תגית: מטר

כותרת משנה: אמון, יושרה, אומץ וכבוד – הערכים ההכרחיים להצלחתם של מנהיגים

רוברט קאסלן, איש צבא במשך למעלה מארבעה עשורים, ומייקל מתיוז, חוקר ומרצה לפסיכולוגיה, חברו יחד לכתיבת הספר. הטיעון שאותו הם מעלים, ומגבים בדוגמאות, וגם בעצות ליישום, הוא שאופי הוא המרכיב החיוני ביותר באישיותו של מנהיג מוצלח ומצליח.

אופי, שהגדרתו חמקמקה מעט, הוא אוסף הערכים המוסריים המכתיבים את התנהגותו הכללית של האדם. הוא נבנה מחוזקותיו של האדם, וגם מחינוכו ומן הסביבה בה גדל. הוא אולי מובנה באישיות מלידה, אבל ניתן לבנות אותו ולחזק אותו. קאסלן, שחייו היו כרוכים בווסט פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, מציין כי מטרתה היא "להעניק חינוך, הכשרה והשראה למנהיגים בעלי אופי". אין די בכישורים טקטיים וכיוצא באלה כדי להנהיג חיילים. יש צורך באופי, והאקדמיה שוקדת על טיפוחו.

הכותבים מצביעים על עשרים וארבע חוזקות, המסווגות תחת שישה ערכים (טבלה למטה). הם מחלקים אותן לשלוש קטגוריות – חוזקות של הבטן, שנותנות כוח להתמודדות, של הראש, שמורות כיצד לעשות זאת בדרכים חכמות ויעילות, ושל הלב, שהופכות את החיים לראויים לחיות – ועוברים בזו אחר זו על כולן. לכל אדם יש חמש או שש חוזקות מאפיינות, אלה שקל לו במיוחד להשתמש בהן להשגת מטרות ולהתמודדות עם קשיים. בקישור הזה יכול כל אחד להרשם ולבדוק מהן חוזקותיו, וכיצד הן מפוזרות בין הערכים השונים. הם מתייחסים גם לחשיבות של האמון, שהוא הכוח המניע אנשים לפעולה, ומתעכבים על מרכיביו – יכולת, אופי ערכי, אכפתיות ותקשורת. בימים אלה של קיטוב, של עליית חשיבות הנראוּת על פני האמת, האמון נפגע קשות. הכותבים מאמינים שניתן לשקם אותו.

בשולי הדברים: כמו בספרי עיון אחרים, העוסקים בחברה של ימינו, גם כאן הכותבים מזהירים מפני ראית עולם חד צדדית, המושפעת מן העובדה שאתרי חדשות וגם בני אדם פרטיים נוטים יותר להפיץ את הרע ואת הסנסציוני, וארועים חיוביים, שמתרחשים ללא הרף, נדחקים הצדה ומוזכרים פחות. כדאי לזכור זאת.

רובו של הספר מוקדש לדוגמאות צבאיות, הן מחיי הצוערים בווסט פוינט והן משדה הקרב, בעיקר בעירק. ביניהן משובצות גם דילמות אזרחיות, כמו תרבות ארגונית, תהליך בחירת עובדים ועוד. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מתמהיל מאוזן יותר, שכן יש להניח שמרבית הקוראים אינם עתידים לבחור בקריירה צבאית, ולכן היו מעדיפים דוגמאות ועצות בנושאים שאיתם יש סיכוי שיתבקשו להתמודד. נדמה כי הכותבים שכחו כי אינם מרצים לצוערי ווסט פוינט, ואודה כי מכיוון שאיני קהל שבוי כמו הצוערים, דילגתי פה ושם על התיאורים הצבאיים הארוכים מאוד, וליקטתי טיפים שעניינו אותי יותר.

לקריאת פרק ראשון

The Character Edge – Robert L. Caslen and Michael D. Matthews

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: איך נאבקו מאפיונרים יהודים בנאצים באמריקה בזמן מלחמת העולם השניה

השופט היהודי-אמריקאי נתן פרלמן היה מודאג. אל האנטישמיות ה"רגילה" ששררה בחברה האמריקאית, נוספה בשנות ה-30 שנאה מבית מדרשו של היטלר. המנהיג הגרמני דיבר במפורש כבר ב-1933 על ערעור המורל האמריקאי כדי לאפשר השתלטות גרמנית על ארצות הברית, והיו מי ששמעו לו. כפי שמייקל בנסון מציין ביושר, היה מדובר במיעוט מבין הגרמנים-אמריקאים, אך המיעוט הזה היה קולני, קנאי ונוטף שנאה תוך שימוש בטרמינולוגיה נאצית ובהפצת קונספירציות. ברחבי ארצות הברית התקיימו מאז השפל הגדול כמאה ארגונים ברוח זו, ושני הבולטים שבהם, שאליהם מתייחס הספר, היו הבונד הגרמני אמריקאי, שהציג מצג שווא של פטריוטיות אמריקאית ושקד על חינוך דור העתיד, והלגיון הכסוף. הארגונים הללו פעלו באין מפריע, מוגנים על ידי חופש הדיבור.

לשופט פרלמן לא היתה דרך חוקית לבלום את הנאצים הללו, אבל הוא סירב להניח להם לשגשג, ומצא נתיב עוקף חוק. אחת המאפיות החזקות בארצות הברית היתה יהודית, ופרלמן גייס אותה לפעולה. הראשון שאליו פנה היה מאיר לנסקי, שהחל את דרכו בהברחת משקאות בתקופת היובש, והיה בהמשך לאחד מראשי הפשע הדומיננטים. פרלמן ביקש מלנסקי לגייס בריונים לשבש באלימות מפגשים נאצים. "הם צריכים לדעת שלהיות נאצי זה מסוכן", אמר ללנסקי, והציב תנאי אחד – בלי הרוגים. בהתחשב ברוצחים קרי המזג עד פסיכופתים שגויסו למשימה, העובדה שהפעילות של הגנגסטרים של לנסקי בניו-יורק, וגם של קבוצות נוספות שגויסו בהמשך בערים אחרות, הסתכמה בפציעות בלבד, מפתיעה.

לפני שמגנים את השופט על הבחירה לחבור אל המאפיה, כדאי לזכור שעם פרוץ מלחמת העולם פנה אל לנסקי מודיעין הצי בבקשת סיוע, ואחר-כך פנו אליו גם אנשי ההגנה, להם עזר להבריח נשק לארץ ולמנוע משלוחי נשק לארצות ערב.

הגנגסטרים (לנסקי נעלב כשכונה בתואר זה) מכסחי הנאצים פעלו ברחבי ארצות הברית בשיטות שונות. לפעמים פעלו באופן עצמאי, לפעמים שיתפו פעולה עם המנהיגים הלגיטימיים של הקהילות היהודיות. בשיקגו חדר העיתונאי הֶרְבּ ברין, בעל המראה הארי, אל הבונד, והדליף למפעיליו פרטים על אספות מתוכננות. בניו ג'רזי הדליפו את המידע שוטרים, שבאווירת השחיתות הכללית היו נתונים למרותו של המאפיונר אבנר "לונגי" צווילמן, שגם הוא קיבל פניה מפרלמן. בקליבלנד, אוהיו, נכנסו הגנגסטרים לפעולה כשהחרם על עסקים בבעלות נאצים, שארגנה 'הליגה לזכויות אדם נגד נאציזם' בראשות אבא הלל סילבר, כבר היה בעיצומו. בלוס אנג'לס החלו לפעול במקביל לפעילותו של עורך הדין ליאון לורנס לואיס, שהמרגלים שלו הצליחו לסכסך בין שלושת המנהיגים הנאצים המקומיים, וחשפו מזימות לבצע לינץ' ביהודים מרכזיים בהוליווד. הגנגסטרים פעלו גם בסיאטל, במינסוטה, בניוארק ועוד. בכל אחד מהמקומות שיבשו באלימות כנסים נאצים, היכו נמרצות פעילים גרמנים, פגעו בעסקיהם, וזרעו פחד. ב-1939, כשאספות נאציות נתקלו בכל מקום בהפגנות נגד על ידי אזרחים מן השורה, חזרו הגנגסטרים לשגרה.

אין לזלזל בהיקף הפעילות הנמרצת הזו ובהשפעתה על ההתארגנות הנאצית בארצות הברית, אבל היא לא באמת הצליחה לעצור את הארגונים הללו. הסוף לפעילות הנאצית הגיע אחרי פרל הרבור והצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. הנאצים אולי לא שינו את דיעותיהם, אבל הפסיקו להשמיע אותן בפומבי. בסופו של דבר, מה שבאמת הרס אותם היו גילויים בדבר פדופיליה ומעילות, והעמדתם לדין של כמה מראשי הארגונים.

מייקל בנסון ביסס את ספרו על מחקר מקיף ועל מספר גדול של מקורות, המצויינים בסיום, אבל הספר אינו נושא אופי דוקומנטרי-עיוני. למעשה, סגנונו הוא כשל קומיקס מילולי. הנה תיאור לדוגמא של מתקפה על אספה נאצית: "עצמות נשברו, קרקפות קולפו. צעקות הכאב של הנאצים נשמעו כמו שירתם מלפני כמה שניות, אם כי כמה מהבריטונים הפכו לסופרן. הנאצים החליקו בדם שנשפך על הרצפה והתגלגלו במדרגות. שורות של יהודים קשוחים נמתחו מחוץ לדלת הקדמית ולאורך הרחוב. חלק מהגרמנים ניסו להשיב מלחמה, אבל הם היו שיכורים, והמתאגרפים היהודים חמקו בקלות מאגרופיהם". לא במקרה הספר נפתח בתיאור תמונת השער של הקומיקס קפטן אמריקה #1, בה נראה גיבור העל חובט באגרופו בפרצופו של היטלר. בנסון מתאר ללא כחל ושרק את אישיותם הבעייתית של הגנגסטרים, ואת פעילותם הפלילית מעוררת החלחלה, אבל בספר הזה, באותו פרק זמן, הם חד-משמעית הטובים, הניצבים כגיבורים מול הרעים האולטימטיביים. בנסון הוגן – הוא מזכיר גם איגודים גרמניים אנטי-נאצים – אבל אין לו שום כוונה להתייפייף, להבין, לחקור מניעים, להיות אובייקטיבי. כך, לדוגמא, הוא מתאר את האנטישמיות שרווחה בשיקגו בסוף שנות השלושים: זו "לא הוגבלה רק לעלבונות ברחוב או להכרזות הגסות של אנשים צרי אופק אכולי שנאה. שיח של שנאה עמד באוויר, נישא על גלי האתר ובקע מכל רדיו בעיר. אחד מפולטי תשפוכת הביבים היה כומר קתולי ושמו האב צ'רלס אדוארד קוגלין". בלי אבל ובלי אולי.

כאמור, אחרי מספר חודשי פעילות שבו המאפיונרים לשגרה. לקראת סיום בנסון מתאר מה עלה בגורלם של האנשים שהוזכרו בספר משני הצדדים. כצפוי, יש שם הרבה מאסרים, הוצאות להורג על כסא חשמלי ועוד מקרי מוות בלתי טבעיים. ויש גם סיפור מפתיע על ג'ק רובי, האיש שרצח את רוצחו של קנדי, ומסתבר שלפני שקיצר את שמו מג'ייקוב רובינשטיין לג'ק רובי היה ידוע כ"ספרקי", אחד מראשי המכסחים בשיקגו.

"גנגסטרים נגד נאצים" מתאר באופן מרתק פרשה כמעט בלתי ידועה. מייקל בנסון בחר במתכוון לספר בסגנון קליל, כשהוא משמר את עגת גיבוריו, שאותה תרגמה היטב דפנה לוי, מבלי לוותר על פרטי הפרטים של ההתרחשויות. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

Gangsters vs. Nazis – Michael Benson

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

בחורף הקר של 1988 מצאו הספרניות בספריה הציבורית של העיירה ספנסר שבאיווה חתלתול בתיבת ההחזרות. בטמפרטורה של מינוס עשר מעלות הוא התכווץ קפוא בין הספרים, כפות רגליו סובלות מכוויות קור, ויילל חרש. הספרניות הרחומות, בראשות המנהלת ויקי מיירון, הצליחו להשיב אותו לאיתנו, ומכיוון שכבש את לבן ביקשו לתת לו בית בספריה. הן נתקלו בהתנגדויות שונות, של חבר המנהלים, של אנשים שלא חבבו את הרעיון לקרוא בחברתו של חתול, של הורים מודאגים לילדים אלרגיים. אבל דיואי, כפי שכונה על שם שיטת התיוק, היה לבן-בית (יש שיאמרו, לבעל-בית), לסמלה של הספריה, ובמידה מסוימת גם לסמלה של ספנסר, ובמשך תשע-עשרה שנות חייו היה לחלק בלתי נפרד משתיהן. החתול, ששמו המלא היה Dewey Readmore Books, ובתרגומו העברי דיואי חתול-ספרים, היה מוכר הרחק מגבולות העיירה, ולאחר מותו אפרו נקבר בחצרה, ופסל לזכרו הוצב בה.

