לקולות שדוכאו […] באקלים הנוכחי, חרם על בטהובן רחוק רק כרחוק כותרת 'ווק' ב'ניו יורק טיימס'", ומוסיף: "רבים היו רוצים להעניש את בטהובן ודומיו על הזוועות שהמיטו אליטות, בעבר ובהווה, על עמים שסבלו מחוסר זכויות. בטהובן נתון בסכנה, שלא יהיה לכם ספק בזה. כל שיש ביכולתנו לעשות הוא להמחיש את יכולתה של המוזיקה שלו לשפר את החיים בכל מצב חברתי שבו מוזיקה יכולה להביא שינוי".

בילדותי קראתי ספר על חיי מלחינים, שסיפר אודות אנקדוטות מקורותיהם. הפרק שהוקדש לבטהובן התייחס לערב שבו הושמעה לראשונה הסימפוניה התשיעית, פחות משלוש שנים לפני מותו. על פי הסיפור הקהל הנלהב פרץ בתשואות, אך המלחין, שניצח על התזמורת, לא שמע אותן, שכן כבר היה חירש לחלוטין. אחד הנגנים ניגש אליו וסובב אותו אל הקהל המריע. הייתי סקרנית לדעת אם מדובר בארוע אמיתי (ChatGPT אישר), ונהניתי למצוא אותו גם בספר, כולל כל ההכנות לקונצרט, הבחירה להעלות אותו ביום שישי למרות שכל נכבדי העיר יצאו ממנה ונותר רק קהל "פשוט", האתגר של הנגנים מול מנצח חירש, ובסיום המחווה של זמרת המצו-סופרן שהסבה את תשומת לב המלחין אל הקהל.

נורמן לברכט כותב בהתלהבות, בהערצה (גם אם הוא מותח ביקורת שלילית על כמה מן היצירות), ומתוך קשר אישי עמוק אל המלחין ואל יצירתו. הידע שלו רחב, והוא חולק אותו באופן נהיר ומושך. נהניתי לקרוא את הספר ואני ממליצה עליו.

Why Beethoven – Norman Lebrecht

דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

כפיר הלוי, כותב השירים, הסולן והבסיסט של להקת "הגולם מפראג", הבחין בעת הופעה כי אחת הצופות, שאז עדיין לא ידע כי שמה נירית ברנד, מתרשמת מן השירים ה"כבדים" יותר והפופולרים פחות, של הלהקה, ואינה נסחפת עם הקהל למשמע השירים הקלילים יותר שזכו להשמעות רבות ברדיו. כפיר ונירית לא יכלו לדעת שמספר שנים ושני ילדים אחר-כך, ההעדפה שלה תעמוד במרכזה של מחלוקת קשה ביניהם ותסכן את נישואיהם.

כפיר ונירית שונים זה מזה כמעט בכל. היא גדלה בתקוע שבגוש עציון, בת למשפחה דתית-לאומית מרובת ילדים. הוא גדל במשפחה תל-אביבית חילונית בת שתי נפשות אחרי שמטוסו של אביו הופל במלחמת יום הכיפורים כשהילד היה בן שלוש. היא אמנם בחרה להתרחק פיזית ממשפחתה ולנסות להתערות בתל-אביב, אך נותרה מחוברת בכל נימי נפשה לאורח החיים עליו חונכה. הוא מעדיף אלף מונים את החילוניות החופשית המחוברת לשורשים ויוצרת את ערכיה על פני הדתיות הממוסדת והמשועבדת, כשאת המודל הוא מוצא אצל אמו, מורה חילונית לתנ"ך שהצליחה לגרום לאינטליגנטים שבין תלמידיה להתרשם מיפי התנ"ך, בלי להכריח אותם להשכים קום בשבת. היא עובדת במשרה מסודרת כאחות במחלקה אונקולוגית. הוא מוסיקאי ויוצר, הנדרש להיעדרה של מסגרת כובלת כדי להביא את עצמו לכלל ביטוי. אמו סבורה שהחלטתו להנשא פזיזה ומוקדמת מדי. הוריה מתקשים להשלים עם בחירתה של בתם.  

