תגית: מיתולוגיה

"שירתה של טרויה" הוא גרסתה של קולין מקאלוג לסיפור המלחמה הממושכת של היוונים נגד העיר שאליה נחטפה, או ברחה מרצונה, הלנה. הסופרת מפקידה את מלאכת הסיפור בידיהם של דוברים שונים, דמויות מפתח של התקופה. נמצא ביניהם את פריאמוס מלך טרויה, שפותח בסיפור לידתו של בנו פאריס, שעתיד להיות זה שיכניע את אכילס; פליאוס, אביו של אכילס, שמתאר את יחסיו עם הנימפה תטיס ואת הולדת בנם; הלנה שבשלה, לכאורה, פרצה המלחמה; אגממנון שהוביל את הצבא היווני למלחמה, שתכליתה האמיתית לא היתה להחזיר את אשת אחיו מנלאוס, אלא להשתלט על זכויות הסחר שהטרויאנים הפקיעו לעצמם; אכילס והקטור, הלוחמים הבכירים בשני הצדדים, שגורלותיהם היו כרוכים יחדיו; ועוד רבים.

כמו מדלין מילר ב"שירו של אכילס", שנכתב למעלה מעשור אחר-כך, גם מקאלוג בוררת לעצמה מן המיתולוגיה את גרסת הסיפור המועדפת עליה, או בוראת גרסה משלה. מילר, שמסרה את הסיפור לידיו של פטרוקלס, ידידו של אכילס, שמה דגש על האהבה ביניהם, ונצמדה יותר ממקאלוג אל ה"מציאות". מקאלוג, מכיוון שבחרה להציג נקודות מבט רבות, מספרת סיפור מגוון יותר.

הנה דגימות מן הבחירות המעניינות של הסופרת:

אודיסאוס שלה, האיש שמיוחסת לו תחבולת הסוס, נחשב לחכם ביותר במחנה היווני. הוא תחבלן מרחיק ראות, אסטרטג מעולה ומניפולטור. מן הרגע הראשון בו הגיעו הצבאות אל מול טרויה, הוא הקים לעצמו צבא פרטי קטן במקום חבוי, בחר לאייש אותו בחיילים בעייתיים, והכשיר את נבחריו לשמש כמרגלים מבלי לספר על כך לאיש, אפילו לא לאגממנון. הוא ואנשיו הסתננו פעמים רבות אל טרויה לאסוף מידע, גייסו מודיעים מתוך העיר, וחלקם התחבאו בבוא העת בתוך הסוס. מקאלוג מייחסת לו גם את הריב שפרץ בין אגממנון לאכילס בגלל שבוית מלחמה, ריב שבגינו פרשו אכילס ואנשיו מן הקרבות. על פי גרסתה הריב בוים על ידי אודיסאוס, והוא נועד לפתות את הטרויאנים להאמין שהיוונים נחלשו ולגרום להם לנצל את ההזדמנות ולצאת להלחם מחוץ לחומות.

אכילס שלה דומה בקוים רבים לזה של מילר. הוא דואג לתהילתו – "אין זה משנה לי, איך אחיה או כמה זמן, בתנאי שאזכה בתהילה. אסור שישכחוני כשאהיה מוטל בקברי" – והוא להוט אל ההרג – "לו היה מישהו מניח קסדה טרויאנית על ראשי, ומשסה אותי באנשי שלי, הייתי טובח בהם בדיוק באותה צורה. לא היו בעבורי טוב ורע, רק תאוות ההרג. לשם כך חייתי כל חיי, לשם כך נותרתי בן-תמותה: כדי להפוך למכונת ההרג המושלמת". כאן הוא אינו מאהבו של פטרוקלס, למרות שזה האחרון מאוהב בו, אבל הוא קשור אליו בקשרי חברות. העקב המפורסם מקבל אצל מקאלוג סיפור שונה מן המקובל, ולפיו אמו תטיס, שתכננה להרוג אותו מיד בהיוולדו כדי שיישב לצד האלים, כפי שנהגה עם ששת הילודים הקודמים, קיללה אותו אחרי שנמשך בעקבו הימני מן הרחם בניגוד לרצונה. העקב הסורר גרם לאכילס למעוד בשדה הקרב, ופאריס ניצל את ההזדמנות ושיגר אליו חץ קטלני. למרות רצונו העז לזכות בתהילת עולם, הוא מגלה גדלות נפש כשהוא מסכים להכתים את שמו כמי שפרש מן הקרבות בשל ריב על שבוית מלחמה.

ניאופטולמוס, בנו של אכילס, שתפס את מקומו בשדה הקרב אחרי מותו, הוא כאן בן ראוי לאביו, בשונה מגרסת מילר שהציגה אותו כשחצן מלא מעצמו, אכזרי, ונטול לחלוטין יראת כבוד כלפי בכירים ומנוסים ממנו.

הלנה, המודעת ליופיה ולהשפעתה על גברים, מצטיירת כקרת לב, אגוצנטרית, שאינה מהססת לפגוע באיש. היא אמנם הלכה אחרי פאריס משום שחשבה שהתאהבה בו, אך משמצאה עצמה בחצר שמתנכרת לה שינתה את טעמה.

בפי כמה מהדמויות שמה הסופרת דברי כפירה ציניים. כך אומר פליאוס על הסיפורים הניסיים של לידת בני אנוש כצאצאיהם של אלים: "גבר או אשה, שטוענים כי אחד מהוריהם היה אל, נולדו לרוב כממזרים – ובמרבית המקרים הודות לחסדיו של רועה או סייס כלשהו" וגם "באשר לסבי – אין לי מושג, אבל אני מסופק אם היה מלך האלים. סביר יותר להניח שהיה שודד שחמד את סבתי". פאריס, שמתואר כילד טבע, אומר על נבואות האורקלים: "לפעמים תהיתי שמא כל תכליתן של נבואות אלה מפי האורקלים לא היתה אלא לסלק את המלך למקום בטוח, עד שהשחיקה הטבעית תביא את המגיפה לקיצה הבלתי נמנע. דרך להגן על המלך מנקם, משום שאם היה נשאר בבית, סביר להניח שהיה מת גם הוא במגיפה, או מוצא עצמו מועלה לקורבן טקסי". היא מתייחסת גם לכללי המלחמה, ביניהם האיסור להרעיב עיר במצור, ואומרת, או מתריעה, מפיו של אודיסאוס כי "נראה לי כי כל חוק עלוב המכתיב את המלחמה, מפלה לטובה את הצד השני. ויום אחד יהיה מישהו שירצה כל כך לנצח במלחמה, עד שיפר את הכללים הללו, ואחריו הכל ישתנה".

סיפורה של מלחמת טרויה הוא סיפור של יצרים גועשים, של חברוּת ושל יריבוּת, של פוליטיקה ושל יחסי אנוש. הוא אמנם נטוע בתרבות עתיקה, אבל נדמה שבבסיסו של דבר לא הרבה השתנה בין אז ועתה. המדינאי וההיסטוריון הרומאי גאיוס סאלוסטיום קריספוס אמר במאה הראשונה לפני הספירה כי, "סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". מכיוון שכך, נתונה הרשות לכל אחד ליטול מהם את תובנותיו שלו, ולהוסיף לקיימם בדרך זו גם היום. קולין מקאלוג, בתרגום היפה של עדי גינצבורג-הירש, מיטיבה להביא לידי ביטוי את מורכבות ההיבטים האנושיים של הארועים המיתולוגיים, והספר מרתק ומומלץ.

The Song of Troy – Colleen McCullough

מודן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

המיתולוגיה הרומית, בניגוד למה שרבים חושבים שהם יודעים עליה, אינה העתק-הדבק של המיתולוגיה היוונית בשינוי שמות. אכן למיתוסים היוונים יש נוכחות משמעותית במיתולוגיה הרומית, אך זו האחרונה התפתחה באופן עצמאי, כללה אינספור דמויות וסיפורים מקוריים, והטמיעה אל תוכה במודע ובמתכוון מיתוסים של עמים רבים, נוסף ליוונים, שסופחו לאימפריה.

הספר נפתח באיניאדה מאת ורגיליוס. זהו סיפור מסעו של איניאס מטרויה לרומא, הדומה במידה לא קטנה לאודיסאה, ונועד, בין השאר לבסס את מעמדו של אוקטבינוס, פטרונו של ורגיליוס, כצאצא של ונוס, סבתו של איניאס. המיתוסים העוקבים נועדו לכסות את התקופה שבין מלחמת טרויה (1200 לפנה"ס) ליסוד רומא (753 לפנה"ס), וליצור רצף בין איניאס לרומולוס ורמוס מייסדי רומא. בין יסוד רומא להקמת הרפובליקה (509 לפנה"ס) שלטו ברומא מספר מלכים, להם מוקדש הפרק הבא. לכל אחד מהם סיפור מיתי משלו, המפרט את קורות חייו ואת פעילותו. חוקרים רבים סבורים כי עצם קיומם של המלכים הללו הוא מיתוס, וגם אם אכן התקיימו הרי הפעילות המיוחסת להם לא בהכרח ארעה בזמנם. פסיכה ואמור, המתוארים בסיפור מתוך "חמור הזהב" של לוקיוס אפוליאס שנכתב בשנת 160 (הרומן היחיד בשפה הלטינית מאותה תקופה ששרד בשלמותו), הם גיבורי הפרק הבא בספר. הפרק שאחריו הוא מקבץ סיפורים קצרים אודות דמויות מיתולוגיות שלא היו אלים. אחריהם מגיע תורם של אלי רומא הקדמונים, שהיו, בניגוד לאלים היווניים, ישויות ללא גוף וללא ביוגרפיה. מספרם עצום, וניתן ללמוד מקיומם המיתי על מה שהיה חשוב בעיני הרומאים באותה תקופה (כך, לדוגמא, יש שורה ארוכה של אלים שנועדו להבטיח כל פרט בהתפתחותם של ילדים). לאחר כל אלה מוצגים אלי רומא לפני שהוטמעו באלי יוון, והאופן בו הוטמעו בהמשך. הפרק המסכם עוסק בהשפעת המיתולוגיה הרומית על הנצרות.

כמו ספריו האחרים של אפי זיו, גם הספר הזה ערוך באופן לוגי, כתוב בשפה נהירה, שופע ידע, ומשלב בין היסטוריה ומיתולוגיה לאמנות. לעיצובו של הספר על ידי אמרי זרטל וסיון טולדו יש חלק בחווית הקריאה הנעימה והנאה לעין. מרשימה מאוד הנוכחות המתמשכת של המיתולוגיה בחיינו מאז ועד היום, בשפה, בדימויים, באמנות. כך, לדוגמא, אנו אומרים mint ו-money, על שם מקדש יונו המזהירה Juno Moneta, שהיה המקום בו הוטבעו המטבעות של רומא; הנחש והצלוחית של סאלוס, אלת הבריאות, הרווחה והשגשוג, הם הסמל של בתי מרקחת מודרניים; שמות ימי השבוע בצרפתית משני עד שישי משקפים שמות אלים; בתמונה של המלכה אליזבת הראשונה מן המאה השש-עשרה היא נראית אוחזת כברה המעידה על בתוליה, זכר למבחן שנאלצו לעבור כוהנות ווסטאליות שלא שמרו על בתוליהן – העברת מים מהטיבר למקדש בכברה – כדי להוכיח את חפותן ולהמנע מקבורה בחיים; ועוד ועוד.

מתוך העדפה אישית שלי, הייתי שמחה ליותר אבחנות בין היסטוריה למיתוס, אבל אני מבינה שלא ניתן להקיף נושא כל כך רחב בספר, ושברוב המקרים האבחנה אינה ברורה. מכל מקום, הספר מרתק בפני עצמו, ופתח לי את התאבון לקרוא עוד. יותר מזה, הוא עורר בי רצון ישן לשוטט שוב ברומא, והפעם להחזיק אותו איתי כדי לקרוא אודות המקומות המוזכרים בו בעודי שם.

מרחיב דעת ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

"מות יומת המלך" הוא סיפור חייו של תסאוס, גיבור מיתולוגי, מלכה של אתונה, המוכר אולי ביותר כמי שיצא בשלום מן המבוך בכרתים לאחר שהרג את המינוטאורוס. כמו לכל סיפור מיתולוגי, גם לקורותיו של תסאוס גרסאות רבות. מרי רינו, שכתבה מספר ספרים היסטוריים, בחרה גרסה משל עצמה, שבעיקרה מנטרלת את הסיפור מאלמנטים פנטסטיים וממופעי אלים, ומתרכזת יותר בסיפור האנושי. בהערות הסופרת שנספחו לספר ולא תורגמו, היא כותבת כי בהתבסס על ממצאים מארמון קנוסוס ועל פרטים מן הסיפורים שנכרכו בדמותו של תסאוס, כך היא רואה אותו: נמוך משקל, אמיץ ואגרסיבי, קשוח פיזית וזריז, בעל תאווה מינית מופקרת, גאה במיוחד אך עם תחושה של אנדרדוג, כושר מנהיגות כבר בגיל צעיר, ותחושה רומנטית של הגורל. אפי זיו, בספרו "גיבורי המיתולוגיה היוונית", כלל את "מות יומת המלך" בהמלצות הקריאה שלו, ואני מסיקה מכך שגרסתה של הסופרת אינה נופלת מכל גרסה אחרת.

מרי רינו נצמדה לצמתים המרכזיים בחיי תסאוס, החל בילדותו בטרויזון, שם הרתה אותו אמו לאייגסוס, מלך אתונה. המיתוס מספר כי האם הרתה גם לפוסידון, ותסאוס נולד למעשה לשני אבות, אך הסופרת, כאמור, ייתרה את מופעי האלים, והותירה אותם לתחום האמונה. כשבגר תסאוס סיפרה לו אמו מיהו אביו, ולאחר שעמד באתגר להרים את הסלע תחתיו הטמין האב את חרבו ואת סנדליו, שלחה אותו אמו לאתונה כדי שיטען לכתר. המיתוס פיאר את הצעיר השאפתן, כבן שש-עשרה באותם ימים, שבחר בדרך היבשה המסוכנת במקום לעשות את המסע בים; בגרסת הסופרת מתקיים ויכוח בינו ובין כמה מלחים שבעקבותיו הוא מחליט לעשות "דווקא" ולבחור ביבשה. בדרכו נקרו לו כמה דמויות מטילות אימה, שעל כולן גבר. גם כאן הסופרת בחרה להכניס מימד אנושי, ושיגרה את גיבורה לחסל את אחת המפלצות, שודד זקן בשם סקירון, כנקמה על שהרגה את חברו של תסאוס. החירות הסיפורית נמשכת גם בפרק על המלכתו של תסאוס באלאוסיס אחרי שהרג את המלך קרקיון. הסופרת בחרה בגרסה לפיה קרקיון היה מלך שנבחר מראש לשנה אחת, ובסיומה היה עליו להלחם על חייו כדי להחזיק בכהונתו, אך ייחסה למקום שלטון מטריארכלי מובהק ולמלך מעמד שולי בלבד. חירות מרובה יותר נטלה בפרק המפורט העוסק בקורותיו של תסאוס בכרתים, אחרי שהתנדב לצאת לשם עם חבורת הצעירים והצעירות שנאלצה אתונה להסגיר לידי מינוס. רינו סברה כי מן הממצאים בקנוסוס אפשר ללמוד על יוקרתם של רקדני הפר. לא מן הנמנע שרקדן פרים מוביל, שנהנה אולי מיוקרתם המשולבת של מטאודור ושל ניז'ינסקי, יהפוך לאהוב של נסיכה, ויקח חלק כלשהו בנפילת המשטר. בהתבסס על השערה זו היא מרחיבה את סיפור הקשר בין תסאוס לאריאדנה. בתו של המלך לא סיפקה לתסאוס אך ורק חוט שיוביל אותו אל לב המבוך. החוט הזה, בגרסת הספר, הוביל אותו אל חדריה של הנסיכה ואל פרשת אהבים. את סופו של המינוטאורוס שילבה הסופרת במזימה סבוכה של בן המלך לרשת את מקומו.

הספר עוזב את גיבורו כשזה שב לאתונה, שם הוא מגלה שהמלך שם קץ לחייו משום שסבר שבנו מת. את קורותיו של תסאוס בשנים הבאות תיארה הסופרת בספר המשך, "השור מן הים".

שם הספר, "מות יומת המלך", הוא ציטוט לכאורה מפיה של המלכה באלואסיס, כשהסבירה לתסאוס מה נדרש ממנו בהיאבקות מול קרקיון. דינו של המלך לעלות קורבן, והאמונה במוֹיְרָה, מנת הגורל שהוקצבה לו, הם מוטיב חוזר בספר. תחילה ממית סבו של תסאוס את הסוס-המלך, בנו של פוסידון, ומנסה לבאר את המעשה לנכדו המתקשה להשלים אתו. אחר-כך מגיע תורו של קרקיון, שמלכותו נתחמה מראש למסגרת של שנה. הבא בתור להקריב עצמו קורבן הוא מינוס, שמבקש מתסאוס להמית אותו לטובת ממלכתו. האחרון בשרשרת זו הוא אייגסוס, אביו של תסאוס. "גבר ילוד-אשה לא יימלט מגורלו", מסיק גיבורנו בתום מסעיו. "מוטב אפוא לא להרהר אחר בני-האלמוות, גם אם ייצא מפיהם דבר להדאיב לבו של אדם לשווא. גבול הוצב לדעת, ואין לבקש חוכמה מעבר לו. בני-אדם אך בני-אדם הם".

תסאוס, המספר את העלילה בגוף ראשון, הוא צעיר אנושי מאוד, לעתים נחפז לעתים שקול, שוביניסט ברוח התקופה, להוט לקרב מול אויביו ונאמן לחבריו. בלילות ללא שינה הוא שוקע במחשבות: "זוכר אני שבדברים רבים הגיתי: במוות ובגורל, ובאשר ידרשו האלים מן האדם; ועד היכן יכול אדם להרחיק בגדר המוירה שלו, או אם הכל נחרץ ונגזר, מה יניע את האדם להלחם; ואם יוכל איש להיות מלך בלי ממלכה". בהדרגה הוא לומד את סודות ההשפעה על בני אדם אחרים, לא רק מכוח המעמד אלא גם מכוח האישיות והתבונה.

"מות יומת המלך" תורגם תרגום פואטי למדי בידי דליה רביקוביץ. למרות שהספר מומלץ, יש לקחת בחשבון שהוא כתוב בעברית שהיא לעתים ארכאית ומקשה על שטף הקריאה. הנה גרסתה המקושטת של המתרגמת לפסקת הפתיחה של הספר:

מצודת טרויזן, אשר בתחומה ניצב הארמון, נבנתה בידי ענקים בימים אשר איש לא יזכרם. אך הארמון נבנה בידי אבי סבי. בהשקיפך עליו עם זריחת השמש, מקלאווריה על פני מיצר הים, ילהטו העמודים באודם-אש, והכתלים ייראו שטופי-זהב. בוהק יעמוד הארמון נוכח היער האפל אשר בצלע ההר.

The Citadel of Troizen, where the Palace stands, was built by giants before anyone remembers. But the Palace was built by my great-grandfather. At sunrise, if you look at it from Kalauria across the strait, the columns glow fire-red and the walls are golden. It shines bright against the dark woods on the mountainside.

הטקסט המלא של הספר באנגלית מצוי ברשת.

מרי רינו מציעה היכרות מקורית עם הסיפור המיתולוגי, מעניקה פנים אנושיות למיתוס, והספר, הכתוב בכשרון, מומלץ מאוד.

The King Must Die – Mary Renault

עם עובד

1962 (1958)

תרגום מאנגלית: דליה רביקוביץ

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

כותרת משנה: סודם של האבוריג'ינים האוסטרלים

ברוס צ'טווין היה סופר מסעות, שעיקר פרסומו נבע מספריו "בפטאגוניה" ו"נתיבי שיר", הראשון מתאר מסע בדרום-אמריקה והשני בליבה האדום של אוסטרליה (שני ספרים נוספים שלו, שאינם ספרי מסעות, תורגמו לעברית, "על הגבעה השחורה" ו"אוץ", שניהם מומלצים).

בחלקו הראשון של הספר, צ'טווין מבקר בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, נפגש עם הילידים ועם צאצאי המתיישבים הלבנים, ומנסה להבין את התפיסה שמאחורי זמן החלום, שבלשון המערב אולי אפשר להתייחס אליה כמיתולוגיה אבוריג'ינית, אך היא הרבה יותר מזה. זמן החלום מתאר את בריאת העולם כיצירה שירית: האבות הקדמונים הגיחו מתחת לאדמה, כל אחד ואחד מהם מייצג את "הדברים החיים". כל אחד מהם קרא "הנני!"… הנני נחש, הנני קקדו, הנני יערה. בכל צעד קרא כל אב קדמון בשם נוסף. כך שרו את דרכם, וכשהתעייפו "חזרו פנימה". מעשה קדמוני זה של מתן השמות נחשב מאז ועד ימינו אנו כשורת השיר הסודית והמקודשת ביותר של שירת האב הקדמון… בכל מקום שאליו מובילות עקבותיהם, הם הותירו אחריהם שובל של מנגינה. הם עטפו את העולם כולו ברשת של שירים. זמן החלום לא הסתיים עם הבריאה, והוא נוכח בחייהם של האבוריג'ינים, מהווה מסורת וחוק, עד היום. האבוריג'ינים שומרים בסודיות גמורה על עיקרי תפיסותיהם ועל פולחניהם, וגם בספר הזה רב הנסתר על הנגלה. למעשה, בזמן קריאת הספר, וגם אחרי שסיימתי, היתה לי הרגשה שאולי אני יודעת כעת מעט יותר מכפי שידעתי קודם, אבל האבוריג'ינים נותרו לי זרים לחלוטין, כי נסיון להבין אותם במונחי העולם המוכר לי נדון לכשלון.

חציו הראשון של הספר מתאר את מסעו של צ'טווין באוסטרליה, ואת מפגשיו עם דמויות שונות. חציו השני מפליג לדיון בנושאים שהעסיקו את הכותב לאורך שנים: נוודות לעומת התיישבות, תוקפנות מול התגוננות, התפתחותם של מיתוסים, האבולוציה האנושית. הדיון שופע ידע, ציטוטים רלוונטים, אזכור מחקרים, התנסות אישית. לתפיסתו, הצורך לנדוד מוטבע במין האנושי (אחת הראיות היא הדרך להרדים תינוקות בצעידה ובנדנוד), וכשבני אדם נאלצים להתיישב בניגוד לאופיים התגובה היא תוקפנות ואלימות. בניגוד לתפיסת מוצאו של האדם מחברה של ציידים-מלקטים, הוא מייחס לאדם הקדמון אופי שלוו יותר, וסבור שבעבר הרחוק נרדף האדם על ידי טורף שהתמחה באכילת פרימאטים, ושלמרות נצחונו עליו עדיין מוטבע בנו הפחד והדחף להתגונן: האם אין ההיסטוריה כולה חיפוש אחר מפלצות מדומות? נוסטלגיה לאותה חיית-טרף שאיבדנו? לאותו אביר שירד באצילות מהבמה – והניח אותנו לנפשנו עם הנשק בידינו?

"נתיבי השיר" מבעבע רעיונות ואבחנות, ונוגע בנושאים רבים, ביניהם קולוניאליזם, דת, התפתחות השפה, אבולוציה, האופי האנושי, מיתולוגיה ועוד ועוד. הוא מזכיר על קצה המזלג, אך די בכך כדי לעורר מחשבה, את הניצול שמנצלים סוחרי אמנות את הציירים הילידים, את המיסיונריות, את התפרקות הערכים בחברה האבוריג'ינית. הספר ממוקם באוסטרליה, אך נודד בעקבות נדודיו של צ'טווין חסר המנוח ותאב הדעת. לא כל מסקנותיו מקובלות עלי. כשהוא כותב, לדוגמא, "הלבנים מנסים שוב ושוב לשנות את העולם, כדי להתאים אותו לחזון המפוקפק שלהם על העתיד. האבוריג'ינים מרכזים את כל האנרגיה הנפשית שלהם בהשארת העולם כפי שהוא. באיזה אופן הדבר הזה נחות יותר?", אני רואה בכך אידאליזציה פשטנית, שמייתרת את השאיפה לשיפור ואת חדוות ההגשמה, ועומדת בסתירה לאורח חייו של צ'טווין עצמו, שביקש ללמוד עוד ועוד ולהבין, ולא להסתפק בעולם כפי שהוא. מכל מקום, נהניתי "להתווכח" אתו תוך כדי קריאה.

סגנונו של הספר בחציו הראשון הוא סיפורי. חציו השני מורכב מאוסף של רשימות שכתב במהלך השנים, קטעי מחשבות, מפגשים עם חוקרים, ציטוטים נבחרים. קצת הפריעה לי הקופצנות והקטיעוּת. הקריאה מבחינתי נעה הלוך ושוב בין התפעלות לקוצר רוח, בין הסכמה לדחיה, אבל בסיכום כולל הספר ריתק אותי, העשיר, הרחיב מעט את ההיכרות הראשונית שלי עם תפיסת העולם האבוריג'ינית, ושמור לו כעת מקום של כבוד בין ספרי מסעות וגילוי.

The Songlines – Bruce Chatwin

ספרית פועלים

2003 (1987)

תרגום מאנגלית: עופר שור