כותרת משנה: המבצעים הגדולים
המוסד (או בשמו המלא "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים") הוא גוף יחודי בעולם הביון. לצד התפקידים הסטנדרטים של איסוף מידע וביצוע פעולות חשאיות מחוץ למדינה, הוא מתפקד גם כמגינם של יהודי העולם. כך היה המוסד מעורב בהעלאת יהודי אתיופיה, בהבאתן לארץ של צעירות יהודיות סוריות שהגיעו לפרקן, באיתור הילד הנעלם יוס'לה שוחמכר, וגם בעשית דין בנאצים, בין אם בהבאתם למשפט כמו במקרה אייכמן, או בחיסולם כמו במקרה צוקורס התליין מריגה. הספר "המוסד – המבצעים הגדולים" מספר על 22 פרשיות מתולדות המוסד, הן ארועי ביון "רגילים" והן ארועים מן הסוג שלמעלה.
הספר הוא ביסודו ספר עיון דוקומנטרי, אך כל אחד מן הפרקים כתוב בפרוזה סיפורית שוטפת, כך שהספר כולו נקרא כשרשרת של סיפורי מתח מסופרים היטב. עוד לפני שבחרתי לקרוא אותו תיארתי לעצמי שלא אתאכזב, כי את הכתיבה של מיכאל בר-זהר אני אוהבת מאוד (וזו הזדמנות להזכיר את "הרכבות יצאו ריקות" המצוין אודות שואת יהודי בולגריה, את "אחים" שהטוויסט שבסופו הוא מהמרשימים שיצא לי לקרוא, ואת "מזימה" המביא את סיפורו האמיתי המדהים של יהודי שלומיאלי למדי שגויס לרגל לטובת הנאצים).
רוב הפרשיות שבספר מוכרות: אלי כהן המרגל בדמשק, חיסול "הנסיך האדום", השמדת הכור הסורי ועוד. היחוד של הספר הוא בירידה לפרטים, בתיאור מדוקדק למדי (אך לא מייגע) של תהליכים שהיו טריגר לפרשיות ושל דרכי הביצוע. לדברי ההוצאה, בספר שפע של פרטים שלא היו ידועים עד כה. מכיוון שההיכרות הקודמת שלי עם הארועים היא ברמה המאוד כללית שלהם, אין לי דרך לכמת את החידושים שבספר, אבל, כמובן, אין סיבה לא להאמין בערך הנוסף שהוא מביא, וכך או כך הוא מרתק מאוד לקריאה.
יש איזו פמיליאריות בכתיבה, שבעיני מאוד תורמת לו. הכותבים כמעט שאינם מכניסים את עצמם לספר, למעט אזכור פה ושם של פגישות עם גיבורי הפרשות, אבל בין השורות אפשר לחוש את הקירבה שלהם לדברים שכתבו. כשהשניים מספרים על כשלונות, כדוגמת לילהאמר, אפשר לחוש שהם כועסים כמעט באופן אישי, כמו כל ישראלי שמרגיש שמשהו מכבודו שלו נפגם כשנציגיו מפשלים, וכשהם מספרים על מבצעים מבריקים אפשר לחוש בגאווה סמויה מתחת למילים. אני לא חושבת שיש בזה איזו פגימה באוביקטיביות של התיעוד, אלא מעין נופך, חינני בעיני, שתורם לחווית הקריאה.
הוצאת ידיעות ספרים
2010
סקירות ספרים 