מכתבים מאמא / ז'נביב קינגסטון

ילדותה של גוון עברה עליה בידיעה שמותה של אמה כריסטינה קרוב. כשהילדה היתה רק בת שלוש, אובחן אצל אמה סרטן שד. בשמונה השנים הבאות היא נלחמה במחלה, אך זו התפשטה לעצמות ולמוח. גוון ואחיה ג'יימי, המבוגר ממנה בארבע שנים נותרו יתומים. בשנים האחרונות לחייה, כשהרופאים נתנו לה רק שנה, ואחר-כך שנה נוספת, עסקה כריסטינה באינטנסיביות, כפי שעסקה בכל דבר בחייה, בהכנת ארגזים עמוסי קופסאות קטנות ומעטפות לילדיה. בקלטת שמצאו השניים אחרי מותה אמרה בין השאר: "הרעיון הזה צץ לי כשחשבתי על האגדה הרוסית על ואסיליסה, כשהאמא גוססת והיא נותנת לבת שלה בובה קטנה שהיא שמרה בכיס. ואז, בזמנים קשים, כשהיא מתמודדת עם אתגרים גדולים שהיא עדיין קטנה מדי וחסרת ניסיון בשבילם, היא מוציאה את הבובה מהכיס והבובה אומרת לה מה הם הסימנים שיעזרו לה לדעת באיזו דרך לבחור. הבובה מייצגת את האינטואיציה של הילדה, את החוכמה הפנימית שלה ואת האהבה של אמא שלה כלפיה. והבנתי עד כמה הייתי רוצה לתת לכל אחד מכם בובה כזאת שתוכל לעזור לכם כשהבעיות יהיו גדולות מדי, או מורכבות מדי, או כשלא יהיה לכם מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת באיזו דרך לבחור". הארגזים מכילים מתנות לימי ההולדת, בצירוף ברכה והסבר על הבחירה, וכן מכתבים לאבני דרך בחייהם העתידיים של ילדיה: המחזור הראשון, קבלת רשיון נהיגה, סיום לימודים, אירוסים, לידת ילד ראשון.

ז'נביב קינגסטון היא גוון, שם שנתן לה אחיה ואומץ על ידי כל מכריה. בממואר רגיש, נוגע ללב וחכם, היא מתארת את משפחתה, את הילדות היחודית שלה ושל אחיה בחברתו של המוות, ואת ההתמודדות המייסרת עם האובדן, ובעצם האובדנים, שחוו. היא מספרת על הרע ועל הטוב, על המריבות התכופות בין ההורים, וגם על הרוך ששרר ביניהם; על חיכוכים בינה, המוחצנת והתזזיתית, ובין אחיה המופנם, וגם על הקשר האמיץ שקשר אותם כל חייהם; על רופאים שהכזיבו ועל רופאים שסייעו; על הרפתקאות ושמחות, וגם על דכאונות וקשיים נפשיים. נוכחת מאוד, וחשובה מאוד, התמיכה השופעת שבני המשפחה זכו לה, מחברים, מקבוצות רוחניות שהאם פנתה אליהן, מאנשי מקצוע שגויסו להכין את הילדים למה שמצפה להם.  

"בכל השנים שבהן היה לי הארגז, מעולם לא התפתיתי לפתוח חבילה לפני הזמן", כותבת גוון, ובכך אפשרה לאמה ללוות אותה בכל תחנות חייה. נדמה שכריסטינה חשבה על הכל. היא לא הסתפקה בהכנת מתנות כדי להיות נוכחת ולהושיט יד מן העבר. היא ניסתה לדמיין את ילדיה כמתבגרים וכמבוגרים, ולדבר אליהם כפי שיהיו אז, לא כפי שהיו כשהכירה אותם בחייה. מכתביה אליהם הם מופת של עידוד ושל הכוונה, בנסיון להעניק להם יותר מסתם זכרון נוסטלגי. כך, לדוגמא, זכתה גוון לקרוא ביום שקבלה את המחזור הראשון, במכתב שדיבר על נשיות, על אימהות ועל עצמיות: "גווני, יש לך מוח משובח. בבקשה תנסי לזכור שכל בן שצריך שתהיי פחות ממה שאת, כדי שהוא יוכל לחבב אותך ולהרגיש איתך בנוח, הוא לא מישהו שראוי לחיבה שלך". בארון כבר המתינו לה התחבושות הראשונות שאמה הניחה שם עבורה. כריסטינה לא היססה להתייחס במכתביה ובקלטות שהשאירה ליחסים בינה ובין בעלה, והֵצרה על שלא יכלה לתת לילדיה דוגמא לחיי נישואים טובים. היא הכינה אותם לאפשרות שאביהם יינשא שוב – "אולי אבא התחתן שוב ומצא יחסים מאושרים יותר, שבהם הוא מרגיש על קרקע בטוחה יותר ופחות מנותק, והצליח לספק לכם דוגמה טובה יותר למה שיכול לצמוח מנישואים". בכל פעם שגוון וג'יימי מבקשים לדבר עליה עם אנשים שהכירו אותה, כולל הפסיכולוגית שלה שמחויב לחסיון, הם מגלים שאמם הקדימה אותם, והורתה לכולם לענות לכל שאלה שישאלו, חשופה וחטטנית ככל שתהיה. היא אפילו לקחה בחשבון שהמתנות שהיא משאירה אחריה עלולות להתקלקל או ללכת לאיבוד, מה שבאמת קרה מספר פעמים, וכתבה: "בבקשה תזכרו, אמנם המתנות האלה יקרות בגלל המשמעות שלהן, אבל הן בסך הכול חפצים". אשה מרשימה באמת, בבית ובחוץ (עמותה שהקימה בגיל עשרים ושלוש, לפני נישואיה ולפני לידת ילדיה, להזנת קשישים עניים קיימת ופעילה עד היום).

באחד ממסריה כריסטינה אמרה שבחרה להנשא לאיש שהיתה בטוחה שיהיה אב טוב, וגוון וג'יימי אכן בורכו גם באב מסור. פיטר היה טיפוס הופכי לאשתו הקפדנית עד פדנטיות, בעל דמיון עשיר, חובב הרפתקאות ומעשי קונדס, ילדותי משהו לעתים, אולי פחות רגיש לצרכי היומיום אבל תומך ללא סייג במשברים הגדולים. הוא התמודד עם דכאון, שילדיו לא היו מודעים לו, קרס תחת משבר כלכלי שהוא ואשתו חוו, אבל למרות הקשיים ולמרות מריבות קולניות שבקעו מחדר ההורים הילדים חוו סביבה בטוחה ואוהבת. אם נותרו משקעים בשל חיכוכים שנוצרו עם השנים, הסופרת, כעת בשנות השלושים לחייה, אינה דשה בהם. "קיבלתם בחיים האלה כמה קלפים מצוינים וכמה קלפים גרועים מאוד", אומר לגוון ולג'יימי דודם. צריכים לנצל את הטובים ולהתמודד עם הגרועים.

קל לגלוש בספר כזה לסכריניות, אבל קינגסטון אינה נופלת לפח הזה. הכתיבה שלה כנה, חשופה, בלתי מתייפייפת. היא כותבת על משפחה אוהבת, על סביבה תומכת, אבל גם על כעסים, על מריבות, על כאבים, ואין אלה סותרים את אלה. אחרי שנים של התמודדות עם ילדות בצל המוות ועם כל מה שצמח ממנה, לטוב ולרע, היא משדרת אופטימיות. דנה אלעזר-הלוי העניקה לספר תרגום נאה ורגיש, והספר מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Did I Ever Tell You? – Genevieve Kingston

מטר

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מקסיקו / רינת שניידובר

"מקסיקו" הוא ממואר המתאר שנה בחייה של הסופרת רינת שניידובר. רינת, ילידת מקסיקו, עלתה לארץ עם משפחתה כשהיתה בת ארבע. אחרי מספר שנים חזרה המשפחה למקסיקו. בסיום התיכון עלתה לבדה לארץ. בשנת 2008, כשהיתה כבת שלושים, נסתה לחזור להתגורר במקסיקו, בעיקר מסיבות כלכליות, יחד עם בת זוגה עמית. הספר מתאר בגוף ראשון את התנסויותיה בשנה זו.

קשה לכתוב סקירה על הספר, משום שאישיותה של הסופרת היא במידה רבה נושא מרכזי בו, וכתיבה לגופו של סופר היא גישה שאני נמנעת ממנה. אעקוף את הנושא הזה, ואציין רק שהכתיבה של רינת מצטיינת במודעות חדה, בביקורת עצמית, וברמת חשיפה גבוהה גם כשהתוצאה שלה היא הצגתה באור שאינו תמיד מחמיא. הערכתי את ההיבט הזה של הספר ואת המוכנות לתאר דברים כהוויתם. למרות שהיא מצטיירת כאדם אינטנסיבי מאוד, אדם של קצוות – "את בנאדם טוטאלי שרק יודע לאהוב או לשנוא", היא מצטטת את עמית – היא רואה בבירור, גם אם לעתים בדיעבד, את גווני הגוונים שבין הקצוות, ויודעת לתת להם מלים.

יש בספר כמה וכמה היבטים מעניינים. היחסים בין בני המשפחה המפוצלת בין שלוש מדינות – ישראל, מקסיקו וארצות הברית; היחסים בין בנות הזוג, שנראות כל כך שונות זו מזו; חווית ההגירה, ובמקרה זה הגירה חוזרת ונשנית, שבגינה מתקיימת תחושה מתמדת של שונוּת, של אי שייכות עד כדי נידוי פה ושם; הצצה אל החברה המקסיקנית על פערי המעמדות בתוכה; ועוד. הסופרת מספקת גם מבט אל מאחורי הקלעים של כתיבת ממואר. לדוגמא, היא מתלבטת איך לתאר תהליכים באופן מובנה ומאורגן, למרות שבחיים האמיתיים אין תהליכים לינאריים. האם אין בכך משום עיוות ולמעשה שקר? ועל כך עונה בת זוגה: "זה לא שאת עומדת למבחן בהיסטוריה פה. את בסך הכל מספרת סיפור וכדי שיבינו את הסיפור שלך, את חייבת לסנן את האינפורמציה, ללטש, לעקם".

אהבתי את הרעיון להוסיף בסיומם של כמה מן הפרקים מעין ראיונות קצרצרים עם דמויות שהופיעו בהם. הניגוד בין מה שהסופרת זוכרת כאמת לאמיתה, או בין מה שהיא חושבת שאחרים חשו, למה שהם אומרים באותם ראיונות, מספק נקודה למחשבה על תעתועיו של הזכרון, וגם תזכורת לכך שאנשים, אפילו הקרובים לנו ביותר, אינם ספר פתוח בפנינו.

למרות כל המעלות, אני צריכה להודות שבמשך חלק ניכר מן הזמן הספר נותר מרוחק ממני. אולי בגלל שהאישי בו משתלט על הכללי. אם הייתי מכירה את הסופרת היכרות אישית, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל אני מכירה רק את הפרסונה הספרותית שלה, בעיקר כמי שכתבה את "סיפור הצלחה" המוצלח מאוד. בעוד ב"סיפור הצלחה" הסופרת כתבה כתיבה סובייקטיבית על אדם הבדוי, ואפשרה לאנשים רבים למצוא אזורי השקה אתו, ב"מקסיקו" היא מרוכזת במידה רבה בעצמה, והקוראת הח"מ נותרה חלק מן הזמן בחוץ. "למרות שאני כותבת סיפור אוטוביוגרפי, חשוב לי שכל סצנה תצדיק את הקיום שלה, שיהיה בה משהו שיהדהד אותי, את המצב שבו הייתי נתונה בזמן שחוויתי אותה, וזה קשה כי לפעמים דברים קורים סתם, ואת לא ממש מוצאת בהם משמעות עמוקה או את המורכבות שאת מחפשת", היא כותבת. אני מאמינה שהסופרת מצאה את המשמעויות המבוקשות, אבל מבחינתי לעתים לא מצאתי בסצנות הכתובות נקודות אחיזה, גם אם הערכתי מאוד את כושר הביטוי ואת הכשרון לתת מלים לתחושות. קוראים שונים מן הסתם ימצאו בו נקודות אחיזה משלהם.

אפיק והתחנה

2025

להיות או לא / איריס קאופמן

איריס קאופמן לקתה בסרטן בפעם הראשונה כשהיתה כבת שלושים. החיים הפילו עליה מאז עוד שני סוגי סרטן וגם טרשת נפוצה, שמשבשת את חייה בהתקפים בלתי צפויים. "אין 'לפני המחלה' ו'אחרי המחלה'. יש רק התמודדות אחת ארוכה. לעתים היא הישרדותית באופייה ומכוונת לטיפול בסימפטומים, ולעתים היא תופסת צורה של הפוגה זמנית ומוקדשת לשיפור איכות חיי". כשהיתה נקיה מן הסרטן הראשון הביאה לעולם בן שני, אח לבכור שהיה בן שלוש וחצי כשחלתה. כשהתגלה הסרטן השני התמודדה עם גסיסתה של אמה ומותה. בספר היא כותבת על הכרונולוגיה הזו כמצע להתבוננות עצמית ואקדמאית כאחת בחווית המחלה וידיעת המוות האורב.

זה אינו ספר דרמטי. כלומר, הוא כזה מעצם הנושא, אבל אינו מבקש להיות מלודרמטי ולעורר רחמים או הזדהות או סימפטיה אישית. מצד אחד הוא אקדמאי-משהו, נסמך על פסיכולוגים, על ספרות ועל פילוסופיה כדי לחקור את התהליכים הנפשיים. אבל מצד שני, ובזה עיקר עוצמתו, הוא מאוד אישי. זה אינו דיון עקר מֵרגש בחמשת שלבי האבל, או ב"ממלכת החולים" ו"ממלכת הבריאים", או בידיעת היותנו בני תמותה, אלא תיאור של חוויה אינדיבידואלית, שמוגש לקוראים בחשיפה כנה בלי התנצלויות, כי אין סיבה, במינון מושלם בין תיאוריה למציאות.

הסופרת כותבת, בין שאר נושאים מעניינים, על התחושה הקשה של אובדן השליטה על חייה; על הבדידות למרות התמיכה של קרוביה; על ההתלבטות בין הריון נוסף לבריאות; על חוסר היכולת להתאבל כיאות על אמה בשל הגידול שתקף אותה עצמה; על הקשר הזוגי שלמרות "הפער באופן ההתמודדות שלנו עם הארוע המאיים כל כך של מחלה יצר שלם שגדול מסך חלקיו"; על המחלות הכרוניות – "החיים עם מחלה כרונית אינם ארוע בודד, אלא פיצול מתמשך. מעבר חזרתי, בלתי פוסק ואכזרי בין שתי הממלכות"; על הכתיבה – "לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב"; ועוד. ועל כל אלה היא כותבת בעברית יפיפיה, בניסוחים בהירים וצלולים, ובגילוי לב מרגש.

ספר חכם, נוגע, מעורר מחשבה ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024

מינל / גאולה הודס-פלחן

גאולה ואני היינו ידידות מרחוק. הכרנו לפני שנים רבות בפורום ספרים, והתחברנו בשל תחומי ענין משותפים. שוחחנו מאחורי הקלעים של הקבוצות השונות בהן היינו חברות, ואת חילוקי הדעות, שכן תפיסות העולם שלנו היו שונות, הנחנו בנחת בצד, ולא אפשרנו להן להאפיל על המחבר. חשיפה אישית עמוקה לא היתה חלק מן הקשר בינינו, ודווקא משום כך, כשכתבה לי כשלושה חודשים לפני מותה כי "מותו של אבי שבר את לבי", הבנתי כמה כאב נמצא מאחורי המשפט הצובט הזה. "מינל" הוא הספר האחרון שכתבה אחרי עשרים ספרי שירה, והוא מוקדש לזכרו.

מינָל נכנס לחייה של גאולה, ולחייהם של אמה ושל אחיה, כשהיתה בת-עשרה, למודת סבל אחרי ילדות תחת אב מתעלל. במשך תקופה ארוכה סירבה לקבל אותו, והיחסים ביניהם היו פורמליים וקרים. רק כשחוותה משבר קשה ועברה גיהינום בעשור השלישי לחייה, גילתה את מעלותיו ואת מסירותו, ונוצר ביניהם קשר אמיץ של אב ובת. את הדרך מן הניכור אל האהבה היא מתארת בספר המורכב מקטעי זכרונות. באומץ ובכנות היא חושפת את תלאותיה ואת משבריה, ומעלה על נס את מינל ואת אמה שהושיטו יד והשיבו אותה אל החיים. "על הטוב ועל הרע שבי זכיתי להיעשות בתו, ובזמן שאני כותבת דברים אלה, אני מבינה שלא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת", היא מסכמת את התהליך שעברו יחדיו.

גאולה היתה משוררת, ועובדה זו ניכרת בכתיבת הפרוזה שלה. גם בקטעים דיווחיים לכאורה היא פואטית, מדויקת מאוד בבחירת מילותיה, יודעת את סוד הצמצום. גם אם הספר היה לי קשה לעתים לקריאה, משום שהתוודעתי למכאובים שלה שלא הכרתי, הערכתי את עוצמת הרגש, את הכנות, ואת הכשרון להעלות אותם בנאמנות על הכתב.

את ציור העטיפה היפיפה, כמו את הציורים שעיטרו את ספרי השירה של גאולה, ציירה אמה, אינסה הודס.

גל אלגר, שהספר נכתב בהנחייתה, הוסיפה אחרית דבר מעניינת ונוגעת ללב על עבודתה המשותפת עם גאולה.

בת חמישים ושש היתה גאולה הודס-פלחן במותה. יהי זכרה ברוך.

קינמון

2023