תגית: מיכאל דק

כותרת משנה: חמש מאות שנות תרבות קפה

מיכאל דק, יושב בתי קפה מַתמיד, שמעיד על עצמו ששתה עשרת אלפים ליטרים קפה בימי חייו (פירוט החישוב מופיע בפרק האחרון), מציג בספר את ההיסטוריה של המשקה, ובעיקר את התרבות שהתפתחה סביבו. המאייר יירי סליבה, חובב קפה אף הוא, אייר את הספר בחן רב.

במקום דברי תודה בסיום, מגיש מיכאל דק קפה מסוגים שונים למי שסייעו לו בכתיבה, וגם "הפוך חזק ומר למוציאים לרעה את דיבתו של הקפה, בתיו ויושביו לדורותיהם". אני תוהה מה יוגש לשותים נייטרלים, דוגמת הח"מ, שקפה הוא עבורם שגרה שאין נותנים עליה את הדעת, ישיבה בבתי קפה אינה חביבה עליהם, והאסוציאציות שהמשקה מעורר בהם מסתכמות בקנטטת הקפה של באך ובספר שולחן הקפה של קרמר. אולי נס קפה.

מכל מקום, על ספל נס או על ספל תה, גם שותים אלה יוכלו ליהנות מן הכתיבה הנעימה של הספר, מן ההומור שבו, מן הידע ומן האנקדוטות הרבות. נמצא כאן את המיתוסים הקשורים בימיו הראשונים של הקפה, את המאבקים בעדו ונגדו מאז ועד היום, את תרבות בתי הקפה, מעט על התעשיה ועל הכלכלה, כולל התיחסות אל עובדי המטעים המנוצלים, וכמובן את הקפה לסוגיו. אחד הפרקים מוקדש לתיאור טיפוסי הלקוחות בבתי הקפה, אחר למופעיו של הקפה בתרבות, פרק נפרד מיוחד לתולדות הקפה בישראל, ועוד כיוצא באלה.

בין האנקדוטות המשעשעות הרבות הכרוכות בקפה, שאודה כי מעולם לא נתתי דעתי על עומק הרגשות שהוא עורר ומעורר, הצחיקה אותי במיוחד זו המספרת על עצומה שהגישו נשים אנגליות ב-1675, בנסיון למנוע את נהירת הגברים לבתי קפה. בין השאר טענו הנשים כי תפקודם המיני של הגברים נחלש בשל שתית הקפה, והן ביקשו מן המלך לאסור על סוג הבילוי הזה. עצומת הגברים, שנכתבה במענה לזו של הנשים, טענה, כמובן, את ההפך. המלך, שחשש מרוחות החופש, הורה לסגור את בתי הקפה, אבל ביטל את האיסור, שעורר סערה, בתוך יומיים.

מכיוון שקנטטת הקפה, שהוזכרה קודם, חביבה עלי, אזכיר אותה שוב. זוהי אחת היצירות החילוניות הבודדות של באך, והטקסט שלה, שמשקף את ההתמכרות לקפה בגרמניה במאה השמונה-עשרה, הוא דיאלוג בין אב לבתו, כשהאב מרעיף על ראש הבת איום אחר איום כדי לגמול אותה משתיה, אך היא אינה נכנעת. הקנטטה נוגנה לראשונה, כמה הולם, בקפה צימרמן בלייפציג ב-1735. הנה קטע לדוגמא:

את ילדה רעה, את חוצפנית קטנה / אה, האם תצלח משימתי: / אני אומר לך, הפסיקי עם הקפה.

אדון אבא, אל נא יחמיר אתי כל כך! / אם לא יורשה לי לשתות / שלוש פעמים ביום ספלון קפה / אצטמק מרוב עינויים / כמו צלי של עז.

"קפה הוא גם השקפת עולם" מוגש לקורא במהדורה אלבומית, כריכה קשה ודפים עבים, ובגוונים חומים, כמתבקש. נוח להניחו על השולחן ולעלעל בו תוך התענגות על כוס קפה.

בספר משובצים ציטוטים שענינם, כמובן, קפה. אסיים באחד מהם, מתוך שיר הלל לקפה מאת השייח עבד אלקאדר, מ-1587: קפה הוא הזהב של האדם הפשוט, / וכמו הזהב הוא נותן לכל אדם / את תחושת העושר והאצולה

לרוויה!

כתר

2003

בפרק הלפני אחרון של הספר מצאתי שני משפטים שמסכמים יפה את ההתיחסות שלי לצד ה"טכני" של הספר:

המשפחה הזו בה העובדתי היה לעתים קרובות לא ברור, בה הכל הגיע לידי שלמות רק אם היה אפשר לנסח אותו כסיפור עם שורת מחץ.

סיפור המשפחה שלנו כולו עשוי אנקדוטות מיופות מצד אחד, ובשל כך חורים בולטים עוד יותר מן הצד השני.

הספר הוא פסיפס, אלבום משפחתי, ובו דמויות וארועים מחיי שלושה דורות בוינה – הסב היהודי הנשוי לקתולית, בתם ושני בניהם, וצאצאיהם של שני הבנים – מסופר מפיה של אחת הנכדות. חלק מהארועים מתוארים בהרחבה, חלקם ברפרוף, פה ושם חסר רצף עלילתי, חלק מהדמויות לא לגמרי מפותחות. לפעמים קיבלתי את הרושם שרק מאורעות שניתן לעשות מהם סיפור מתוארים כאן, ורק אם אפשר לצרף להם פאנץ` ליין, והנה זה בדיוק מה שהסופרת אומרת על משפחתה – אנקדוטות עם שורות מחץ וחורים בעלילה.

האם המבנה הסיפורי הזה פוגם בספר? לא בהכרח. עיקרו של הסיפור הוא לא הדיוק ההיסטורי. עיקרו האחד הוא סיפור הגלגולים שעוברים בני המשפחה בעולם לא יציב, ועיקרו השני, הקשור מן הסתם לראשון, הוא שאלת הזהות העצמית של בני המשפחה. שאלת הזהות עוברת כחוט שני בכל עלילותיהם – לפעמים היא מונעת על ידי כוחות חיצוניים, כמו בתקופת השואה, לעתים היא מונעת על ידי חיבוטים פנימיים. לדוגמא, המשפחה המעורבת הלא דתית הזו נקלעת לסחרחורת, כשיום אחד מגלה אחד הנכדים שעל פי ההלכה הם כבר מזמן לא יהודים, תודות לסבתא הנוצריה. אני עוד צריכה לברר עם עצמי למה בעצם זה היה כל-כך אכפת להם. התשובות נמצאות בספר, אבל אני עדיין קרובה מדי לקריאה וצריכה להניח לדברים לשקוע.

כך או כך, עם תשובות או בלעדיהן, הספר מעניין לקריאה, וכתוב בחינניות רבה ובהומור מדבק.

הנה דוגמא לסצנה מן הפרק הראשון. הסבתא מתקשה להפרד ממשחק ברידג` בבית קפה, למרות שהיא יודעת שהיא עומדת ללדת בכל רגע, ומגיעה הביתה ברגע האחרון ממש. כשהסבא מגיע, הוא נשלח להביא את המיילדת, ומתפתח הדיאלוג הצעקני הבא:
"אתה אשם בכל," צעקה סבתא שלי, "אתה איחרת לבוא לקחת אותי!"
"איפה הצעיף שלי," צעק סבא שלי בעומדו ליד הפתח, "את היית צריכה ללכת הביתה יותר מוקדם!"
"אתה הדבקת לי את התינוק הזה," צעקה סבתא שלי, "בתיבה שליד הדלת!"
"בטח התעקשת לגמור את הסיבוב עד הסוף," צעק סבא שלי, "באיזו תיבה?"
"עם איזו שיקסע הסתובבת?" צעקה סבתי "עיוור שכמותך, על יד הדלת אמרתי לך"
"בחייך, עזבי אותי בשקט", אמר סבא שלי בכניעה, כשמצא את הצעיף שלו והתכונן לצאת. כי כפי שכולם ידעו, גם אלה שכמעט ולא הכירו אותו, האהובות שלו היו יהודיות, וחוץ מזה ברוב המקרים גם נשואות. אף פעם לא היו לו יחסים עם שיקסע. הוא הכיר רק שיקסע אחת מקרוב – האשה שלה היה נשוי.
בנסיבות האלה הגיע אבי לעולם: כבן של סוכן יהודי ליינות ומשקאות חריפים, ושל קתולית, גרמניה מחבל הסודטים, אשר פרשה מן הכנסיה.

Vienna – Eva Menasse

הוצאת מטר

2008 (2005)

תרגום מגרמנית: מיכאל דק