רוחות עבר / חגית בודנקין

אלונה קדר, סופרת מפורסמת בזכות סדרת ספרי מיקלוש החתול לילדים, מוקסמת מצפת. היא למדה שלוש שנים במכללת צפת בחוג למיסטיקה ורוחניות, וכעת באה להתגורר ביחידת דיור בעיר כדי לכתוב את הספר הבא בסדרה, "מיקלוש מחפש שורשים בצפת". הכתיבה אינה מתקדמת מעבר לכותרת, אבל עיסוק אחר לגמרי תופס את מלוא תשומת לבה ואת זמנה. בתה שירי, עובדת סוציאלית המטפלת באלמנות מלחמה, מבקשת את עזרתה בחיפוש אחרי חברתה יערה שלא הגיעה לפגישה מתוכננת אתה, ואינה עונה לטלפונים ולהודעות.

כמעט בעל כורחה אלונה מלוהקת לתפקיד של בלשית, אחרי שגופתה של יערה נמצאת על קבר האר"י. שמו של מיקלוש פותח בפניה דלתות, והיא משתחלת לחקירת המשטרה, מרחרחת במרכז לפגיעות מיניות, שבו עבדה יערה, בולשת אחרי המיסטיקנים המקומיים וטקסיהם הליליים, ונעזרת באהוב מן העבר שנטש אותה לטובת הדת. עבר והווה נקשרים יחדיו בדמותו של רח"ו, רבי חיים ויטאל, שהיה תלמידו של האר"י, וכעת הוא מתגלה בפני אמו של בן זוגה של שירי, ובדמותה של רחל האשכנזית, אשה חוזה שמוזכרת בכתביו של רח"ו, שאת יומנה (הבדוי) אלונה קוראת בשקיקה.

למען האמת, ההיבט הבלשי הוא החלש בספר, וכך גם הדמויות הבלתי משכנעות ברובן. על החולשות הללו מכפרים הרקע ההיסטורי והרוחני, שהוא מעניין למדי, המסלול המפותל אל הפיצוח, וכן השימוש המקורי במיקלוש, שלמרות היותו תוצר כתיבתה של אלונה הוא נוכח כדמות בפני עצמה. לעתים הוא מבדר ומהווה אתנחתא משעשעת, כמו בקטע הזה:

"כשמיקלוש רואה מולו איש נפוח,

כזה שהטייטל שלו עושה רוח,

הוא שולף קוץ מזנבו האדיר,

מרוקן מהאיש את כל האויר".

לעתים הוא משמש כזרז לעלילה, או כקול המצפון של אלונה, כמו כאן:

"העיניים של מיקלוש היו מאשימות,

עוד פעם את חומקת ממשימות.

את התעלומה את חייבת לפתור,

המתחיל במלאכה אומרים לו גמור".

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד וחביב בהחלט, על הרקע המיוחד של צפת ואווירתה.

האיור היפה שעל הכריכה הוא של אלה בודנקין.

שתים בית הוצאה לאור

2025

אל מקום שהרוח הולך / חיים באר

200px-elmakom

העלילה בקצרה: האדמו"ר מאוסטילה, צדיק בני-ברקי המכונה "הצנתר" (כקונטרה ל"רנטגן"), חולם כמה חלומות בהם נגלה לו יק טיבטי, שהוא ככל הנראה גלגולו של אחד מאבותיו, "היהודי הקדוש" (הצדיק הוא נצר גם לחוזה מלובלין, ושני אבות אלה הם גיבוריו של "גוג ומגוג" לבובר). הוא יוצא לטיבט יחד עם אחד ממעריציו, המממן את המסע (מכספי יהלומי דם). מתלווים אליהם מדריך הולנדי וזואולוגית אנגלית, הראשון לכאורה איש תם וישר, והשניה מתאהבת בצדיק. הספר מתאר את מסעם עד סופו הלא שמח.

הספר היה יכול להיות עמוק יותר אילו נבחר כגיבורו צדיק של ממש, לא כזה שמעמיד פני עושה נפלאות, נתון לסחיטה משום שהוא מרמה את מס הכנסה, צווח על אשתו, ממומן ע"י סוחר ביהלומי דם, ומפגין תמרונים שכליים מתחכמים להצדקת חטאיו. רק עם גיבור צדיק ישר דרך אפשר היה להשיג את המטרה, עליה מצהיר הטקסט שעל הכריכה, לעמת "באופן דרמטי את עולמו ואת אמונותיו ודעותיו עם השקפת עולם מערבית, חופשית ונועזת" וגם עם עולם העבודה הזרה של טיבט.

לגיבורו של חיים באר אין באמת מערכת אמונות ודעות, אלא נטיה תוכית לדקלם סיפורי חסידים, ואת מה שהוא מגדיר אמונה, הוא מכפיף לגחמותיו.

נראה לי שבאר רצה להכיל בספר יותר מן הסיפור המוביל. הוא מנצל את ספרו לתקוף את חצרות החסידים, וגיבוריו כולם (למעט סלנה התמה) נוכלים. לבסס ספר של אמונות על גיבורים נוכלים, ולהקלע למצב של "תפסת מרובה לא תפסת" – בעיני אלה שני הגורמים העיקריים לכשלונו.

הנטיה הראשונית שלי היתה להסתפק בהגדרת הספר כמגוחך, ובעצם אין סיבה להרחיב עליו את הדיבור. סיפור האהבה שבו מגוחך, המיסטיקה מופרזת, הלכלוך הנשפך על כל משתתפיו חורג מגדר הסביר. גם בצד ה"טכני" ניכרות הפרזות, כמו חזרות מיותרות ופה ושם סתירות של הגיון, והצורך של באר לדחוף את עצמו לתוך הספר פשוט לא נדבק.

אין לי כל משיכה למיסטיקה, אבל כשהיא כתובה היטב ומתבקשת מן העלילה אני נהנית לקרוא אותה (בשביס-זינגר, לדוגמא, אמאדו, טוני מוריסון – אלה יודעים לשלב מוטיבים מיסטיים בסיפורים מצוינים). בספר הזה המיסטיקה משתלטת ולגמרי לא משכנעת.

מאוד רציתי לקרוא את הספר, למרות ההסתיגויות שקראתי אודותיו. בתיאוריה, מצא חן בעיני השילוב של סיפורים חסידיים עם מיסטיקה מזרחית. בפועל, כאמור, זה לא עובד.

בהנחה שכל הפרטים הנוגעים לטיבט ולאמונות של תושביה מדויקים, לפחות הרווחתי ידע בתחום הזה.

הוצאת עם עובד

2010