ויקי מיירון, מנהלת הספריה שכתבה את הספר, מייחסת לדיואי, מעבר לחמידות ולמתיקות, גם אינטליגנציה רגשית, רגישות יוצאת דופן לסבלות הזולת, שעון פנימי מדויק, הבנה של בני האדם עם מלים ובלעדיהן, נאמנות בלתי מתפשרת, יכולת לתקשר, ונכונות סבלנית לשתף פעולה. היא מספרת, בין השאר, על המאמצים שעשה מדי ערב למנוע ממנה לצאת הביתה ועל התיצבותו מדי בוקר ליד הדלת לקבל את פניה, על ילדה משותקת ומנותקת שצחקה לראשונה בזכותו, על אנשים שנסעו שעות כדי לראות אותו והתאהבו, על דרכו לחלק את אהבתו לכל, ועוד. לדבריה, דיואי חולל מהפך בספריה, והיא הפכה למקום שאנשים באים אליו לא רק כדי להסתגר כל אחד עם ספריו אלא כדי לשוחח עם אחרים. בתחילת 1988 היתה העיירה ספנסר, שבלב המרחב החקלאי של איווה, שרויה במשבר כלכלי, ודיואי סיפק נחמה. "הוא היה הרבה יותר מהסחת דעת. סיפורו של דיואי השיק לסיפורם של אנשי ספנסר. הזדהינו אתו. האם לא כולנו נזרקנו לתוך תיבת ההחזרות של הספריה על ידי הבנקים? על ידי כוחות כלכליים זרים? על ידי אמריקה כולה, שתושביה אכלו את האוכל שלנו אבל לא התעניינו באנשים שגידלו אותו?". שלא במישרין דיואי גם תרם להתפתחותה של העיירה. ספנסר, אחת מני עיירות קטנות ושכוחות בלב שדות התירס האינסופיים, זכתה לתשומת לב בזכות דיואי, שהתפרסם מאוד אחרי שתמונתו זכתה בתחרות צילומים, וכשמשקיעים חיפשו מקום לפתוח בו עסק, שמה של ספנסר עלה באופן טבעי בזכותו.

סיפורו של דיואי הזכיר לי את זה של אוסקר, החתול בבית האבות הסיעודי מן הספר "ביקור חולים עם אוסקר" (אף הוא בהוצאת מטר ובתרגומה של אליענה אלמוג). גם אוסקר, כך על פי ד"ר דייויד דוזה שכתב עליו, גילה רגישות מיוחדת כלפי בני האדם וידע להציע נחמה.

הסופרת נהגה בתבונה כשלא הצטמצמה לסיפורו של החתול בלבד. היא מספרת על מדינת איווה, על העיירה שבה נולדה וגדלה, על אורח החיים החקלאי ועל זה שבעיירות, ומתארת את השינויים שהאזור עבר עם השנים. היא מספרת גם את הסיפור האישי של משפחתה הגדולה, כולל המאבקים האישיים הרבים שחוותה, ומרחיבה גם על עבודתה בספריה. בסופו של דבר הכל מתנקז אמנם אל דיואי, אבל ההרחבות מעניקות מבט מעניין על הסביבה ועל התקופה.

חיות מחמד הן לא בנות בית אצלי. אני מעדיפה לעקוב אחרי בעלי חיים בטבע, ובכל זאת האהבה וההתלהבות של הכותבת מדבקות, ונהניתי לקרוא את הספר.

Dewey – Vicki Myron

מטר

2008 (2008)

תרגום מאנגלית: אליענה אלמוג

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של הגלקסיה שלנו

האסטרונומית ד"ר מויה מקטיר, שעוסקת רבות גם בהנגשת המדע לציבור הרחב, מספרת בספרה הראשון על הגלקסיה שבתוכה אנו מתגוררים. כפי שמודיעה כותרת המשנה, מדובר באוטוביוגרפיה, והגלקסיה מקבלת כאן את רשות הדיבור.

כפי שהגלקסיה מודיעה כבר בתחילה, היא, הגדולה והעתיקה, יודעת הכל, ואנחנו, בני האדם הקטנים והחדשים יחסית, לא ממש. אני, כמובן, מודעת לכך שהיהירות והאגו הגדול של הישות הגלקסית הם אמצעי ספרותי, אבל תהיתי תחילה על הבחירה "שלה" לפצוח דווקא בהשפלה – "למה לי לטרוח להקשיב לכם, כשאני יודעת שממילא תטעו?" – שהיא בלתי נעימה גם אם הדוברת בדויה. אבל ה"עלבון" התפוגג מהר. דווקא משום שהגלקסיה מכירה במגבלות הידע האנושי, היא טורחת מאוד לפשט את הסבריה, זורקת פה ושם מחמאה על הישגי המדענים – בזכות החקרנות האנושית, כך היא אומרת, היא חשה מעט כבוד כלפינו – ודי מהר מצליחה להפוך "אנושית" ומתחבבת, ופה ושם גם מצחיקה. מתוך המכלול יוצא הדופן הזה מתגבש הסיפור המלא מן הדקות הראשונות שאחרי המפץ הגדול, ועד התסריטים האפשריים לעתידו של היקום.

שביל החלב פותחת במיתוסים הכרוכים בה, ממשיכה בתיאור היווצרותה, מספרת על עבודתה ביצירת כוכבים ועל התמודדותה עם גלקסיות אחרות, ומתייחסת גם למותה העתידי. כל אחד מפרקי הספר משלב באופן מעניין בין הצד ה"אנושי" של הגלקסיה – החור השחור שבמרכזה כדכאון, ההתקרבות האיטית לאנדרומדה כהתאהבות וחיזור, תקופה סוערת של יצירת כוכבים רבים כאפיזודה מאנית, אם לציין מספר דוגמאות – להיבטים האסטרופיזיקלים. בין השאר היא מתארת את אופן התגבשותן של גלקסיות, את השיטות למדידת מרחקים אסטרונומיים, את הדרכים בהן מתגלות פלנטות, את אפשרות קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ, את החומר האפל ומשמעותו, ועוד. "זה לא כל כך מסובך אם נפטרים מכל המתמטיקה שהמצאתם כדי להסביר את זה", היא טוענת, ואם כי פה ושם זה נותר מסובך, היא – הגלקסיה והסופרת – בהחלט מצליחה להנהיר מושגים רבים ולהסביר תהליכים בבהירות.

כמה וכמה מדענים נזכרים בספר, ביניהן שלוש נשים – הנרייטה ליוויט שסיפקה אמת מידה למדידת מרחקים ביקום, ורה רובין שתרמה בין השאר לגילוי החומר האפל, וננסי גרייס רומן שמילאה תפקיד מפתח בפיתוח טלסקופ החלל האבל. שלושתן קידמו משמעותית את ההבנה האסטרונומית למרות המגבלות שניצבו בפניהן, אם משום שנשים לא התקבלו ללימודים (אוניברסיטת פרינסטון, לדוגמא, לא אפשרה לנשים ללמוד אסטרונומיה עד שנת 1975…), או משום שנמנעה מהן קביעות במשרה מחקרית. משמח לדעת שדברים השתנו, ושמכשולים מעין אלה אינם מוזכרים בסיפור חייה של ג'יל טרטר, המנהלת לשעבר של פרויקט סט"י, שעליה הגלקסיה אומרת כי היא "אחת מבני האדם המעטים שיש לי כבוד רב כלפיהם".

לקראת סיום מבטיחה הגלקסיה שיש עוד הרבה לגלות, ומעלה כמה הצעות מחקר, תוך שהיא נערכת להתרווח ולצפות במאמציהם של בני האדם ללמוד ולהרחיב את גבולות הידע.

את הספר מלווים איורים מעלי חיוך מאת אנמארי סלאי. עדי מרקוזה הס תרגמה יפה והוסיפה מספר הערות מועילות.

מרחיב אופקים, מהנה ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

The Milky Way – Moiya McTier

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה הס

כותרת משנה: איך הוא שולט בנו וכיצד נביס אותו?

מצבים שליליים משפיעים על רגשותינו ועל מחשבותינו במידה רבה יותר ממצבים חיוביים. זהו אפקט השליליות, כפי שתיאר אותו הפסיכולוג החברתי רוי באומייסטר.יחד עם העיתונאי ג'ון טירני הוא מסביר בספר זה ממה נובע האפקט, כיצד הוא בא לידי ביטוי, ואיך אפשר לרסן אותו.

חלקיו הראשונים של הספר עוררו בי התנגדות, בגלל קביעות נחרצות מדי (שאחרות מסוגן הופיעו גם בהמשך), ובגלל היומרה לכמת דברים שאינם ניתנים לכימות. לדוגמא, לקבוע שאפקט השליליות מסביר מלחמות זו הפשטה כל-כך מרחיקת לכת עד שאין בה ממש. להגיע מהיעדרה של מילה הופכית לרוצח למסקנה שלפעמים הרע חזק עד כדי כך שאנשים אפילו לא מנסים למצוא את ניגודו הטוב, זו קפיצה גדולה מדי. כך גם המשפט "המוח ממש נהיה עיוור לטוּב" שמסתמך על ניסוי לא משכנע. לפי כלל הארבעה שניסחו הכותבים, כדי לגבור על דבר רע אחד נחוצים ארבעה דברים טובים. נובע מכאן משקל שווה לכל אחד מן החמישה, אבל איך בדיוק, או אפילו בערך, נקבע משקל כזה?

הכוונה ברורה: יש להיות מודעים לעוצמת ההשפעה של ארועים שליליים, ולאזן אותם במחשבה עם מניית ארועים חיוביים. לא להתפס למשהו רע שקרה במהלך היום ולאפשר לו לצבוע את החיים בשחור, אלא לתת את הדעת על דברים טובים שארעו באותו היום ולאפשר להם להוסיף צבע שמח. לפעמים זה קשה, לפעמים הרע רע ממש, אבל בחיי השגרה האיזון אפשרי. הכנסתם של כל הארועים לתוך סד של מדידה מיותרת בעיני.

מצאתי בספר כמה פרקים מעניינים, ביניהם זה שעוסק בכוחם של עונשים. מסתבר שיש יחס הופכי בין אמונה בגיהינום או בגן עדן לרמת הפשיעה. הכותבים מצטטים את המשפט "אלים חסרי רחמים עושים בני אדם טובים", שמצביע על העובדה שכשאדם מאמין בקיומו של גיהינום יש סיכוי נמוך יותר שיפשע בהשוואה למי שמאמין בגן עדן. כלומר, הפחד מעונש הוא גורם מרתיע, והבטחה לגמול אינה מהווה פיתוי.

עוד בעניין עונשים, הכותבים טוענים שהתעלמות מערכם של עונשים יש בה תוצאות הרסניות עבור תלמידים רבים. הם אינם ממליצים, כמובן, לחזור אל שיטת העונשים הדרקונית של פעם, אלא להשתמש בתבונה ובמתינות הן בעונש והן בתגמול, ולא להסתפק בתגמולים בלבד.  יתרה מזו: "זה אחד היתרונות שיש לעונשים: הם כל כך חזקים שלעתים קרובות כלל אין צורך להשתמש בהם. פרסים צריך לחלק באופן בלתי פוסק, אבל לעצם האיום בעונש יכולות להיות תוצאות שלא מתפוגגות במהרה".

בפרק אחר הם עוסקים בתופעת פוליאנה, וטוענים כי "הפוליאניזם אוניברסלי בקרב בני אדם". לא לגמרי הבנתי כיצד הם מיישבים את הקביעה הזו עם אפקט השליליות, אלא אם כן מתייחסים לפוליאנה כאל מנגנון מפצה ומתקן. "הרע תמיד משפיע עלינו בעוצמה רבה יותר מאשר הטוב, אבל פיתחנו גרסאות מודעוֹת ובלתי מודעוֹת של "משחק השמחה" כדי לעמעם את הכאב". בהקשר זה הם מתייחסים אל המדיה החברתית, וכותבים את הדברים המפתיעים הבאים, העומדים בסתירה לכל מה שנהוג לומר בגנותה:

"חוקרים דיווחו שלמשתמשי מדיה חברתית יש דווקא קשרים אישיים קרובים יותר מאשר למשתמשי אינטרנט אחרים, שרבים נהנים מיתרונות פסיכולוגיים, וששימוש מוגבר במדיה החברתית אינו מוביל ליותר דיכאון, או לבעיות פסיכולוגיות והתנהגותיות אחרות".

"המסקנה היא לא שכדאי להימנע מהמדיה החברתית אלא שצריך להשתמש בה בחוכמה. אנשים שמפרסמים מסרים חיוביים יותר נחשבים למושכים יותר, אנשים גומלים להם ביותר תמיכה חברתית, וכתוצאה מכך הרגשתם טובה יותר. לעומתם, אלה שמפרסמים מסרים מדכדכים מקבלים פחות עידוד ועלולים בסופו של דבר להרגיש רע יותר".

מסתבר, כך לדבריהם, שלמרות שאנו נמשכים אל השלילי ומעניקים לו משנה חשיבות ועוצמה, ולמרות שהרע מושך תשומת לב רבה יחסית לטוב, אנשים משתפים יותר תמונות חביבות של פלאי טבע מאשר תמונות קשות של מעשי טבח.

עוד בענין פיצוי ותיקון, הנה נתון מעניין. יותר מ-60% מהאנשים שעברו טראומה צומחים ממנה ולא חווים דחק פוסט טראומתי.

למה אנחנו נוטים להיות כל כך פסימיים בקשר לשאלות קיומיות? "החזון הקודר של עולם בהידרדרות נראה לנו נכון אינטואיטיבית מפני שאנו מגיבים בעוצמה יתרה לאירועים שליליים, אך מסתכלים על ההיסטוריה מבעד למשקפיים שונים". אנחנו מוצפים חדשות רעות, כי תקשורת המונים, בשונה ממדיה חברתית, מתחרה על תשומת לב לצורכי רווח, ולהוטה להפיץ ידיעות שמושכות קוראים ותגובות מעוררות. הכותבים ממליצים על "דיאטה דלת רע", באותו אופן בו אנו מנסים להסתגל לדיאטה דלת ג'אנק פוד. "אי־אפשר למנוע ממחרחרי פחדים מקצועיים לעשות את עבודתם, ואי־אפשר למנוע מהמסרים שלהם לעורר את החלקים העתיקים של המוח. אבל אין שום חובה לצפות בהם".

אלה הן רק כמה דוגמאות לנושאי הספר. לטעמי, הוא דברני יותר מדי, מנסה לשכנע במקום שאין צורך בשכנוע, ומרבה לעייפה בסיפורים להמחשה. היה לי קשה לדוג את דברי הערך, ויש בו כאלה, מתוך ים המלל.

בשולי הדברים, לידיעת כותבי סקירות וביקורות המחפשים את הערכת הקוראים, הנה תוצאות מחקר שבדק יחס של קוראים לביקורות: "אנשים שראו את הגרסה השלילית של הביקורת העריכו שהמבקר אינטליגנטי הרבה יותר מאלה שקראו את הביקורת החיובית. המבקר השלילי קיבל ניקוד נמוך יותר בהתייחס לנדיבותו, להגינותו ולחביבותו, אך מומחיותו הספרותית הוערכה כרבה יותר"...

לקריאת פרק ראשון

The Power of Bad – John Tierney and Roy F. Baumeister

מטר

2024 (2019)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

ויקטוריה שהואשמה ברצח הגיעה ב-11 בספטמבר 2001 אל משרדו של עורך הדין שלה במגדל הצפוני במרכז הסחר העולמי. בעוד הוא מתאר באוזניה את התהליך המשפטי, ומפציר בה לגייס כסף לשחרור בערבות, ארעה ההתנגשות של המטוס בבנין. עורך הדין הצליח לפלס דרך במורד המדרגות ולהנצל. הלקוחה שלו נעלמה. עשרים שנים אחר-כך, בהליך מדעי מורכב, מצליחים לחלץ ד.נ.א מרסיס מגופה, ולהכריז עליה סופית כהרוגה.

אייברי, מגישת תכנית טלויזיה פופולרית, מתכננת פרק לציון יום השנה לאסון, ומגיעה לניו-יורק ללמוד על הזיהוי המאוחר. הגילוי שמדובר באשה עם סיפור מעניין מגלגל את אייברי לחקירה נמרצת. מסייע לה מי שהיה החוקר המופקד על איסוף הראיות אחרי הרצח, שפרש בינתים ונקרא לשוב כדי לעבוד עם אייברי.

לכולם יש מניעים נסתרים, סודות, אינטרסים מתנגשים. בריתות נוצרות ומופרות, נאמנויות מתחלפות, אהבה בלתי צפויה משגשגת, ותעלומות ישנות נחפרות לעומק ומפוענחות, או שלא.

"כעבור עשרים שנה" הוא ספר שבלוני למדי, וסובל מנטיה מעיקה של הסופר לחזור על עצמו ולהאכיל את הקורא בכפית. מרבית התגליות צפויות, ואולי לכן בעמודים האחרונים צצה לה תפנית, בלתי משכנעת לדעתי, אם כי יש בה שנינות אירונית. לא קראתי את ספריו הקודמים של צ'רלי דונלי שתורגמו, אך ראיתי שזכו לביקורות חיוביות. מתיאורם של הספרים ההם אני מניחה שמי שאהב אותם יאהב גם את זה. אני לא התרשמתי ממנו.

Twenty Years Later – Charlie Donlea

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: יסמין קלין

שייע גלר היה גבר צעיר, בראשית שנות העשרים לחייו, כששוחרר ממחנה ריכוז, ומצא עצמו לבדו בעולם. כששהה במחנה הבראה שניהלו המשחררים, ושאל את נפשו למות, התמזל מזלו וניצול אחר פרש עליו את חסותו, הצליח להפיג מעט את דכאונו, וכשעלו לארץ שיכן אותו בבית הוריו בירושלים. למרות תשומת הלב והחיבה שהורעפו עליו, שייע לא הצליח למצוא לעצמו מקום, עד שנסע באקראי לחוף הים של תל-אביב, ושם, כפי שאמר שנים אחר-כך, חש כי "הים זה כמו חיבוק, כמו חיבוק של אבא ואמא ואלוהים ביחד". מיטיביו הירושלמים הצטערו להפרד ממנו, אך לא עמדו בדרכו. יתרה מזו, הם מסרו בידיו ספר יקר ערך, שהיה הן סמל לתמיכתם והן רשת בטחון כלכלית לשעת הצורך.

בתל-אביב קשר שייע את חייו באלה של נוּשָה, ניצולת שואה שנפלה יחד עם אחותה התאומה לידיו של מנגלה. נושה לעולם לא תוכל ללדת, והיא נוצרת סודות שאינה מוכנה לשתף בהם אפילו את שייע, אבל למרות עברם השב בלילות לבעת אותם, שני האנשים המצולקים והמיוסרים הללו מנהלים זוגיות קרובה ואוהבת. שייע הפך עם השנים לאינסטלטור, נושה מרוצה מהבחירה להיות עקרת-בית. "אתה ואשתך זוג לדוגמה", אומרים להם אנשי שכונתם. "אפשר רק לקנא כשרואים זוג מושלם כמוכם".  

עלילת הספר מתרחשת בעשרים השנים שאחרי המלחמה, ויוצרת פסיפס אנושי המחייה את תל-אביב של אותה תקופה באזור שסביב הנמל. נושה ממלצ'ט 9 ושייע משינקין 24 עוברים אחרי נישואיהם לרחוב קטן בצפון רחוב בן-יהודה. תשעה הדיירים בבית הגיעו ממקומות שונים, ביניהם זוג מרומניה, אשה מהונגריה, מרים משקולות ערבי הומו מיפו, ועוד. אליהם מצטרפים תושבים ברחובות הסמוכים, בהם צעירה שנטשה את החיים במאה שערים, הולנדי נוצרי שנפשו נקשרה בארץ, סֵפָּר שמפליג בסיפורים, ילד שכובש את לבה של נושה, ואחרים. עם אחדים נרקמת חברות אמיצה לכל החיים, עם אחרים לומדים להסתדר. הספר שופע אזכורים של מקומות שהיו ושל ארועים שארעו, ארועים היסטוריים גדולים כמו החלטת כ"ט בנובמבר ומקומיים כמו חנוכת מלון הילטון, הקמת מבנים מונומנטליים כמו גני התערוכה וצנועים כמו הצריף של אביגדור שלידו נעצרו אנשים כדי לשמוע "בחור גבוה ורזה, שהיה לו קול נהדר. קול של קטיפה, כמו שאומרים".

הערה אגבית באשר ליום הולדתו של ההולנדי פותחת את סגור לבה של נושה. למעלה מחמש-עשרה שנים אחרי חתונתם, היא מספרת לשייע את הסוד שמעיק עליה, שאותו לא חלקה עם איש, והגילוי מערער אותו. באותה נשימה היא מתוודה על מעשה שעשתה לאחרונה, וכמעט מביאה את הקץ על נישואיהם. בני הזוג יצטרכו, אם ירצו בכך, למצוא את הדרך לאחות את הקרע. האם ירצו ויצליחו?

אסתי קון כותבת נהדר. כוחה גדול בפרטים קטנים המצטרפים לשלם, ובמבט חומל ואופטימי למרות המכאובים. אמנם הספר מתנקז בסופו של דבר אל דרמה, אך ברובו הוא מתנהל בניחותא, ועלילתו ניזונה מסיפורים נפרדים הנרקמים אל תוך חייהם של בני הזוג. הנינוחות הסבלנית הזו מאפשרת היכרות קרובה עם הבריות, יסוריהם ושמחותיהם הם יסורינו ושמחותינו, והספר פועם חיים.

מומלץ בהחלט.

מטר

2009

אמט בן השמונה-עשרה שוחרר ממוסד ענישה לנוער עבריין בשל מותו של אביו, למרות שלא סיים לרצות את עונשו בגין הריגה בשוגג. אמו נטשה את המשפחה שנים רבות קודם לכן, ובבית בנברסקה נותר אחיו בן השמונה, בילי. כדי שאמט יוכל לקבל על עצמו את האחריות על אחיו הוחלט לשחררו. בתא המטען של הרכב שהוביל אותו הביתה תפסו טרמפ שני נוסעים סמויים, וולי ודאצ'ס, שהחליטו לשחרר את עצמם מן המוסד. אביהם של אמט ובילי, שהיה חוואי כושל, הותיר את בניו כמעט בחוסר כל. את הבית ואת הרכוש כולו הבנק מתכנן לעקל, ולבנים נותרו רק מכוניתו של אמט ומעטפה ובה מעט כסף שהאב העלים מן הנושים לטובת הבנים. לאמט יש תכנית סדורה: הוא רוצה לקחת את אחיו לטקסס, ולנסות להרוויח משיפוץ בתים ומכירתם. לבילי יש תכנית שונה: בהסתמך על גלויות שמצא בין המסמכים של אביו הוא מאמין שאמם מצפה להם בסן-פרנסיסקו, והוא רוצה להגיע לשם בנסיעה על כביש לינקולן, החוצה את ארצות-הברית לרוחבה. וולי, היחיד מביניהם שבא מבית עשיר, מציע לנסוע לניו-יורק כדי לשים יד על סכום נכבד שנשמר עבורו, והוא מוכן לחלוק אותו עם חבריו. דאצ'ס, הפרוע והבלתי צפוי ביותר בין הנערים, מושך אף הוא מזרחה. אמט משתכנע שסן פרנסיסקו יכולה להתאים לתכניותיו ממש כמו טקסס, והארבעה יוצאים יחד מתוך כוונה להתפצל בתוך זמן קצר לכיוונים שונים. כך נפתח מסע בן עשרה ימים, שהוא רב תהפוכות, שום דבר בו אינו קורה כמתוכנן, וגחמות ורצונות נסתרים מטלטלים אותו מתפנית בלתי צפויה אחת אל זו שאחריה.

הסופר מעמיד בעלילה שני צמדים שונים זה מזה אך משקפים זה את זה במידה מסוימת. אמט הוא הדמות הדומיננטית בצמד האחר מתוקף גילו ומעמדו כאח בכור. הוא מצפוני, ממוקד מטרה, אבל נאבק לשלוט בזעם שמאיים לקבל ביטוי אלים. בילי, שהוא ילד אינטליגנטי הרבה מכפי גילו, היה מתואר כמי שמצוי על הרצף האוטיסטי, אילו היתה העלילה ממוקמת בימינו אלה (היא מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת). הוא מקבל דברים כפשוטם, דבק באדיקות בכללים, צמוד כל הזמן לתיק שמכיל את כל מה שחשוב לו, חולמני ובעל עולם פנימי פרטי מורכב. בצמד השני המוביל הוא דאצ'ס. חבר מתאר אותו כנאמן, אבל גם ככזה שרואה רק את מה שנמצא ממש מולו ומתעלם מכל השאר, מה שמוביל להתנהגות פזיזה ופוגענית. הוא עשוי לגנוב מחברים, אבל בו זמנית גם לשנן היטב את החוב שהוא חב לחברים שנפגעו מתוך כוונה לפרוע אותו. וולי הוא טיפוס חרדתי, תלותי באחרים ותלותי בתרופות, נדמה שהוא נגרר אחרי דאצ'ס, אבל גם הוא מתנהל בעולמו הפנימי, ומביא רק מקצתו לביטוי על פני השטח.

דרך דמויותיהם של הארבעה, ושל דמויות נוספות שנקרות בדרכם, הסופר עוסק בשאלות של צדק ושל מחילה, בספרות ובהיסטוריה, באמונה, באחריות, באמריקאיות, בפילוסופיה ועוד. היחסים המורכבים של אבות ובנים בפרט ושל משפחות בכלל הם נושא מרכזי בספר. אמם של אמט ובילי סבלה מדכאון, והוא שכנראה גרם לה לנטוש את בניה. אביהם נטש את מסורת צבירת הרכוש של אבותיו לטובת עבודת האדמה, והביא את המשפחה אל מחסור ופשיטת רגל. אמו של דאצ'ס ספק מתה ספק נטשה, ואביו, שהיה שחקן לא מצליח במיוחד, העדיף את חירותו על חשבון כל אחד אחר, כולל בנו. וולי גדל ברווחה חומרית במשפחה חונקת, כשרק אחת מאחיותיו נותנת את לבה אל אישיותו השבירה. לא ייפלא שכולם חסרי סיפוק, כמהים למשהו שעלול להיות מעבר להישג ידם.

לא במקרה הספר קרוי על שם כביש. מסעות ותנועה בלתי פוסקת הם לא רק אמצעי לעבור ממקום למקום אלא גם צורך ואורח חיים. יוליסס, חייל משוחרר שחור עור שהם פוגשים ברכבת, הוא דוגמא קיצונית לכך. אחרי שאיבד את אשתו ואת בנו, הוא אינו מסוגל להשאר יותר מלילה במקום אחד, וכבר שנים הוא נוסע ממקום למקום ללא מטרה מלבד התנועה המתמדת. בילי, שבמהלך עשרת הימים קורא בפעם העשרים וחמש את ספרו האהוב, ובו סיפוריהם של גיבורים היסטוריים, מוצא מקבילות בין יוליסס ובין הדמות ההיסטורית הנושאת את שמו בגרסה היוונית, אודיסאוס, שעשה במשך שנים ארוכות את דרכו הביתה. סאלי, חברתם של אמט ובילי, שמה לב כי בכל אחד מעשרים ושניים הסיפורים בספר של בילי גבר הולך לאנשהו. "אורך הרצון לנוע הוא כאורך חיי האנושות", היא מסיקה.

אמור טאוולס רוקם את עלילת הספר מאינספור סיפורים ורעיונות. יש משהו "אגדי" באופן בו הוא מספר את הסיפור, כאילו מתנהל ליד המציאות, לא ממש בתוכה, וקצת קשה להאמין שהדמויות שלו אכן קיימות. השפע הסיפורי הוא לעתים בעוכריו. בשונה מ"ג'נטלמן במוסקבה", שהפרטים הרבים בו התלכדו היטב, פה היתה לי תחושה של פיזור, שלמען האמת פה ושם הוא קצת מייגע. ובכל זאת, למרות הניתוק, אי אפשר שלא לחבב את גיבורי הספר, או למצער לרחם עליהם, ומשום כך הסיום שתכנן הסופר עבור חלקם צורב.

התרגום של אסנת הדר טבעי וזורם, ונראה לי שלמרות ההסתיגויות שהיו לי מהספר תוך כדי קריאה, אוסיף עוד ימים רבים להרהר בו.

לקריאת פרק ראשון

The Lincoln Highway – Amor Towles

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

כותרת משנה: יריבותן של שתי השושלות היהודיות שסייעו לעצב את סין המודרנית

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הורע מצבם של יהודי בגדד בשל התנכלויות מצד המושל המקומי. דוד ששון, בן למשפחה שאחזה בהנהגת הקהילה והיתה גם בעלת מעמד נכבד במדינה, נאלץ למצוא לעצמו חיים חדשים הרחק משם. דוד, שהוכשר מילדות לחיים של יזמות ושל עשיה כדי לרשת את מקומו של אביו, הפך תוך עשור לאחר שהיגר להודו לאחד האנשים העשירים בבומביי. המפעלים שהקים הציעו לעובדים רשת סוציאלית, החל משלב ההכשרה בבתי ספר, ועד קצבת קיום אחרי הפרישה ותשלום עבור קבורה. ארבעה מבני משפחת כדורי, קרובים-רחוקים של משפחת ששון, אף הם מקהילת בגדד, השתלבו בבתי הספר של הששונים. אלי כדורי, אחד מן הארבעה, אמנם לא יועד לגדולות בדומה לדוד ששון, אבל ניחן באותה רוח ובאותו דחף להצלחה. דוד ואלי, כל אחד ושיטותיו, ייסדו שתי שושלות שהשפיעו השפעה מכרעת על עיצוב דמותן ועתידן של שנגחאי ושל הונג קונג.

חוזה נאנקינג פתח ב-1842 בפני סוחרים בריטים את האפשרות להשקיע בסין. הונג קונג נמסרה לשליטתה המוחלטת של בריטניה, וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן שנגחאי. הסוחרים הבריטים, והזרים האחרים שבאו בעקבותיהם, נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי. הם לא היו כפופים לחוק הבריטי, והיו פטורים ממס על עסקיהם. סין החלה לִמְנות את מה שכונה "מאה שנות השפלה", המשפיעות עד היום על תפיסתה הלאומית ועל יחסה אל העולם המערבי. בשנגחאי התיישבו הבריטים באזור שכונה "ההתישבות הבינלאומית", אזור שנוהל בלעדית על ידם. הסינים שהורשו להתגורר בו היו נתונים למגבלות, כמו איסור כניסה לפארקים מסוימים, ועבור מרבית הסינים האחרים בעיר ובסביבותיה המגורים בו היו אסורים.

בני משפחת ששון, שעסקו עד אז בעיקר בטקסטיל, השתלבו בסחר האופיום, שהעשיר מאוד את האירופאים, והוביל מליוני סינים מכורים אל עברי פי פחת. הם השקיעו, בין השאר, בבנקאות ובנדל"ן, ופתחו בתי מלון מפוארים. דוד ששון חילק את שמונת בניו בין הודו וסין, ואלפי מכתבים שהחליפו ביניהם מהווים מקור מידע מעניין על קורותיהם כיחידים ועל עולם העסקים של התקופה במדינות אלה. אלי כדורי, שלא היה מבוסס דיו כדי ליטול חלק במסחר ימי, החל את דרכו, אחרי שפוטר ממפעל של משפחת ששון, כבעליה של חברת ברוקרים, ועד מהרה הפך למשקיע בעל משקל ועתיר נכסים.

ג'ונתן קאופמן עוקב בספר אחר קורותיהן של שתי השושלות לאורך השנים, דרך כל התהפוכות שחוותה סין, ביניהן הכיבוש היפני, מלחמת העולם השניה, שלטון הלאומנים, והמעבר לקומוניזם. בעקבות המהפך האחרון עזב ויקטור ששון את סין, שלא על מנת לשוב. לורנס והוראס כדורי שמו פעמיהם אל הונג קונג, שם הקימו בין השאר תחנת כוח שהשפיעה על התפתחותה של המושבה, והיו המיליארדרים הראשונים במקום (לורנס הוכתר ב-1981 כברון כדורי מקאולון שבהונג קונג ושל העיר וסטמינסטר). יתכן שהבחירות השונות נבעו מן האופן השונה בו התיחסו שתי המשפחות לסין. עבור הששונים סין היתה מקום השקעה. הם אמנם תרמו רבות לעיצובה של שנגחאי, מרכז העסקים התוסס, אבל היו מרוחקים מהסינים. אלי כדורי, לעומתם, חצה את הקווים וחבר אל איש עסקים סיני, והוראס כדורי, שנים אחר כך, הפנה את מרצו ואת הונו לסייע לפליטי השיטה הקומוניסטית.

בין הדמויות שקאופמן מתאר ניתן מקום של כבוד לכמה מנשות המשפחה, שהיו יזמות ונדבניות ופורצות דרך בזכות עצמן, ביניהן לורה מוקאטה, פלורה ששון ורחל ששון בר.

ויקטור ששון התנער מן הרקע היהודי שלו, והרעיון הציוני לא דיבר אל לבו. בני כדורי, לעומתו, התלהבו מן הציונות (בית ספר כדורי הוא תוצאה של נדיבותם), והיו הנדבנים הגדולים של הקהילה היהודית בשנגחאי ומנהיגיה בפועל. הפער הזה לא הפריע לשתי השושלות לשלב כוחות כדי לתמוך בפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה. שמונה-עשר אלף פליטים זכו למקלט בשנגחאי בזכות שני דיפלומטים חסידי אומות עולם, פנג-שאן הו וצ'יאונה סוגיהארה. קרן שיקום שייסדו המשפחות אפשרה לרופאים פליטי לפתוח מרפאות ולאחרים להקים בתי מלאכה ובתי חרושת. באחד מבנייני משפחת ששון נוסד מרכז פליטים, והותקן מטבח שיכול היה להכין אלף ושמונה-מאות ארוחות ביום. הוקמו מחנות הכשרה לפליטים, הוצעה להם עבודה, ויוזמות שונות אפשרו להם להתקיים בכבוד.

הסינים מעולם לא הפגינו אנטישמיות, אבל מצבם של יהודי שנגחאי הורע מאוד כשהיפנים חברו לנאצים. לורנס כדורי ומשפחתו חוו מעצר בתנאים קשים במחנה סטנלי, ובין פברואר 1943 לספטמבר 1945 נאלצו כל הפליטים שהגיעו אחרי 1937 להתגורר באזור מוגבל וצפוף, מעין גטו.

שנגחאי היום היא עיר פתוחה, מגוונת וקוסמופוליטית. אזור הגטו הוסב לדיסנילנד יהודי, ובו בין השאר מוזיאון פליטים. שתי המשפחות, כמו נציגי האימפריה והקולוניאליזם האחרים, אמנם ניצלו את העיר, אבל הציתו פריחה כלכלית והצעידו את סין קדימה. סין הכירה בכך כשהציבה את תמונתו של ויקטור ששון באחד מבנייני המשרדים שלו בשנגחאי כמחוות כבוד.

הכתיבה של קאופמן מעט מבלבלת. הספר, שמתנהל רוב הזמן כרונולוגית, סובל מדי פעם מדהירה קדימה וחזרה אחורה ללא אבחנה מספקת בין הזמנים. לטעמי, כשהסופר נוטל מדי פעם את תפקיד הפרשן והמעריך, הוא שטחי למדי (אגב, לא ברור למה כותרת המשנה מאזכרת יריבות, כשמן הספר נראה שמדובר בשושלות מקבילות ולא מתעמתות זו עם זו). פרט לכך, הספר פורש לפרטיהם פרקי חיים מרתקים, ומעשיר בידע על ההיסטוריה של סין מזווית שונה ופחות מוכרת.

The Last Kings of Shanghai – Jonathan Kaufman

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כותרת משנה: מסע אל נפשם של מרגלים שבגדו במדינתם

מה גורם לאדם לבגוד? או אולי צריך להקדים ולשאול מהי בגידה? האם כל אדם שפועל נגד מדינתו יוגדר כבוגד (והדוגמא הבולטת היא, כמובן, גרמנים שפעלו נגד המשטר הנאצי)? הסופר ג'וזף קונרד, בהגדרה מרחיבה, קבע כי "אדם לא יכול לבגוד במדינתו או בדתו או בקהילתו. אדם יכול לבגוד רק במצפונו",אבל נדמה לי שרובנו תופסים אינטואיטיבית את המונח, בין אם מדובר בבגידה במדינה או בבגידה בחבר. הספר "בגידה בממלכת הסוד" מתמקד בבוגדים שהתנדבו לבגוד, בשונה מכאלה שנסחטו ואולצו לכך, בעת שהיו עובדי ארגונים חשאיים במאה העשרים ואילך, ומנסה לפצח מנקודת המבט הפסיכולוגית את התהליך שהוביל לבגידה. ד"ר אילן דיאמנט הוא פסיכולוג קליני, שעסק, בין שאר עיסוקיו, באבחון ובטיפול בעובדים במערכת הביטחון, ושלמה פלד הוא פסיכולוג ארגוני, ששירת בעבר במסלול המבצעי והניהולי במשרד ראש הממשלה בארץ ובחו"ל.

הספר נפתח בדיון כללי מעניין, ובו היבטים מחקריים שונים של התופעה. בסיום הספר מקיימים הכותבים דיאלוג ביניהם, המסכם את מסקנותיהם ומציע הצעות אופרטיביות. ביניהם מקובצים בחמישה שערים סיפוריהם של בוגדים מפורסמים, כשהם מאוגדים על פי מאפיין יחיד, מוטיב מרכזי במניעיהם. תחת "הזדהות עם המקופחים" מצויים ג'ונתן פולארד, בפרק מאיר עיניים שחידש לי רבות על אישיותו, אודי אדיב, ואנה מונטס, היחידה שלא הכרתי קודם (אולי משום רק חמישה אחוזים מן הבוגדים הן נשים). "המדענים" כולל את קורותיהם של מרקוס קלינגברג וקלאוס פוקס. ב"סטיות חברתיות" מככבים אברי אלעד, מרדכי קידר, ויקטור אוסטרובסקי, אולדריץ' איימס ורוברט הנסן. "אידיאולוגים לכאורה – מרגלי המלחמה הקרה" מספר על שישה בוגדים מפורסמים – קים פילבי, גאי ברג'ס, אנתוני בלאנט, אולג גורדייבסקי, זאב אבני וישראל בר. האחרון, "זכות הציבור לדעת", מתאר את פרשת מרדכי ואנונו, ומספר את הסיפור היחיד שעדיין לא בא אל סיומו, זה של אדוארד סנודן. בכל אחד מן הפרקים הנפרדים מתוארים הרקע שבו גדלו האנשים ופעולותיהם בהמשך חייהם עד שנתפסו, ומוצע דיון פסיכולוגי המבקש להבין מה הוביל אותם אל המסלול בו בחרו.

כאמור, את כל הדמויות, למעט אנה מונטס, כבר הכרתי, בעיקר בזכות ספרים מצוינים, וביניהם אלה שכתב בן מקנטייר, "ריגול – כרוניקה של בגידה" מאת פיט ארלי, ולאחרונה "המרגלים" יוסי מלמן ואיתן הבר. כך שמבחינתי לא היה כאן חידוש בהיבט הביוגרפי. המייחד את הספר הוא ההיבט הפסיכולוגי.

בכל בן אדם מסתתר פוטנציאל לבגידה, כך מסכימים שני הכותבים, ובכך, לפחות מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, חולשתו של הספר, שכן לא למדתי ממנו משהו מועיל. הסיפורים הנפרדים בספר אינם מצליחים (אולי גם אינם מבקשים), ליצור פרופיל של בוגד. אין מסלול ישיר ומובהק שמוביל, נניח, בין אב מזניח לבן בוגד. בין הדמויות בספר אנשים שסבלו מהורה מתעלל, כאלה שנהנו מהורה תומך מעודד, וכל הקשת שבאמצע. אין גם נתיב חד משמעי בין רמת ההערכה והסובלנות שאדם זוכה לה כבוגר לבחירה ב"קריירה" של בגידה בהמשך. אבל מתוך סך הארועים ניתן בכל זאת להצביע על מאפיינים שעשויים להדליק נורות אזהרה כשבאים לגייס אדם לארגון חשאי, ואפשר להתוות קווים מנחים להתיחסות אליו כשהוא מתלמד. לדוגמא, בשלב האבחון יש לבדוק בין השאר יכולת לווסת דחפים ולבלום אותם. בשלב ההכשרה יש להקפיד על תמיכה, סובלנות, התיחסות הוגנת לביקורת. בוגדים ימשיכו לצוץ במפתיע, אבל התיחסות מוקדמת אל גורמי סיכון יכולה להפחית את הסיכוי להשתלבותם בארגון.

הכתיבה של פלד ודיאמנט רהוטה ונהירה, סיפוריהם של הבוגדים מרתקים, ומי שמתעניין בפסיכולוגיה ימצא בספר דיונים מעניינים.

מטר

2024