תגית: אסנת הדר

אמט בן השמונה-עשרה שוחרר ממוסד ענישה לנוער עבריין בשל מותו של אביו, למרות שלא סיים לרצות את עונשו בגין הריגה בשוגג. אמו נטשה את המשפחה שנים רבות קודם לכן, ובבית בנברסקה נותר אחיו בן השמונה, בילי. כדי שאמט יוכל לקבל על עצמו את האחריות על אחיו הוחלט לשחררו. בתא המטען של הרכב שהוביל אותו הביתה תפסו טרמפ שני נוסעים סמויים, וולי ודאצ'ס, שהחליטו לשחרר את עצמם מן המוסד. אביהם של אמט ובילי, שהיה חוואי כושל, הותיר את בניו כמעט בחוסר כל. את הבית ואת הרכוש כולו הבנק מתכנן לעקל, ולבנים נותרו רק מכוניתו של אמט ומעטפה ובה מעט כסף שהאב העלים מן הנושים לטובת הבנים. לאמט יש תכנית סדורה: הוא רוצה לקחת את אחיו לטקסס, ולנסות להרוויח משיפוץ בתים ומכירתם. לבילי יש תכנית שונה: בהסתמך על גלויות שמצא בין המסמכים של אביו הוא מאמין שאמם מצפה להם בסן-פרנסיסקו, והוא רוצה להגיע לשם בנסיעה על כביש לינקולן, החוצה את ארצות-הברית לרוחבה. וולי, היחיד מביניהם שבא מבית עשיר, מציע לנסוע לניו-יורק כדי לשים יד על סכום נכבד שנשמר עבורו, והוא מוכן לחלוק אותו עם חבריו. דאצ'ס, הפרוע והבלתי צפוי ביותר בין הנערים, מושך אף הוא מזרחה. אמט משתכנע שסן פרנסיסקו יכולה להתאים לתכניותיו ממש כמו טקסס, והארבעה יוצאים יחד מתוך כוונה להתפצל בתוך זמן קצר לכיוונים שונים. כך נפתח מסע בן עשרה ימים, שהוא רב תהפוכות, שום דבר בו אינו קורה כמתוכנן, וגחמות ורצונות נסתרים מטלטלים אותו מתפנית בלתי צפויה אחת אל זו שאחריה.

הסופר מעמיד בעלילה שני צמדים שונים זה מזה אך משקפים זה את זה במידה מסוימת. אמט הוא הדמות הדומיננטית בצמד האחר מתוקף גילו ומעמדו כאח בכור. הוא מצפוני, ממוקד מטרה, אבל נאבק לשלוט בזעם שמאיים לקבל ביטוי אלים. בילי, שהוא ילד אינטליגנטי הרבה מכפי גילו, היה מתואר כמי שמצוי על הרצף האוטיסטי, אילו היתה העלילה ממוקמת בימינו אלה (היא מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת). הוא מקבל דברים כפשוטם, דבק באדיקות בכללים, צמוד כל הזמן לתיק שמכיל את כל מה שחשוב לו, חולמני ובעל עולם פנימי פרטי מורכב. בצמד השני המוביל הוא דאצ'ס. חבר מתאר אותו כנאמן, אבל גם ככזה שרואה רק את מה שנמצא ממש מולו ומתעלם מכל השאר, מה שמוביל להתנהגות פזיזה ופוגענית. הוא עשוי לגנוב מחברים, אבל בו זמנית גם לשנן היטב את החוב שהוא חב לחברים שנפגעו מתוך כוונה לפרוע אותו. וולי הוא טיפוס חרדתי, תלותי באחרים ותלותי בתרופות, נדמה שהוא נגרר אחרי דאצ'ס, אבל גם הוא מתנהל בעולמו הפנימי, ומביא רק מקצתו לביטוי על פני השטח.

דרך דמויותיהם של הארבעה, ושל דמויות נוספות שנקרות בדרכם, הסופר עוסק בשאלות של צדק ושל מחילה, בספרות ובהיסטוריה, באמונה, באחריות, באמריקאיות, בפילוסופיה ועוד. היחסים המורכבים של אבות ובנים בפרט ושל משפחות בכלל הם נושא מרכזי בספר. אמם של אמט ובילי סבלה מדכאון, והוא שכנראה גרם לה לנטוש את בניה. אביהם נטש את מסורת צבירת הרכוש של אבותיו לטובת עבודת האדמה, והביא את המשפחה אל מחסור ופשיטת רגל. אמו של דאצ'ס ספק מתה ספק נטשה, ואביו, שהיה שחקן לא מצליח במיוחד, העדיף את חירותו על חשבון כל אחד אחר, כולל בנו. וולי גדל ברווחה חומרית במשפחה חונקת, כשרק אחת מאחיותיו נותנת את לבה אל אישיותו השבירה. לא ייפלא שכולם חסרי סיפוק, כמהים למשהו שעלול להיות מעבר להישג ידם.

לא במקרה הספר קרוי על שם כביש. מסעות ותנועה בלתי פוסקת הם לא רק אמצעי לעבור ממקום למקום אלא גם צורך ואורח חיים. יוליסס, חייל משוחרר שחור עור שהם פוגשים ברכבת, הוא דוגמא קיצונית לכך. אחרי שאיבד את אשתו ואת בנו, הוא אינו מסוגל להשאר יותר מלילה במקום אחד, וכבר שנים הוא נוסע ממקום למקום ללא מטרה מלבד התנועה המתמדת. בילי, שבמהלך עשרת הימים קורא בפעם העשרים וחמש את ספרו האהוב, ובו סיפוריהם של גיבורים היסטוריים, מוצא מקבילות בין יוליסס ובין הדמות ההיסטורית הנושאת את שמו בגרסה היוונית, אודיסאוס, שעשה במשך שנים ארוכות את דרכו הביתה. סאלי, חברתם של אמט ובילי, שמה לב כי בכל אחד מעשרים ושניים הסיפורים בספר של בילי גבר הולך לאנשהו. "אורך הרצון לנוע הוא כאורך חיי האנושות", היא מסיקה.

אמור טאוולס רוקם את עלילת הספר מאינספור סיפורים ורעיונות. יש משהו "אגדי" באופן בו הוא מספר את הסיפור, כאילו מתנהל ליד המציאות, לא ממש בתוכה, וקצת קשה להאמין שהדמויות שלו אכן קיימות. השפע הסיפורי הוא לעתים בעוכריו. בשונה מ"ג'נטלמן במוסקבה", שהפרטים הרבים בו התלכדו היטב, פה היתה לי תחושה של פיזור, שלמען האמת פה ושם הוא קצת מייגע. ובכל זאת, למרות הניתוק, אי אפשר שלא לחבב את גיבורי הספר, או למצער לרחם עליהם, ומשום כך הסיום שתכנן הסופר עבור חלקם צורב.

התרגום של אסנת הדר טבעי וזורם, ונראה לי שלמרות ההסתיגויות שהיו לי מהספר תוך כדי קריאה, אוסיף עוד ימים רבים להרהר בו.

לקריאת פרק ראשון

The Lincoln Highway – Amor Towles

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

כותרת משנה: סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות

ארכיאולוגיה היא תחום מחקר מדעי, מחושב וקפדני. ארכיאולוג לא קם בוקר אחד, מתחיל לחפור סתם כך במקום אקראי, ומגלה תגלית שמשנה את האופן בו אנו מבינים את ההיסטוריה. ובכל זאת, מדי פעם, לגמרי במקרה, ולאו דווקא על ידי חוקר מקצועי, נחשפים ממצאים רבי ערך ורבי משמעות. לפעמים הטבע מסייע, וקרח שנמס או אדמה שזזה מגלים לעין האדם ממצאים שהיו חבויים. לפעמים עבודות בניה או חפירה נתקלות באוצר היסטורי טמון. לפעמים רועה זורק אבן לתוך מערה, כדי לפתות עז אובדת לצאת, ופוגע בכדי חרס שבתוכם מאוחסנת תגלית נדירה. על שבעה-עשר גילויים אקראיים כאלו מספרת שרה אלבי.

הספר מיועד לצעירים, ולמרות שאיני נמנית עם קהל היעד נהניתי ממנו מאוד. מרבית המקרים המתוארים בו היו מוכרים לי, אבל היה נעים להזכר, והיה נעים אף יותר ללמוד דברים חדשים. בסגנון שאינו מתיילד ואינו דידקטי, הסופרת מיטיבה לספר סיפורים, ומעשירה אותם לרוחב ולעומק. כך, לדוגמא, בפרק המספר על גילוי עצמותיו של ביזון שנכחד באתר פולסם על ידי הקאובוי ג'ורג' מקג'נקין, תגלית שהובילה לחשיפת תרבות פולסם, היא מתארת את תולדות הקאובויז, ומתייחסת בהרחבה לקאובויז השחורים (במאה התשע-עשרה הם היו אחד מארבעה בטקסס) ולמחיקתם מן ההיסטוריה; ובפרק המספר על המקדש האצטקי טמפלו מאיור, היא מוצאת מקום להוסיף תיאור קצר של משחק כדור שהיה פופולרי בקרב האצטקים. מצאתי ענין בפרק אודות גילוי גופתו של ריצ'רד השלישי, שכמו הספר המומלץ "בתו של הזמן" עוסק גם בחשיפת אופיו של המלך; בתיאור של האופן בו מחזרו המצרים פפירוסים שהתיישנו, והשתמשו בהם למילוי חיות חנוטות וליצירת סרקופגים; בסיפורה של עיר הנמל האפריקאית קילווה קיסיוואני, שמטבעות ממנה הגיעו בדרך כלשהי לאוסטרליה עוד לפני גילויה הרשמי על ידי האירופים; ועוד. למעשה, בכל פרק, גם באלה שעוסקים בנושאים מוכרים, כמו חורבנה של פומפיי ומגילות ים המלח, מצאתי פרטים מעשירים.

בסיומו של הספר מזכירה הסופרת תעלומות המחכות להחשף, ומתמקדת בקברו האבוד של ג'ינג'ס חאן; מסבירה איך מתארכים את הממצאים; מצרפת מדריך קצר שעניינו איך להיות ארכיאולוגים חובבים; ומציעה מקומות לבקר בהם באינטרנט או באופן פיזי.

את הספר מלווים איוריו הנאים של נתן האקט. אסנת הדר תרגמה בחן.

מומלץ לכל גיל.

Accidental Archaeologists – Sarah Albee

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

"אני יודע שאת מאמינה בגלגול נשמות. אני לא יודע אם אני מאמין, אבל אני מקווה שזה נכון. כי אז אולי תחזרי הנה בפעם הבאה. אולי תהיי ילדה ואולי שוב יקראו לך רוז, ויהיה לך חדר מלא בספרים, והורים שיקראו לך סיפורים לפני השינה במדינה שלא הושפעה ממלחמה. אולי אז, בחיים ההם ובעתיד הזה, תמצאי את הספר הזה ותדעי מה קרה לנו. ותזכרי אותי. אולי".

לָאן הוייטנאמית ברחה לסייגון עם בתה מאי שנולדה מנישואי שידוך שנכפו עליה. בעיר, אחרי שעסקה בזנות כדי לקיים את שתיהן, נישאה ב-1967 לפול, חייל אמריקאי, ונולדה לה בת שניה, הונג. "לזמן קצר יש בנו קסם" הוא מכתב ארוך שכותב בנה בן העשרים ושמונה של הונג אל אמו, מנסה להגיע אליה במילותיו ומוביל אותה אל עצמו.

שנתים אחרי שנולד הבן נאלצה המשפחה להמלט על נפשה, וקיבלה מקלט בארצות הברית. פול כבר לא היה חלק מן המשפחה – הוא הוחזר למולדתו ולא שב. מאי עברה לגור עם בן זוג אלים, ונמלטה ממנו. הונג, שנקראה עכשו רוז, סבלה אף היא מבן זוג מתעלל, עד שהמשטרה עצרה אותו. המשפחה הצטמצמה לשלוש נפשות: לאן הבלתי יציבה, רוז הפוסט-טראומטית, והילד שגדל בצלן.

"לא ידעתי שהמלחמה עדיין בתוכך, שבכלל היתה מלחמה, שברגע שהיא נכנסת לתוכך היא אף פעם לא יוצאת משם", כותב הבן בדיעבד. אולי משום שאנשים מוכים הופכים למכים, או אולי משום שהורים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית נוטים יותר להכות את ילדיהם – כפי שמצא במחקר בנושא – ילדותו של הבן היתה רצופה פגיעות פיזיות, שעליהן הוא מספר בכאב אך ללא טינה. באמפתיה עמוקה הוא מתאר את חייה הקשים של אמו, שהפסיקה ללמוד בגיל צעיר מאוד אחרי שבית הספר נפגע מנפלאם ונותרה אנאלפביתית, שמצאה עצמה חלק ממיעוט זר ודחוי בארץ חדשה, שנאלצה להתפרנס במשך שלושה עשורים בסלון יופי שאיכל את ריאותיה והרס את ידיה – "הידים שלך מזעזעות – ואני שונא את כל מה שגרם לכך. אני שונא את העובדה שהן החורבן והחשבון של החלום", שנאלצה להתנצל על עצם קיומה ולהנמיך את עצמה "כדי שהלקוחה תרגיש נינוחה, נעלה ונדיבה". כשהיה בן עשר וברח מן הבית, התחננה בפניו סבתו שיבין: "אמא שלך. היא לא נורמלית, אוקיי? היא סֵבל. היא כאב. אבל היא רוצה אותך, היא צריכה אותנו […] היא אוהבת אותך […] אבל היא חולה. חולה כמוני. במוח".

האֵם הקשה הזו, שהיתה בו זמנית אוהבת ומסורה, קיבלה אותו כפי שהוא, למרות הפחדים והמסורת שהכתיבו אחרת, כשהתוודה בפניה בהיותו בן שש-עשרה על העדפותיו המיניות, והציע לעזוב את הבית כדי לא לבייש אותה: "אתה לא חייב ללכת לשום מקום. זה רק אתה ואני, כלב קטן. אין לי אף אחד אחר" ("כלב קטן" הוא כינוי שניתן לו כהגנה מרוחות רעות).

הספר הוא כתב האשמה נוקב נגד אפליה וגזענות ובורות, וכתב קינה על נוראות המלחמה ועל הטראומות הנמשכות ממנה. הוא גם סיפור התבגרות תחת קשיים חברתיים, משפחתיים ואישיים, וסיפורם העצוב והקשה של אנשי השוליים השקופים. אין דבר שהכותב מסתיר, והוא מתאר בחיות רבה סֵבל אפור, מוות ומין, וגם רגעים יפים של חום ושל צבע. וכולם יחד אפופים חמלה וקשר לבבות של בן ואמו.

אושן וונג, שסיפורו הביוגרפי הוענק לבן, הוא משורר ומסאי עטור פרסים ואותות כבוד. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו, והוא מצטיין, בין השאר, בסגנונו הפואטי, כמעט שירי בחלקו, וביכולתו לחלץ תובנות עמוקות מפרטים יומיומיים. מלאכת התרגום הופקדה בידיה של אסנת הדר, שעשתה עבודה מצוינת.

"כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שנולדנו ממלחמה – אבל טעיתי, מאמא. נולדנו מיופי. בל יטעה מישהו ויחשוב שאנחנו פרי האלימות – אבל אותה אלימות, שחלפה דרך הפרי, לא קלקלה אותנו".

יוצא דופן, עדין וקשוח, ומומלץ.

פרק ראשון

On Earth We're Briefly Gorgeous – Ocean Voung

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

הרוזן אלכסנדר רוסטוב נקרא ביוני 1922 להתייצב בפני ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (אחד מן הגלגולים הקודמים של הק.ג.ב.). תאריו ומעמדו היוו עילה מספקת להוצאתו להורג, אך מכיוון שכמה מבכירי המפלגה ראו בו אחד מגיבורי טרום המהפכה, בזכות שיר שפורסם תחת שמו שנים קודם לכן, דנה אותו הועדה למעצר ללא מגבלת זמן במלון מטרופול במוסקבה, בו התגורר בארבע השנים האחרונות. הרוזן הצעיר, כבן שלושים, קיבל לרשותו חדר צר בעלית הגג, מקום בו התגוררו בעבר משרתיהם של אורחי המלון. אל החדר דחס כמה פריטים מן הרכוש שהחזיק עד אז בסוויטת פאר, אך את מרבית נכסי המשפחה השאיר מאחוריו. היתה זו הצטמצמות שניה שנאלץ לעבור בתוך זמן קצר. ארבע שנים קודם לגזר דינו, חזר לרוסיה מגלות בפריז, לאחר ששמע על הוצאתו להורג של הצאר והבין את הסכנה הנשקפת לבני מעמדו. הוא שלח את סבתו מאחוזת המשפחה אל מחוץ לרוסיה, העמיס כמה מנכסיו על עגלות, ועבר למטרופול. על אופיו של רוסטוב ניתן ללמוד מן המשפט המסכם את פרשת הויתור על חפציו: וכך, משהחליק את מספרי אחותו לכיסו, הסתכל הרוזן פעם נוספת בנכסים המשפחתיים שנותרו, ואחר כך מחק אותם לעד מכאב לבו.

עולמו של רוסטוב קודם מעצרו היה נינוח, נטול מחויבויות ממשיות. במענה לשאלות הועדה אמר כי "לג'נטלמן אין עיסוקים", וכי הוא מבלה את זמנו "בסעודות, דיונים. קריאה, הרהורים. ההבלים הרגילים". הוא רגיל לקום ולצאת כרצונו לשוטט בעיר, לבקר בהצגת תיאטרון, לצפות בבולשוי. כיצד יסתגל לעולם המצומצם שנכפה עליו? אמור טאוולס העניק לגיבורו את התכונות המגולמות במונח "ג'נטלמן", גרעין נפשי קשיח של אצילות, של תפיסת comme il faut, כיאה וכיאות. גם כשכופים על סובביו לחדול מלהתייחס אליו כ"הוד מעלתך", גם כשהוא לומד לשרת את עצמו, גם כשהוא מאמץ עיסוק שלא היה עולה בדעתו בגלגולו הקודם, הוא מקפיד על התנהלות ג'נטלמנית, על עמידה בזמנים, על קפדנות בביצוע, על נימוסים מושלמים. אם לרגע היה נדמה שגיבורנו העצל ישקע בחוסר מעש מנוון, הגרעין הג'נטלמני שבו איפשר לו להסתגל מבלי להתפשר על מה שבאמת חשוב.

"ג'נטלמן במוסקבה" הוא סיפורו של אדם יחיד, אבל הוא גם סיפורה של תקופה. הסופר מתייחס בציניות שנונה להתנהלות המדינה הקומוניסטית, לאבסורדים היומיומיים שבה, לעקרונות שהתמוססו. הוא שופע אמירות חברתיות, שהמרחב המצומצם בו מתנהלת העלילה – מלון מטרופול – מחדד ומעמיק, ואִתן גם הרהורים הגותיים, על משמעותו של הזמן, על תפקידם של המזל ושל הגורל, ועוד. לצד דמויות דוגמטיות, כמו מלצר שעלה לגדולה והפך למנהל המלון, הוא מציג את חברו הטוב של רוסטוב, שנפל קורבן למהפכה, ומספר בעיקר על האנשים הפשוטים, שתמרנו כדי להסתגל ולשרוד.

אמור טאוולס מספר סיפור מוצלח, ועושה זאת בסגנון מלבב. בשפה נאה, שהתרגום של אסנת הדר משרת היטב, בניסוחים שנעים בין פמיליאריות להערות מדיניות מלומדות, הוא מציג גיבור משכנע וכובש לב. כל פרטי הסיפור נקשרים אלה לאלה, והסופר מוביל את גיבורו ואת הקוראים, לאורך למעלה משלושה עשורים, אל שיא מחמם לב.

מהנה ומומלץ.

A Gentleman in Moscow – Amor Towels

מטר

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

מה שג'יי קיי רולינג אמרה בטקס חלוקת תארים: האפשרות להאשים את ההורים בכך שניווטו אותך לכיוון הלא-נכון, שמורה רק עד שלב מסוים; ברגע שאתה מספיק בוגר לאחוז בהגה, האחריות עוברת אליך.

אני קולטת שאני ממש לא טובה באחיזת ההגה. אני מרגישה פחד ואשמה.

המספרת נטולת השם ב"כימיה", בת יחידה להורים סינים, שהיגרה עם משפחתה לארצות הברית בהיותה בת חמש, תקועה. היא דוקטורנטית לכימיה, שהפרויקט עליו היא עובדת אינו מתקדם, והמנחה שלה מייעץ לה חד וחלק למצוא פרויקט שיתאים יותר ליכולותיה. היא חולקת את חייה עם אריק, כימאי אף הוא, שהקריירה שלו נעה קדימה בביטחה. אריק אוהב אותה ורוצה להנשא לה, היא אינה מסוגלת לומר "אני אוהבת אותך", והמחשבה על נישואים מפחידה אותה, למרות שכשהיא עורכת רשימת בעד ונגד, צד הנגד נותר ריק. את כל קשייה היא תולה בהוריה, שחינכו אותה חינוך נטול רגש, הרואה במצוינות את חזות הכל. היא אינה מעזה לספר להם שהיא חיה עם גבר, אינה מעזה להעלות את רעיון הכפירה לנטוש את האוניברסיטה, אפילו לא באוזני עצמה. וכך היא נגררת, דנה שוב ושוב בהתלבטויותיה באוזני חברתה הטובה ללא מסקנה מועילה כלשהי, מיטלטלת בין כן ללא, והמשבר שיטביע אותה, או שיגרום לה להחלץ, הוא בגדר ארוע ודאי המצפה לשעת כושר.

מכיוון שדבריה של רולינג, שצוטטו בפתיחה, מקובלים עלי ללא עוררין, כל מה שרציתי לעשות בחלקו הראשון של הספר הוא לתפוס את המספרת ולטלטל אותה. ברגע שהיא מודעת לסיבות לקשייה, האחריות להתגבר עליהם היא בידיה. התבכיינות על ילדות עצובה היא תירוץ, אומלל אך נוח, לחוסר מעש.

חלקו השני של הספר שינה את דעתי עליה. מה שארע לה בסיומו של החלק הראשון (שלא יוזכר מחמת קלקלנים) אילץ אותה להפוך פחות תלותית, ונימת דבריה קיבלה בהדרגה גוון חדש. שום דבר לא ישנה את העבר: הילדות לא תהפוך עליזה יותר, אמה לא תהיה לבבית יותר בדיעבד, אביה לא יחזור בזמן ויהיה קפדן פחות. גם ההווה שלהם לא ישתנה, הם יוסיפו ללחוץ עליה ללמוד, לשאוף להצטיינות. אבל נקודת המבט של המספרת תהיה מסוגלת להכיל גם את רגשותיהם של אחרים. היא מודעת למאמץ ההרואי שעשה אביה כדי להפוך מאיש כפר סיני עני למהנדס אמריקאי מצליח, ולתשלום הכבד שגבתה ההגירה מאמה, שבחרה לעצמה באופן אירוני את השם האמריקאי ג'וי, רוקחת סינית עירונית מצליחה שהפכה לעקרת בית נטולת שפה. היא לעולם לא תנהל עם הוריה שיחות חולין, כמו אלה שמנהל אריק, אף הוא בן יחיד, עם הוריו. היא לנצח תזדקק לתוים כדי לנגן ("את מנגנת כמו רובוט, בלי כאב או צער, בלי אושר או שמחה", אמרה לה מורתה), ולא תדע לאלתר כמו אריק חובב הג'ז. נישואיהם רצופי המריבות של ההורים יוסיפו להיות הדגם שאותו היא מכירה וממנו היא חוששת. אבל בהכרח תתעורר בה ההכרה שהיא חייבת לקבוע לעצמה מטרות משלה, עד שתוכל לומר כי האושר הוא לא רק הישגים, אלא מורכב מהרבה דברים אחרים.

הערכתי מאוד את האופן בו דמותה של המספרת, שהיתה כה מעוכה בחלק הראשון, מתפתחת בצעדים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, בהמשכו של הספר. ההתפתחות מומחשת גם באופן בו היא מתנסחת, כשלא הסגנון משתנה אלא עוז הביטוי, מיאוש ומבלבול לדעה עצמאית. המקומות שסימנתי לעצמי בחלק הראשון מצביעים כולם על חולשה. אלה שסימנתי בחלק השני, והם רבים יותר, משקפים כולם רסיס של הבנה, תובנה מעניינת, נקודה למחשבה. וייקי וואנג מוליכה את המספרת בעדינות ובמיומנות במסלול משכנע, מהצעת הנישואים בפתיחה עד הבחירה שלה בסיום.

למדע יש נוכחות חזקה בחייה של המספרת, ולכן גם בספר. היא מרבה בדימויים מדעיים, בהסברים השאולים בעיקר מתחומי הכימיה והפיזיקה, גם כשהנושאים עליהם היא מדברת עוסקים בתחומים רחוקים. במידה רבה האזכורים הרבים האלה הם בגדר מורשת כפויה, תוצר שיטת החינוך הנוקשה של אביה, אך אודה כי בעיני הם משווים לספר רוחב יריעה וענין. לקראת סיומו של הספר המספרת מציגה זו מול זו שתי גישות. האחת, זו של מורה בתיכון גורסת כי "מה היא השיטה המדעית? […] זאת שיטה שמובילה אותנו לאמת". השניה, מאוחרת יותר, היא זו של מורה בקולג', ולפיה "המדע לא מרפא הכל; קשה להדרש לפעולות כמו אינטראקציה אנושית באמצעות השיטה הזאת". נדמה כי במסגרת גישושיה אחר הדרך ההולמת אותה היא מבקשת לאמץ את האחרונה.

וייקי וואנג שמה בפי המספרת טקסטים שכולם בלשון הווה, גם כשהיא מספרת על העבר. אני תוהה אם יש לכך קשר לעובדה שהיא דוברת שתי שפות, שפת אמה ושפת ארצה, וכדבריה "זאת תחושה מוזרה, לא להרגיש בבית בשום שפה". נראה לי סביר יותר להניח שהבחירה הזו מצביעה על הכבלים הקושרים את המספרת אל עברה, שחי מבחינתה כאילו הוא מוסיף להתרחש בהווה. המספרת, בסגנון דיבורי, לפעמים קטוע למשפטים קצרים, לפעמים נע מנושא לנושא בעקבות אסוציאציות, מרבה במשחקי מילים, ואלה מן הסתם היוו אתגר למתרגמת אסנת הדר, שעמדה בכבוד במשימה.

"כימיה" מספר על צמיחה אישית מתוך רקע משפחתי כובל, על הגירה ועל סטראוטיפים המתלווים אליה. בסינית, כך מתברר, יש ביטוי על אהבה בין בני משפחה, שתרגומו המילולי הוא בערך "אני כואב אליך". "כימיה" נע על נקודות ההשקה האלה שבין כאב לאהבה, ועושה זאת בתבונה ובכשרון.

מומלץ בהחלט.

Chemistry – Weike Wang

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

 

שמו של הספר גרם לי לחשוב שזה יהיה עוד סיפור אודות אשה הודית הנחנקת תחת עול המסורת, נתונה תחת שלטון בעלה והוריו האדישים לחיים הפרטיים הפועמים בקרבה. טעיתי. "חייה הפרטיים של גברת שארמה" הוא ספר מקורי, אותו אפשר לקרוא ולפרש בדרכים שונות, כולן לגיטימיות.

רֶנוּקה שארמה, תושבת דלהי, נשואה לגבר האוהב אותה ומסור לה. היא אינה חשה בדידות בנישואיה, למרות שהוסדרו על ידי ההורים. היא ובעלה מנהלים חיי שותפות, ונהנים מקשר חברי ומיני מספק. בשל חוסר יכולתם להבטיח השכלה גבוהה יקרה לבנם, שכנעה שארמה את בעלה לצאת לכמה שנים לעבודה בדובאי. חמה וחמותה עברו לגור איתה, והם מתיחסים אליה כאל בת. רנוקה עובדת כפקידת קבלה אצל רופא גניקולוג, היא עצמאית למדי בכל מה שקשור להוצאת כספים, אוהבת לבקר במרכזי קניות מודרנים, מתלבשת כרצונה, לפעמים בסארי, לפעמים בלבוש מערבי. הפסיעה הזו על קו הגבול בין המסורת למודרנה היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, גם אם רנוקה עצמה אינה מאבחנת כך את אורח חייה. היא אמנם עובדת, אבל רק חצאי ימים, כדי שעבודת הבית לא תופרע, וכדי שתגיש ארוחת צהרים למשפחתה. בעצה אחת עם בעלה החליטו לא ללדת ילדים נוספים, חורגים מן המסורת של משפחה מרובת ילדים, והיא חשה שונה בשל כך. למרות היותה אשה עצמאית יחסית, היא מייחדת לעצמה תפקידים נשיים, סבורה, לדוגמא, שחינוך למשמעת הוא תפקיד הגבר.

עול המחויבות לתפקידים המסורתיים על חשבון האפשרות להגשמה עצמית הוא נושא מרכזי נוסף. בעלה מלגלג ברוח טובה על דאגנות היתר שלה, וממשיל אותה ללטאה שבסיפור החביב עליו: שתי לטאות חברות עמדו יום אחד על תקרת החדר ואחת מהן הציעה שהן יצאו לטיול קצר. "בשום פנים ואופן!" אמרה החברה. "מי יחזיק את התקרה?". אבל דאגנותה של רנוקה לא נובעת מתחושת אחריות מובהקת, אלא מתוך פחד להרפות מן הקיים, כי הקיים בטוח ומקובל ומעוגן במסורות ישנות, והבלתי ידוע מעורר אימה. תחושת הדיכוי אינה מודעת אצלה, אלא נמצאת סנטימטר מתחת לפני השטח, ואם תנסה לפרוץ את המסגרת ולהשתחרר, התקרה המגוננת, שאיש לא יחזיק בה עוד, תקרוס עליה.

רנוקה היא אמנית ההסתרה והמופנמות, אפילו לעצמה היא לא חושפת את סודותיה, ואם היא כבר מגלה בחייה ובאישיותה פרטים בלתי מחמיאים, היא משקרת לעצמה שקרים מנחמים, וחוזרת ואומרת "אני לא חושבת שזה לא בסדר". כך היא נוהגת כשהיא גובה שוחד מסוחרים שמספקים סחורה למרפאה, וכשהיא רוצה לגנוב תיק עניבות שמצא חן בעיניה, וגם כשהיא משכנעת את גיסתה להתחתן כרצון הוריה למרות שהגיסה שואפת להמשיך ללמוד וחוששת שבעלה ימנע זאת ממנה, מה שאכן קורה.

נושא מרתק נוסף הוא יחסיה עם בנה. רנוקה היא אם מסורה לבובי בן העשרה, אבל היא נתקלת בקשיים מרובים. היא רוצה שילמד בעתיד מינהל עסקים לתואר שני ויעבוד במשרד מודרני. הוא רוצה להיות שף. היא מנסה להלביש אותו חליפות, הוא מסרב. היא מחנכת אותו ברוח המסורת, הוא מורעל מאלכוהול באיכות ירודה שהתפתה לשתות עם חבריו. רנוקה, שהיא בעצם אשה בודדה, מבקשת למצוא בבובי גם חבר, ויחסי השניים נעים בין אהבה לדחיה. בעבודתה היא פוגשת נשים שלא ילדו, ולעצמה, בשקט, היא מרשה לתהות על האפשרות הזו לא להיות אם: לפעמים אני שואלת את עצמי מה זה אומר לא להיות אמא. אני תוהה איך מרגישים כשלא צריכים לשאת את עול החיים האחרים בכל רגע ורגע שאלוהים מעניק לך עלי אדמות? זה טוב או רע? […] מדי פעם גם אני מקנאה. גם אם את רק מרחפת לפה ולשם בלי שום מטרה, את לא נגררת למטה תחת עול הילד.

הסדקים בעולמה של רנוקה מתרחבים כשהיא פוגשת את ויניט, רווק צעיר ממנה בשבע שנים. היא לא מספרת לו שהיא רעיה ואם, ומתרצת זאת לעצמה לא כשקר אלא כהשמטה באשמתו של הבחור שלא שאל. האם יש עתיד לקשר? ומה יקרה כשבעלה של רנוקה יגיע לביקור מולדת? ראטיקה קאפור בחרה לגיבוריה סיום דרמטי, שכמו הספר כולו מעורר רגשות מעורבים – הזדהות עם קשייה של רנוקה, ביקורת על כמה מהחלטותיה, והסתיגות מהתפתלויותיה ומהצטדקויותיה.

כמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק בחיים הפרטיים של אשה אחת, ואפשר לקרוא אותו כך. אפשר גם לראות ברנוקה מייצגת של הודו שבין העולם החדש לעולם המסורתי. אבל למה לבחור? אפשר לקרוא אותו בשתי הדרכים גם יחד.

ראטיקה קאפור יצרה מונולוג משכנע באנושיותו, ודחסה אל ספר קצר ופשוט לכאורה שורה ארוכה של נושאים מעניינים ושל תובנות מפוכחות ששווה להרהר בהן. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

The Private Life of Mrs. Sharma – Ratika Kapur

פֶּן וידיעות ספרים

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר