תגית: מחזיר אהבות קודמות

"מחזיר אהבות קודמות" הוא פסיפס של סיפורי חיים הנפגשים בבית תל אביבי אחד, כשחוטים סמויים פחות או יותר קושרים ביניהם. למרות הקירבה הפיזית והתנגשות הגורלות, המוטיב המרכזי הוא בדידות, כל איש לנפשו, בלי יכולת למצוא מסילות של ממש זה אל לבו של זה, לכונן קשר עמוק.

גבי, אשה צעירה, קושרת את גורלה בזה של גבר מבוגר ומסתורי, שאינו שש לספר על עצמו. הוא שוכר עבורם דירה, בה הם נפגשים כשהוא מתפנה לכך, ואוסר עליה ליצור כל קשר עם השכנים. נדמה שיש שם אהבה, אך הנסתר רב על הגלוי. מעבר לקיר גר אבירם, גבר בגיל העמידה שמעולם לא ידע אהבה, מאזין לגניחות ההנאה של גבי. אבירם הוא שותף בסוכנות שהשכירה את הדירה, הנפש היחידה הקרובה אליו היא של הכלב שחי אתו, והוא חולם על קשר עם השכנה המסוגרת. על דירת המרתף משתלט זוג שעושה בה ובחצר הבית כרצונו, ספק מכין דירה עבור הבת כדי שתוכל לעבור משכונת המצוקה שלהם לשכונה מבוססת יותר, ספק מבקש להשכיר אותה לזרים תמורת כסף. ראש ועד הבית, זקן חולה בשנות השמונים לחייו, מנסה להלחם בהם ומקבל משכניו, במקרה הטוב, תמיכה מן הפה ולחוץ. הקבלן, שמבצע את העבודות במרתף ובחצר, מנסה להתמודד עם בעיותיו של בנו שערק משירות צבאי והוא מבוקש על ידי המשטרה הצבאית. במקום אחר בעיר מתגורר זקן נכה, התלוי בלינדה, המטפלת הזרה שלו, וגם בחבר שלה שפולש בהדרגה אל הבית, ומוצא בהם משפחה למרות שאינו מבין את שפתם וכמעט אינו מדבר בעצמו (או אולי דווקא משום כך). אל אלה מצורפות דמויות לווין, כמו שותפו של אבירם והנשים שהוא שוכר למשרדם, ועדה, חברתה הקרובה היחידה של גבי.

בעיני, הזקן הנכה, שהקשר שלו לבנין קלוש משל האחרים, אבל דיירי הבנין ישפיעו מהותית על גורלו, מייצג בחוסר היכולת הקיצוני שלו לתקשר את התלישות שמאפיינת כל אחת מהדמויות. הוא, אגב, היחיד המוצג בספר בגוף ראשון, מדבר בלבו גם אם לא בפיו. הוא נאחז באשליית המשפחה שיש לו לכאורה עם המטפלת ובן זוגה, כפי שגבי נאחזת באשליית האהבה, אביו של החייל נאחז באשליית היכולת לשאת במכאוביו של הבן ולהביאם לידי פתרון, ראש וועד הבית נאחז באשליית הכוח שמעניק לו תפקידו ובאשליה על חיים של שכנות טובה ומכבדת, ואבירם נאחז באשליה שיוכל לצאת מתוך עורו ולהפוך לגבר שיכול למשוך נשים מסוגה של גבי. חוסר היכולת להשלים עם המציאות, שנובע ברובו מהעדר כמעט מוחלט של תקשורת פתוחה, לא יכול להוביל לאושר. רק לאסון.

כמו בספריו המוקדמים, ביניהם "אחרי החגים", וכמו בספריו המאוחרים, ביניהם "בדרך אל החתולים", יהושע קנז, מטובי סופרי ישראל, לדעתי, מתבונן במבט מפוכח וחומל על דמויות חריגות משהו, או כאלה שנקלעו לנסיבות קשות ומתקשות לפלס דרך מוצא. הוא מיטיב ללכוד במלים את הבדידות הקיומית, גם אם החיים מתנהלים בסביבה עירונית צפופה והומה אדם והתרחשויות. הסגירות של גיבוריו מכסה על הדחקה של סערות פנימיות, שאותן הוא מתאר במדויק, מוביל את הסיפורים השונים אל התפרצות בלתי נמנעת.

מומלץ בהחלט

עם עובד

1997