כל הסימנים לאי התאמה, ששניהם חשו בהם מראש ובחרו להתעלם מהם, עתידים להרים ראש בשנים הבאות. אריאל הורוביץ עוקב אחרי הדינמיקה הזוגית, ובאופן מרשים ביותר מצליח לא ליפול לתוך כל הקלישאות האורבות בדרך. הטקסט שעל הכריכה אמנם מצהיר על התהום שביניהם כזו שפעורה עד היום בלבה של החברה הישראלית, אבל ההצהרה הזו, כמו הטקסט כולו, מטעה באשר למהותו של הספר. כפיר ונירית מייצגים את עצמם, לא את המחנות הישראלים, לא רק משום שאינם "צבועים" בצבע פוליטי/חברתי/אמוני מובהק (נירית נוטה לכך, אבל כפיר לגמרי לא), אלא משום שביסודו של דבר הם מתמודדים בעיקר עם דילמות של זוגיות מכל רקע שהוא, הווה אומר קבלת בן הזוג כאדם לעצמו, התאמת עצמך לחיים בשניים, הצבת גבולות לפשרה, ובחירה במחבר על פני המפריד. השאלות הפוליטיות/חברתיות/אמוניות מצויות שם כל הזמן, הן שעשו את השניים למי שהם, ולעתים הן חלק מהמחלוקת, אבל בעיני הן אינן לב הענין, אלא חלק ממרקם החיים של המשפחה ושל המדינה שבה חיה המשפחה.

אי אפשר, כמובן, להתעלם מן הרקע של אופי החיים בארץ. הוא נוכח כאן כל הזמן. ההופעות של הלהקה מושפעות מן האינתיפדה, מאסון התאומים, משורה של פיגועים. השבתות והחגים, בתל אביב או בתקוע, הם נקודות רגישות בזמן, בעיקר אחרי לידת הילדים. המרחק שנפער בין כפיר ונירית מוביל ל"התחזקות" של האחרונה ולהעמקת ההתלבטויות של הראשון. השירים של כפיר, קלים וכבדים, מתייחסים ברובם לתופעות חברתיות ולהתנהלות שכלפיה הוא מפנה חיצים ביקורתיים. כל אלה משולבים לבלי הפרד בעדינות ובטבעיות בסיפור הפרטי של הזוג.

המוזיקה תופסת, מטבע הדברים בהתחשב במקצועו של הסופר ובזה של הגיבור שברא, נפח משמעותי מן העלילה. האלבום הראשון של הלהקה כלל להיטים קליטים, שטותניקים, לצד שירים שקטים, כבדי ראש, בעלי מסר, שנבעו מן הכאב המלווה את כפיר היתום כל חייו. האם הלהקה תמשיך עם הקו הפופולרי כדי לצבור אוהדים והשמעות והכנסות, או שתעדיף על פניהם את המשמעות? נועם, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי, מושך אל הקלילות. שטרום, איש חברת התקליטים, מנסה לכפות על הלהקה מוזיקה חדשנית, אלקטרונית, ויחסי ציבור המבוססים על דמות האמן במקום על האמנות. נירית בזה לקלילות, ומסרבת להאזין להסברים על יצירת שם ומוניטין לפני שפונים אל כובד הראש. כפיר, המחפש את קולו ואת יחודו, תוהה אם בכלל נשאר לדור שלהם מה לחדש בתחום.

אהבתי מאוד את דמותו של כפיר. הוא אדם טוב, גם אם פה ושם טועה. הוא אדם חושב, לא נעול בתוך עמדותיו אלא פתוח להקשבה ולהטמעה של גישות שונות משלו. ובעיקר התחבב עלי בשל מתינותו, שבאה לידי ביטוי בין השאר באמירה "אני תמיד מופתע מזה שדווקא אנשים שמתעסקים באמנות, בדקויות ובניואנסים, כשזה מגיע לפוליטיקה, פתאם הם מאבדים את היכולת לראות גוונים, והכל נעשה נחרץ וברור ושחור-לבן". עלילתית, המשפט הזה נאמר ב-2001, אבל מן הראוי להקשיב לו גם היום.

אודה שפרט לזהות הוריו, לא ידעתי הרבה על אריאל הורוביץ האדם והיוצר לפני שקראתי את הספר. כשחיפשתי שירים שלו ביו-טיוב, מצאתי שהקליט שירים שכתב לכאורה כפיר. הנה שניים שמשחקים תפקיד משמעותי בעלילה – "תודה על החיים" ו"להכנס לנעלי".

זהו ספרו הראשון של הורוביץ, אבל הוא בשל וכתוב במיומנות רבה, מתבונן לעומק בנפשות גיבוריו, בורא דמויות אמינות ומלאות חיים, מעורר מחשבה ואמפתיה, ומומלץ בהחלט.

את הכריכה המושכת איירה ועיצבה טליה בר.

ידיעות ספרים

2023

בשנות ה-80 בהונגריה, בעת שהשפעתה של ברית-המועצות הלכה ונחלשה, הרשה לעצמו נער צעיר במחנה מוזיקלי לארגן את חבריו לנגן את יצירתו של מלחין שנאסר להשמעה. כעונש הורחק מן הפעילות של כלל המחנה, אך מעז יצא מתוק. יחד עם שלושה חברים הקים רביעיה, שברבות הימים הפכה בעלת-שם והוליכה את חייהם למקומות שלא שיערו כי הינם בגדר האפשר.

השפעתה של ברית-המועצות אמנם היתה בשלבי התפוגגות, אך חוליי הקומוניזם עדיין הכתיבו את חייהם של ההונגרים. השלטון משקר לאזרחים ומרדים אותם, האמת מוסתרת ומטויחת, מניפולציות וסחיטות הן מהלכים מקובלים לשליטה בהמון, ופגיעה בפרטיות ובגידה הן מטבע עובר לסוחר בנסיון להשיג יתרונות ולשפר את תנאי החיים של היחיד. למרבה העצב, המעבר לדמוקרטיה אינו משנה הרבה, והרגלי העבר מחלחלים עשרות שנים אל תוך העתיד.

דוד טרבאי מספר סיפור אינטימי על צעירים, שהמוזיקה היא חייהם, ושלוּ ניתן להם היו עוסקים בה בלבד. אבל במקום בו הם חיים לא ניתן להם החופש הזה. לא תמיד הם מודעים לאופן בו הפוליטיקה והחברה משפיעות עליהם, אבל הסופר, שמשלב בין האינטימי לציבורי, מיטיב לקשור את החוטים הכורכים הכל בכל. לפעמים זוהי השפעה רחוקה של התמודדות עם קבוצת מורדים בעיר הבירה על ההתמודדות עם הצעירים העצמאיים במחנה; לפעמים זוהי סחטנות שמופעלת עליהם ישירות; לפעמים נדרשים בני משפחותיהם לבחירות בלתי אפשריות. זהו, אם כך, ספר אינטימי ופוליטי גם יחד, והשילוב בין השניים עשוי היטב ומעניין.

מומלץ.

עם עובד

2019

בשלהי המאה התשע-עשרה, בונה אקורדיונים איטלקי מוכשר, שקץ במצוקה שהוא ומשפחתו חווים בכפר סיציליאני, חולם על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אשתו, המתנגדת לעזיבת המוכר והידוע, לוקה בשיתוק פתאומי, שוקעת בבועה בלתי נגישה. אמה המעשית מציעה לגבר לממש את חלומו, לצאת לעשות חיל בניכר, ולהשאיר את אשתו בחסותה. הוא מוסר את בנותיו לדודותיהן, לוקח אתו את בנו בן האחת-עשרה ואת אקורדיון הכפתורים הירוק שבנה, ומפליג לניו-אורלינס. שם, כך נאמר לו, יש תרבות מוזיקלית מפותחת, ורבים סיכוייו לפתוח חנות כלי נגינה, כפי שתכנן. בתוך שנה ימצא את מותו בלינץ' שיבצע אספסוף מוסת, שונא איטלקים.

בשלהי המאה העשרים, בשוליו של כביש העובר בעיירה אמריקנית מוכת עוני ומצוקה, מוצאים שלושה ילדים מוזנחים חפץ מקומט, ומטילים אותו אל מתחת לגלגליה של משאית חולפת.

בין חלומותיו של בונה האקורדיונים האיטלקי להתנפצותה של יצירתו, מספרת אני פרו את סיפורם של המהגרים לארצות-הברית, אנשים פשוטים שחלמו על רווחה, ומצאו עצמם נאבקים בזרוּת ובדעות קדומות, נשחקים במאבקים יומיומיים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בקבוצת מוצא אחרת, כל אחת חווה את ההגירה באופן שונה, אך למרבית הדמויות מצפים מכאובים ואכזבה. על בונה האקורדיונים היא כותבת כי, "הוא הרהר בחיים חדשים, רעננים ולא משומשים, בכסף שתלוי לו בעתיד לבוא כאגסים המסתתרים בין העלים הגבוהים", ואשליה כזו, או דומה לה, היתה משותפת לכולם – איטלקים, גרמנים, מקסיקנים, צרפתים, צאצאי עבדים, פולנים, אירים, נורבגים – בכל רחבי ארצות הברית – ניו אורלינס, קנזס, טקסס, מיין, שיקגו, מונטנה, מינסוטה. כל אחד מפרקי הספר יכול להקרא כסיפור בודד, ויחד הם מציגים סיפור עצוב של כור היתוך נוקשה. האקורדיון הירוק, שיצא לדרכו אפוף תקוות, צץ בכל אחד מן הפרקים, לעתים מביא אתו שמחה, לעתים בלתי מובן למוצאיו.

מעבר לקשיים האובייקטיבים של הסתגלות כלכלית במקום חדש, שאליו הגיעו גיבורי הספר בדרך-כלל כשהם דלי אמצעים, נראה ששני גורמים חברו להקשות על השתלבותם – השסע שבין התרבות שהותירו מאחור לתרבות שאליה ביקשו להצטרף, ושנאת הזר והשונה שקידמה את פניהם, ושהם בתורם קידמו בה את פני הבאים אחריהם. "האמריקאים אומרים שסיציליאנים ואיטלקים הם היינו-הך ושונאים את שניהם, מקללים אותם וקוראים להם שקים של רשעות. אם תבקשו לכם הצלחה עליכם לרכוש את השפה האמריקאית", כך לומד בונה האקורדיונים. שלושה גרמנים חרוצים, שייסדו במו ידיהם עיירה משגשגת על חורבותיה של עיירה שננטשה, נותרו מבודדים, ושמועות מרושעות אופפות אותם, אולי משום היותם חולי נקיון, אולי משום היותם חילוניים. הירונים, פולני משכיל, "לא ידע לקרוא אנגלית ולא לדבר אמריקנית, ופקחי ההגירה רשמו אפוא שאינו יודע קרוא וכתוב. וכך למד הירונים כי להיות זר, להיות פולני, לא להיות אמריקני – דבר נורא הוא, וכל מה שנותר לאדם הוא לשנות את שמו ולדבר על כדור-בסיס". הוא בתורו מנסה לגרש את השחורים מהשכונה הפולנית, "כשם שבעבר השליכו הילדים אבנים עליו וקראו לו פולני מלוכלך, האנקי מטומטם, תחזור מאיפה שבאת". ילדים יוצאי מקסיקו לומדים בבית ספר נפרד, "ולא חשוב כמה דורות משפחתך כבר גרה בטקסס". יש המנסים להמלט מן הזרות באמצעות שינוי שמם ופניית עורף לתרבות שבה צמחו. אחרים חיים בשני העולמות, או אולי באף אחד מהם, כמו הצרפתים ברנדום, שם "כולם צרפתים, אבל איש אינו צרפתי – הם כלום; הם לכודים בין היותם צרפתים, לבין היותם אמריקנים". ויש כאלה שמתיחסים לחייהם בארצות-הברית כזמניים, כמו מתיישב אכול געגועים שכתב "מדריך למהגר לשימור התרבות הנורווגית", ובו יעץ לקוראיו לצבור הון ולחזור אל הצפון האהוב. גישתם של הותיקים אל החדשים מקרוב באו אינה נחלת העבר בלבד. בפי אחת מדמויות ההווה שמה אני פרו את המשפטים הללו: "זאת הבעיה שלנו, המדינה שוקעת מתחת לאנשים האלה – סינים ומקסיקנים ופאקיסטנים וערבושים מהמזרח התיכון. זה לא כמו שהיה כשסבא וסבתא שלנו באו הנה; הם היו לבנים, היה להם אומץ, מוסר עבודה טוב, לא הלכו לפוצץ בנינים. אלה אינם אנשים לבנים. הם שחורים, הם אספסוף עלוב. הענין פשוט – המדינה כבר מלאה, אין עוד מקום, אין עבודה לכולם".

המוזיקה המלווה את הספר משתלבת אף היא בדילמות שהן חלק מחיי הדמויות. כמה מהאנשים מבקשים להנחיל לארצם החדשה את המסורת המוזיקלית שעליה גדלו, אחרים קשובים להתפתחויות, פתוחים לשילוב של המסורות שהביאו איתם המהגרים מארצותיהם. באחד הפרקים נוצר קרע של ממש במשפחה בגלל ההעדפות השונות שבין ישן לחדש. בפרק אחר מתבקשים נגנים לא להפריז במוזיקה מסורתית, שכן "שיר אחד נותן טעם אתני נחמד […] לא רוצים יותר שירי-עם בכייניים". שלא במפתיע, לנוכח הראיה הפסימית של הסופרת את החברה האמריקאית, המוזיקה, שהיתה חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות בפרקים הראשונים, הולכת ומתפוגגת לקראת סיומו של הספר.

כפי שאני פרו מציינת בתחילת הספר, העלילה היא עירוב של בדיון ומציאות. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק בכל היבטי החיים של מאה השנים שהיא מתארת, והיא משלבת בספר, ללא תפרים, דמויות היסטוריות, קטעי עיתונים, היסטוריה מוזיקלית, ואירועים שאירעו בפועל. שפע הטרגדיות שבו מהווה בעיני כמה מבקרים נקודת חולשה, אבל מראיון איתה עולה כי במתכוון ביקשה להפנות את תשומת הלב אל אלה שנפגעו בתהליך ההתכה של החברה, כמו גם אל המצב העגום של החברה האמריקאית האלימה כיום. לכל דמות בכל פרק קול יחודי משלה, היקף הפרטים מרשים, והספר כולו הוא הישג ספרותי מומלץ לקריאה.

Accordion Crimes – E. Annie Proulx

זמורה ביתן

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: שרה פ' פרידמן

מייקל הולם הוא כנר שני ברביעיה קאמרית. חייו של מייקל סובבים סביב המוזיקה, מאז ששכנה אמידה גילתה את כשרונו בילדותו, עודדה אותו כשבחר להתמקד בתחום למורת רוחם של הוריו, ואף השאילה לו כינור יקר ערך שמלווה אותו כבר שנים. עשר שנים לפני תחילת עלילת הספר נטש מייקל את אהבת חייו, ג'וליה הפסנתרנית, כשיחסיו עם מורו עלו על שרטון, והוא בחר לעזוב את וינה, ואת ג'וליה, בלי הסבר, ולחזור לאנגליה. מאוחר יותר, כשניסה לחדש את הקשר, עמדו הוריה וחבריה בינה ובינו, וסירבו למסור לו את כתובתה. שתי האהבות הללו – לכינור ולג'וליה – מתוארות במשולב בספר, ספר שכולו מוזיקה.

ויקראם סת, שמעיד בהערת המחבר בסיומו של הספר כי "המוזיקה יקרה לי אפילו יותר מהדיבור", ידוע בעיקר בזכות "שידוך הולם", בו אמנם התמקד במשפחה אחת, אך באמצעותה התייחס לבעיותיה החברתיות והפוליטיות של הודו. ב"מוזיקה שקולה", לעומת זאת, הסיפור פרטי, אישי, מסופר מפיו של אדם אחד, וסובב אך ורק סביב הנושאים המרכיבים את חייו. דרך פרטי הפרטים של חייו של כנר – כולל טכניקות של נגינה, קביעת היצירות המרכיבות קונצרט, יחסי אמן-מבקר ועוד – הקורא מתוודע לתובענות שבהתמסרות המוחלטת לחיים המוקדשים למוזיקה. לא את כל הפרטים הבנתי לעומקם, אבל אין בזה כדי להפריע להנאה מן הספר: הוא ספוג להט היצירה וחדוות הנגינה, ואלה מדבקים. צירוף כל המרכיבים הקטנים של היומיום, גם אם לעתים הוא מצטייר כ"יותר מדי", בונה תמונה שלמה ומשכנעת, ושואב את הקורא אל עולמו היחודי של המספר.

יום אחד, עשר שנים אחרי פרידתם, מייקל נתקל באקראי בג'וליה. כשהקשר ביניהם מתחדש, מתברר שהיא נשואה ואם לילד, ושהיא מסתירה סוד טרגי. שני צירי העלילה – חייו המוזיקליים של מייקל, והאהבה בינו ובין ג'וליה, שגם היא מוזיקאית פעילה – מתוארים מכאן ואילך במשולב. יחסיו עם חברי הרביעיה מושפעים מיחסיו עם אהובתו, קשייה משליכים על כושרו להופיע, הבלבול שהוא חש בשל מחויבותה לבעלה ולבנה מתערב בבחירותיו המוזיקליות, הפחד לאבד את כינורו משתווה בעוצמתו לפחד לאבד את אהובתו.

"מוזיקה שקולה" אמנם מתעכב על פרטי פרטים, אך הוא כתוב בקצב קדחתני משהו, אינטנסיבי ורגשי. ויקראם סת הביא אל הספר לא רק את אהבתו למוסיקה, אלא גם ידע מעמיק, שצבר בעבודת תחקיר מדוקדקת, וכשרון כתיבה מרשים. הזדהיתי עם הערצתו את באך, שבאה לידי ביטוי בהזדמנויות רבות בספר, כגון במשפט הבא:

חזיונותינו הסינכרוניים מתמזגים, ואנחנו אחד: זה עם זה, עם העולם, ועם האדם הכביר ההוא שאת כוחו אנחנו מקבלים דרך חזונו המבואר וההברה היחידה והזורמת של שמו.

אי אפשר להמנע מלהשמיע תוך כדי קריאה את קטעי המוזיקה המוזכרים בספר, והשילוב של ההאזנה עם הקריאה מעצים את ההנאה. לא מפתיע לגלות שבעקבות הספר הופקו שני דיסקים, הכוללים את היצירות שבספר, ונמכרים תחת השם "מוזיקה שקולה".

מוזיקה, מוזיקה כזו, היא מתנה מספקת. למה לבקש אושר; למה לקוות לא להצטער? די בכך שמתמזל המזל, לחיות מיום ליום ולשמוע מוזיקה כזו – לא יותר מדי, כי הנפש לא תוכל להכילה – מזמן לזמן.

מומלץ

An Equal Music – Vikram Seth

זמורה ביתן

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

אמנות הפוגה מאת יוהן סבסטיאן באך