תגית: מלחמה

עלילת "הדוח של ברודק" מתרחשת בכפר צרפתי נידח, על גבול צרפת-גרמניה, מספר שנים אחרי מלחמת העולם השניה. הפרטים הללו אינם מצוינים במפורש בספר, כמו גם שמות מקומות אחרים וזהות הדמויות. גם שפת המקום מומצאת, מין ניב צרפתי-גרמני. למרות ה"הסוואה", שאולי נועדה להעניק לספר מימד רחב יותר, ולא לצמצם אותו לעמים מסוימים ולגזענות מסוימת, ההקשרים ההיסטוריים ברורים. הכפר נכבש במהלך המלחמה, והיה טרף לאימה. אנשיו, ברובם, מתוך דאגה לעורם שלהם, הקריבו שעירים לעזאזל, וכשהמלחמה תמה בחרו בהשתקת העבר.

אל הכפר מגיע זר. הופעתו יוצאת דופן, התנהלותו מסוגרת ומתבדלת, הוא בקושי מוציא מילה מפיו. שעות רבות הוא סגור בחדר ששכר בפונדק, וכשהוא יוצא ממנו הוא אינו חדל לשרבט בפנקסו. הנוכחות החריגה שלו מטרידה את שלוות התושבים, אלה שכבר הפגינו בעבר את פחדם מן השונה, את שנאתם כלפיו, ואת אדישותם כלפי גורלו. כשייחשף סודו, ייחרץ דינו.

הספר נפתח מיד אחרי שהזר נרצח. ברודק, שמפיו מסופר הספר, נדרש על ידי התושבים לכתוב דוח על ביקורו של הזר ועל סופו: "אתה חייב לומר ממש הכל כדי שמי שיקרא את הדוח יבין ויסלח". ברודק, שהיה בעצמו קורבן לאנוכיותם של אנשי הכפר ולאכזריותם, ויודע למה הם מסוגלים, מקבל על עצמו בלית ברירה את המשימה. בפועל, במקביל לכתיבת הדוח הרשמי, הוא כותב על קורותיו ועל קורות הכפר בתקופת המלחמה.

ברודק, ככל הנראה יהודי, ממוקם בשטח ההפקר שבין הזר למוכר. כילד היה ניצול יחיד מטבח, אולי פוגרום, שבו איבד את כל משפחתו. שלושים שנה לפני ההווה של הספר אומץ על ידי פדורין, אשה בודדה שמצאה אותו בין ההריסות, ואחרי נדודים השתקעו בכפר. השנים הרבות שעברו מאז לא הביאו לשילובו החברתי המלא בכפר, תמיד נותר שונה, אחר. בתקופת המלחמה היה כלוא במחנה ריכוז, הבליג על השפלות קשות מנשוא – "אני בחרתי לחיות והעונש שלי הוא חיי" – ושרד. באופן סמלי, ברודק הוא חי שחזר מן המתים: שמו נחקק על מצבת זכרון בכפר, ועם שובו קורצף, אך עדיין ניתן להבחין בעקבותיו. בשל עברו וחוויותיו, נוכחותו של הזר לא הטרידה אותו כפי שהטרידה את התושבים. למעשה, הוא היחיד שניהל שיחה ארוכה עם הזר, אם כי היה זה יותר מונולוג מצדו, הזדמנות נדירה לפרוק את מצוקותיו באוזני מאזין קשוב ולכאורה בלתי מעורב.

ברודק, אחד הבודדים בכפר שזכה להשכלה, כותב ברהיטות רבה, וגם בקשיים רבים, אודות דילמות שנובעות בחלקן מן החריגוּת שבמלחמה. אשמת הניצולים רודפת אותו, אובדן האנושיות מעסיק אותו ללא הרף, הן מצד הכובשים והן מצד הקורבנות. הוא תוהה איך אמורה להכתב היסטוריה, פרטית וכללית, דן בשאלות של אשמה ושל סליחה, של זכרון ושל השכחה. שנאת השונה היא נושא מרכזי, כך גם הבחירה בין היאחזות בחיים בכל מחיר מול הויתור עליהם בתנאים קיצוניים. ברודק משרטט במדויק את הדמויות המרכזיות בכפר, כל אחת לכשעצמה, ואת הדינמיקה ביניהן, ומאפיין את התנהלותו של ההמון. לצד האכזריות והאטימות, "הדוח של ברודק" מספר גם סיפור אהבה מפעים בין ברודק לבין אשתו אמליה, קורבן מלחמה אף היא, ובינו לבין בתם הפעוטה.

בשונה מספריו האחרים של קלודל – ביניהם "הנכדה של מר לין" התמציתי, ו"העץ של בני טורג'ה" שבו רעיון רודף רעיון – "הדוח של ברודק" הוא ספר איטי. ניכר שהמספר מתקשה בסיפורו, ההיזכרות בעבר כואבת לו, סודות ששמר בלבו נחצבים ביסורים. הקשיים האלה, כל-כך אנושיים וכל-כך מובנים, מקנים לספר אמינות מרובה, מעבר לאמינות של העלילה עצמה, ומציגים גיבור ספרותי בלתי נשכח.

שי סנדיק תרגם להפליא, וכיבד את הספר בעברית משובחת שמשתלבת ללא תפרים במרקם הלשוני שברא קלודל.

"הדוח של קלודל" הוא ספר מטריד, עמוק, מעורר מחשבה, נוגע ללב, ומאוד מומלץ.

Le Rapport de Brodeck – Philippe Claudel

מודן

2009 (2007)

תרגום מצרפתית : שי סנדיק

"עמדות קרב" מתרחש בשנת 1808 על רקע יחסי בריטניה-ספרד ומאבקן על השליטה בדרום-אמריקה. הפריגטה לידיה, בפיקודו של קפטן הוריישיו הורנבלואר, מגיעה לחופי ניקרגואה לאחר שבעה חודשים בים, במטרה לסייע למורדים נגד השלטון הספרדי. הורנבלואר, אדם מאופק ומוסרי, נדרש להלחם לצדו של אל סופרימו, מנהיג המורדים האכזר, שהכינוי שבחר בו מעיד על הזיות הגדלות שלו ועל עוצמתו. לאחר קרבות מוצלחים, במהלכן הוכנעה ספינת דגל של הספרדים, מתבשר הקפטן על שינוי במפה הפוליטית: בריטניה וספרד הן כעת בנות ברית, על רקע השתלטותו של נפוליאון על ספרד, ובן הברית של אתמול הוא היריב של היום.

פורסטר מיטיב לתאר את החיים על הפריגטה ואת מהלך הקרבות. הורנבלואר – שדמותו שאבה השראה מקברניטים בני זמנו, ביניהם האדמירל נלסון (שגם שמו הפרטי הוריישיו) – הוא אדם שקל להזדהות אתו, על מעלותיו ועל חולשותיו. לצדו מתוארים קציני הספינה, איש איש ואופיו המובחן. הקורא מתוודע אל אורחות החיים בספינה המנוהלת כראוי, לומד להכיר ברמה סבירה וקלה לעיכול את מבנה הספינה ואת תלותה במזג האויר ההפכפך, ומלווה דקה אחר דקה את הקרבות, את ההחלטות לחיים או למוות המתקבלות תחת לחץ, ואת דבקותם של אנשי הצוות במשימותיהם תחת הנהגתו של הקפטן הקשוח והנערץ.

פורסטר מוסיף לספר תבלין רומנטי בדמותה של ליידי ברברה, בת אצולה צעירה, המתעקשת לעלות על הספינה כדי להמלט ממגפה שפרצה על החוף בפנמה. ליידי ברברה היא בת למשפחת וולסלי רבת העוצמה, היכולה לחרוץ את גורלו של הורנבלואר לקידום או להשפלה, וכתוצר נאמן של מערכת המעמדות הבריטית הוא מתקשה לסרב לבקשתה, למרות שעל הפריגטה אין תנאים מתאימים לנוכחותה של אשה. פורסטר, בחוכמה ובטוב טעם, מותיר את הרגשות המתפתחים בין הליידי לקפטן בשולי העלילה.

שמו של הספר במקור הבריטי הוא "השיבה המאושרת" (The Happy Return), כשם חלקו השלישי של הספר, המרמז על סופו הטוב. במהדורה האמריקאית ניתן לו השם Beat to Quarters, ביטוי שמשמעותו קריאה אל כל אנשי צוות הספינה להערך בעמדות קרב. שם הספר בעברית מבוסס על הגרסה האמריקאית.

סדרת הורנבלואר כוללת אחד-עשר ספרים (אחד מהם בלתי גמור), המלווים את הקריירה הימית של גיבורם. "עמדות קרב" הוא הספר הראשון שנכתב, אם כי אינו הראשון כרונולוגית.

אל פורסטר התוודעתי בספר "התותח", שהרשים אותי מאותן סיבות של כתיבה שוטפת ובהירה ושל הרקע ההיסטורי. גם כאן, כמו ב"התותח", חסר לי נספח שיפריד בין האמת לבדיה, אבל ברשת השלמתי את המידע החסר.

מומלץ

Beat to Quarters – C. S. Frester

אופוס

2007 (1937)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

בשנת 1808 סילק נפוליאון את מלך ספרד מכסאו, והמליך במקומו את אחיו ג'וזף. המלך החדש ניסה להנהיג רפורמות ולהתחבב על הספרדים, אך בשל היותו זר וכובש נתקל בהתנגדויות. אויביו הספרדים, בתמיכת האנגלים והפורטוגלים, התקוממו נגדו, ובמשך שנים ניהלו מלחמת גרילה (מונח שהנו הקטנה של המילה "מלחמה" בספרדית, ושנטבע לראשונה בשנים אלו) עד 1813, אז נחתם הסכם שלום בין שתי המדינות, והמלך הספרדי חזר לשלוט. פורסטר, מחברם של עשרות ספרי מלחמה היסטוריים, מיקם את עלילת "התותח" על רקע זה.

העלילה מתרחשת בצפון ספרד. שרידי הצבא הספרדי המובס נגררים בקושי בדרכם אל בתיהם, כשאיתם מעט מן הנשק שהצליחו להציל, כולל תותח רב עוצמה. כשאין בכוחם להוביל עוד את התותח, שמשקלו כשלושה טון, הם מגייסים כמה מאיכרי הסביבה, מחרימים עגלה חזקה, ומצליחים להוביל את התותח למחצבה נטושה, שם הוא נשכח לשנתיים תחת ערימת אבנים כמסווה. הצרפתים שולטים באזור באמצעות עשרות עמדות מבוצרות השולטות על הדרכים, ולכוחות הגרילה אין סיכוי נגדם בעיקר משום שלא עומדים לרשותם כלי ארטילריה. כשאיכר, שנידון על ידי הגרילה למוות בעוון בגידה, מנסה להתמקח על חייו, הוא מספר למפקד האזורי על התותח, ופני המערכה משתנים. מפשיטות גנובות, שתוצאותיהן דלות, עוברים אנשי הגרילה למלחמה אסטרטגית, מתוגברת בטווח הארוך ובכוח ההרס של התותח.

חובבי אקשן ייהנו מן הספר, אבל בעיני יש בו מעלות נוספות. הוא מתאר את חייהם של האיכרים באזור, שנרמסים ונבזזים הן על ידי הצרפתים והן על ידי אחיהם הספרדים. הוא נכנס בצורה משכנעת אל נפשם של גיבוריו, ואינו מייפה אותם. לצד תשוקת החירות, המניעים של הלוחמים מגוונים, החל משעמום וכלה באופורטוניזם. הוא עוקב בצורה משכנעת אחרי ההתפתחות באישיות של מי שעלו לגדולה, בעיקר כשניתן בידיהם כוח אחרי הצלחה צבאית, הן בצד הספרדי והן בצרפתי. הנה, לדוגמא, דברים שכותב פורסטר אודות התנהלותו של אחד ממנהיגי הגרילה, קרלוס או'ניל, שהפך שיכור מכוח אחרי נצחון מזהיר:

ובתנאים אלה נוצרה מיד תמונת מצב של שלטון צבאי טיפוסי; המנהיג צמא-הדם, שאינו בוטח באיש, הבודק את הנעשה בכל מקום אפשרי בעזרת גדוד מלשינים; החוג הפנימי של שומרי-ראש אישיים – אנשיהם של יו או'ניל ושל הבילבניטו; החיילים הלומדים במהירות להעריך במה כוחם ולהגדיל את דרישותיהם; שכבת האזרחים ההרוסה, אנשים יראים החוששים להשמיע הגה. תוך שלושה שבועות הגיעה מנהיגותו של קרלוס או'ניל לשיאים אליהם הגיעה האימפריה הרומית רק לאחר מאה שנים.

בספרים מבוססי היסטוריה אני מצפה למצוא נספח שיבהיר מה אמת ומה בדיה. אין נספח כזה בספר, אז פניתי לאינטרנט. "התותח" הוביל אותי ללמוד אודות פרק במלחמות נפוליאון, ואני שמחה על ההזדמנות.

הספר עובד לסרט בשם "הגאווה והתשוקה". מדובר בעיבוד חופשי עד מאוד של העלילה, ובעצם פרט לתותח ולרקע ההיסטורי אין הרבה דמיון בין השניים. לעומת זאת יש בסרט סיפור אהבה, והתגוששות של שני גברים מסוקסים המבקשים לזכות בליבה של נערה נאווה. הוליווד, 1957, אי אפשר אחרת.

בשורה התחתונה: ספר קצבי בעל ערך מוסף, כתוב במיומנות רבה.

The Gun – C. S. Forester

אסטרולוג

2016 (1933)

תרגום מאנגלית: שאול שילו

אי-שם, במקום לא מזוהה, בלבו של מדבר, פורח פרדס, ולידו מתגוררים אמד ועזיז, תאומים בני תשע, עם הוריהם. המדינה בה הם חיים שרויה במלחמה שנסיבותיה אינן ברורות, ומעבר להרים המקיפים אותה משוגרות פצצות קטלניות, אחת מהן הורגת בפתח הספר את סבם ואת סבתם של הילדים. המלחמה המתמשכת כבר השפיעה על חייהם של השניים: בתי הספר נסגרו, לאזורים מסוימים אסור להתקרב, חבר בן גילם נעלם, והם מבינים שהקריב את חייו כדי לנקום באויב. כעת מתדפקת המלחמה על דלתם ממש. אחד ממנהיגי האזור מביא אל אביהם חגורת נפץ, ודורש ממנו לבחור באחד מבניו כמרטיר הבא. אי אפשר להמשיך לתאר את העלילה מבלי להכנס לספוילרים, ולכן אעצור כאן.

כשסיימתי לקרוא את הספר כבר היו כתובים לי בראש ראשי פרקים לסקירה שלילית. הוא נראה לי תלוש. ההמנעות של הסופר מהתיחסות כלשהי לנסיבות סכסוך הדמים, הנחת העובדות על הנייר ללא פרשנות, נראתה לי כדרך להתחמק משאלות אמיתיות. המינימליזם של הסגנון נראה לי עצלני. לקראת סיומו של הספר, מיכאל, מחזאי אמריקאי, אומר לאח ששרד: "אתה צודק, אני לא יודע כלום. העזתי לכתוב מחזה על מלחמה בלי לדעת כלל מה היא נושאת בחובה, ומה היא מעוררת". חשבתי שזהו מקור החולשה של הספר, הסטריליות של הכתיבה ממרחק. אני עדיין חושבת שזו נקודה לחולשה, אבל לאחר שנתתי לספר יום לשקוע, אני רואה בו הרבה מעבר למה שראיתי קודם לכן.

"הפרדס" הוא ספר מתעתע, אף לרגע אינו חד-משמעי. פרטים משמעותיים מתגלים במהלך העלילה, ומשנים את כל מה שחשבנו עד לגילוי. הדינמיקה בין האחים מרתקת – האומץ והפחד, הכעס על הגורל וקבלתו, הבחירה בחיים או במוות – ואף אחד מהם אינו מאופין כדמות חד-גונית מובדלת. הבחירה להתמקד בילדים מנטרלת מצד אחד את כל הפוליטיקה שברקע, ומאפשרת להתמקד בשאלות הקשות שמתעוררות במלחמה. מצד שני הבחירה הזו מותירה את המבוגרים בצד, לא מספיק מפוענחים. יש לכאורה אלטרנטיבה להציל את הילדים – אחותה של האם המתגוררת באמריקה מפצירה בה להצטרף אליה – איזו אם לא תלחם כלביאה לממש את האלטרנטיבה? איזה אב יסכים להקריב את בנו בלי להתקומם? ובכלל, איזו תרבות היא זו החוגגת את המוות? אין בספר התיחסות לנושאים אלה, מן הסתם במתכוון (אם כי נדמה לי שאפשר לפרש את הדרך בה תיאר את החגיגות כהבעת דעה בדבר חוסר הברירה של החוגגים). טרמבלה מנקה את העלילה מכל מה שסביב הנושא שבחר להעמיד במוקד. החוסר הזה הפריע לי, אבל אולי די במה שכן נכלל בספר. גם כך, כפי שהוא, הוא גורם לי לחשוב עליו מחשבות דמויות מטוטלת, פעם כך ופעם אחרת.

מיכאל, המחזאי שהוא אולי בן דמותו של טרמבלה, כתב את המחזה על המלחמה מן המניעים הבאים:

הוא לא כתב את הטקסט אך ורק כדי לעורר את מחשבותיהם של תלמידיו. גם הוא עצמו הגה בשאלת הרוע. קל מדי להאשים את הרוצחים או את חיות הטרף שביצעו את פשעי המלחמה. בוודאי ובוודאי כשהמאשים חי רחוק מן הנסיבות שחוללו את הסכסוכים הללו, ששורשיהם אבדו בנבכי ההיסטוריה. מה היה עושה הוא במצב כזה? האם היה מסוגל, כמו אלפי גברים אחרים, להרוג בשם ההגנה על רעיון, על פיסת אדמה, על גבול, על דלק? האם גם הוא היה שוקל להרוג חפים מפשע, נשים וילדים? או שמא היה לו האומץ לסכן את חייו ולסרב לפקודה להרוג בלחיצה על ההדק אנשים חסרי ישע?

האסוציאציה שלי מתיאור מיקום העלילה היתה צפון אפריקה. במאמרי ביקורת שנכתבו בשפות אחרות מצאתי אסוציאציה של המזרח התיכון. אני מניחה שיהיו קוראים ישראלים שיראו באמד ובעזיז ילדים פלשתינאים, וכבר ראיתי הערת ביקורת על הבחירה של המתרגמת במילה מרטיר – זו המילה שבחר הסופר עצמו – ולא בשאהיד. בעיני הבחירה הזו נכונה: היא עוקבת בנאמנות אחרי ההחלטה של הסופר, ונמנעת מהמרה של הכללי בפרטי. גלישה לדיון בפרטי היא מן הסתם בגדר בלתי נמנע, ונקודת הראות המרוחקת על מגבלותיה – איש חגור בחגורת נפץ הוא איום ממשי עבור הקורא הישראלי ותמונה בעתון עבור הכותב הקנדי – עשויה לתרום.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת המתרגמת.

L’orangerie – Larry Tremblay

תמיר // סנדיק

2016 (2013)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת