תגית: מיכל אלפון

בגיל שתים-עשרה חייה של ג'סטין הניו-זילנדית אינם פשוטים. פחות משנה קודם לכן איבדה את אמה אחרי תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלה שנטלה ממנה רבים מכישוריה הפיזיים והמנטליים. אביה, שהוא ביסודו אדם טוב ואב מסור, מתקשה להתמודד עם האבל ומוצא מדי פעם מפלט באלכוהול. היא עצמה סובלת מהתקפי אפילפסיה, שאמנם אינם תכופים, אבל בהחלט מאיימים ומשבשים את שגרת חייה. כמו כל ילדה בגילה היא חווה את המעבר הלא פשוט מילדוּת לנערוּת, וכמו ילדות רבות היא מנסה לתמרן במערכות היחסים הסבוכות של בנות גילה.

לא ייפלא אפוא שג'סטין מוקסמת מגברת פרייס, המורה שלה בבית הספר הקתולי, וכשהיא זוכה מצד המורה ליחס מועדף כאחת מחביבותיה, היא מוכנה לעשות הכל כדי לשמר זאת. הכל, כולל בגידה, התחברות עם חברות בלתי ראויות, ובעיקר עצימת עין והמצאת תירוצים כשמשהו בהתנהלות של גברת פרייס נחשד בעיניה כבלתי תקין. ג'סטין, בשל נסיבות חייה, נוהה אחר המורה, אך היא אינה היחידה. האשה הכריזמטית, הסמכותית והמניפולטיבית שולטת בלבבות מרבית תלמידיה, הלהוטים עד מאוד להרשים אותה ולהשביע את רצונה. הקורא המבוגר מזהה מיד את מה שרע במורה שבעדינות מפעילה שיסוי בלתי מורגש של התלמידים אלה באלה; הילדים, רובם ככולם, אינם מסוגלים לזהות זאת, וג'סטין על קשייה אולי פחות מכולם. וכך הספר נקרא בשתי רמות במקביל – ברמת ההבנה של המבוגר שרואה את העיוות, וברמת הקבלה של הילדה שאין לה די כלים לשפוט, ושאינה מסוגלת להפריד בין הצורך המיידי שלה באהבה לחשדותיה.

הספר נפתח כשג'סטין, כבר אשה בוגרת, מבקרת עם בתה את אביה הדמנטי, ופוגשת במטפלת שלו הדומה להפליא לגברת פרייס. באחת היא מושלכת חזרה אל ילדותה ואל זכרונותיה. אודה שתחילה הייתי קצרת רוח. קצת קצתי בשיטה הסיפורית השחוקה הזו של עתיד-מעורר-עבר, וגם בשיטת הרמזים המטרימים, וקצת סלדתי מהצטברות הרוע בסיפור כמעט ללא נקודת אור: המורה הדומיננטית, המנהל הנוקט בעונשים גופניים, האב שאינו מסוגל להתגבר על חולשתו לטובת בתו, הבנות הסנוביות בכיתה ומשחקי הכבוד והנידוי שלהן. חששתי מקלישאות, מכתיבה שטאנצית ומלחיצה בכוח על כפתור הרחמים.

טעיתי. ככל שהספר התקדם, ליבי יצא אל ג'סטין, וגם הדמויות האחרות קיבלו חיים ונפח ומורכבות. בשלב מסוים היה קשה להרפות ממנו, והוא הלך ונחווה יותר ויותר כספר אימה. לא אימה מסוג רוחות ועל-טבעי ופושעים קרי-דם, אלא אימה מזדחלת של פסיכופתיה מציאותית מאוד, מבחינתי המפחידה מכולן. זהו בסופו של דבר סיפור על התבגרות בתנאים קשים, במערכת חינוך דוגמטית נוקשה, בחברת ילדים בלתי חומלת, במכאוביה של יתמות מייסרת, ובצלה של דמות דומיננטית שהמלה פסיכופתית יאה לה.

מיכל אלפון העניקה לכתיבה הטובה של קתריך צ'ידג'י תרגום שוטף ונאה, והספר מומלץ מאוד.

Pet – Catherine Chidgey

חרגול

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אדית וורטון מתארת בארבע נובלות את ניו יורק בשנות הארבעים עד השבעים של המאה התשע-עשרה. יש לדייק ולומר כי לא את ניו יורק כולה היא מתארת, אלא את החברה הגבוהה המבוססת כלכלית והסגורה בעולם משלה. גם אם כל אחת מן הנובלות מתרחשת בעשור אחר, והערכים משתנים קמעא עם חלוף השנים, קוים רבים משותפים לישות הניו יורקית בכולן: אותה סגירות מפני מי שאינו משתייך לחוג האקסקלוסיבי בעיני עצמו, אותה היטפלות לפרטים שוליים והתעלמות ממה שחשוב ומשמעותי, אותה דבקות עיקשת במוסכמות ודחיית מי שחורג מהן ולו במעט, אותה ראיה צרת אופקים של העולם וזלזול במה שמעבר ליומיומי. במידה רבה הנובלות מזכירות בהיבט זה את "עידן התמימות", שהתרחש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה באותו מקום ובאותה חברה. כמו ב"עידן התמימות", שדמויות ממנו מבליחות בנובלות, גם כאן הסופרת מפליאה לרדת לנפשות גיבוריה, ובסכין מנתחים חד לעמוד על צפונותיהם.

"שחר כוזב" הוא סיפורו של צעיר שגדל בצלו של אב דומיננטי, שמבקש להכתיב את עתידו האישי והמקצועי. הצעיר, המאוהב בצעירה "בלתי ראויה" על פי הקריטריונים הנוקשים, נשלח לשנתים לאירופה לטיול ההתבגרות הגדול, או כך נדמה לו. בפועל, כך הוא לומד ממש לפני הנסיעה, הוא אמור לבחור תמונות לפתיחת גלריה שתישא את שמה של המשפחה. במפתיע הוא חורג מן ההנחיות הנוקשות לגבי הקריטריונים לבחירת תמונות, וחוזר עם יצירות מודרניות ששמות אותו לקלס.

"רווקה זקנה", שנגע ללבי במיוחד, הוא סיפורן של שתי דודניות. אחת מהן הולכת בתלם, נישאת ויולדת ילדים. השניה נאלצת להסתיר את הילדה הבלתי חוקית שילדה, ונדונה לחיי רווקה זקנה. שתיהן יחד, בשיתוף פעולה אך גם בעוינות, כפי שהסופרת מיטיבה לתאר, מתמסרות לטובתה של הילדה. האבחנה הפסיכולוגית החדה של הסופרת, שבזכותה היא בראה דמויות אנושיות מורכבות ואמינות, באה כאן לכלל ביטוי מושלם.

"הניצוץ" עוקב אחר אדם שדבק בבחירותיו המוסריות היחודיות, גם כשהוא מתמרן את עצמו בין פנימיותו ובין האהבה לאשתו וההתחשבות ההכרחית בחברה שבקרבה הוא חי. הוא אינו טורח להסביר את עצמו ל"ניו יורק", ומשלם את המחיר.

"יום השנה החדשה" הוא סיפורה של אשה שבחרה בדרך יוצאת דופן לשמר ולתחזק את אהבתה לבעלה ואת נישואיה, ורכשה לעצמה תוך כדי כך מוניטין פגום שליווה אותה עד סוף חייה. ניו יורק הישנה אינה שוכחת ואינה סולחת, ויותר מכל אינה יכולה להכיל את השונה.

כל אחת מן הנובלות הללו מכילה הרבה יותר מן התמצית שלמעלה, וראויה לעיון מעמיק. לצורך הסקירה אסתפק בכמה ציטוטים מייצגים.

על האופי של ניו יורק הישנה:

"זאת הייתה התקופה האפלה של אדישותנו הלאומית, לפני ההתעוררות. המלחמה נראתה לנו רחוקה, לא שייכת לנו, הרבה יותר מכפי שהיא בוודאי נראית לצעירים כיום. כך על כל פנים היה בניו יורק הישנה, ואולי בייחוד בגבולות השבט הקטן של בניה האמידים והעצלים שביניהם גדלתי".

"לגנרל סקול ולמייג'ור דטרנסי הייתה תכונה משותפת אחת – הזהירות המופלגת האופיינית לניו יורק הישנה. מטבע ברייתם התייחסו בחשדנות לכל דבר העלול לשבש את הרגליהם, לגרוע מנוחיותם או להטיל עליהם איזו אחריות חריגה, חברתית או אזרחית; וגם אם בשאר העניינים הייתה מחשבתם איטית, התגלתה בהם מהירות מחשבה על־טבעית כל אימת ששיחה תמימה כביכול הייתה עלולה למשוך אותם להוסיף את חתימתם, לתמוך בכל ניסיון, ולו הקל שבקלים, לחולל רפורמה מוניציפלית או לחייבם לתרום, ולו מעט שבמעט, לכל מטרה חדשה ולא מוכרת".

"אשתו של צ'רלי המסכן משלמת סוף כל סוף על יופייה, על הפופולריות שלה ובעיקר על כך שלמרות מוצאה צ'רלי המסכן מתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהם!"

על עולמן של הנשים, שהוא נושא חוזר בנובלות:

"ואחר כך התינוקות, הילדים שאמורים "לפצות על הכול" אבל לא פיצו — אף על פי שהם חמודים כל כך, ובעצם אין לך מושג ברור מה הדבר שחסר לך ועל מה בדיוק הם אמורים לפצות".

"בדעתה של דיליה עלה שבמרוצת חייו הקלים והחביבים הוא לא נדרש מעולם — בדיוק כמו ג'ים שלה — לוותר על דבר שליבו חשק בו. אפילו אוצר המילים של הוויתור והמחוות המקושרות עימו אינם מוכרים לו".

"כל חייה עוצבו ונצבעו באורו הקלוש של עתיד מאושר שהפנתה לו עורף".

"ליזי הייזלדין התרגלה זה כבר לראות ברוב בנות גילה תינוקות שטרם למדו את אמנות החיים. בגלל דחף התגוננות קדמוני, שניסיון חייה שִכלל וחידד אותו, מאז ומתמיד הייתה דרוכה ומפוכחת יותר מאותן בריות מלבבות שהמירו את חדר הילדים בחיי הנישואים כמי שהעבירו אותן מעריסה לעריסה, ושתיהן סוגות בשושנים".

ציטוט אחד להדגמת כושר התיאור היחודי של הסופרת:

בקולה של צ'טי התרונן משהו שדיליה לא שמעה עד אותו רגע, לא אצלה ולא בשום קול אנושי אחר. הד קולה כמו טלטל את העולם המוכר, והשטיח מתוצרת אקסמינסטר געש תחת נעלי הבית המבוהלות של דיליה.

ואחד אחרון על קריאת ספרים:

"היא לא יכלה להאמין שמישהו באמת "אוהב לקרוא". מראשית מגוריהם המשותפים ועד היום נותרה אהבה זאת של בעלה חידה בעיניה כמו בפעם הראשונה שמצאה אותו פתאום שקוע בשתיקה במה שהאנשים שביניהם גדלה היו מכנים "ספר כבד". זה היה המפגש הראשון שלה עם קורא מבטן ומלידה […] ואף על פי כן בסתר ליבה עדיין ראתה בספרים לא יותר מאמצעי עזר, והייתה בטוחה שאין הם מועילים אלא כדי להפיג שעמום, כמו משחק דוּקים או פסיאנס, אף שלדאבון הלב הם מצריכים מאמץ שכלי גדול יותר".

מן הציטוטים הללו אפשר, כך נראה לי, להתרשם, הן מכושר הביטוי והאבחנה של הסופרת, והן מן התרגום הנאה עד מאוד של מיכל אלפון.

ספר מרשים ומומלץ מאוד.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Old New York – Edith Wharton

עם עובד

2025 (1924)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הסקירה כוללת מעט קלקלנים

מלאני בת השש-עשרה, שחיה חיים נוחים של שגרה מבורכת עם הוריה ועם אחיה ואחותה, מצויה בעיצומו של תהליך גילוי עצמי, מודעת לגופה, להתבגרותה, למיניותה. ערב שמתחיל בהסתבכות שלה עם שמלת הכלולות של אמה, ומסתיים בהודעה על אסון שבו נספו הוריה, מסיט את חייה מן המוכר והבטוח. יחד עם אחיה ג'ונתן ואחותה ויקטוריה, היא מופקדת בידיו של הדוד פיליפ, שאותו לא פגשו הילדים מעולם. רמז על אישיותו של פיליפ קבלה כילדה, כששלח לה בובה מעשי ידיו שפניה היו גרסה גרוטסקית של פניה שלה. מאז לא שמעה ממנו.

ביתו של הדוד פיליפ הוא מקום מזרה אימה ורב סודות. הדוד פיליפ, גבר מגודל בעל נוכחות מאיימת, שולט בחיי בני ביתו ביד רמה, תרתי משמע. אשתו מרגרט היא אילמת, אולי מפוחדת מכדי להשמיע קול, ונדמה כי היא נתונה למרותו כליל, להוטה להשביע את רצונו וחלילה לא לאפשר לו למצוא סיבה להתפרצות. יחד אתם מתגוררים בבית שני אחיה של מרגרט, פין ופרנסי, גברים ברוכי כשרונות – האחד אמן רבגוני, השני מוזיקאי – שניהם שונאים את פיליפ בכל לבם, אך מצייתים לחוקיו. פין אף סובל, ללא טרוניה המובעת בקול, מנחת זרועו. למה מסכימים שלושת אלה לחיות בצל קורתו של פיליפ, ולמעשה בצלו? מדוע שני האחים אינם נוטלים עמם את אחותם ומסתלקים? מדוע מרגרט טובת הלב כופפת ראשה בפני רודנות? הסבר בלתי מספק יסופק ממש לקראת סיום, הסבר שאמור, כך נראה לי, להוות גילוי סוד, אך ה"סוד" הזה גלוי לקורא העירני כבר משלב מוקדם.

כל מה שמעניין את הדוד פיליפ הוא עיסוק בבניית צעצועים ומריונטות. את הצעצועים מוכרת מרגרט בחנות הצמודה לדירת המגורים, ועליהם פרנסת המשפחה. המריונטות משמשות להצגות תיאטרון קצרצרות שמציג פיליפ בפני המשפחה, כשמרגרט מוחאת כפיים בהתלהבות ומעודדת את מלאני לעשות כמוה. העיקר שפיליפ יהיה מרוצה.

אל הבית הזה, אפוף הסודות, הסובל מהזנחה ומדלות, ונתון במתח תמידי הנובע מן היחסים שבין דייריו ומן הטרור שמשליט הדוד, מגיעים שלושת הילדים. ג'ונתן, שגם קודם לכן התעניין אך ורק בבנית מודלים של כלי שיט, מוצא כאן כר נרחב לעיסוקו, ובשל כישוריו, כמו גם בשל אופיו המסוגר, הוא זוכה, אם אפשר לכנות זאת זכיה, בחסותו של הדוד. ויקטוריה הילדונת מאומצת בחיבה הולכת וגוברת אל חיקה של מרגרט. מלאני, שמגויסת לסייע בחנות, נותרת להתמודד לבדה עם האימה, עם המסתורין, עם אובדן משפחתה ואורחות חייה, ועם אינספור התהיות והפחדים שמעורר בה ביתה החדש. בתוך אלה היא ממשיכה, מדרך הטבע, לגדול ולהתפתח. נוכחות שני הגברים, ובעיקר פין, מעוררת בה רגשות ויצרים שלא הכירה, והיא מנסה למצוא את זהותה בבית מסוגר ומבודד שבו אין לה אפילו מראה שבה תוכל להתבונן בעצמה.

הספר הוא בעיקרו סיפורה של נערה על קו הגבול שבין ילדות לנשיות, אלא שהנושא הזה שבליבת העלילה אינו זוכה בהזדמנות לבחינה מעמיקה, הולך ונאפף בלבול בשל חריגותם של המעורבים, וגולש עד כדי גרוטסקה של מעין אונס ביזארי אלים. בנוסף, רוב הזמן לא קורה בו בעצם דבר. בין הפרק הדינמי הראשון לפרק הדרמטי האחרון, זהו בעיקר סיפור מונוטוני. הוא הזוי, הוא כואב, הוא מפחיד, אבל במקומות רבים כל מה שחוויתי אתו הסתכם ב"נו, אז?". בעבורי לא די בכתיבה מדויקת ובאוירה אפלה כדי להצדיק את הקריאה.

יותר מדי שאלות נותרות פתוחות. בנוסף לסוד שאינו סוד והוא די תלוש מהעלילה, ולשאלות שהזכרתי בפיסקה השניה, כלומר חידת הכניעות של שני האחים והאחות לשגיונותיו של פיליפ, לא ברור מה הביא את בני המשפחה למצבם, מה עלה בגורלם של ג'ונתן וויקטוריה, מה פשר המשיכה של מלאני לפין פרט לעובדה הפשוטה שהוא נמצא בסביבה, איזה מין בני אדם דואגים קודם לפריטים דוממים ורק אחר כך תוהים לרגע על גורלם של קרוביהם, ועוד. בגלל כל הקצוות הפתוחים והמניעים הלא ברורים, קשה להקשר לדמויות למרות אומללותן ולמרות שהן כולן איכשהו מצטיירות כחיוביות, גם כשהן לא (למעט הדוד, כמובן). אין נקודת אחיזה, רק נזילוּת חמקמקה שיוצרת קושי בפענוחן ומונעת פיתוח רגש של חיבה.

בצד החיוב, אנג'לה קרטר, בקול מקורי, מיטיבה לבנות אווירה, ריבוי האזכורים התרבותיים מעשיר את העלילה, והסיפור הקצרצר המצורף בסיום הוא הברקה. יש לציין לטובה גם את התרגום של מיכל אלפון.

בשל איכות הכתיבה מצד אחד וקלישות העלילה מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

The Magic Toyshop – Angela Carter

עם עובד

2025 (1967)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הרקול פוארו מתבקש לעזור לפצח פרשית רצח, או שמא שתי פרשיות. ריצ'רד אברנתי נפטר חולה ושבור לב במה שנראה כמוות טבעי, וזמן קצר אחר כך נרצחה קורה, אחותו הצעירה, שלאחר הלווית אחיה הכריזה בבטחון, "הוא הרי נרצח, לא?". מה ידעה קורה ששאר בני המשפחה לא ידעו? האם איבדה את חייה רק בשל ההכרזה הזו, או אולי מדובר בכלל בשוד שהשתבש?

מי שיוצא תחילה לרחרח הוא עורך הדין של ריצ'רד, שמקווה להוכיח כי מרשו וידידו מת בנסיבות מצערות אך טבעיות. כמו כמה מבאי ההלוויה, גם הוא חש תחושה מעורפלת שמשהו "לא בסדר", מבלי שיוכל לשים את האצבע על הסיבה לתחושתו. לא מסייעת לו גם החמקמקות של בני המשפחה, שנראה כי כולם מסתירים סודות וטינות הדדיות. אחרי שקורה נרצחת משתף עורך הדין פעולה עם המשטרה במקום מגוריה, וכשנראה שהדברים מובילים למבוי סתום הוא מגייס את פוארו.

פוארו מוצא לעצמו סיפור כיסוי כדי לכנס סביבו את כל המעורבים, עושה שימוש במוצאו הזר כדי להעמיד פנים שהאנגלית אינה נהירה לו די הצורך, ושם לב לפרטים שוליים לכאורה שעולים תוך כדי שיחה. בערך לקראת השליש האחרון של הספר היתה לי תחושה שאני יודעת מן הרוצח או הרוצחת, והסתבר שצדקתי, אלא שתחושה אין בה כדי לספק פיצוח משכנע, ומסתבר שההוכחה המכרעת, שהיתה שם גלויה לכל קורא, חמקה ממני. היא, כמובן, לא חמקה מפוארו שחושף אותה בדפים האחרונים.

