כותרת משנה: סיפור המרגל היהודי של היטלר
פאול ארנסט פקנהיים, יהודי גרמני יליד 1892, נכלא בדכאו בשנת 1939. באפריל 1941, כשהוא מורעב, חבול, מפוחד ונואש, השתנו לפתע חייו. הוא נלקח אחר כבוד למרפאה, זכה לטיפול מסור בכיב בעורפו, ונהנה מארוחות מזינות. לתדהמתו הוחזרו לו בגדיו הפרטיים ומעט הרכוש שהביא אתו למחנה, וכשהוא מלווה בגרמני אדיב הועלה לרכבת נוסעים רגילה ויצא לחופשי. לכאורה.
מבלי שייאמרו הדברים באופן מפורש התברר לפקנהיים שגויס לאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני. הוא שוכן במלון בבריסל, שם עבר מדי יום הדרכה במורס ובשיטות הצפנה. מחוץ לשעות ההדרכה היה חופשי לנפשו. האם היתה לו אפשרות לסרב, להמלט ולחמוק מן המשימה? הגרמנים היטיבו לבחור. פקנהיים היה פטריוט גרמני מסור, יהודי בדם אך פרוסי ברוח. באחד מגלגוליו המיוסרים מאז עלות הנאצים לשלטון כתב לאמו: "אני עושה כמיטב יכולתי למלא את חובתי כנדרש. אמא, את יודעת שתמיד הייתי גרמני טוב, ולמרות כל מה שקרה לי, אני עדיין גרמני נאמן. אני מקווה בכל לבי שגרמניה תנצח ולא תיהרס במלחמה הזאת". הוא שכנע את עצמו שאינו משרת את היטלר, אלא את גרמניה. שני גורמים נוספים תרמו להחלטתו לציית: גם מחוץ לדכאו הוא היה בשטח שבשליטת הנאצים, יהודי באזור עוין, ומפעיליו החזיקו נגדו קלף חזק – אמו הזקנה שבפרנקפורט. פקנהיים בחר להאמין שיחוסו עליה אם יעשה כרצונם.
הרקע לסיפור המוזר הזה מצוי בקרבות שהתנהלו בצפון אפריקה. וילהלם קנריס, ראש האבווהר, הבין שעליו לרכז מאמץ מודיעיני במזרח התיכון כדי לסייע לרומל להביס את הבריטים. הוא האמין שיהודי בעל רקע צבאי – פקנהיים לחם במלחמת העולם הראשונה – ייטיב להתמזג בתוך הישוב היהודי בפלשתינה, ויוכל לעסוק בריגול באין מפריע. אחרי שמרגלים קודמים נכשלו, הוחלט להצניח את פקנהיים, תחת השם הבדוי פאול קוך, סמוך לחיפה. פקנהיים לא היה מודע לכל המניעים הללו, ורוב הזמן גם נעלם ממנו המתח הרב שעורר גיוסו. ארגוני הנאצים, שתיעבו את האבווהר, וכמובן לא אהבו את נוכחותו של יהודי בשירותם, ניסו לתקוע גלגלים בתכנית, ובסופו של דבר הלשינו עליה לבריטים. שליחותו של פקנהיים נדונה לכשלון מראש.
פקנהיים נקרע רוב הזמן בין אמון בשולחיו להרגשה שהוא בעצם מרמה את עצמו. הפעם היחידה שבה סירב להמשיך לציית היתה כשנודע לו שהוא עתיד לצנוח בפלשתינה כדי לסייע לגרמנים להשתלט על האזור. מנסיונו בגרמניה ובדכאו היה לו ברור שנצחון גרמני פירושו גזר דין מוות ליהודים בארץ-ישראל. אבל שוב, דברי החלקות של מפעילו שכנעו אותו להסכים. שטוף מוח מתעמולת הרייך, מוחנף מאמונו של האבווהר, מוּנָע באמונתו בגרמניה הטובה, ההגונה והאצילה, הניח לעצמו להשתכנע. הוא לא היה גיבור וגם לא קדוש מעונה. הוא פשוט לא היה חזק דיו לדבוק בסרובו ולקום נגד ידידיו היחידים, אלה ששחררו אותו ממחנה הריכוז, התייחסו אליו בכבוד, הגנו עליו ודאגו לאמו.
מיכאל בר-זהר, ששמע שמועה אודות קורותיו של פקנהיים, נמלא סקרנות וחקר את הנושא. הוא איתר את פקנהיים, שהפך לסופר בגרמניה שאחרי המלחמה, ראיין אותו וקרא את יומנו, ומצא מסמכים רבים שתמכו בסיפור (צילומים של חלקם מצויים בספר). מכיוון שבר-זהר הוא סופר ביון ומתח מוכשר, אעצור כאן, ולא אספר מה ארע לגיבורנו אחרי הצניחה. כדאי לקרוא את הספר, ליהנות מכתיבה טובה ומסיפור שרק המציאות הפרועה יכלה לברוא.
לחילופין, תמצית הסיפור זמינה בויקיפדיה, וביתר פירוט באתר הזה.
מרתק ומומלץ.
כתר
1992
סקירות ספרים 