איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס נולד בהונגריה ב-1818. אביו ייעד אותו לתפקיד עורך-דין צבאי, ושלח אותו ללמוד בוינה, אך הבן, שהיה צייתן בדרך כלל, החליט לבחור ברפואה על פני משפטים. בחירתו במיילדוּת הביאה אותו לבית החולים הוינאי, שבמחלקת היולדות שלו מתו באופן קבוע בין רבע לשליש מן היולדות. מצב זה לא היה יחודי לוינה, ונתפס על ידי הרופאים כבלתי נמנע. מורטון תומפסון שם בפיו של ד"ר קליין, מנהל בית החולים, את הדברים הללו, שאפיינו את הלך הרוח הכללי: "מכאן ואילך תראה בקדחת היולדות מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה. תשלים עם מציאותה של מחלה זו ועם תוצאותיה הקטלניות, ותראה בהן אחד הביטויים הנורמליים של החיים ושל הלידה, ואתה תנהג בה כמו שרופא חייב לנהוג בתופעות הבלתי נמנעות של חיים ומוות" (אותו ד"ר קליין הדיח רופא משום שהשתמש בהמצאה חדשה, סטטוסקופ). זמלוויס, עקשן ומחוספס הליכות, סירב להשלים עם רוע הגזירה. הוא שם לב שבמחלקה הראשונה בבית החולים, זו שנוהלה על ידי רופאים, שיעורי התמותה היו גבוהים יותר מאשר במחלקה השניה, שנוהלה על ידי מיילדות. ב-1847, בעקבות מותו של רופא עמית, כתוצאה מפצע שנגרם במהלך ניתוח שערך, הגיע זמלוויס לתגלית, שהצילה חיי רבבות נשים. הרופאים, שניתחו גופות במקביל לטיפולם ביולדות, העבירו חלקיקי ריקבון לנשים (תפקידם של החיידקים היה עדיין בגדר נעלם), ובכך גרמו למותן.
הפתרון של זמלווייס היה פשוט – היגיינה. הוא חייב את כל העובדים במחלקה – רופאים, מיילדות, כוחות עזר – לרחוץ את ידיהם בסבון ובחומר חיטוי לפני שהם נוגעים בנשים. צניחת שיעורי התמותה היתה מיידית. כשהתברר לו שלא רק גופות מעבירות את אותם חלקיקי ריקבון, אלא גם זיהומים של חולים, החמיר את דרישותיו, בודד את החולים, ודרש לחטא את הידים במעבר מאשה לאשה.
הבעיה נפתרה? לא באופן מיידי. זמלווייס נתקל במכשולים מכל עבר. עובדי בית החולים, ובעיקר הרופאים, ראו בדרישתו פגיעה בכבודם. הממסד הרפואי דחה כמעט כליל את מסקנותיו, והעדיף להוסיף להחזיק בדעות מיושנות לגבי הגורמים לקדחת היולדות – ההריון עצמו, יצור החלב, אילוח באויר ועוד, כולל גורמים חברתיים כגון זה: "באנגליה שיעור התמותה הוא בדרך כלל נמוך. וכן עובדה היא שבאנגליה מתקבלות רק נשים נשואות לבתי חולים ליולדות. בוינה, כידוע, רוב הפציינטיות הן נשים אומללות שלא נישאו. ברור שאם יש לבקש תרופה, הרי הנישואין הם תרופה בעלת השפעה כבירה". גם היולדות עצמן – כך, מכל מקום, על פי תומפסון – לא נתנו בו אמון, והפיצו שמועות לפיהן הוא מתגנב בלילות להחביא את המתות, או שהוראתו לשטוף ידים נבעה מהתיחסותו אל היולדות כמלוכלכות. פוליטיקה ומשחקי כבוד גזרו על תגליתו של זמלווייס להידחות, ובשלהם איבד את משרתו, לא התקבל כמרצה, וסופו שהסתלק מוינה והצטרף לבית חולים קטן וצפוף בפשט. הוא עצמו נמנע כמעט כליל מלכתוב על השגיו, ורק בזכות חבריו ותלמידיו שכתבו מאמרים אודות השגיו, תגליתו החלה להתפרסם. כשנאם בעל-כורחו, איבד את סבלנותו ואת נימוסיו, והשתלח בשומעיו. רק ארבע-עשרה שנים לאחר שהחל להנהיג את חובת ההגיינה ישב וכתב את ספרו, "קדחת הלידה – אטיולוגיה, עקרונות וטיפול מונע".
מורטון תומפסון כתב ביוגרפיה נאמנה לעובדות בתוספת נפח ספרותי. הוא מיקם את תגליתו של זמלווייס במרחב התגליות של התקופה, ביניהן קו רכבת אנגלי ראשון, המצאת הטלגרף, גילוי גרעין התא, ומסעותיו של דרווין. לרפואה, שטרם הפכה למדע, תפקיד נכבד בספר, בעידן שבו שריר נחשב עשוי מדם שהתקשה, דם טרי של עולים לגרדום שימש תרופה לחולי נפילה (הדם היקר ביותר היה של עלם או של בתולה, דמו של יהודי היה הזול ביותר), ועבודות דוקטורט ניקנו בכסף. למעמדה הנחות של הונגריה תחת אוסטריה, מעמד שהשפיע על מהלך חייו, מיוחד מקום נרחב בספר. הביוגרפיה מציגה את זמלווייס כאדם בשר ודם, על שלל מעלותיו וחסרונותיו, מעשי הקונדס שלו, התנהלותו המחוספסת, האהבה שניצתה בגיל מאוחר, רגשי הנחיתות והזעם כהונגרי בוינה ועוד.
זמלווייס נפטר בהיותו בן ארבעים ושבע בבית חולים פסיכיאטרי בשל מכות שספג מעובדי המוסד. ידידיו שכנעו אותו להתאשפז לאחר שלקה בשיטיון, או בהתמוטטות עצבים. תומפסון מתאר כיצד בשגעונו גרם לעצמו במתכוון זיהום מגוויה, אך לא מצאתי לכך סימוכין. האיש, שיריביו כינוהו "הטיפש מפשט", מוכר כיום כ"מציל האימהות".
קראתי את "זעקת האמהות" לפני עשרות שנים, ונחקקו בזכרוני בעיקר התמונה שבה יולדת מתחננת על נפשה לבל תישלח אל המחלקה הראשונה, ועיקשותו האינסופית של זמלווייס להנחיל את שטיפת הידים למרות ההתנגדות הגורפת. בקריאה חוזרת מצאתי בו תוספת ענין בזכות הדמות החיה ומעוררת ההזדהות של זמלווייס, בזכות דמויות המשנה בחייו, ובזכות ההרחבות ברקע החברתי והתרבותי. ספר מומלץ בהחלט.
מאמר מעניין אודות זמלווייס ומאבקו
The Cry and the Covenant – Morton Thompson
עידית (מהדורת לאשה)
1954 (1949)
תרגום מאנגלית: ש. שניצר
סקירות ספרים 