"אפילו עכשיו לא תמיד הייתה מאושרת. היא קיבלה כל דבר שרצתה, ובכל זאת לעיתים הרגישה שיש דברים אחרים שהייתה עשויה לרצות אילו ידעה על קיומם"
משפט זה, המופיע לקראת סיומו של הספר מתמצת את אישיותה של אנדין, הדמות הראשית, שסביב סיפורה הפרטי מתארת אדית וורטון את החברה הגבוהה של ניו יורק בתקופתה. בעיר הולדתה של אנדין, במערב התיכון של ארצות הברית, היא נישאה נישואי בזק ואולצה לבטל אותם באותו החפזון. בשאיפתה לעושר ולמעמד גררה איתה את הוריה, שאינם מסוגלים לעמוד בפני תשוקותיה ומצבי הרוח שלה, לניו יורק. כאן נישאה לגבר שהעריץ אותה, וכמו הוריה נכנע לכל גחמותיה, אך התברר שהוא מעדיף את הבדידות בשניים על פני התענוגות שבהם חשקה. הבעל הבא, בעל תואר של רוזן, התגלה כצרפתי מדי בהשוואה לאמריקאיות המועדפת עליה. הבעל האחרון בסדרה, זה שאתו מסתיים הספר, הוא מספיק עשיר ומספיק חובב חברה, אבל משמתברר לאנדין שהוא לא יוכל להתמנות לשגריר, המדרגה הבאה שעליה היא מבקשת לטפס, היא שוב מתוסכלת. "מאחורי כל הסנוורים הללו נותרה עננה שחורה זעירה. נודע לה שיש דבר שלעולם לא תוכל להשיגו, דבר שלא יופי ולא השפעה ולא הון עתק לא יוכלו לקנות לה. היא לעולם לא תהיה אשת שגריר; וכשפסעה לקראת אורחיה הראשונים אמרה בליבה שזה התפקיד היחיד שאותו נועדה למלא באמת".
אנדין היא זיקית, מתאימה את עצמה לבני שיחה, כלומר אלה שיוכלו להועיל לה בהשגת מטרותיה המשתנות. "אנדין הייתה עצמאית בכל נפשה ובכל מאודה ועם זאת חקיינית נלהבת. היא רצתה להפתיע את כולם ולגלות מעוף ומקוריות, אך בעל כורחה התאימה את עצמה תמיד לאדם האחרון שנקרה על דרכה, והתנגשות האידיאלים שנבעה מכך הקשתה עליה מאוד כל אימת שנדרשה לבחור בין שני אופני פעולה". אין לה שום רגש של כבוד לערכים, למסורת, למשפחה, ונאמנותה למכריה משתנה על פי צרכיה. עולם המושגים שלה לקוח מרומנים זולים, והיא בוחרת בדרכי התנהלות השאולות מהם. נושאי השיחה שלה מצומצמים בהתאם, אם כי יש לה יכולת לרכוש אוצר מלים "במידה הדרושה לאישה יפה כדי ליצור רושם של בקיאות". אפילו מקור שמה מעיד עליה: באחד הקטעים המשעשעים הבודדים בספר, בעלה של אנדין מתפעם כשהוא חושב על משמעותו – גל – ועל מקורו במאמר של מונטן, אבל חוטף קיתון של צוננים כשאמה מספרת לו שהיא נקראה על שם מוצר לסלסול שיער שאביה הוציא לשוק בשבוע שבו היא נולדה.
אפשר לייחס חלק מאופייה ומהתנהלותה של אנדין לסביבה, למגבלות שהוטלו על נשים בזמנה, ל"מנהג המקום" שכופה עצמו על הבריות, והסופרת אכן מתייחסת לכך. כמו ב"עידן התמימות" גם כאן היא שמה בפיו של גבר דברי תוכחה על התיחסותם של גברים לנשים, ביניהם "האמריקאי הממוצע מזלזל באשתו […]מדוע לא לימדנו את נשותינו להתעניין בעבודתנו? פשוט משום שאנחנו לא מתעניינים בהן במידה מספקת […] מדוע האישה האירופית מתעניינת הרבה יותר במה שעושים הגברים? כי היא כל כך חשובה להם שהם מערבים אותה! שם היא לא הערת אגב כמו פה — היא במרכז התמונה […] כל אהדתי נתונה להן, למסכנות המרומות, כשאני רואה את ניסיונותיהן הקלושים, המוטעים, להתהדר בשיירים שמשליך להן גבר שדעתו אינה נתונה להן – הכסף והמכוניות והבגדים – ולהעמיד פנים, בפני עצמן וזו בפני זו, שאה הדברים האמיתיים בחיים!". אבל גם בהתחשב רקע התקופה, אנדין היא טיפוס בלתי נסבל. אנוכית, קפריזית, דורכת על גופות, בת זוג ואם נוראה, וקשה עד מאוד לחבב אותה.
נסיונותיה של אנדין לפלס את דרכה אל שאיפותיה, שכאמור אינן ברורות גם לה, מאירים את החברה שבתוכה היא חיה. כמו בנובלות שב"ניו יורק הישנה", גם כאן הסופרת מתבוננת בחברה הגבוהה הניו יורקית, מצביעה על פגמיה, על צביעותה, על הנהנתנות השולטת בה. בספר זה היא מעבירה חלק מן העלילה אל החברה הצרפתית, ומתבוננת בחברה האמריקאית גם על דרך ההשוואה. בפיו של אחד הצרפתים היא שמה את המלים הללו: "אתם באים אלינו ומדברים בשפתנו ואין לכם מושג למה אנחנו מתכוונים; רוצים את אותם דברים שאנחנו רוצים, ואין לכם מושג מדוע; מחקים את חולשותינו, מפריזים במשוגותינו, מתעלמים מכל מה שחשוב לנו או שמים אותו ללעג — אתם באים ממלונות גדולים כמו ערים ומערים קלושות כנייר, שבהן עדיין לא הספיקו לתת לרחובות שמות והבניינים נהרסים עוד בטרם יבשו והאנשים מתגאים בשינוי כמו שאנחנו גאים לשמור על מה שיש לנו — ואנחנו בטיפשותנו מאמינים שמפני שאתם מעתיקים את מנהגינו וקולטים את העגה שלנו, אתם מבינים דבר וחצי דבר מכל מה שמעניק לחיינו הגינות וכבוד".
אדית וורטון היא סופרת בעלת כושר אבחנה מעמיק ויכולת מרשימה לרקום מפרטי חיים יומיומיים עלילה מעניינת ומושכת. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז ראה אור, "מנהג המקום" חי ותוסס ובמידה רבה עדיין רלוונטי. הספר זכה לתרגום נאה של מיכל אלפון, והוא מומלץ בהחלט.
The Custom of the Country – Edith Wharton
עם עובד
2022 (1913)
תרגום מאנגלית: מיכל אלפון
