תגית: מונה גודאר

כשנה אחרי שאסון כבד נחת על דיאן, בעלת בית קפה וחנות ספרים פריזאית, היא מתנערת מעט מן ההסתגרות המדכדכת שבה שקעה, ובעצת פליקס, חברה היחיד ושותפה בעסק, היא מחליטה לפתוח דף חדש. לא בדיוק הדף שאליו התכוון פליקס, שקיווה לראות אותה חוזרת לעבודה ולשגרה, אלא בריחה הרחק, אל כפר אירי, שאותו בחרה באקראי מבלי לדעת עליו דבר.

דיאן היא דמות קלישאית של עלמה במצוקה, ולא בגלל האסון, כזו שמוציאה שם רע לנשים. היא תלותית, מרימה ידים בקלות, בטוחה שתמיד יימצא מי שיושיע אותה – בעלה, פליקס, ההורים. כן, יש נשים (וגברים) כאלה, וגם עליהם אפשר לכתוב ספרים, אבל הספר הזה, אחרי עמוד ומחצה מוצלחים מאוד בפתיחה, קלישאתי ושטוח וחפיפי ממש כמו דיאן. עלמה מבולבלת פוגשת גבר קודר, לכל אחד סודות משלו, ושניהם, כמובן, מתעבים זה את זה. שניהם, כמובן, יגלו שהם נמשכים זה לזה, והתיעוב, אחרי שורה של אי הבנות, יהפוך לאהבה. בלי עומק, בלי רגש אמיתי, בלי הגיון פנימי.

אנייס מרטן-לוגאן כנראה ביקשה ליצור ספר שאינו נופל לגמרי לתבניות. לשם כך העניקה לדיאן מהפך פתאומי, ממש של מאה ושמונים מעלות, והותירה את הסיום פתוח, אם כי רק לכאורה. לא משכנע.

לדעתי, אפשר לוותר.

Les Gens Heureux Lisent et Boivent de Café – Agnès Mrtin-Lugand

כנרת זמורה ביתן דביר

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: מונה גודאר

שניים מסיפוריו הקצרים של איטלו סבבו נכללים בספר זה, שניהם מן העשור הראשון שבו החל לפרסם.

"רצח ברחוב בלפוג'ו" מ-1890 נפתח, כמשתמע משמו, ברצח, ונראה כי ג'ורג'ו, הרוצח המספר, אינו עתיד לסבול מהשלכות המעשה שביצע. "אם כך, לרצוח זה דבר פשוט כל כך?", הוא מתפלא. ג'ורג'ו טומן בכיסיו את השטרות שגזל מן הנרצח, ומתכנן להסתלק לשווייץ ולהתחיל ליהנות מן השלל. מהר מאוד הוא מגלה שאיבד לחלוטין את היכולת לנהוג בטבעיות, אף אחת מן ההחלטות שהוא מקבל אינה טובה דיה בעיניו, והוא סובב סביב עצמו בנסיון להצדיק את הרצח ולחמוק מעונש, או שמא דווקא בנסיון לספוג עונש ולשים קץ לחוסר הוודאות. יותר משזרועות החוק יוצאות למרדף אחריו, נפשו שלו רודפת אותו. סבבו, בדקות פסיכולוגית, מיטיב להכנס אל מחשבותיו המסתחררות של המספר.

על "השבט" ("La tribù"), שנכתב שבע שנים מאוחר יותר, נכתבו כמה וכמה מאמרים שייחסו לו פרשנויות שונות. כפי שאני מבינה אותו, הוא מנסה לבחון את תהליך המעבר מחברה פרימיטיבית לחברה מודרנית, ומאתגר את התפיסה המקובלת. שבט ערבי של נודדים, שתקע יתד באזור פורה וזנח את האוהלים לטובת בתי קבע, שולח נציג לאירופה כדי ללמוד את החוקים של חברה היושבת ישיבת קבע ומתמודדת עם הבעיות החברתיות הנובעות ממנה. אחמד השליח נעדר זמן ארוך, ובשובו, כשהוא מתכוון לשאת את בשורת התיעוש, כולל ההתעשרות המיוחלת שלו כתעשיין והדיכוי הצפוי של מעמד הפועלים, הוא מגלה שהשבט כבר עלה על הנתיב לחברה מקוטבת: "הבתים הקטנים והחינניים, שזה מכבר החליפו את האוהלים, נעלמו כדי לפנות מקום לבנינים מפוארים ולבקתות מטונפות. על פניו חלפו אנשים עירומים למחצה ואחרים מכוסים בבדים יקרים". האם האבולוציה החברתית, שמכוונת אל שוויון אך סובלת יסורים בדרך הארוכה לשם, היא מחויבת המציאות, או שהשבט ימצא לו דרך חילופית? סבבו דן בשאלה, שהיתה בלב השיח בתקופתו, בסיפור מינימליסטי הנושא סממנים של אגדות ערב.

הוצאת תשע נשמות פרסמה בעבר את "הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה", אחד האחרונים שכתב סבבו. שני הסיפורים המוקדמים והסיפור המאוחר מציגים יחד סופר מגוון מאוד ומעניין מאוד, וכולם מומלצים.

L’assassinio di Via Belpoggio – Italo Svevo

תשע נשמות

2021 (1890, 1897)

תרגום מאיטלקית: מונה גודאר

התחלתי וסיימתי את "מחר" בערב אחד. שתי סיבות גרמו לקריאה האינטנסיבית הזו, האחת בזכותו והשניה בגנותו. מצד החיוב, הספר קריא מאוד, זורם, בונה מתח וסקרנות, ופה ושם גם מרגש. מצד השלילה, הדמויות סובלות מחוסר אמינות, והיתה לי הרגשה שאם אקח הפוגה מהקריאה, אולי לא ארצה לשוב אל הספר למחרת. אז הנחתי לעצמי להסחף, וכשסיימתי התפניתי להרהר בספר, וכל פגמיו צפו.

אֶמה היא סומליירית, דיילת יינות, רווקה המתגוררת בניו-יורק. מתיו הוא אלמן צעיר, אב לילדה כבת ארבע, מרצה לפילוסופיה בבוסטון. בדרך מקרה הוא נקלע למכירת חצר, וקונה מחשב נייד משומש שהיה שייך לאֶמה, אחותו של המוכר. הוא מוצא על המחשב תמונות שהיו כנראה שייכות לאֶמה, יוצר איתה קשר, והיא טוענת שהתמונות אינן שלה. מפה לשם מתפתחת ביניהם התכתבות נעימה, והם קובעים להפגש למחרת במסעדה בניו-יורק. הוא מגיע בזמן, היא מגיעה בזמן, אך הם אינם נפגשים. מסתבר שאֶמה חיה ב-2010, ואילו מתיו ב-2011. ההיכרות ביניהם מתרחשת ימים ספורים לפני מותה של אשתו של מתיו ב-2010, ובמוחו של מתיו עולה הרעיון לגרום לאֶמה למנוע את המוות.

אין לי בעיה עם ספרים מדומיינים על יקומים מקבילים ועל שינוי העתיד באמצעות התערבות בעבר. אני לא מאמינה בזה, ולא צריכה להאמין בזה, כדי ליהנות מחווית הקריאה. אבל כדי שספר מסוג זה יישאר איתי, כל מה שמסביב חייב להיות אמין ומשכנע (והספרים של סטיבן קינג הם הדוגמא לעלילות שגרעינן בלתי סביר עד מופרך, אבל סביבת העלילה סבירה ואמינה). בספר הזה זה לא קורה. המקום הראשון בו שקלתי נטישה היה בעמוד 142, כשמתיו, אדם עדין נפש ונוח לבריות, יוצא מכליו כשאֶמה לא נענית מיידית לרעיון שהוא מעלה, והוא כותב לה כך: "אבל החיים של אשתי תלויים בזה, חולת נפש שכמוך!", וגם "אז תעשי את מה שאני אומר לך, הבנת?", סגנון שלגמרי לא נדבק לכל מה שהתרחש קודם לכן. מאוחר יותר הוא מאיים לרצוח את הכלב של אֶמה בשידור ישיר מול עיניה – שוב לא נדבק. אֶמה נעזרת בהאקר בן-עשרה, שהיכולות שלו אינן סבירות בעליל, ונועדו רק לקדם את העלילה. אֶמה הדכאונית עוברת הליך מזורז של מטמורפוזה, שהופך אותה לסופר-וומן, אשת-חתול, נינג'ה, מה שתבחרו. לא סביר. ויכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה. אני לא יכולה להשעות את השיפוטיות, והעובדה היא שלמרות האדרנלין של העלילה, שעה אחר-כך לא הרגשתי התרוממות רוח אלא ריקנות. אני לא מעריכה ספרים שגורמים לי לחוש כך.

לכן, בשורה התחתונה, אני לא יכולה להמליץ על הספר.

Demain – Guillaume Musso

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: מונה גודאר

אנדראה אנטונלו הוא אוטיסט בן 18 (בעת כתיבת הספר לפני כשלוש שנים). אחד מתסמיני האוטיזם אצלו הוא הנטיה לגעת לאנשים בבטן ולחבק אותם. כשהיה צעיר יותר הוריו רכשו עבורו חולצות מודפסות, שעליהן הכתובת "אל תפחד כשאני מחבק אותך", כדי להזהיר מראש ולהרגיע אנשים שאותם חיבק במפתיע. מכאן שם הספר.

להיות הורה לבן אוטיסט זו משימה מסביב לשעון לכל החיים. אנדראה תלותי לגמרי, כולל בפעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים וקשירת שרוכי נעליים. הוא זקוק להשגחה בלתי פוסקת, אחרת הוא עלול להעלם. אבל מעבר לעול הפיסי, מירב התסכול של הוריו הוא בהיותו של אנדראה כמעט בלתי נגיש. הוא מחבק, הוא מחייך, אבל התקשורת המילולית שלו מוגבלת לתגובות לקוניות בנות מילה או שתיים, שלא תמיד קשורות באופן הגיוני לנושא. אחרי שנים של הכשרה הוא למד להביע את עצמו בשיחה כתובה במחשב. לא תמיד אפשר לשכנע אותו לכתוב, אבל כשהוא נפתח ומביע את עצמו, הוא מעלה על המסך משפטים שמעידים על מחשבות עמוקות, על תסכול ועל סבל.

"אתה צריך להבין את המועקה שלי. חרדה גדולה אני מרגיש."

"אני אדם כלוא במחשבות של חופש. אנדראה רוצה להירפא."

"אנדראה מבקש עזרה ראש מבולבל אני מרגיש רע.

(במה אתה צריך עזרה?)

לרפא את המצב של האוטיזם שלי. נמאס לי להיות ככה."

אנדראה אוהב לצייר, בדרך-כלל בצבעים עזים. כשנשאל מה הוא מרגיש כשהוא מצייר, ענה בכתב: "הצבעים הם מצבי הרוח שלי והמילים שאני לא מצליח להגיד."

פרנקו, אביו של אנדראה, יצא אתו לחופשה בארה"ב. הם שכרו אופנוע בפלורידה, ורכבו עליו עד קליפורניה. משם החליטו להמשיך למרכז אמריקה, ובסופו של המסע שוכנעו להגיע לברזיל. הספר הוא סיפורו של המסע הזה, מסופר בגוף ראשון מפי האב, כפי שכתב הסופר אחרי שנה של שיחות. קשה לי למצוא את המילים כדי להביע עד כמה הוצפתי ברגשות של חמלה ואמפטיה ואהבה. למרות שזהו סיפור כואב של התמודדות עם קשיים בלתי עבירים, הוא אופטימי ומלא שמחת חיים, כשגם אנדראה וגם פרנקו יודעים למצות הנאה מכל רגע. פרנקו אינו מסתיר מחשבות של חרדה מפני העתיד, ומספר בגילוי לב על רגעי שבירה, אבל יותר מהכל זהו סיפור של אהבה גדולה.

אני ממליצה מאוד לצפות בתמונות באתר הזה לפני קריאת הספר. הן מעניקות לספר מימד חזותי, ומקרבות את הדמויות ואת העלילה אל לב הקוראים. מן התמונות ניבט צעיר מאושר, רגיל לגמרי למראה, וכואב הלב לחשוב שבמציאות אין זה כך. ב-youtube אפשר למצוא ראיון בשלושה חלקים (באיטלקית) עם פרנקו, ובחמש הדקות הראשונות של חלקו השני סרט המציג את אנדראה בביתו.

"אל תפחד כשאני מחבק אותך" כבש אותי מתחילתו ועד סיומו בחום ובאהבה העולים ממנו, ואני ממליצה עליו מכל הלב.

Se Ti Abbraccio Non Aver Paura – Fulvio Ervas

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאיטלקית: מונה גודאר