תגית: מיסיון

שני ילדים ילדה סילי, נערה שחורה, לאביה אלפונסו, שהיכה אותה ואנס אותה. שני הילדים נלקחו ממנה ונמסרו לזרים. סילי עצמה ניתנה לאלברט, שאליו היא מתייחסת רק כ"אדון ___". אלברט, אלמן ואב לילדים, חשק בנטי, אחותה הצעירה והיפה של סילי, אך נאלץ להסתפק באחות המכוערת בין השתים. מבית אלים ומתנכר אחד עברה סילי לבית אלים ומתנכר שני. מכל הבריות בעולם היא קשורה רק אל נטי, אבל כשזו נמלטת מבית אביה, ואחר-כך גם מבית אחותה בשל ההטרדות שמטריד אותה אדון ___, סילי נותרת בודדה בתוך חיים של ניצול ושל עבודת פרך, ללא אהבה. באין לה נפש חיה שאותה היא יכולה לשתף במחשבותיה, היא כותבת לאלוהים.

אין לסילי מושג שאפשר אחרת. אבל כשהיא פוגשת את סופיה, אשתו הדעתנית של הארפו, בנו של אדון ___, היא מתחילה להבין שיש אפשרויות נוספות. כשהארפו שואל לעצתה, נואש מעיקשותה ומעצמאותה של סופיה, סילי, מבלי להבין למה, מציעה לו להכות אותה. אבל כשסופיה מתעמתת איתה, סילי נאלצת להודות: "אמרתי את זה כי אני טפשה. אמרתי את זה כי אני מקנאת בך. אמרתי את זה כי את עושה מה שאני לא יכולה […] את נלחמת". אלא שסופיה משלמת מחיר כבד מאוד על המלחמות שהיא מנהלת, מול גברים ומול אנשים לבנים, וסילי אינה מסוגלת לנהוג כמוה.

מי שבאמת משנה בהדרגה את חייה של סילי היא שוגר אייברי, זמרת מצליחה והמאהבת של אדון ___. עוינות שוררת תחילה בין השתים, למרות שסילי העריצה את שוגר עוד בטרם פגשה אותה, אבל בהדרגה נוצר אמון, ומתפתחת אהבה, נפשית ופיזית. שוגר היא שתגלה לסילי שאדון ___ הסתיר ממנה במשך שנים מכתבים שכתבה לה נטי, ומנע ממנה את הקשר עם האחות שהיוותה עבורה עוגן ונחמה. שוגר היא גם זו שתנהל איתה שיחות נפש מעמיקות, תחזק אותה בעיתות משבר, תמנע ממנה לבצע מעשים קיצוניים שיפגעו בה, ותראה לה שיש מוצא מחייה.

המכתבים של נטי, שבעלה של סילי החביא, מספרים על קורותיה כל אותן שנים, בעיקר בעבודת מסיון באפריקה בחברת בני הזוג שאימצו את ילדיה האבודים של סילי. היא מתארת את החיים בכפר שבו התישבו, וגם את הרס המקום בידי אירופאים בעלי מטעי גומי, שנהגו בשטח כאילו היה שלהם ושעבדו את התושבים. היא מספרת גם על הפער שנפער בין תושבי אפריקה לצאצאי אלה שנלקחו משם בכוח, ולא מטשטשת את העובדה שלרודפי בצע מבין השחורים היה חלק בסחר העבדים (כמו שעשתה בהרחבה יא ג'סי בספרה "שיבה" כמה עשורים לאחר מכן).

האומץ של שתי האחיות לבחור את דרכן, לעמוד על זכותן לאהבה ולעצמאות, בא על גמולו, כשהסופרת מספקת להן בסופו של דבר שלוות נפש המשפיעה על הקשרים שלהן עם הזולת.

זהו ספר על גזענות, שמותירה את השחורים בתחתית הסולם החברתי. גם בתחתית הזו יש שווים יותר, כלומר הגברים, ושווים פחות, כלומר הנשים. וכמו שהשחורים ברובם, לפחות על פי הספר, הפנימו את נחיתותם, כך הנשים ברובן הפנימו את חולשתן, ואלה כמו אלה בוחרים רוב הזמן לא להאבק, עד שמגיעים מים עד נפש. אצל סילי נקודת השבר היא גילוי המכתבים המוסתרים. היא מאבדת אמון בכל, כולל באלוהים שהיה עבורה אוזן וכתף. "אלוהים היקר", היא כותבת כשהיא מגלה אמיתות קשות על חייה ועל משפחתה, "אתה בטח יושן". נדרש השכל הישר של שוגר כדי לגרום לסילי לתפוס את אלוהים לא כגבר לבן עב זקן וכחול עיניים, אלא כישות של יופי ושל שמחה. "אני חושבת שזה מעליב את אלוהים, אם את עוברת ליד צבע ארגמן באיזה שדה איפה שהוא ולא שמה עליו", אומרת שוגר, וסילי בסיומה של שיחתן אומרת, "כל כך הייתי עסוקה בלחשוב עליו, שאף פ'ם לא שמתי לב באמת לשום דבר שאלוהים עושה. לא גבעול של דגן (איך הוא עושה את זה?), לא לצבע ארגמן (מאיפה זה בא?), לא לפרחי-בר הקטנים. כלום". שוגר היא גם זו שמערערת באוזני בילי על תפיסת הגברים כעליונים: "הגבר מקלקל הכל. הוא על הקופסת גריסים שלך, בתוך הראש שלך, ובכל דבר שיש ברדיו. הוא מנסה לעשות שתחשבי שהוא בכל מקום. ברגע שאת חושבת שהוא בכל מקום, את כבר חושבת שהוא אלוהים. אבל הוא לא".

אליס ווקר עסקה בנושאים אלה גם בספר מוקדם יותר, "ההזדמנות השלישית", שסגנונו מוצלח פחות, אבל נושאיו מעניינים. על "הצבע ארגמן" זכתה בפרס פוליצר לספרות 1983, והעיבוד שנעשה לו בכיכובה של וופי גולדברג מוצלח.

צובט לב, מעורר מחשבה ומומלץ.

The Color Purple – Alice Walker

לדורי

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: שלומית קדם

"'טאטה ישו הוא באנגאלה!' מכריז הכומר בכל יום ראשון בסוף הדרשה שלו. הוא חושד יותר ויותר במתרגמים שלו ומשתדל לדבר בקיקונגו. הוא מטלטל את ראשו לאחור וצועק את המלים האלה לשמים, בעת שצאן מרעיתו יושבים ומתגרדים בפליאה. באנגאלה פירושו משהו יקר ורב-ערך. אבל כמו שהוא מבטא את זה, משמעותו עץ הרעל. הללו את ה', הללויה, ידידי! וָלא ישו יגרום לכם להתגרד כמו שבחיים שלכם לא התגרדתם".

נתן פרייס נטל על עצמו את המשימה להטביל את עובדי האלילים בקונגו ולקרב אותם אל ישו. הוא לא קיבל את ברכת המסיון, שכנראה הסתייג מהתנהלותו ומקנאותו, אבל אין בכך כדי להרתיע אותו. הוא משיג איכשהו מימון סמלי, משכנע את עצמו שהוא שליח המסיון ושליח אלוהים, ועוקר את אשתו ואת ארבע בנותיו ממקומן לטובת המשימה. אטום בתוך בועת הקנאות הוא אינו מודע למצוקתן, אינו מודע לאישיותם של אנשי קונגו ולרצונותיהם – "אתה מאמין שאנחנו מואנה, הילדים שלך, ולא ידענו כלום עד שבאת הנה", אומר לו ראש הכפר – מסרב להקשיב לעצות, טועה בכל היבט, ורואה בכל מכשול מבחן אלוהי שמקשיח אותו לקראת המבחנים הבאים. אין מקום בחייו לדבר מלבד האמונה והשליחות, ואוי למי שיעמוד בדרכו, שכן, כפי שאומרת אשתו אורליאנה, "גם בגיהנום אין חמת זעם עזה כל כך כמו של מטיף בפטיסטי".

קולו של נתן הוא אפוא קול חדגוני, בלתי מתפתח, בלתי משתנה. הסיפור מופקד לפיכך בידי אשתו וארבע בנותיו. אורליאנה מספרת על חייהם בקונגו ממרחק של שלושה עשורים, כשהיא חיה לבדה בארצות הברית. הבנות מספרות, כל אחת מנקודת הראות שלה, בזמן אמת, מן הרגע בו חוו את המעבר מן החיים המוכרים והשפע האמריקאי אל הדלות והזרות בכפר בקונגו, ועד ההווה.

רייצ'ל הבכורה, בת שש-עשרה, היא התגלמות הנערה האמריקאית הריקנית. היא גנדרנית – בעת אסון החפץ היחיד שהיא מנסה להציל הוא המַראָה שלה – מחכה ששנת השליחות תסתיים, בטוחה ביופייה ובעתיד הנאה הממתין לה, ומפצה על נחיתותה האינטלקטואלית בדיבור יומרני, גבוה לכאורה, רצוף שגיאות. יש בה משהו מן הטפלון, שמאפשר לה לשרוד את האלימות של אביה, את העוני והמחסור שנכפים עליה, את האסונות שנוחתים על המשפחה, ולצאת מכל אלה כפי שהיתה לפניהם, מרוכזת בעצמה ומביטה קדימה.

לאה בת החמש-עשרה מעריצה את אביה, עד שכבר לא. נקודת השבר הגדולה מגיעה כשנתן מחליט, על אף עצות ואזהרות, להשאר עם משפחתו בקונגו, למרות שעם הכרזת העצמאות הצפויה ביוני 1960 היא תהפוך למקום מסוכן ללבנים. "כל חיי ניסיתי להציב את נעלי בדיוק בעקבות נעליו, מאמינה שאם רק אשאר מספיק קרובה אליו, ישלטו אותם חוקים פשוטים וברורים גם בחיי […] אבל עם כל יום שחולף אני מוצאת את עצמי רחוקה יותר […] אם ההחלטה שלו להשאיר אותנו כאן בקונגו לא היתה נכונה, אז במה עוד הוא עשוי לשגות? השאלה הזאת פערה בלבי עולם שלם של ספקות ואפשרויות". ללאה יש ידידים מקומיים, והיא יודעת להקשיב. מכיוון שכך, היא מודעת לכל הטעויות שאביה עושה כשהוא מסרב ללמוד את התרבות המקומית ומעדיף לכפות את שלו, והיא מעזה למרוד בו.

עדה, אחותה התאומה של לאה, נולדה משותקת בחצי גוף. היא שותקת מבחירה, ומתנהלת בינה לבין עצמה בעולם פנימי עשיר. כבר בגיל חמש איבדה את האמונה אחרי שהבינה שכניסה לגן-עדן היא ענין של מזל, תלוי למי נולדים, למטיף או לעובד אלילים, ונענשה כשהעזה לשאול בקול, "האם אדוננו הוא עד כדי כך פזיז ולא אכפתי?". עדה ולאה אובחנו כמחוננות, אך תקוותיהן להשכלה גבוהה נדחו על ידי אביהן, שנהנה לחזור ולטעון כי "לשלוח נערה לקולג' זה כמו לשפוך מים לתוך הנעליים. קשה לומר מה גרוע יותר, לראות אותם נוטפים ומתבזבזים, או לראות אותם נקווים והורסים את הנעליים". כמו לאה, אך באופן אחר, עדה מקשיבה, לומדת, מחזיקה בדעות עצמאיות, ומודעת היטב לפערים הבין-תרבותיים שאביה מתעלם מהם, ומאוחר יותר גם לעוולות המעורבוּת הלבנה בקונגו. כך, לדוגמא, היא כותבת, בציניות אופיינית, כשנחשפת המזימה האמריקאית לחיסולו של לומומבה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, ולהחלפתו במובוטו: "מותר לאפריקה להשיב? האם התינוקות עובדי האלילים האלה יכולים לשלוח אותנו לגיהנום כי אנחנו גרים רחוק מדי מהג'ונגל? מפני שלא טעמנו את אגוזי הדקל המקודשים? או, האם האיש הרזה, הגבוה יכול לקום ולהכריז: אנחנו לא אוהבים את אייק. מצטערים מאוד, אבל אולי צריך עכשו להרוג את אייק בחץ מורעל. הו, למגזינים יהיה מה להגיד על זה, זה בטוח. איזה מין בן-אדם ירצה לרצוח נשיא של ארץ אחרת? אף אחד מלבד הברברי. איש עם עצם בשערו".

רות מיי בת החמש, התינוקת של המשפחה, היא ילדה תמימה, כמתבקש מגילה, אך עצמאית ומכונסת בעולמה הפנימי. היא הראשונה שמצליחה ליצור קשר עם הקונגואים, כפי שמספרת לאה, שמוסיפה, "זה לא צריך להפתיע, כי רות מיי מסוגלת לעוף מעל בנינים גבוהים בכוח הרצון שלה בלבד". הלב נכמר כשנוכח התקף זעם צפוי של נתן, אורליאנה ובנותיה מסתגרות באחד החדרים, ורות מיי הקטנה מניחה סיר אלומיניום על ראשה וחוברות קומיקס בכיסים האחוריים כדי להגן על עצמה ממכות. כמו אחיותיה גם היא רואה באביהן כוח טבע, ולומדת לחיות לידו, להתכונן אליו ולהתעלם ממנו בו זמנית.

קולה של אורליאנה נשמע, כאמור, שלושה עשורים אחרי אותה תקופה בקונגו. יש לאורליאנה הרבה שאלות אל עצמה, חרטות, תהיות. כשהכירה את נתן, הוא כבר היה קנאי דתי, אבל ידע להראות חיבה וכבש את לבה. אחרי תקופת ניתוק בשל המלחמה, שב אליה כשהוא מחלים מפציעה גופנית ומיוסר נפשית, קנאי משהיה וקודר. היא נישאה לו בכל זאת, נישאת על המומנטום של הקשר הזוגי. בתוך שנה נולדה רייצ'ל, שנה אחר כך נולדו התאומות, והיא שקעה בחיים של טיפול אינטנסיבי במשפחתה, עייפה מכדי לחשוב. "ואת תוהה למה לא התקוממתי ולא מרדתי בנתן? כי הרגשתי בת מזל גם כשמצאתי את נעלי על הרגליים הנכונות, זו הסיבה". מותשת החלה להאמין שאלוהים אכן עומד לצדו של נתן, ולה אין ברירה אלא לציית וללכת בתלם. ובכל זאת היא נושאת באשמה כלפי בנותיה: "ובא היום, לבסוף, שבת יכולה להתרחק מגבר שכזה – אם יש לה מזל. זעמו שלו מתהפך בקרבה והיא מפנה לו עורף, ולעולם לא תוסיף לדבר אתו. במקום זה היא תתחיל לדבר אליך, אל אמה, ותתבע מלאת חימה: איך הרשית לו? למה?"

"תורת עץ הרעל" הוא סיפור של קנאות ושל השלכותיה, של פערים בין-תרבותיים ושל תוצאות הסירוב להכיר בהם ולגשר עליהם, של קולוניאליזם ושל הרסנותו ארוכת הטווח, של הורות לקויה ושל השפעותיה. ברברה קינגסולבר, סופרת מחוננת, מפליאה להביע את כל אלה ועוד בחמישה קולות מובחנים ויחודיים, כשהיא נותנת לבה לאינספור הפרטים המרכיבים את סיפורה של המשפחה ואת סיפורה של קונגו, ומצרפת אותם לתמונה מורכבת גדולה, שאינה מסתפקת בשחור-לבן אלא מתייחסת למציאות על כל גווניה. אני מניחה שתרגום הקולות השונים היווה אתגר, ועדית פז היטיבה להתמודד אתו.

עוד על גורלה של קונגו כדאי לקרוא ב"נהר הדם" של טים בוצ'ר. ובהזדמנות זו אשוב ואמליץ על מכלול יצירתה של ברברה קינגסולבר.

מומלץ עד מאוד.

The Poisonwood Bible – Barbara Kingsolver

ספרית מעריב

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: עדית פז

אלי פוקס, ממציא ברוך כשרונות, חש מיאוס כלפי הציויליזציה האמריקאית. הוא מעריך עבודת כפיים, מצוינות, חיבור לאדמה, ומתעב את ההתפשרות עם הבינוניות, את החומרנות, את העצלנות, את תאוות הבצע המביאה לפערים בלתי נסבלים בין קבוצות אוכלוסיה שונות. כדי להתחמק מכל אלה הוא מתגורר כמנהל תחזוקה שכיר בבית מבודד בחווה במסצ'וסטס, ומרחיק את משפחתו מן העיר ומן הממסד. ילדיו אינם פוקדים את בתי הספר, והבכור שבהם, צ'רלי בן ה-13, המספר את הספר בגוף ראשון, עובד אתו. אלי מדבר ללא הרף, מביע את דעתו בכל דבר וענין, הן באוזני בני משפחתו והן באוזני כל אדם מזדמן, ובהעדר מאזינים הוא מדבר אל עצמו. הוא משוכנע בצדקתו, רואה עצמו חסין מטעויות. כדי להתרשם מסגנונו ומעמדותיו, הנה הפיסקה הפותחת את הספר:

עברנו על פני ביתו הגדול של פולסקי הזעיר, הגענו אל הכביש הראשי והמשכנו לנסוע שבעה קילומטרים עד נורתהמפטון כשאבא מדבר כל הזמן על פראי-אדם וכמה נוראה ואיומה היא אמריקה – כיצד הפכה לאיזור סכנה הלום סמים, מקום זב מוגלה שבו יש לנעול את הדלת בכל שעה, והוא מאוכלס בוללי-אשפה קנאים, מליונרים פושעים ורמאים מתחסדים. ותראו את בתי-הספר! ותראו את הפוליטיקאים! אף בוגר הארוורד אינו מסוגל להחליף צמיג או לבצע עשר שכיבות-סמיכה! ובניו-יורק יש בני-אדם המתקיימים על מזון-כלבים ומוכנים להרוג אותך בעבור כמה מטבעות של כסף קטן! האם זה נורמלי? ואם לא, מדוע כולם משלימים עם המצב?

יום אחד מחליט אלי שגם בבידוד בחווה לא די לו. מבלי להתייעץ עם בני משפחתו הוא מחליט לחפש מקום חף מציויליזציה כדי לפתוח דף חדש. אשתו מקבלת את סמכותו, מכפיפה לחלוטין את רצונותיה לשלו.

"לאן?" חזרתי ושאלתי.

"אבא יגיד לנו, כשהוא יהיה מוכן לכך".

גם לה לא היה כל מושג! בדיוק כמו לנו. באותו רגע חשתי קירבה רבה אליה, ובדמי זרמה תמיסה של אהבה ועצב, ויותר מכך, מפני שהיא היתה שלווה וקרת-רוח לחלוטין. נאמנותה לאבא חיזקה אותי.

אלי רוכש ציוד שיידרש לו לחיים בטבע, מותיר את ביתו על תכולתו מאחור, ויחד עם אשתו וארבעת ילדיהם – צ'רלי, ג'רי והתאומות אייפריל וקולבר – שם פעמיו דרומה. המשפחה עולה על אנית משא, ועושה את דרכה להונדורס.

"היי שלום, אמריקה," אמר, "אם מישהו ישאל עלינו תגידי שנעלמנו בלב ים. שלום לזבל שלך ולכל הגועל-נפש! ושיהיה לך יום יפה!"

את קורות המשפחה בהונדורס לא אתאר כאן מחמת הספוילרים (וכדי להמנע מספוילרים אני ממליצה להמנע מלקרוא את הטקסט שעל הכריכה). אומר רק שאם כי ההתחלה מבטיחה הענינים הולכים מדחי אל דחי, ולמרות שזה אינו ספר מתח הוא נקרא ככזה.

פול תרו הוא סופר מסעות מחונן, ואני ממליצה מאוד על ספרו "האקספרס הפאטאגוני הישן" וגם על "יריד הרכבות הגדול". יחודו בעיני הוא בשילוב מוצלח של חוויות הטבע עם החוויות האנושיות, בהן הוא מתבונן בראיה בוחנת ומפוכחת. כשרונו זה בא לידי ביטוי גם בספר הזה, כשהמקומות בהם מתיישבת המשפחה עולים חיים וצבעוניים – או מאובקים – מתוך הדפים. אבל זהו לא רק ספר מסע. זהו גם סיפורו של אדם מאמין – לא באלוהים, אלא בעצמו – שמתמסר לאמונתו בלהט מסיונרי, בטוח בצדקת דרכו למרות מכשולים וכשלונות, מוכן להקריב כל דבר וכל אחד על מזבח אמונותיו, והתמודדותו מול האדם ומול הטבע מרתקת.

מה זה חשוב, אמר, אם הוא שגה בכמה פרטים קטנים וטפלים? האירועים הגדולים הוכיחו את צדקתו. ומה שראינו במרוצת השנה האחרונה לא היה כי אם הצורה הנעלה ביותר של מעשה יצירה. הוא גבר בחוכמתו על מטה הזעם המאיים על העולם בכך שמילט אותנו מתרבות שבירה ובת-חלוף.

וזהו גם – ואולי בעיקר – סיפורה של דינמיקה משפחתית בצל שגעונו לדבר אחד של העומד בראשה. אלי הוא חסיד של פעילות אינטנסיבית מצאת החמה ועד שקיעתה, והוא אינו מאפשר מנוחה לילדיו, לועג להם כשהם מתפנקים, מעמיד אותם במבחני אומץ מטורפים, דורש מהם עמידה בסטנדרטים הבלתי אפשריים שהוא מציב לעצמו. אשתו, שכאמור מקבלת את סמכותו, אינה עומדת בינו ובין הילדים, ובכל זאת היא בעבורם אי של נחמה.

היא לקחה את הדברים בקלות ותמיד שאלה אותנו אם אנחנו רעבים או עייפים או יש משהו שאנחנו רוצים. בעידודה יצאנו לשוטט ולתור ביער ובנינו את מחנה הג'ונגל שלנו ב"דונם". אבא התייחס אלינו כאל מבוגרים, ופירושו של דבר היה שהטיל עלינו עבודות לעשותן. אבל אנחנו היינו ילדים. מחצית הזמן התגעגענו הביתה ויתר הזמן פחדנו מהחשיכה ולא היינו חזקים. אמא ידעה זאת.

אלי מספר למשפחתו שארה"ב חרבה, ועוקר מלבם את התקווה לשוב אי-פעם הביתה ("הביתה" היא מילה אסורה). הספר מתאר יפה את התגובות של כל אחד מהם לידיעה הזו ולתנאי חייהם: צ'רלי המעריץ את אביו, אך אמונו מתערער, ג'רי השונא את האב, הבנות הצעירות מכדי לחוות דעה, וכמובן האם התלויה בבעלה, אך עם חלוף הזמן ובוא הצרות הולכת ונקרעת בין תלות לביקורת.

שאלתי את אמא מה קרה לארצות הברית? האם היא נחרבה?

השאלה שלי גרמה לה עצב. אך היא אמרה: "אני מקווה שכן."

"לא," אמרתי.

"כן." היא הסירה את שערי מעיני וחיבקה אותי. "מפני שאם כן, הרי שאנו האנשים בני המזל שבעולם כולו."

"ואם לא?"

"אז אנחנו עושים טעות איומה." אמרה.

בשורה התחתונה: "חוף מוסקיטו" הוא ספר מרתק, עשיר בתכניו וכתוב בכשרון גדול.

The Mosquito Coast – Paul Theroux

כנרת זמורה ביתן

1986 (1981)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי