תגית: מלכי שנגחאי

כותרת משנה: יריבותן של שתי השושלות היהודיות שסייעו לעצב את סין המודרנית

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הורע מצבם של יהודי בגדד בשל התנכלויות מצד המושל המקומי. דוד ששון, בן למשפחה שאחזה בהנהגת הקהילה והיתה גם בעלת מעמד נכבד במדינה, נאלץ למצוא לעצמו חיים חדשים הרחק משם. דוד, שהוכשר מילדות לחיים של יזמות ושל עשיה כדי לרשת את מקומו של אביו, הפך תוך עשור לאחר שהיגר להודו לאחד האנשים העשירים בבומביי. המפעלים שהקים הציעו לעובדים רשת סוציאלית, החל משלב ההכשרה בבתי ספר, ועד קצבת קיום אחרי הפרישה ותשלום עבור קבורה. ארבעה מבני משפחת כדורי, קרובים-רחוקים של משפחת ששון, אף הם מקהילת בגדד, השתלבו בבתי הספר של הששונים. אלי כדורי, אחד מן הארבעה, אמנם לא יועד לגדולות בדומה לדוד ששון, אבל ניחן באותה רוח ובאותו דחף להצלחה. דוד ואלי, כל אחד ושיטותיו, ייסדו שתי שושלות שהשפיעו השפעה מכרעת על עיצוב דמותן ועתידן של שנגחאי ושל הונג קונג.

חוזה נאנקינג פתח ב-1842 בפני סוחרים בריטים את האפשרות להשקיע בסין. הונג קונג נמסרה לשליטתה המוחלטת של בריטניה, וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן שנגחאי. הסוחרים הבריטים, והזרים האחרים שבאו בעקבותיהם, נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי. הם לא היו כפופים לחוק הבריטי, והיו פטורים ממס על עסקיהם. סין החלה לִמְנות את מה שכונה "מאה שנות השפלה", המשפיעות עד היום על תפיסתה הלאומית ועל יחסה אל העולם המערבי. בשנגחאי התיישבו הבריטים באזור שכונה "ההתישבות הבינלאומית", אזור שנוהל בלעדית על ידם. הסינים שהורשו להתגורר בו היו נתונים למגבלות, כמו איסור כניסה לפארקים מסוימים, ועבור מרבית הסינים האחרים בעיר ובסביבותיה המגורים בו היו אסורים.

בני משפחת ששון, שעסקו עד אז בעיקר בטקסטיל, השתלבו בסחר האופיום, שהעשיר מאוד את האירופאים, והוביל מליוני סינים מכורים אל עברי פי פחת. הם השקיעו, בין השאר, בבנקאות ובנדל"ן, ופתחו בתי מלון מפוארים. דוד ששון חילק את שמונת בניו בין הודו וסין, ואלפי מכתבים שהחליפו ביניהם מהווים מקור מידע מעניין על קורותיהם כיחידים ועל עולם העסקים של התקופה במדינות אלה. אלי כדורי, שלא היה מבוסס דיו כדי ליטול חלק במסחר ימי, החל את דרכו, אחרי שפוטר ממפעל של משפחת ששון, כבעליה של חברת ברוקרים, ועד מהרה הפך למשקיע בעל משקל ועתיר נכסים.

ג'ונתן קאופמן עוקב בספר אחר קורותיהן של שתי השושלות לאורך השנים, דרך כל התהפוכות שחוותה סין, ביניהן הכיבוש היפני, מלחמת העולם השניה, שלטון הלאומנים, והמעבר לקומוניזם. בעקבות המהפך האחרון עזב ויקטור ששון את סין, שלא על מנת לשוב. לורנס והוראס כדורי שמו פעמיהם אל הונג קונג, שם הקימו בין השאר תחנת כוח שהשפיעה על התפתחותה של המושבה, והיו המיליארדרים הראשונים במקום (לורנס הוכתר ב-1981 כברון כדורי מקאולון שבהונג קונג ושל העיר וסטמינסטר). יתכן שהבחירות השונות נבעו מן האופן השונה בו התיחסו שתי המשפחות לסין. עבור הששונים סין היתה מקום השקעה. הם אמנם תרמו רבות לעיצובה של שנגחאי, מרכז העסקים התוסס, אבל היו מרוחקים מהסינים. אלי כדורי, לעומתם, חצה את הקווים וחבר אל איש עסקים סיני, והוראס כדורי, שנים אחר כך, הפנה את מרצו ואת הונו לסייע לפליטי השיטה הקומוניסטית.

בין הדמויות שקאופמן מתאר ניתן מקום של כבוד לכמה מנשות המשפחה, שהיו יזמות ונדבניות ופורצות דרך בזכות עצמן, ביניהן לורה מוקאטה, פלורה ששון ורחל ששון בר.

ויקטור ששון התנער מן הרקע היהודי שלו, והרעיון הציוני לא דיבר אל לבו. בני כדורי, לעומתו, התלהבו מן הציונות (בית ספר כדורי הוא תוצאה של נדיבותם), והיו הנדבנים הגדולים של הקהילה היהודית בשנגחאי ומנהיגיה בפועל. הפער הזה לא הפריע לשתי השושלות לשלב כוחות כדי לתמוך בפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה. שמונה-עשר אלף פליטים זכו למקלט בשנגחאי בזכות שני דיפלומטים חסידי אומות עולם, פנג-שאן הו וצ'יאונה סוגיהארה. קרן שיקום שייסדו המשפחות אפשרה לרופאים פליטי לפתוח מרפאות ולאחרים להקים בתי מלאכה ובתי חרושת. באחד מבנייני משפחת ששון נוסד מרכז פליטים, והותקן מטבח שיכול היה להכין אלף ושמונה-מאות ארוחות ביום. הוקמו מחנות הכשרה לפליטים, הוצעה להם עבודה, ויוזמות שונות אפשרו להם להתקיים בכבוד.

הסינים מעולם לא הפגינו אנטישמיות, אבל מצבם של יהודי שנגחאי הורע מאוד כשהיפנים חברו לנאצים. לורנס כדורי ומשפחתו חוו מעצר בתנאים קשים במחנה סטנלי, ובין פברואר 1943 לספטמבר 1945 נאלצו כל הפליטים שהגיעו אחרי 1937 להתגורר באזור מוגבל וצפוף, מעין גטו.

שנגחאי היום היא עיר פתוחה, מגוונת וקוסמופוליטית. אזור הגטו הוסב לדיסנילנד יהודי, ובו בין השאר מוזיאון פליטים. שתי המשפחות, כמו נציגי האימפריה והקולוניאליזם האחרים, אמנם ניצלו את העיר, אבל הציתו פריחה כלכלית והצעידו את סין קדימה. סין הכירה בכך כשהציבה את תמונתו של ויקטור ששון באחד מבנייני המשרדים שלו בשנגחאי כמחוות כבוד.

הכתיבה של קאופמן מעט מבלבלת. הספר, שמתנהל רוב הזמן כרונולוגית, סובל מדי פעם מדהירה קדימה וחזרה אחורה ללא אבחנה מספקת בין הזמנים. לטעמי, כשהסופר נוטל מדי פעם את תפקיד הפרשן והמעריך, הוא שטחי למדי (אגב, לא ברור למה כותרת המשנה מאזכרת יריבות, כשמן הספר נראה שמדובר בשושלות מקבילות ולא מתעמתות זו עם זו). פרט לכך, הספר פורש לפרטיהם פרקי חיים מרתקים, ומעשיר בידע על ההיסטוריה של סין מזווית שונה ופחות מוכרת.

The Last Kings of Shanghai – Jonathan Kaufman

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר