תמונות חתונה / גיל אילוטוביץ

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad79ed795d7a0d795d7aa_d797d7aad795d7a0d7942

"תמונות חתונה" מתרחש במהלך נסיעה באוטובוס מתל אביב לכפר סבא באוקטובר 1983. אלקה, כבת שמונים, צבעה את שערה, בנסיון להחזיר לעצמה שמץ מצעירותה, שלפה ממעמקי הארון את תמונת חתונתה, שבה לא התבוננה כבר עשורים, ועלתה בהיסוס על האוטובוס לנסיעה שלא היתה בטוחה שברצונה לבצע. על המושב לידה התישבה מאיה, בחורה צעירה, ובין השתים, השונות לכאורה בכל זו מזו, נקשרה שיחה שבמהלכה נקשרו גם ליבותיהן.

אלקה היא אשה בודדה. במלחמת העולם השניה הופרדה מבעלה, שהוגלה לסיביר ולא שב. עם שני בניה, אביה, אחותה וחמותה, נכלאה בגטו לידה, ולאחר שרק היא ואחד מבניה שרדו את האקציות ואת הרציחות, הם נמלטו מן הגטו, הבן אל הפרטיזנים, והיא אל מרתף חשוך בביתה של אשה כפרית. אלקה היא אשה קשה, חמומת מזג, כזו היתה בצעירותה, וכזו היא גם בזקנתה. אופיה הרחיק ממנה עד לניו יורק את הבן שנותר לפליטה, יחד עם אשתו וילדיו. היא רבה בקלות יתרה עם שכניה, ומצליחה להסתכסך גם עם חבריה המעטים.

מאיה בודדה אף היא. בעלה, שהיה בן זוגה מאז היו צעירים, נהרג בלבנון לאחר שהיו נשואים תקופה קצרה. היא אינה מוצאת לעצמה מקום, ומעבירה את זמנה בנסיעות חסרות יעד באוטובוסים ברחבי הארץ.

בשיחה שנקשרת בין השתים, אלקה המתקשה להתבטא בעברית ומאיה הרהוטה, הן מוצאות נקודת חיבור ראשונה באבל ששתיהן חשות. מאיה, שמוכנה ללכת לאן שישאו אותה הרוח והאוטובוסים, מתנדבת ללוות את אלקה ליעדה, וככל שהנסיעה מתארכת הן הולכות ונחשפות זו בפני זו. אלקה תאזור עוז להגיע למקום שאליו היא נוסעת בלב חצוי, שם תגלה כי את ששברה המלחמה ושחק הזמן לא ניתן לשקם ולשחזר. אבל אולי הרֵעוּת, שנקרתה בדרכה באורח מקרי כל כך, תפתח לה ולמאיה דלת אל התחלה חדשה.

גיל אילוטוביץ כתב בפשטות וברגישות את קורותיהן של שתי הנשים, והספר הנוגה והכואב נקרא באמפתיה ונכנס אל הלב.

עם עובד

2006

ורד הלבנון / לאה איני

669271

הייתי בטוחה שלא אוהב את "ורד הלבנון". שני נסיונות סרק לקרוא את "אשתורת" של לאה איני הוציאו לי את החשק לקרוא כל דבר אחר שלה. אבל הספר התגלגל לידי, ושמעתי כמה הערות מלהיבות מאנשים שאני מעריכה, אז החלטתי לנסות.

תחילה חשתי שאני לא מתפעלת ולא מאוכזבת, הערה פושרת ששיקפה את יחסי לספר לאחר כמאה עמודים. לשמחתי החלטתי להמשיך אתו, וכעת – לאחר סיום הקריאה – נראה לי שהוא ימשיך להעסיק אותי גם אחרי שאעבור לספרים אחרים.

תחילה הנה מה שלא אהבתי בו: לא אהבתי את הנימה הפוליטית שהשתרבבה לתוכו בנושא מלחמת לבנון. לא משום שאין לסופרים זכות הבעת דעה בספריהם, אלא משום שההדבקה של דעותיה של איני בנושא זה לספר מלאכותית ומאולצת. אני מבינה שהרקע של מלחמת לבנון השניה השפיע עליה למקם את הספר בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, וברור שלבנון עומדת ברקע סיפורו של החייל שאליו היא מדברת, ובכל זאת הדבקת העמדות הפרטיות שלה לא משתלבת יפה.

לא כל-כך הבנתי את הסיבה לשלב את סיפורו של אותו הנער בסיפורה שלה, אבל גם לא הסתייגתי

מה כן אהבתי?

אהבתי את האיפוק. לאה איני מגוללת סיפור של ילדות אומללה: אב ניצול שואה, שמפמפם לה מגיל אפס סיפורי זוועה, ושולח אליה מבטים תאוותניים וידים ממששות. אם קרה, שאומרת לילדה ללא כחל וסרק שחבל שנולדה, ומתעללת בה פיזית ונפשית. אח ואחות שפורקים עליה את סבלם ואת זעמם. היא גדלה כעוף מוזר, לבושה קרעים, רשאית להתרחץ פעם בשבוע, מוכה ופגועה, דחויה ע"י משפחתה וע"י הסביבה. בשלב די מאוחר בספר היא מתארת סצנה שבה פרץ ממנה זעם בלתי נשלט, והיא התפוצצה אל תוך צעקות וכלים מושלכים. לאור נסיבות ילדותה אפשר היה לצפות שהספר כולו יהיה מחול זעם שכזה, או לפחות ספוג רחמים עצמיים יבבניים. אבל למרות שהכאב העצור כל-כך בולט, היא פוסעת בזהירות על התפר שבין כתיבה מאופקת לכתיבה רגשית. לטעמי, האיפוק מעניק לספר משנה עוצמה.

אהבתי את היכולת לא ליפול לידיו של השד העדתי. כבת דורה (בערך) של לאה איני אני יכולה להעיד שהאוירה אכן היתה כפי שהיא מתארת. למדתי בבית ספר תל-אביבי שרובו ככולו אשכנזי, כשבסביבות כתה ה', אולי ו', צירפו אלינו בנות מדרום ת"א, דהיינו ספרדיות. היו מחנות, אם כי לא היו עימותים, אבל כן היתה גישה של אנחנו המוצלחות לעומתן שלא. אז כשלאה איני מספרת ששמעה מישהי מתיחסת אליה כאל פרימיטיבית, אני מאמינה לעדות שלה. גם התחושה של התסכול מול האשכנזים המבוססים שלקחו לידם את השלטון היה לה באותם ימים על מה להסתמך. אי אפשר לספר סיפור מקיף מאותה תקופה בלי להתייחס גם לנושא הזה. עם זאת היא לא הופכת אותו לנושא מרכזי, לא משתמשת בקיפוח כתירוץ.

אהבתי שהספר סיפק לי נושאים למחשבה. כשהיא מתארת, לדוגמא, את התנהלותה בטירונות, אני לא יכולה שלא להזכר בטירונית שכולנו ראינו בה ארטיסטית. היינו אולי צעירות מכדי לקלף מעט את הקליפה, לראות אולי יש מצוקה מתחת להתנהלות הסהרורית. רשמתי לעצמי: לא למהר לשפוט.

ובהיבט הלא ספרותי, אהבתי והערכתי את היכולת שלה לפרוח מתוך הילדות הבלתי אפשרית.

הספר מאוד נגע לליבי, ואני ממליצה עליו.

כנרת זמורה ביתן

2009