תגית: מחברות לספרות

בין השנים 1930 ו-1961 היתה הרפובליקה הדומיניקנית נתונה לשליטתו של טרוחיו, רודן רצחני שהפך את המדינה לנחלתו הפרטית, וחיסל בשיטתיות יריבים אמיתיים או מדומיינים. על רקע התקופה מספר ג'ונוט דיאס על חייהם של אוסקר משפחתו, חיים שנעו בין מולדתם לארצות-הברית, שבה הם חיים כפליטים.

דיאס מספר למעשה שני סיפורים נפרדים. האחד הוא סיפורו של אוסקר, חְנון בודד ודחוי, חריג במידותיו הגופניות, שחייו סובבים סביב קומיקס ומשחקי מחשב. משמניו דוחים מעליו בחורות, וחוסר היכולת ליצור קשר נורמלי מותיר אותו בתול נצחי ומתוסכל. תפקיד המספר נתון חלק מן הזמן ליוניור, מכר/חבר של אוסקר, בחור שטוף זימה שרק בחורות בראשו, התנהלות שהוא מתאר כלטינית זכרית טבעית, אך הטבעיות הזו נמנעת מאוסקר. גם לו ניתנה לו, היא לא היתה מספקת אותו, שכן הוא כמֵה לאהבה. חדשות לבקרים הוא מתאהב בכל לבו, וחדשות לבקרים אהבתו מושבת ריקם. חייו הקצרים, כפי שמבשר שם הספר, יסתיימו בשל שילוב של אהבה, שהיא הסיפור שלו, לאלימות, שהיא הסיפור השני שדיאס מספר.

באמצעות קורותיהן של מספר דמויות, דיאס מתאר את הטרור הפנימי ששרר תחת שלטונו של טרוחיו (ספר מצוין נוסף שמומלץ בנושא זה הוא "חגיגת התיש" של מריו ורגס יוסה). אמם של אוסקר ולולה שהתייתמה והפכה לשפחה; לולה שעברה אונס; הדוד שנכלא ועונה עד שיצא מדעתו בגלל שלכאורה סיפר בדיחה על טרוחיו, בעוד שפשעו האמיתי היה הימנעות עיקשת מהפגשת בתו היפה והרודן, שבעיניו כל נשות המדינה היו שלו. לא עמדה לזכותו העובדה שהיה משתף פעולה מרצון על השלטון. דיאס, בקולם של המספרים המתחלפים, ובאמצעות הערות שוליים המשתלבות היטב בטקסט, בוטה מאוד, ובצדק, בהתיחסותו של טרוחיו ואל נאמניו, עושה שימוש בציניות ארסית, ומאוד כועס.

נדמה שהמשפחה והמדינה כולה רדופות על ידי "פוקו", קללה, ועל הספר כולו שורה אוירה מאיימת שבתוכה מסתובבות נפשות אבודות שדינן נחרץ.

לטעימה מן האוירה הזו, וגם מסגנונו היחודי של הסופר, הנה ציטוט אופייני:

"עינו היתה בכל מקום; היתה לו משטרה חשאית שהיתה שטאזית יותר מהשטאזי, שהשגיחה על כולם, אפילו על אלה שחיו בארצות הברית; מנגנון בטחון נמייתי כה מגוחך, שיכולת לומר דבר רע על El Jefe בשעה שמונה וארבעים בבוקר, ולפני שהשעון היה מצלצל עשר כבר היית ב-La Cuarenta, כשמלמד-בקר נעוץ במעלה התחת שלך (מי אמר שאנחנו, עמי העולם השלישי, איננו יעילים?). היית צריך לדאוג לא רק בגלל אדון יום-שישי-השלושה-עשר, אלא בגלל כל אומת התיישים שהוא עזר להביא לעולם, שכן כמו כל אדון אופל השווה את הצל שלו, הוא נהנה ממסירות מצד עמו. בחוגים רחבים מאמינים שבכל עת, בין ארבעים ושניים לשמונים ושבעה אחוזים מהאוכלוסיה הדומיניקנית היו ברשימת מקבלי השכר של השירות החשאי. השכנים המחורבנים שלך יכלו לחסל אותך בעצמם רק כי היה לך משהו שהם חמדו או כי עברת לפניהם בתור ב-colmado. אנשים משוגעים גמרו ככה, לאחר שנבגדו על ידי ה-panas – קרובים – שלהם לכאורה, על ידי בני משפחה שלהם ממש, בגלל פליטת פה. יום אחד היית אזרח שומר חוק, מפצח אגוזים בגזוזטרה שלך, ולמחרת היית ב- La Cuarent, ופיצחו לך את האגוזים שלך. העניינים היו לחוצים עד כדי כך שהרבה אנשים האמינו שלטרוחיו יש כוחות על-טבעיים! לחשו שהוא לא ישן, שהוא לא מזיע, שהוא יכול לראות, להריח ולהרגיש דברים ממרחק של מאות קילומטרים, שהוא זוכה להגנה של הפוקו הרע ביותר באי".

טרוחיו, אגב, עלה לגדולה בזכות האמריקאים, והאמריקאים הם אלה שתכננו לרצוח אותו כשסר חינו, אלא שאנשיו של הרודן הקדימו אותם. דיאס אינו יכול, כמובן, להתעלם מכך, ובהערת שוליים הוא מונה בין "הישגיו הבולטים" של טרוחיו את "אחת הדיקטטורות הארוכות והמזיקות ביותר בתמיכת ארצות הברית שידע חצי הכדור המערבי (אם אנו, הטיפוסים הלטיניים, מיומנים במשהו הרי שזה ביכולתנו לסבול דיקטטורים שנתמכים על ידי ארצות הברית, כך שאתם יודעים שהנצחון הזה הושג במאמץ רב: הצ'יליאנים והארגנטינאים הגישו ערעור על התוצאות)".

הספר שופע מלים בספרדית. במקור באנגלית מלים אלה נותרו לא מתורגמות. יורם מלצר בחר להוסיף את המובן העברי בגוף הטקסט, ולטעמי זו בחירה מוצלחת שאינה פוגמת בשטף הקריאה.

הערת שוליים משלי: כשחיפשתי עוד מידע על התקופה, מצאתי שהרפובליקה הדומיניקנית פתחה את שעריה בפני היהודים הנרדפים באירופה. דובר תחילה על כעשרת אלפים מהגרים, אם כי בסופו של דבר הגיעו פחות מאלף. לטרוחיו היו מניעים משלו להפגין נדיבות שכזו, ביניהם הרצון "להלבין" את האוכלוסיה באמצעות נישואי תערובת, וגם הצורך להציג כלפי חוץ מצג חיובי שאולי יטשטש את מה שהתרחש בפנים. בהמשך הוא גם נטל לעצמו חלק משמעותי מהכנסותיהם של היהודים. יהיו המניעים אשר יהיו, חייהם של מאות אנשים ניצלו. רובם ככולם, אגב, מיהרו לעזוב כשהיה אפשר. הנה מאמר שנכתב בנושא בזמן אמת.

"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" הוא ספר סוער, כואב, יצרי ותקופתי, ראוי מאוד לקריאה.

The Brief Wondrous Life of Oscar Wao – Junit Díaz

מחברות לספרות

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

"בן אדם חושב שהוא רוכב בחוכמה על המאורעות. אחר כך רוצה רק לדעת לאן, לכל השדים, הם מדהירים אותו"

אנטוניו מארטנס עומד למשפט בשל היותו שותף לשורה של מעשי רצח. סנגורו, שהצליח להשיג עבורו אישור לכתוב את סיפורו בכלא, אומר: "את סיפור האימים הזה לא כתב מארטנס עצמו, אלא המציאות".

מארטנס היה שוטר שעסק בחקירות פליליות והועבר בהליך מזורז לעסוק בחקירות פוליטיות במדינה דרום-אמריקאית הנשלטת בידי רודן. "שטפו את מוחי. לא במידה מספקת", הוא מעיד, ולכן זכה לנקודת ראות כפולה, הן כאיש משטרה המסור לתפקידו והן כמי שרואה את הפגמים בעבודה שהוטלה עליו ועל חבריו לצוות, מפקד פסיכופת וחוקר סדיסט.

אנריקה סאלינאס, צעיר עשיר ובודד, נמשך אל אנשי המחתרת שביקשו להפטר מהרודנות. למרות שבזאת הסתכמו חטאיו, הוא נפל אל מתלעות המשטרה, ומרגע שהופעלה נגדו אלימות בלתי מרוסנת, הובילה אותו הדרך ישירות לתהום ללא אפשרות חזרה. וכמו בחקירות מסוג זה, הוא לא היה הקורבן היחיד. השלטון ככל הנראה השתנה, או שנותר על כנו ורק בחר לו שעירים לעזאזל. וכך מצא עצמו מארטנס עומד לדין.

אימרה קרטס, שמבקר בספר את השלטון הקומוניסטי בהונגריה, גם אם הרחיק את הסיפור אל מעבר לאוקינוס, כתב יצירה מצמררת בקור הרוח הדיווחי שלה. הוא מספר על הקורבנות וגם על המנגנון שידע לטפח אומרי הן צייתניים שלא מחו גם כשהיו עדים לאכזריות.

בשונה ה"סיפור בלשי", הנובלה השניה בספר, "השליח", אפופת הזיה. אדם, המכונה השליח, אחוז אובססיה לשוב אל מקום אסון, שעל פי רמזים רבים הוא מחנה ריכוז נאצי. הכאב והבלבול עולים ברורים מבין השורות, אבל הערפל המכסה על הפרטים מקשה למצוא נקודת אחיזה.

בשל הנובלה הראשונה – מומלץ.

Derektivtörténet – Imre Ketrész

מחברות לספרות

2007 (1977)

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי

מרגרט אטווד מפגינה – שוב – ב"תועות בזמן" את כשרונה ככותבת סיפורים קצרים. אלה שבחלקו הראשון של הספר ובחלקו האחרון שאובים מן הביוגרפיה שלה ושל בן זוגה גרהם גיבסון, וכמו ב"אי-סדר מוסרי" גם כאן היא מכנה אותם נל וטיג. חלקו האמצעי של הספר כולל סיפורים עצמאיים, בדויים, שמספקים, בדרכה המיוחדת של אטווד, נקודות תצפית בלתי שגרתיות על האנושות.

הסופרת היתה בת שמונים ושלוש כשהספר ראה אור. אני מציינת עובדה זו משום שמרבית הסיפורים, בעיקר אלה של נל וטיג, מסופרים על ידי אשה בגילה שהתאלמנה לא מכבר, אשה שמקבלת את הזיקנה ואת יתרונותיה וחסרונותיה בטבעיות. הכתיבה שלה רעננה – היא עדיין שואלת שאלות ללא מענה – עוקצנית לעתים, חדה ומפוכחת, ואת מגבלות גילה היא נושאת בהשלמה ובתבונה.

הסיפור הראשון משעשע, כשהוא מתאר נסיונות ללמוד עזרה ראשונה בעקבות דרישת החברה המעסיקה את בני הזוג. כרגיל אצל אטווד, היא אינה מצטמצמת לגבולות של עלילה יחידה או של נושא יחיד. הסיפור מתנתב אל הפער שבין המוּדעוּת המתמדת לסכנות כיום, בעיקר משום שיש דרכים למנוע אותן או למצער להתכונן אליהן, ובין אי-המוּדעוּת בעבר. ההעדפה שלה ברורה: "מוטב להאחז באשליית הבטחון. מוטב לאלתר. מוטב לצעוד ביער הסתווי הזהוב, לא מוכנים כמו שצריך, לדקור בריכות קפואות במקלות הליכה, לנשנש שוקולד, לשבת על בולי עץ קפואים, לקלף ביצים קשות תחת אבקת השלג המוקדם, כשהיום מאפיל. ואף אחד לא יודע איפה את. האם הם באמת היו פזיזים כל כך, לא מודעים כל כך? כן. אי-המודעות שירתה אותם נאמנה".

"שני גברים חרוכים" יוצא דופן בשני חלקי הספר המוקדשים לנל ולטיג, משום שאינו עוסק ישירות בהם, אלא בשני אנשים שהכירו בצרפת ושחלקו איתה את סיפור חייהם. "הם ידעו איזה טיפוס אני, וידעו – למעשה בנו על כך – שיום יבוא ואספר על חייהם. למה הם רצו בכך? למה מישהו רוצה בכך? אנחנו סולדים מהרעיון שנהפוך לחופן אבק, ותחת זאת מבקשים להפוך למלים. לנשימה בפיותיהם של אחרים". הסיפור מספר על חברות שנוצרה בין שני גברים שונים מאוד זה מזה, כשחוויות המלחמה הנפרדות שלהם מקשרות ביניהם.

גם "ארוחת צהרים מאובקת" סובב סביב המלחמה, ובמרכזו אביו של טיג שכונה בז"ע, בריגדיר זקן עליז, אם כי העליזות שימשה לו מסכה בלבד, שכן שב משדות הקרב של מלחמת העולם השניה אדם אחר משיצא אליהם. הסופרת תוהה על היכולת של זוג שהופרד לשש שנים קשות להשתקם – "איך זה לחיות עם גבר שנוכח רק למחצה? המחצית השניה נותרה זנוחה מעברו השני של האוקינוס האטלנטי, בנוף חרב שאין להעלותו על דל שפתיים". בז"ע סייע בשחרור עיר בהולנד (שגמלה לו בקריאת רחוב על שמו), היה ממשחררי וסטרבורק, והגיע לברגן-בלזן ימים מספר אחרי הבריטים. ניירותיו, שעברו לידיה של הסופרת, מספרים לה, חלקית, על מחשבותיו בשדה הקרב, כפי שבאו לידי ביטוי בשירים שכתב תוך כדי המלחמה, ומותירים שאלות פתוחות כמו הקשר שלו עם מרתה גלהורן, שמכתב ממנה מצוי אף הוא בין הניירות. לעולם, כך נראה, לא באמת תכיר אותו. "אני יכולה לומר רק: אני שומעת אותך. או, אני שומעת משהו. או, אני מנסה לשמוע משהו. כן?", היא אומרת בלבה לבריגדיר המת.

מסיפורי נל וטיג אזכיר גם את "אלמנות", ובו הסופרת עונה במכתב לשאלת ידיד שדרש בשלומה, ומתארת את תחושת האלמנוּת, את החיים כאלמנה. המכתב הזה לא נשלח, שכן "אתה נמצא מעבר לנהר. שם יקיריך עדיין לובשים דמות מוחשית. בצד הזה, האלמנות. ובינינו זורם נהר שאין לחצות אותו". במקומו היא כותבת מכתב כמעט "גנרי", מכתב חביב, שאינו אומר בעצם דבר משמעותי כלשהו על עצמה ועל חייה אחרי מות בן זוגה.

במרבית הסיפורים בחלקו האמצעי של הקובץ נוכחת מגפה כלשהי, מן הסתם בהשפעת הקורונה, או שמתרחש ארוע דרמטי שמאפשר לסופרת להרחיק את נקודת ההתבוננות שלה. "קונכיית צדפה" הוא סיפור הוצאתה להורג של היפאטיה, המספרת אותו בגוף ראשון, כשהיא ממשיכה להתבונן באנושות בשנים שעברו מאז. "רבים בעולמכם אוחזים בדעה שמאז תקופתי חלה התקדמות, שאנשים נעשו אנושים יותר, שהזוועות שנפוצו באותה עת פחתו עם השנים, אם כי לא ברור לי איך אדם ששם לב למתרחש סביבו מסוגל לחשוב כך". היא מתייחסת ליצוגים שלה באמנות כאשה צעירה, למרות שהיתה לפחות בת חמישים במותה, לעתים עירומה – "מושא ענין קבוע אצל גברים מסוג מסוים" – ותוהה אם זכתה כשנמנעה ממנה הזיקנה או שהפסידה: "אני מנסה להביט בצד החיובי: לא נאלצתי לשאת את השפעות הזיקנה המופלגת. מה עדיף, אני שואלת את עצמי, שלולית או שקיעה? לכל אחת קסם משלה".

נקודות התבוננות מיוחדות במציאות מצויות גם ב"הראיון המת", ראיון בדוי עם ג'ורג' אורוול, ב"גריזלדה חסרת הסבלנות", שבו חייזר מחזיק אנשים בבידוד ומספר להם סיפור מערער מוסכמות, וב"מותרים לכל", שהוא, בעיני, מעין מחווה ל"מעשה השפחה".

שמו של הספר בתרגום מילולי הוא "בחורות זקנות ביער". חיבבתי אותו יותר מאשר את השם שנבחר למהדורה העברית, שבעיני הוא עָצוּר מדי מכדי להשמע "אטוודי" (סער ורדי, ראש מחלקת ספרות מתורגמת בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, מעיר: באנגלית Babes in the Woods  הוא בערך המקבילה העברית ל"תינוקות שנשבו". תוספת המילה Old לפני הוא אוקסימורון חמוד, אבל אי אפשר לקרוא לספר בעברית "תינוקות מקשישים שנשבו". לכן הפתרון היה למצוא חלופה בעברית מתוך הסיפור בעל אותו שם, שתהיה הכי קרובה למה שהסופרת ניסתה בעצם לומר כאן. לא רק שהשם החדש לקוח ישירות מתוך הספר – הוא גם קיבל את ברכתה האישית של אטווד).

הזכרתי על קצה-קצהו של המזלג כמחצית מן הסיפורים שבספר. האחרים טובים לא פחות, וכולם תורגמו היטב על יד קטיה בנוביץ'. למען האמת, קצת קשה לכתוב עליהם, בעיקר משום שלספר רק את העלילה מחטיא לגמרי את איכותם. קסמם וחוכמתם נובעים מן השפע שבכל אחד מהם, מן היכולת של הסופרת לזרום קדימה ולצדדים תוך שהיא גורפת אל תוך העלילה פרטי משנה, שכולם יחד מספקים חוויה שהיא גם מהנה לקריאה וגם מחייבת הרהור.

מומלץ בהחלט, כמובן.

Old Babes in the Wood – Margaret Atwood

מחברות לספרות

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

"מעשי הרצח ברחוב מורג" נחשב לסיפור הבלשי המודרני הראשון. במרכז הסיפור נמצא מוחו האנליטי של אוגוסט דופין, פריזאי צעיר שירד מנכסיו, וחי מבלי לעבוד מן ההכנסות הזעומות שמספקת לו שארית אחוזת אבותיו. הפינוק היחיד שהוא מרשה לעצמו הנו קניית ספרים, ובעת חיפוש אחד ספר נדיר פגש במספר, שחיפש אף הוא את אותו הספר.

המספר, המתרשם מכושר ההתבוננות והניתוח של ידידו החדש, מתאר מפיו את תכונתו זו כ"כּלפיו כמו נשאו מרבית האנשים חלונות בחזיהם". כשפרשת רצח מסתורית של אם ובתה מסעירה את העיר, והמשטרה והעיתונות מנסות להבין כיצד חמקו הרוצחים מחדר שנראה נעול מבפנים, דופין, להנאתו וללא ציפיה לתגמול, מפעיל את יכולותיו ומפענח את התעלומה. כמו ב"תעלומת מרי רוז'ה", שנכתב שנה אחריו, גם כאן דופין מעיין בדברים שנכתבו אודות הפרשה ומסיק את מסקנותיו שלו. הפעם הוא גם יוצא אל זירת הרצח כדי לאמת את השערותיו, ומשהוא משוכנע שפיצח את המסתורין הוא אף מביא אליו בדרכי עקיפין אדם המעורב ברצח וזוכה לאימות סופי. בשונה מ"תעלומת מרי רוז'ה", הפעם ירדתי לסוף דעתו של דופין בשלב מוקדם למדי, והסיום לא בא לי בהפתעה. אולי משום כך, למרות ש"מעשי הרצח ברחוב מורג" מוערך יותר, השני הוא שנשא חן בעיני יותר. כך או כך, יש להעריך את החידוש שבו, ואת היותו אבן פינה לסוגה שלמה.

את הסיפור פותחת מסה בשבחו של הכושר האנליטי. הנה הפיסקה הפותחת בתרגומו המאתגר של אהרן אמיר, ולאחריה, לשם הבהרה, המקור באנגלית נוחה לבריות.

סגולות־השכל אשר בשם סגולות‏־הנתוח תכוּנינה, אין הן עצמן נתנות לנתוח כי‏־אם במעט. רק על פי פעולותיהן נעריכן כמו. בין שאר דברים יודעים אנו עליהן כי מקור עונג רב ביותר תהיינה לאשר תוּכבּרנה עליו. כאשר ישמח החזק בכושר גופו וישׂישׂ על תרגילים אשר יקראו את שריריו לפעולה, ככה יעלוֹז הנתחָן באותו מעלל־הרוח אשר יתיר־סבוּכוֹת. מפיק הוא עונג אף מפעוּטי המעשים אשר יעירו את כשרונו ויעוררוהו. חובב הוא חידות, דברי־משל וכתבי־חרטוּמים; ובפתרו את אלה יגלה מדת שנינוּת אשר כיוצאת־מגדר־הטבע תראה לתבונה הרגילה. ואמנם, כל מראיִת הרוח־ממרום תהיה לפתרונותיו, אשר אליהם הביאתהו תמצית השיטה בטהרתה.

The mental features discoursed of as the analytical, are, in themselves, but little susceptible of analysis. We appreciate them only in their effects. We know of them, among other things, that they are always to their possessor, when inordinately possessed, a source of the liveliest enjoyment. As the strong man exults in his physical ability, delighting in such exercises as call his muscles into action, so glories the analyst in that moral activity which disentangles. He derives pleasure from even the most trivial occupations bringing his talent into play. He is fond of enigmas, of conundrums, of hieroglyphics; exhibiting in his solutions of each a degree of acumen which appears to the ordinary apprehension præternatural. His results, brought about by the very soul and essence of method, have, in truth, the whole air of intuition.

קראתי את הסיפור בפרויקט בן-יהודה. מאז 1965, כשתורגם בידי אהרן אמיר, הוא ראה אור בתוך קובצי סיפורים בתרגומים שונים.

מהנה.

The Murders in the Rue Morgue – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1965 (1841)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

בשנת 1841 יצאה מרי ססיליה רוג'רס בת העשרים מביתה בקונטיקט לבקר את דודתה. שלושה ימים אחר-כך נמצאה גופתה בנהר ההדסון. ממצב הגופה היה ברור כי נרצחה. הרצח זכה לתשומת לב רבה של הציבור, העניין בו לובה על ידי העיתונות, והמשטרה, שהתקשתה לפתור את התעלומה הציעה פרסים למי שיוכל לספק מידע. אדגר אלן פו הפקיד את החקירה בידיו של הבלש הספרותי אוגוסט דופין, שאותו יצר ב"רציחות ברחוב מורג", והעביר את הפרשה על כל פרטיה המדויקים לפריז.

דופין הוא בלש מן הזן של הרקול פוארו ושרלוק הולמס, שנוצרו על פי הדגם שלו. הוא עובד באמצעות ההגיון, נותן דעתו לסיפורים צדדיים ולפרטים שנראים שוליים, ואינו נתפס לתיאוריות אינטואיטיביות ושבלוניות. לצדו מסייע עוזר מעריץ, לא ממש מבריק אבל בהחלט מסור.

חלק הארי של הספר מוקדש להפרכת ההשערות שהועלו בעיתונות, עליה אומר דופין כי "שומה עלינו לזכור כי, בדרך כלל, לעורר שאון ופליאה – לחדש חדוש – זוהי תכלית עתונינו, ולא דוקא לקדם את ענינה של האמת. את המטרה האחרונה ישמשו רק כאשר תראה להם חופפת את הראשונה". הוא מקלף את ההשערות אחת לאחת, ומוכיח את חוסר ההגיון ואת חוסר העקביות שבהן. בהמשך הוא מתייחס לממצאים שהתגלו בשלבים מאוחרים של החקירה, ודוחה את המסקנות שאליהן הגיעו המשטרה והעיתונות. לסיום הוא מציע פתרון אפשרי, אולי היחיד ההגיוני, ומציע כיווני חקירה כדי לאמת את השערתו.

אדגר אלן פו היה הראשון שהפך פרשת רצח אמיתית לספרות. למרות שאין בסיפור "אקשן" – דופין אינו יוצא כלל מביתו – המעקב אחר מוחו של הבלש מרתק.

קראתי את הספר בפרוייקט בן-יהודה בתרגומו המפותל והמאתגר של אהרן אמיר. לא ידוע לי אם קיים תרגום נוסף לספר, אולי כסיפור בקובץ.

מעניין ומומלץ.

The Mystery of Marie Rogêt – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1956 (1842)

תרגום: אהרן אמיר

הפיזיקאי זוכה הנובל ריצ'רד פיינמן זכה למעמד מיתי ולמעריצים נלהבים, בחוגי המדענים וגם מחוץ להם. פרימן דייסון, מתמטיקאי ופיזיקאי בעל שם, מצהיר במבוא לספר כי אהב את האיש עד כדי סגידה. למעמד זה תרמו, כמובן, הישגיו המדעיים, ובמידה רבה גם אישיותו הססגונית, הספרים הפופולרים שכתב על עצמו ועל עבודתו, ויכולתו להביע את רעיונותיו ואת תפיסת עולמו באופן כובש. קטע מדבריו, שאני אוהבת לצטט – ומצאתי אותו גם בספריהם של אחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" של חיים שפירא ו"לפרום את הקשת בענן" של ריצ'רד דוקינס – מסתיים במשפט מפתח אודות תרומתו של הידע המדעי להנאה מיופיו של העולם: "ידע מדעי רק מוסיף על ההתרגשות ועל התעלומה ועל הרושם האדיר של הפרח. זה רק מוסיף; אני לא מבין איך זה גורע". הספר "החדווה שבגילוי דברים" נפתח בקטע זה (הנה הוא מפיו של פיינמן), והמשכו כולל אמירות נוספות הראויות מאוד לתשומת לב.

הספר מורכב ברובו מראיונות מתומללים, מהרצאות שנשא פיינמן בהזדמנויות שונות, ומדברים שכתב. מסמך יוצא דופן בספר הוא דוח שכתב כחבר בועדה שחקרה את אסון צ'לנג'ר, ובו הביע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את עקרון הדבקות בעובדות: "כשעוסקים בטכנולוגיה מצליחה, תחושת המציאות חייבת לבוא לפני יחסי ציבור, כי על הטבע אי אפשר להערים". באותה רוח הוא מביע באחד הקטעים בספר את התביעה ליושרה מדעית, המתבטאת בין השאר בהצגת תוצאותיהם של ניסויים, בין אם אימתו השערה ובין אם הפריכו אותה, ובהעמדת כל הפרטים לבחינה בידי אחרים. החירות להטיל ספק היא נושא חוזר בספר, כמו גם היכולת לחיות בשלום עם הידיעה שאיננו יודעים ועם "אולי" מתמיד.

אולי ניתן לתפוס את תמצית אישיותו של פיינמן ממשפט מתוך הרצאת הזוכה בטקס הענקת פרס נובל: "אני חושב שהתיאוריה היא בסך הכל שיטה לטאטא את הקשיים תחת השטיח, אבל, כמובן, אני לא בטוח בזה". התיאוריה שהוא עצמו פיתח, ושבזכותה נשא את הנאום, היתה בעיניו הפתרון המספק והמצוי לאותו זמן, אבל גם מבוא לשאלות נוספות, כולל כאלה שאולי יפריכו אותה.

את עקרונות תפיסת עולמו, ואת צמיחתו כמדען, הוא מייחס לאביו. האב, שהיה רחוק ממדע, נהג לטייל עם בנו בטבע, והקנה לו את היכולת לזהות תבניות, לשים לב לפרטים, ולשאול את השאלות הנכונות. "ככה חינך אותי אבא שלי", אומר בנו אחרי שנים רבות, "עם דוגמאות ושיחות כאלה, שום לחץ, רק שיחות נחמדות ומעניינות".

עוד בספר התיחסות מקיפה לפסבדו-מדע, דיון בעימות מדע-דת, כשלונם של המדענים להפוך את המדע לרלוונטי תרבותית, ושאלת הישומים של המדע הטהור (ישומים הם לא הדבר היחיד בעולם […] אם הסקרנות האנושית מייצגת צורך, השאיפה להשביע סקרנות, אז זה מעשי במובן של זה מה שיש"). השתתפותו של פיינמן בפיתוח הפצצה האטומית עולה אף היא בספר – לדבריו, ההצטרפות לפרויקט היתה מוצדקת והכרחית, כדי למנוע מגרמניה להיות הראשונה שתפתח נשק מסוג זה, אבל הוא מודה בכנות בהעדר מחשבה בהמשך: "מה שאני עשיתי – וזה היה בלתי מוסרי, אני חייב לומר – אני שכחתי את הסיבה שבגללה אמרתי שאני הולך לעשות את זה, כך שכאשר הסיבה השתנתה, כי גרמניה הובסה, לא עלתה על דעתי אפילו מחשבה קטנטנה על זה, על כך שזה אומר שאני צריך לשקול מחדש למה אני עושה את זה. פשוט לא חשבתי".

מן האנקדוטות שבספר אספר אחת: בלוס אלמוס פערו כמה מן הפועלים חור בגדר, כדי לקצר את דרכם לעבודה וחזרה. אדם אחר היה פשוט מדווח על כך, אבל פיינמן, שמעיד כי "תמיד ניסיתי לעזור לאנשים להבין דברים בעצמם", ומלבד זאת חיבב מעשי קונדס, בחר בדרך אחרת: הוא יצא מן האתר דרך השער, נכנס חזרה דרך החור, יצא שוב, וחוזר חלילה, עד שהמשגיח בשער קלט שמשהו מוזר מתרחש.

אמנם הלכתי לאיבוד בפרק טכני על עתיד המחשוב, אבל נהניתי מאוד מן הספר כמכלול, בשל השכל הישר והתבונה שבתפיסת עולמו של פיינמן, והאופן הנלהב בו חלק את החדווה שחש בעבודתו. עמנואל לוטם, מתרגם מוכשר של ספרי מדע, בין השאר, שימר את לשון הדיבור של פיינמן, והתחושה בעת קריאת הספר היא של האזנה מרתקת לדובר רהוט ולהוט. אין צורך להיות פיזיקאי כדי ליהנות מהספר, והוא מומלץ לכל.

The Pleasure of Finding Things Out – Richard P. Feynman

מחברות לספרות

2006 (1999)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

חמישה ילדים כבני חמש נפגשו לראשונה ב-1915 בחצר בית ספר בשכונת אל-עבאסייה בקהיר. סאדק ואיסמעיל הגיעו מצדה המערבי של השכונה, אזור של בתים קטנים חדשים שבעורפם גנים. חמאדה וטאהר הגיעו מן הצד המזרחי, אזור של חווילות וארמונות. החמישי, המספר את סיפורם, בא גם הוא מן הצד המערבי, וזה כל מה שיאמר על עצמו.

חיינו לוו בתהפוכות גורל, ולכל אחד היה מזלו שלו, אבל אל-עבאסייה היתה ועודנה שכונתנו, וקוּשְתוּמוּר – בית הקפה שלנו. בפינותיו נחקקו קולותינו, והונצחו החיוכים, הדמעות ופעימות הלב האינסופיות של מצרים.

הספר מלווה את החברים, את שכונתם ואת מצרים, במשך שבעים שנה. למרות שסיפור חייו של כל אחד מהם יכול היה לאכלס סאגה עתירת מלים, נגיב מחפוז הצליח לאפיין אותם ולתאר את חייהם בספר מרוכז, תוך שהוא לוכד בכל נקודת זמן את תמצית הווייתם ואופיים, ומעמיד דמויות שלמות, מתפתחות ואמינות. מספר שנים יכולות לחלוף בין עמוד למשנהו, ולמרות זאת הסיפור נחווה כרציף. נסיבות החיים משתנות, אילוצים שונים מסיטים אותם מתכניות ילדותם, אופיים מתפתח ומתבגר, ובו בזמן ליבת אישיותם עקבית, וכל אחד מהם משורטט ומאובחן בחיות מרובה. אל חולשותיהם ואל טעויותיהם מתייחס המספר בכנות אך בחמלה, ועל השיפוטיות מכסה אהבה.

במשולב עם נושאים אישיים יומיומיים המעסיקים אותם – יחסיהם עם הוריהם, התעוררות היצר המיני, אהבה, ילדים, פרנסה, לימודים, דת – הם מעורבים, כל אחד ברמה אחרת, באירועים המקומיים והעולמיים. ילדותם עברה בצל האימפריה הבריטית. כנערים חוו את קבלת העצמאות ואת מלחמת העולם השניה. בבגרותם זועזעו מן התבוסה ב-1967, וחגגו את מה שנתפס כנצחון ב-1973. התהפוכות השלטוניות לא הותירו אותם אדישים, חלקם היו פעילים פוליטית, האחד כמשורר, מעריץ של נאצר, האחר כתומך מפלגת הוופד.

אל-עבאסייה השתנתה עם השנים. את מקום הארמונות והבתים הקטנים תפסו בתים משותפים. ההפרדה בין מזרח למערב היטשטשה, חנויות רבות נפתחו, האזורים הירוקים כוסו בטון, התחבורה הפכה צפופה. החברים הזדקנו, שלושה מהם סובלים מחוליי הגיל, והם תוהים היכן ימצא אותם מותם. גם בית הקפה קושתומור עבר מתיחת פנים. דבר אחד נשאר יציב כשהיה – החברות האיתנה בין החמישה. ארבעה מהם עדיין מתגוררים בשכונה, והאחד שמעט הרחיק מקפיד להגיע לפגישותיהם. כמו בשבעים השנים שחלפו, הם מוסיפים להפגש, מעורבים מתוך מחויבות עמוקה זה בחייו של זה, דנים בגילוי לב בכל מה שמעסיק אותם. המספר מסיים את הספר בחגיגה צנועה שהם עורכים בבית הקפה כדי לציין שבעים שנות חברות. "ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה," מסכם אחד מהם, "אך האהבה בינינו נותרה לנצח חדשה".

"בית הקפה שלנו" זכה לתרגום עברי משובח מאת ששון סומך ועידן בריר. אמרי זרטל עיצב את העטיפה הנאה. הספר הוא הישג ספרותי מרשים, מומלץ מאוד לקריאה.

نجيب محفوظ – قشتمور

כנרת זמורה דביר

2019 (1988)

תרגום מערבית: ששון סומך ועידן בריר

התקופה היא שלהי שנות החמישים בניו-יורק. חומו של אוגוסט מטשטש את החושים, אורו מכה בסנוורים. החלכאים והנדכאים של הארלם מוכת העוני והפשע נכנסים ברעדה לחנות המשכון שמנהל סול נָצֶרְמַן, מוסרים רכוש דל תמורת דולרים בודדים. החום, המצוקה והכיעור כמו סוגרים על סול. היום העשרים ושמונה באוגוסט הוא יום השנה שלו, היום בו החל מותו, היום בו נאטם לבו, וכמו בכל שנה שוב הוא חש את עולמו מתערער, חולשה פיזית מתישה אוחזת בו, ונפשו הנסערת נסחפת אל מערבולת נואשת.

בחנות המשכון בהארלם עובדים זה לצד זה סול, בעל המקום, יהודי בשנות הארבעים לחייו, וחסוס אורטיז, השכיר הצעיר, בן לאם שחורה ולאב לבן שהסתלק מחיי המשפחה. סול מסתגר בתוך עצמו, קודר, אינו מתכנן דבר לעתיד, אינו מדבר על העבר. חסוס, שעבד בעבר בשרותם של עבריינים, חולם להיות בעל עסק מצליח. למרות שהשניים עובדים בשיתוף פעולה, מבינים זה את זה ללא מלים בכל מה שקשור בהתנהלות היומיומית של העסק, כל אחד מהם מתנהל בפועל ביקום משלו. "תגיד, מה הסיפור עם הקעקוע הזה על היד שלך?", שואל חסוס. "זאת אגודת סתרים שאני שייך אליה", עונה סול.

סול הוא ניצול שואה. על החוויות הנוראות שעבר הסופר אינו מספר במישרין, ומניח לביעותי הלילה של סול לדבר בשמן. מן הביעותים אנו לומדים שאיבד בשואה את אשתו ואת שני ילדיו, שנאלץ לחזות במוות נורא של חבר שניסה לברוח מהמחנה ונתפס, שעבד בפינוי גופות. מדברים מעטים שהוא אומר אפשר להבין שהיה אסיר בדכאו, בברגן-בלזן ובאושוויץ. בחייו בהווה הוא קצר-רוח, אטום לסבל שסביבו, אינו מרשה לעצמו להקשר. משפחתה של אחותו, שאיתה הוא מתגורר, תוך שהוא מקפיד ככל יכולתו על פרטיותו, חיה על חשבונו, והוא מכלכל גם את אלמנת החבר שנרצח ואת אביה. נסיון מהוסס להתרגע בחברת אשה מסתיים ביסורים עצמיים. סול, שהיה בעבר מרצה באוניברסיטת קראקוב, התגלגל לעיסוק במשכונות, תחילה כשכיר, וכעת כבעליה של החנות, שהיא למעשה מכבסת כספים של מאפיונר מקומי. הסידור הכספי שהציע המאפיונר מיטיב עם סול, העיסוק המכניס מעניק לו את האפשרות הפיננסית לזכות בפרטיות, ומעבר לכך אין לו ענין בעסקיו של מיטיבו. האדישות הזו עתידה להסדק כשתכנס לחנותו זונה צעירה, המנסה לפלס לעצמה דרך אל לבו של חסוס ואל חייו.

חסוס, שמבלה שעות רבות בחברת מעבידו המוזר, הוא צעיר בלתי מגובש. הוא מבקש לראות בסול מנטור שילמד אותו כיצד להפוך לאיש עסקים, ובה בעת הוא רואה בו אבן נגף המכשילה אותו בדרכו להתעשרות. יוזמותיו בחנות נתקלות באדישות, יש ימים שבהם הוא אינו מצליח כלל לדבר עם סול, אבל הוא גם כמעט היחיד שגורם ליהודי למוד הסבל להפתח מעט, לשתף בידע ובקמצוץ ממחשבותיו. העימות שיזום חסוס בסופם של השבועיים המתוארים בספר, יחבוט עמוק בנפשותיהם, יפתח אותם אל סבל הזולת, ואם כי האמפתיה לא תביא מזור היא לפחות תאפשר קבלה.

וולנט מציג אמריקה אומללה, עניה ומיוסרת. עולמם של סול ושל חסוס מאוכלס יהודים שאיבדו את עולמם, את בריאותם, ולעתים גם את שפיותם, בשואה, ושחורים עניים המבוססים בחיים ללא מוצא. מול סול, החי במעין לימבו בין עבר להווה נטול עתיד, מציב הסופר את משפחת אחותו, המבקשת לשכוח ולהשכיח, להטמע באמריקאיות. ברגע נדיר של שלווה אומר סול: "שוכחים כמה נאה אמריקה אמורה להיות", אבל את הנוי הזה הוא אינו מרשה לעצמו. אמנם ביתו עומד בשכונת מאונט ורנון המטופחת, אבל אוירתה המצחינה, הדחוסה והמסוכנת של הארלם היא מרחב המחיה שאליו הוא חוזר.

עלילתית לא הרבה מתרחש בשבועיים הללו, אבל אינטנסיביות רגשותיו של סול די בה כדי לפרנס יותר מספר אחד. באמצעות תחושות פיזיות, ריחות, צבעים, טמפרטורה, וולנט משרטט את מסלול ההתרסקות של סול, ואת המעגלים בהם חסוס חג סביבו, שעה אחר שעה. כל אחת מן הדמויות בספר, שולית ככל שתהיה, זוכה לתשומת לבו של הסופר, וגם להן הוא מעניק להן חיים במרחב המלובן והרוטט של הקיץ הניו-יורקי המייסר, בעיקר באמצעות מחוות ואינטונציות של קולותיהן. גוברמן, איש המגבית, שאולי אוסף כסף לטובת עצמו, ואולי שיתף פעולה עם הנאצים כדי להציל את עורו. סמית, הפדופיל האביון, שבונה אסטרטגיות מפותלות כדי לתפוס את סול ברגעים פנויים ולשטוח באוזניו את הפילוסופיה שלו. רובינסון הרוצח שמסתיר ים של כאב. סביב כל אחד מאלה, כמו גם סביב דמויות אחרות, וסביב יחסי הגומלין ביניהם, יכול להתפתח דיון מרתק.

(הערה בשולי הסיפור: אחד מביעותי הלילה אודות גורלה של אשתו של סול שגוי היסטורית. אולי התבסס הסופר על שמועה שעדיין לא נחקרה בעת שכתב את הספר).

התרגום של הספר היווה מן הסתם אתגר, משום שכל אחת מן הדמויות מדברת בניב שונה, חלק מהן בשיבושי לשון. לטעמי, התרגום של השפה הבלתי תקנית מאולץ, אבל מחוץ לקטעי דיבור אלה הוא זורם וטבעי.

על דש הכריכה מצוטט הסופר דייב אגרס, שמונה את אדוארד לואיס וולנט בנשימה אחת עם פיליפ רות', עם ברנרד מלמוד ועם סופרים יהודים-אמריקאים מובילים אחרים. בהסתמך על "המשכונאי" נראה שהיה לוולנט סיכוי סביר לרכוש לעצמו מעמד ספרותי בכיר, לולא הלך לעולמו בהיותו בן שלושים ושש בלבד. שניים מספריו, בהם הספר הזה, ראו אור בחייו, ושניים נוספים רק אחרי מותו. "המשכונאי" עובד לסרט מצליח ב-1964, וכעת, סוף סוף, תורגם לעברית. מוטב מאוחר…

סול, המשכונאי, המבקש להרחיק עצמו מכל אדם, חודר אל הלב. הספר הוא יצירה קודרת, כנה, כתובה נפלא, אודות ההתמודדות עם סבל יומיומי, ובפרט עם הסבל המתמשך של טראומת השואה. למרות הכאב שהוא מתאר, הוא מבקש בסופו של דבר להעביר מסר בדבר אחווה אנושית. חוויה ספרותית ורגשית רבת עוצמה.

The Pawnbroker – Edward Lewis Wallant

מחברות לספרות

2018 (1961)

תרגום מאנגלית: תום דולב

כותרת משנה: אפיזודות מן החיים הרומנטיים

"בית מאיה", שראה אור בשנת 1888, מתרחש כעשר שנים קודם לכן, ומתאר את פורטוגל בימיו של הסופר באמצעות קורותיו של קרלוּש, האחרון לבית מאיה. בעודו ילד ברחה אמו עם מאהב איטלקי, ואביו שבור הלב שלח יד בנפשו. סבו אָפונסוּ, גבר בעל ערכים מוצקים, גידל את הילד. מאמציו להביא אל ביתו גם את אחותו של קרלוש הסתיימו במפח נפש, כשהתבשר שהילדה נפטרה בעודה רכה בשנים. קרלוש גדל באחוזה הכפרית של המשפחה, אך לאחר שסיים את לימודי הרפואה, עברו השניים לביתם שבליסבון, משום שהנכד חובב המותרות העדיף את חיי העיר.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר על חברה נהנתנית, שטחית, שערכיה מתרופפים ומוסריותה מתפוגגת. פורטוגל עברה במאה התשע-עשרה מהפכים חברתיים ושלטוניים, והחלה לאבד את מאחזיה הקולוניאליים. בתקופה המתוארת בספר החזיקה רק בשטחים באפריקה, עדיין חלמה על הרחבת כוחה, אך עיקר תהילתה היה מאחוריה גם אם תושביה היו עיוורים לכך. בחירתו של הסופר להשמיט את דור האב מן הסאגה, מחדדת את הפער שבין הדורות, וממחישה את ההידרדרות. כשקרלוש וידידו ז'ואו דה אֵגה טוענים בפני אפונסו שעליו לכתוב ולשתף בידענותו ובנסיונו, הסב מצטנע ואומר שאת כל נסיונו ניתן לתמצת בשלושה משפטים: לפוליטיקאים – "פחות ליברליזם ויותר אופי", לאנשי הרוח – "פחות להג ויותר תוכן", ולאזרחים בכלל – "פחות קִדמה ויותר מוסר". בניגוד לתפיסת העולם המוצקה והברורה הזו, עמדותיהם של קרלוש ושל מרעיו נרפות, שוגות באשליות, ומסתכמות באמירות סתמיות שכאלו: העולם מטומטם, אף אחד אינו מסיים את מה שהוא מתחיל, החיים חסרי ערך אם אינך ליווינגסון או ביסמרק. קרלוש ניצב במידה רבה בין העבר היציב לעתיד הלוטה בערפל. מצד אחד הוא חניכו של סבו, ולכן למד רפואה, ופתח במרץ רב מרפאה ומעבדת מחקר. מצד שני הוא יצוק בתבנית דורו, ולכן המעבדה נזנחת לאנחות, נוכחותו במרפאה סמלית, והוא שוקע בבטלה ובפרשיות אהבהבים. אותה שיחה, שבה אפונסו תמצת את נסיונו, עסקה בעתון שקרלוש ואגה תכננו להוציא בעידודו של הסב. שיחה שנפתחה בעקרונות גלשה חיש קל אל מה שחשוב בעיני השניים – עיצוב דף השער וריהוט משרדי המערכת. באותו אופן אגבי ונרפה קרלוש כותב ספר רפואי, ואינו משלים אותו, ואגה כותב יצירות מופת בזו אחר זו – מתחיל אחת וזונח, עובר לשניה וזונח גם אותה.

בעוד הסב מייצג את העבר ואת המוסר, אגה הוא בן ההווה, הפוחח קל הדעת וחד העין, זה שאינו מהסס להצביע על אבסורדים ועל עיוותים, גם אם הוא עצמו לוקה בהם. חברותו של אגה עם קרלוש והשפעתו של סבו הם שני היסודות היציבים בחייו של קרלוש. לא זה ולא זה יכולים לעצור את היסחפות בית מאיה אל כליונו. כשקרלוש מגיב לעצה שנותן לו אגה במלים "לחכות ולתת לדברים לקרות מעצמם. רעיון אדיר!", וכשאגה אומר לחבר אחר, "כך תזכה בדבר המיוחל ביותר במאה התשע-עשרה – בהיעדר אחריות על מעשיך!", נראה כי אוזלת היד מושרשת.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר לאט ובדקדקנות על היומיום של קרלוש ועל חייהם של בני תקופתו. החברה הגבוהה של ליסבון עסוקה בקטנות, תולה עיניים מעריצות בפריז ובלונדון, ומתפרקת אט-אט ממורשתה. הדמויות המתוארות בספר אינן נטולות מודעות לסביבתן. הן משוחחות לעתים על פוליטיקה, על מערכת החינוך, על מגמות בספרות, אך נושאים אלה טובעים בצרות אופקים, בקלות דעת, ובחוסר נכונות למאמץ. כך, לדוגמא, נשמעת שיחה על החינוך בבתי הספר: "אחת הגבירות בשחור ייחלה שיוחלט להקל בלימודים. הילדים המסכנים ממש כורעים תחת עול עצום של מקצועות לימוד ושל עניינים שעליהם ללמוד בעל פה. בנה, ז'ואו הקטן, כה חיוור ורפה עד שלפעמים ניעור בה הרצון להשאירו בור ועם הארץ. הגבירה האחרת […] התלוננה בעיקר על הבוחנים. תובענותם והקשיים שהם מערימים הם בבחינת שערוריה, וכל זה רק כדי להכשיל את הילדים… את הילד שלה שאלו שאלות מטופשות ובזויות ביותר, למשל, לשם מה נועד הסבון וכיצד הסבון מנקה?… […] דומה שאין שום הגיון בכך שמענים ילדים בלימוד בוטניקה, אסטרונומיה, פיזיקה… לשם מה? אלה דברים חסרי תועלת בחברה”. את הסכסוך האנגלי-פורטוגלי באשר למושבות באפריקה פוטרים באמירה, "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה…". ומשורר הנאבק בניהיליזם בספרות מגלה כי "ככל שהרבה לגנות איזה ספר כבלתי-מוסרי, נמכרה היצירה יותר ויותר כחומר קריאה מרתק מאין-כמוהו!"

הסופר מוביל את גיבורו אל טרגדיה, ומכוון חיצי ביקורת אל החברה, אבל לא נעדרים מן הספר הומור דק ושנינה מושחזת, גם אם אלה משוחים בשמן ומוסווים באלגנטיות. סיומו של הספר מביא את לגלגנותו של הסופר לשיאה. שני החברים מגיעים למסקנה כי העיקר הוא לא לרצות מאומה, וכי אין תועלת בשום מאמץ, כי הכל ממילא מסתיים בהבל ובעפר, ובעודם מדברים הם מקוננים על ששכחו להזמין לארוחת הערב תבשיל נקניק עם אפונה, והם פותחים בריצה כדי לתפוס מרכבה שתביא אותם בזמן אל אותה ארוחה.

"בית מאיה", שהוא צילום של תקופתו, משקף את התפיסות החברתיות של זמנו. לכן דמויותיו חוטאות בהתבטאויות אנטישמיות כלפי היהודים, גם אם מהווים חלק ממרקם החברה הגבוהה בעיר. נמצא כאן גם התבטאויות גזעניות כלפי הילידים במושבות, והתנשאות תרבותית כלפיהם ("לואנדה צריכה תיאטרון נאות כדי לתרבת את תושביה"). מעמדן של הנשים בעיני הגברים, ואולי גם בעיני עצמן, בא לידי ביטוי באמירות שונות כגון "חובת האשה בראש וראשונה להיות יפה, חובתה השניה במעלה היא להיות טפשה… [..] מקום האשה אכן ליד העריסה ולא בספריה […] האשה אינה זקוקה אלא לשני כישורים: לדעת לבשל היטב ולדעת לאהוב היטב".

הספר נסגר במקום בו החל, בבית שבליסבון. הבית, שסימל את תחילתה של דרך חדשה עבור קרלוש עם סיום לימודיו, עומד עתה סגור ועזוב. הסב מת, וקרלוש קבע את מגוריו בפריז.

רמי סערי כתב אחרית דבר מעניינת ומרחיבת דעת, ומומלץ לא להחמיץ אותה. רמי סערי אחראי גם על התרגום הנפלא יחד עם פרנסישקו דה קושטה רֶיש.

אודה, וקצת אבוש, שעד שליש הספר בערך לא עמדתי על יופיו ועל איכותו. אֵסָה דה קֶירוֹש מתאר לפרטי פרטים כל רהיט וכל פריט לבוש, כל שיחה משמימה וכל דיוקן פנים. העומק שבספר, הביקורת השזורה בו, ההתבוננות החודרת – אלה נחשפו לעיני לאטם, והספר הלך ועטה יפעה. אם בתחילה סברתי שיש בו משהו מייגע, בהמשכו לא רציתי שיסתיים.

מומלץ מאוד.

Os Maias – Eça de Queiróz

מחברות לספרות

2012 (1888)

תרגום מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רֶיש

ב-28 באפריל 1983 יצא העתון הגרמני שטרן בכותרת סנסציונית שהכריזה על גילוים של יומנים שכתב היטלר. העתון השקיע מליוני מארקים במשך למעלה משנתים, כדי לרכוש בזה אחר זה את כרכי היומן ממקור עלום, שהיה מוכר רק לכתב גרד היידמן. בחלוף שבועיים מיום הפרסום הודה העתון כי מדובר בזיוף. מומחי כתב-יד אישרו בטרם הפרסום כי היומנים אכן נכתבו על ידי היטלר. היסטוריון ידוע ומוערך, יו טרבור-רופר, העניק להם גושפנקא. כיצד, אם כך, התאפשר הבזיון?

שני אנשי מפתח עמדו במרכז הפרשה. האחד הוא, כאמור, גרד היידמן, כתב צבאי לשעבר, שנמשך אל קסמם של עריצים (באוסף הפרטי שלו הציג בין השאר, תחתונים שלבש אידי אמין), והפך לאספן נלהב של פריטים נאצים. רכישתו הגדולה הראשונה היתה יאכטה שהיתה שייכת לגרינג, עליה אירח היידמן נאצים לשעבר, כולל אנשים ששהו עם היטלר בבונקר בימיו האחרונים. השני הוא קונרד קוּיָאוּ, שהציג עצמו בדרך כלל כקונרד פישר. פישר היה נוכל ובדאי, שמצא מכרה זהב בדמותם של הדיוטות ומומחים הלהוטים להניח ידם על כל מזכרת הקשורה בהיטלר. היתה לו יכולת לזייף בקלות כתבי יד, והיתה לו החוצפה להרחיב בשקרים את היקף עסקיו. האריס כותב על הצמד כי "בדמותו של קונרד פאול קויאו […] מצא גרד היידמן סוף סוף אדם בשיעור קומתו הוא: אדם שכשרונו בהמצאת סיפורים אינו נופל מנכונותו שלו להאמין בהם". פישר בדה סיפור לפיו אחיו, שהוא גנרל מזרח-גרמני, מחזיק ברשותו את יומניו של היטלר, אותם יש באפשרותו להגניב טיפין-טיפין למערב. תחילה דובר על עשרים ושבעה כרכים, אך עם הרווח בא התיאבון, ומספרם תפח לשישים, את כולם כתב פישר במו ידיו. פישר סיפק להיידמן פריטים נוספים פרי יצירתו: מכתבים שזייף, וציורים שהיטלר צייר לכאורה (באחד המקרים העתיק פישר ציור ידוע, ומכר אותו להיידמן כשהוא מלגלג על היטלר שיצר חיקוי). הוא אף הכין את הקרקע לזיופים נוספים, כשבתוך היומנים שתל רמזים על יצירות כתובות אחרות.

בדית היומנים ניזונה מארוע שהתרחש ימים ספורים לפני מותו של היטלר. מטוס ועליו מספר ארגזים שהוצאו מן הבונקר, התרסק ועלה באש סמוך לכפר באזור שאחר-כך נכלל בגרמניה המזרחית. כששמע היטלר על נפילת המטוס הגיב בסערת רגשות, משום שלדבריו הארגזים הכילו מסמכים יקרי ערך שנועדו לדורות הבאים. היידמן שמח להאמין שמסמכים אלה היו היומנים.

ההוצאה לאור, שבבעלותה היה העתון שטרן, החליטה להשקיע ביומנים. מכיוון שהיידמן סירב בתוקף להסגיר את זהות הספק, עברו כל התשלומים לפישר דרכו. השאלה אם היידמן הסתיר את זהותו של פישר כדי לא לסכן את "אחיו הגנרל" נותרה פתוחה, אבל ברור שהיה לו מניע נוסף לא לחשוף את פישר: כמחצית מן הכסף ששילמה ההוצאה לאור עברה ישירות לכיסו של היידמן. יצירת מגע בין ההוצאה לפישר היתה חושפת את הגניבה. היידמן, שהיה שקוע בחובות לפני פרשת היומנים, הפך לאדם עשיר מאוד. יחד עם זאת, ברור שלא רק הרווחה הכלכלית שזכה לה היתה התמריץ לפרשת היומנים. היידמן סבר באמת ובתמים שהמסמכים שסופקו לו אמיתיים. כתב של השטרן שעבד אתו אבחן, כי היידמן איבד כל פרספקטיבה ביקורתית במגעיו עם הנאצים לשעבר. אספן פריטים נאצים אמריקאי אמר עליו שהוא "מאוהב בהיטלר יותר מכל מי שהכרתי בחיי". היידמן, כאחוז דיבוק, עסק במקביל בנסיונות ליצור קשר עם מרטין בורמן, ונפל קורבן מרצון לנוכל נוסף, סוחר הנשק מרדר קלפר, שסיפק לו "הוכחות" לכך שבורמן אכן חי. את ירח הדבש שלו בילה היידמן עם כלתו בדרום-אמריקה, מחפש אחר מזכירו הכל-יכול של היטלר.

היידמן הוא אולי מקרה קיצוני, אך התשוקה לפריטים הקשורים להיטלר ולנאציזם לא היתה נחלתו בלבד. לדברי האריס, בשנה בה נכתב הספר היו למעלה מחמישים אלף אספנים פעילים של פריטים אלה, ומחזור שוק האספנות עמד על חמישים מליון דולר בשנה. חיפוש מהיר ברשת מעלה שהענין במזכרות נאציות לא שכך עם השנים, אלא צבר תאוצה. מייסדה של הוצאה לאור, שהתמחתה בספרים בנושאים נאצים אמר, "היטלר נמכר. נאצים נמכרים. צלבי קרס נמכרים היטב – והם נמכרים טוב יותר מיום ליום". האריס כותב על המשיכה האפלה אל היטלר, ועל הנסיונות הכושלים לפענח את מה שעבר במוחו.

כעשרים שנה לפני פרשת היומנים ארעה פרשה דומה, כשהתברר שהביוגרפיה של הווארד יוז זויפה. כששותפו של אירווינג הזייפן הביע באוזניו ספק אם יצליח להוליך שולל את ההוצאה לאור, אמר אירווינג: "בהתחלה הם רצו להאמין, ועכשו הם חייבים להאמין. הם רוצים להאמין מפני שזה הישג כה גדול בשבילם […] זה מוציא אותם מחיי היום-יום המשעממים לעולם אחר". דברים אלה נכונים גם במקרה של שטרן. הבעלים והעורכים רצו להאמין, וככל שגדלה השקעתם כן נאלצו להעמיק את אמונתם. התשוקה להשיג סקופ, והרווחים שהיו עתידים לצמוח ממנו, גברו על כל זהירות מתבקשת. לכן הסתפקו בבדיקה השוואתית של כתב היד (ובדיעבד התברר שההשוואה נערכה מול מסמכים שזויפו אף הם), ולא מסרו את היומנים למומחים לזיהוי פלילי. לכן הניח לעצמו בכיר בעתון להשתכנע במהימנות היומנים רק משום שתוכנם היה דל ומשעמם, ו"לא יכולתי להאמין שמישהו היה טורח לזייף משהו כל-כך בנאלי". לכן החליטו שאין צורך להניח להיסטוריונים לעיין בכתוב ביומנים ולחוות דעתם. וכך נפל בפח גם ההיסטוריון יו טרבור-רופר, שביסס את עמדתו החיובית על בדיקות שערכו אחרים (וחזר בו ביום הפרסום, אבל דבריו כבר הודפסו והופצו ברבים). כל הבדיקות האלמנטריות נערכו רק אחרי הפרסום הסנסציוני, והמפולת היתה מיידית וחד-משמעית.

בשולי הסיפור המרכזי מככבות שתי דמויות צבעוניות. רופרט מרדוק, איל העתונות, שרכש את זכויות הפרסום באנגליה, לא התרגש כשנודע שמדובר בזיוף. כספו הושב לו על פי תנאי החוזה, ותפוצת עיתונו עלתה. את כל המהומה פטר באמירה "אחרי ככלות הכל, אנחנו בעסקי הבידור". דייויד אירווינג, הסופר וההיסטוריון, שהואשם בהכחשת השואה, ניצל את ההזדמנות להשיג פרסום לעצמו, והיה הראשון שטען שהיומנים זויפו. בתוך מספר ימים, כשגילה שהוא עומד בלב הקונצנזוס, חזר לפוזת "הילד הרע" המועדפת עליו, ופסק שהיומנים אמיתיים.

רוברט האריס כתב ספר מותח, למרות שסופו ידוע כבר בתחילתו. הוא מכניס את הקורא לחדרי החדרים בהם התנהלו ישיבות סודיות, לעולמם של האספנים ושל הזייפנים, לפוליטיקה הפנימית של העתונאות. בקיאותו בפרטי הפרטים מרשימה, והוא מפיח בהיסטוריה רוח חיים. בשונה מ"מינכן" שלו, כאן הוא אינו תומך בסיפור העובדתי באמצעות דמויות בדויות, ובשונה מ"קצין ומרגל" הוא אינו נזקק לחבר מדמיונו שיחות בין גיבוריו. ההיסטוריה המרתקת עולה על כל דמיון.

Selling Hitler – Robert Harris

מחברות לספרות

1992 (1986)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

 

 

 

 

 

 

 

עמוד השער של שטרן