אגתה כריסטי, שוב וכרגיל, היא מספרת סיפורים משובחת. ריבוי הדמויות בספר גרם להצגת אילן יוחסין בתחילתו, אבל אין בו צורך. אפיון הדמויות שלה כל כך ברור ומדויק, שהן הופכות מוכרות חיש קל והאילן מתייתר. היא שוזרת פרטים לכלל סיפור מותח, נותנת תשומת לב לארועי מפתח ולארועים שוליים, לדמויות הראשיות ולאלה שסובבות אותן, מפזרת רמזים מטעים לכל עבר, ונוטעת ביניהם את זה שיוביל אל הגילוי. לא נעדר מקומו של הומור דק, והקריאה בספר היא בשל כל אלה מושכת ומהנה.

הוצאת "עם עובד" ומיכל אלפון הוסיפו עוד ספר מוצלח לסדרת התרגומים החדשה של ספרי אגתה כריסטי, וכמו קודמיו גם הוא מומלץ בהחלט.

After the Funeral – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1953)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

קרוליין קרייל הורשעה ברצח בעלה אמיאס, ונשלחה למאסר עולם. שנה אחרי המשפט, על ערש דווי, שלחה מכתב לבתה הפעוטה קרלה, שנשלחה לגדול אצל קרובי משפחה מעבר לים, ובו הצהירה על חפותה. חלפו חמש-עשרה שנים נוספות לפני שהמכתב נמסר לבת כשהגיעה לבגרות. לקרלה יש זכרון מעורפל בלבד מילדותה, אך היא משוכנעת שאמה היתה אשה ישרה, ואין לה ספק שלא היתה משקרת לפני מותה. כדי להפוך את תחושותיה לעובדות היא מגייסת את הרקול פוארו. הנטיה שלו לא להיות מושפע מראיות פיזיות אלא להפעיל תהליכי חשיבה והגיון נראית לה מתאימה במיוחד לחקירת תעלומה מן העבר, שכל סימניה נמחו ורק זכרונותיהם של בני האדם נותרו לספר את הסיפור.

פוארו מתחיל את התחקיר בשיחות עם התובע, עם פרקליט ההגנה ועם השוטר החוקר, אבל את עיקר תשומת לבו מושכים חמישה אנשים ששהו בבית הזוג קרייל בעת הרצח. פיליפ, חברו הטוב ביותר של אמיאס, איש כספים יהיר; מרדית', אחיו של פיליפ, בוטניקאי ורוקח שקט ומסוגר; אלזה, פילגשו של אמיאס, ששימשה גם דוגמנית למה שהיה בעיניו הציור הטוב ביותר שלו; אנג'לה, אחותה למחצה של קרוליין, שחיתה בביתם של בני הזוג; ומיס ויליאמס, האומנת של אנג'לה, וגם של קרלה הקטנה, אשה ויקטוריאנית בעלת ערכים שמרניים ודעות מוצקות.

כיצד חוקרים תעלומה מן העבר, המסתמכת על זכרונות קטועים של עדים לא בהכרח מהימנים? שהרי אם קרוליין אכן חפה מפשע, אחד מן החמישה הוא הרוצח, ולכן הוא משקר, וזכרונותיהם של כל האחרים התעמעמו עם השנים או שהתקבעו על הדעה המשותפת לכולם, למעט אנג'לה, שקרוליין הורשעה בצדק. פוארו אינו מבקש את העובדות העיקריות, אלא דווקא את השוליות, את מה שאולי הדחיקו, או שחשבו בזמנו שאינו רלוונטי. כדי לגרום להם לשתף פעולה, הוא מתאים את עצמו לכל אחד מהם, לפעמים הוא זר פותה, לפעמים ישר כסרגל, לפעמים בודה סיפור רקע, לפעמים מחניף. עם כל אחד מהחמישה הוא מנהל שיחה, ולאחריה מבקש שיעלו על הכתב את זכרונותיהם ואת מחשבותיהם. בסופו של דבר, כיאה וכיאות, הוא מכנס אותם יחדיו ומציג את מסקנותיו.

והמסקנות? בדיוק מה שחשבתי בערך ממחצית הספר, ולרגע הייתי מאוכזבת שהפתרון היה לי כל-כך קל. אבל אפשר לסמוך על פוארו, כלומר על אגתה כריסטי, שיבינו שהמובן מאליו אינו בהכרח כזה, יציגו מסקנות מוטעות במתכוון, ויעשו ממש ברגע האחרון את הקפיצה המחשבתית הנדרשת אל פיצוח הגיוני הרבה יותר.

כרגיל אצל אגתה כריסטי, הקסם הוא ביכולת שלה לספר סיפור, להציג דמויות מלאות חיים, לשלב הומור מעודן, וכמובן להפעיל שכל ישר. מיכל אלפון ממשיכה במלאכת התרגום המוצלחת של הסדרה, ודורית שרפשטיין איירה בחן את הכריכה.

נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Five Little Pigs – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

שמונה סיפורי "קרקע לא מוכרת", כמו יצירותיה האחרות של ג'ומפה להירי, סובבים סביב חווית המהגרים מאזור בנגל שבהודו לארצות-הברית.

חלקו הראשון של הספר מורכב מחמישה סיפורים נפרדים, וכל אחד מהם נוגע בהיבט אחר של המקומות בהם נפגשות שתי התרבויות, הבנגלית והאמריקאית. כמו בספר "השם הטוב", שם מנסה הבן בצעירותו להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ורק בגיל מבוגר יותר מוצא את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, כך גם הדמויות בסיפורים אלה. ב"קרקע לא מוכרת" בת לאב מהגר מתחבטת בין רצונה לחיות באופן עצמאי-אמריקאי עם בעלה ובנה ובין החובה המסורתית-בנגלית להזמין את אביה האלמן להתגורר איתה. במפתיע, האב המהגר, שגם הוא חי בין שתי התרבויות, אינו מצפה להיות מוזמן. ב"גיהינום-גן-עדן" מתוודה אשתו האמריקאית של גבר מהגר באוזני מכריו שהגיעו אף הם מהודו על הקושי להכיר את מהותו של בן-זוגה: "כל כך קינאתי בכם אז, על זה שאתם מכירים אותו, מבינים אותו בדרך שאני לא אוכל להבין אותו לעולם". "בחירת אכסניה" מתאר בין השאר את חוויותיו של בן למהגרים, שנשלח לפנימיה אמריקאית כשהוריו שבו להודו בשל משרה חדשה, עשה כל שביכולתו להטמע ואף הצליח בכך, אך מעולם לא סלח להוריו על שנאלץ להיות יותר אמריקאי מאמריקאי. ב"רק טוּב" ההורים המהגרים "משוכנעים שילדיהם מחוסנים מפני הקשיים והעוולות שהשליכו אחר גוום בהודו", ומופתעים כשבנם מדרדר. "לא ענין של אף אחד" הוא סיפורה של בת למהגרים, אשה מתבגרת, שנאחזת באירוסים כי כך מצופה ממנה, וכאמצעי להתנער מחיזורים בלתי רצויים.

שלושת סיפורי החלק השני קשורים זה בזה. הֶמה וקאושיק נפגשו בגיל צעיר בזכות הוריהם שהיו מיודדים, ורק בגיל מבוגר יותר הבינה הֶמה כי הם "חיבבו אלה את אלה רק בזכות מוצאם, בזכות זמן ומקום שאבדו להם". הסיפורים הראשון והאחרון – "פעם בחיים" ו"הירידה אל החוף" – מתארים תחנות בחייהם של השניים, שבהן דרכיהם הצטלבו. השני, "סוף שנה", הוא סיפור הסתגלותו, ובעצם אי הסתגלותו, של קאושיק, אל האשה ההודית ואל שתי ילדותיה, שאביה הביא מהודו כשנותר בודד אחרי שהתאלמן.

ג'ומפה להירי כותבת בעדינות, בלי התלהמות, בלי שיפוטיות. למרות הקשיים שחווים גיבוריה, הסיפורים נעימים לקריאה, ותורמים עוד זויות ראיה אל חייהם של מהגרים. נהניתי לקרוא אותם, כמו את ספריה האחרים, אבל הפעם תוך השוואה בלתי נמנעת להגירה ההמונית של ימינו לאירופה. להירי מתארת אנשים שעזבו את מולדתם בשל קשיים כלכליים או חברתיים, ובחרו להיטיב את חייהם במקום זר. גם אם האמריקאיוּת לא היתה לגמרי לרוחם, הם אימצו לפחות חלקים ממנה, שימרו כמיטב יכולתם מנהגים ומסורות שהביאו איתם, וגיששו למצוא את המרחב המתאים להם בין המולדת שעזבו למולדת שאימצו. ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, כפי שדאגלס מאריי מסביר בהרחבה וברהיטות ב"המוות המוזר של אירופה", אינה מבקשת להטמע, להשתלב ולשלב, אלא לייבא את ארצות המקור ואת תרבותן לאירופה, ולדחוק החוצה את תרבותה. ואירופה מניחה להם לעשות זאת.

חזרה ל"קרקע לא מוכרת" – כתוב היטב, מתורגם היטב, ומומלץ.

Unaccustomed Earth – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

חבורת נופשים מתקבצת במלון על אי בריטי קטן, בטוחה ששום רע לא יאונה שם. אפילו נוכחותו של הרקול פוארו, שמעשי רצח נוטים להתרחש בסביבתו, אינה מערערת את בטחונם. פוארו, לעומת זאת, יודע שכדברי קהלת, בכל מקום מצויה הרעה תחת השמש. והוא צודק. גופתה של אחת הנשים נמצאת שרועה על החול באחד המפרצונים, ונדמה כי לרבים מן הנוכחים היו מניע או הזדמנות – אף פעם לא שניהם גם יחד – לבצע את הרצח.

אנשי המשטרה המקומית שמחים לנהל את החקירה יחד עם פוארו, שאתו שתפו פעולה בעבר. אך בעוד הם נצמדים לתרחישים מקובלים, כמו בעל קנאי, בת חורגת עוינת, סחר סמים וסחיטה, פוארו נותן דעתו על פרטים שוליים – פיסת קרטון שרופה, מיקום של מראה, אי התאמות קלות בעדויות. כמו מרכיב פאזל סבלני הוא אוסף את הפיסות, ודעתו אינה נחה עד שכולן מתיישבות במקומן.

פרט מהותי אחד פיצחתי – לגאוותי – בשלב מוקדם, אבל כרגיל אצל אגתה כריסטי הפיצוח השלם בסופו של דבר אינו צפוי, גם אם מסתבר שהוא מתיישב עם ההגיון ועם העובדות שרובן ככולן גלויות לקורא. בספר זה, כמו בספריה האחרים, כריסטי היא מספרת מיומנת, שמיטיבה לשרטט את דמויותיה, משלבת הומור נעים, ושומרת על מתח ועל סקרנות עד העמוד האחרון.

במאמר מוסגר, שאינו נוגע לספר עצמו, אציין שלמרות שהספר מהנה, בימים אלה בלתי אפשרי להתייחס בחיוך ובשוויון נפש אל קביעתו של פוארו לפיה "רצח נובע, בתשע פעמים מתוך עשר, מאישיותו ומנסיבות חייו של הנרצח. מפני שהקורבן היה או היתה אדם כזה או אחר, לפיכך הוא או היא נרצחו!", ואי אפשר שלא להזדהות דווקא עם דבריו של הכומר הקנאי המוטרף שאומר "הרוע הוא אמיתי! זאת עובדה! אני מאמין ברע כמו שאני מאמין בטוב. הוא קיים! הוא חזק! הוא מתהלך בארץ!". הפעם אגתה כריסטי, שלא באשמתה, אינה מספקת הפוגה נינוחה במחוזות רחוקים.

ובכל זאת, מומלץ, כמובן.

Evil Under the Sun – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1941)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

שני סיפורי הגירה מרכיבים את "מפלצות מפחידות". "לייל" מתרחש באוסטרליה בעתיד הקרוב, ומסופר מפיו של מהגר כהה עור ממדינה אסייתית. "לילי" מתרחש בצרפת בראשית שנות השמונים, ומסופר מפיה של לילי האוסטרלית, אף היא כהת עור ממוצא אסייתי, שחווה גלגול הגירה שני. הסיפורים עומדים כל אחד בפני עצמו, אבל משתקפים זה בזה בשפע של פרטים קטנים. ואולי "לילי" מנבא את "לייל", שכן הוא מסתיים במשפט האופטימי "ככה נראה העולם כשהייתי בת עשרים ושתיים. שרנו "הם לא יעברו!" והאמנו שהמפלצות נחלו תבוסה ניצחת", בעוד "לייל" הוא חזון קשה ומדכדך שבו מפלצות מפחידות מרימות את ראשן. טריק עריכתי הציב את הסיפורים ראש אל ראש, כלומר לספר יש שתי כריכות קדמיות, וניתן לבחור איזו מהן לפתוח ועם איזה סיפור להתחיל. בספר אחר טריק כזה עשוי היה להיות נחווה כ"קביים", אבל הסיפורים טובים דיים ואינם נזקקים לעזרים טקטיים.  

לילי ולייל מדברים שניהם על חווית הזרות הקשה של המהגר, התחושה המתמדת של היותם קצת פחות אזרחים מילידי המקום. "זאת היתה אימת המהגרים הסמויה, הבסיסית, הפחד להענש על היותך במקום הלא נכון", אומרת לילי. שניהם יודעים שגם אם יתגברו על התחושה הקשה הזו, צבע עורם השונה ימשיך לבלוט ולמשוך אליהם תשומת לב. "אנשים כמונו לעולם לא יהיו בלתי נראים ולכן אנחנו צריכים לעשות מאמצים כבירים כדי להשתלב", מסכם לייל את רגשות הקנאה שלו כלפי מהגר מדנמרק, שבזכות המראה הלבן שלו נטמע בקלות יתרה במדינתו החדשה. הם עוסקים גם בקשייה היחודיים של אשה – לילי המהווה, כך סבורים הגברים, טרף קל, מזדהה עם תנועת "מחזירים את הלילה", ואשתו של לייל עובדת קשה על המראה החיצוני שלה כדי שיקחו אותה ברצינות כמנהלת, שכן "האם אשה עם זרועות מידלדלות, מותניים בלות וישבן לא לגמרי יצוגי תוכל לחלק פקודות לחבר מנהלים?". לייל, שאינו אדם דתי, חרד בשל האיסלמופוביה האוסטרלית, ולילי, שמודעת לפערים החברתיים בצרפת, סבורה שהם באים לידי ביטוי חד וברור ביחסם של הצרפתים אל "הזר" של קאמי: "בכל העולם אנשים צעירים לומדים רומן ממש מבריק על רצח של ערבי […] אם הרומן הצרפתי המהולל ביותר שנכתב אחרי המלחמה, ספר שסוגדים לו בצרפת, הוא על רצח של ערבי. מה המסקנה? […] למה לערבי אין שם? […] Ce n’est pas normal".

אין לי מספיק בקיאות בנבכי החברה האוסטרלית כדי לקבוע אם לחזון הקשה של הסופרת יש אחיזה במציאות, אבל מגמות שמרניות צצות פה ושם בעולם, ואולי אליהן היא מתייחסת. אוסטרליה ב"לייל" היא מדינה כפייתית, פרנואידית, מדברת בקול אחיד, ורודפת את השונה. המאבק בטרור הפך כל אדם לטרוריסט פוטנציאלי, כפי שלייל חווה בעבודתו כמעריך מקרים חשודים לפני העברתם לזרועות הביטחון. אקטיביזם סביבתי מתפרש כביקורת על אי-מדיניות האקלים. האיסלם הוצא אל מחוץ לחוק. "להיות אוסטרלית זה כזה קטע מביש. כולם ישר מניחים שאת גזענית, איסלמופובית, פושעת אקלים ואנינת קפה סנובית", מדווחת בתו של לייל שעברה לגור בארצות-הברית, מהגרת בת מהגרים, שכמו הוריה וכמו לילי, אך מסיבות שונות, נאצלת לטשטש את זהותה.

מישל דה קרצר, שהיגרה עם משפחתה מסרי לנקה לאוסטרליה בהיותה בת ארבע-עשרה, היא סופרת עטורת פרסים. זהו ספרה הראשון בעברית, והוא כתוב ברהיטות ובכשרון, מתורגם יפה בידי מיכל אלפון, מעורר מחשבה ומומלץ.

Scary Monsters – Michelle de Kretser

מודן וחרגול

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

בסִפריה של משפחת בנטרי, אנשים מכובדים בקהילתם, מתגלה בוקר אחד גופת אשה צעירה. פניה של הצעירה מאופרים בכבדות, שמלתה אינה מעידה על טוב טעם, ונוכחותה האילמת בספריה המכובדת והמרוהטת בטוב טעם היא חריגה, בלשון המעטה. המשטרה נקראת לחקור בפרשה, ובמקביל מזמינה הגברת בנטרי את ידידתה הקשישה, מיס מארפל, לתרום מכשרונותיה לפענוח התעלומה. "אני חושבת שאם כבר יש רצח בבית, עדיף ליהנות ממנו", היא אומרת ברוח טובה. מאוחר יותר תנטוש את קלות הדעת לטובת הדאגה לשמו הטוב של בעלה, כשהלשונות הרעות יתחילו לטעון שאין עשן בלי אש.

בת דודתה של הנרצחת מזהה אותה, משפחה מכובדת נוספת נגררת לחקירה, יחד עם מדריך טניס ומארחת במלון וקולנוען זוטר. גופה נוספת, שרופה כולה, צצה באזור, בלשים רשמיים ושאינם רשמיים מנסים לגלות קצה חוט. ומיס מארפל, כבר בשלבים הראשונים של הפרשה, אינה מאמינה לאיש, יודעת מי הרוצח, ומנסה לבסס את הידיעה כדי שתוכל לחשוף אותה. רמזים לסיבות לחוסר האמון שלה פזורים בעלילה בבירור, לחלקם שמתי לב בעצמי (מבלי להבין את משמעותם, יש להודות), והפיצוח המורכב לגמרי מתקבל על הדעת.

כמו בספריה האחרים, גם בספר הזה, למרות שהפרשה הבלשית היא לבו של הספר, ההנאה נגרמת לא רק ממעקב אחרי החקירה ואחרי האופן בו פועל מוחה של מיס מארפל, אלא גם מאמנות הסיפור של אגתה כריסטי. הספר מציג דמויות שוליות, שמבליחות לרגע ומאופינות במדויק במשפטים ספורים, ויחד הן נשזרות למרקם חי של הקהילה הרכלנית והבוחשת בענייני הזולת. מיס מארפל, שמאמינה שבני אדם דומים בכל מקום, בלי קשר למעמדם, מיטיבה להקיש מן האנשים שבסביבתה המיידית על התנהלותם של אחרים, ומתוך היכרותה את המין האנושי יודעת להבחין בין עיקר וטפל, בין אמת והעמדת פנים, ואינה מניחה להסחות דעת לעמוד בפני ההגיון.

התרגום של מיכל אלפון נוטה אל ביטויי ימינו, אך מצליח בכל זאת לשמר את אוירת אנגליה של מחצית המאה הקודמת, והקריאה בספר נעימה ומושכת.

The Body in the Library – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".

מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.

גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.

The Promise – Damon Galgut

חרגול ומודן

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון