ב-1959, אחרי מספר שנים בהן התגורר בארגנטינה, חלקן תחת שמו האמיתי, חש יוזף מנגלה שהאדמה בוערת מתחת רגליו כשהוגשה בקשה להסגירו, והחליט למצוא מקלט במדינה דרום-אמריקאית אחרת. בדרכו עצר לתקופה ממושכת בברילוצ'ה, שעל גבול ארגנטינה וצ'ילה. במקום שגשגה קהילה גרמנית, שעם חבריה נמנה בין השאר אריך פריבקה, פושע מלחמה שניהל את בית הספר המקומי. הקהילה תוכננה להעניק מקלט לראשי המשטר, אם יזדקקו לו, ותושביה גילו אהדה רבה לנאציזם גם אחרי המלחמה. לתושבי ברילוצ'ה, אלה שלא היו שותפי סוד, הציג מנגלה את עצמו כווטרינר שהיה מסוגל לטפל גם בבני אדם. הוא התעניין בנשים הרות ובילדים, ולמעשה המשיך את המחקרים שערך באושוויץ, אך למרבה המזל ללא השליטה השטנית בקורבנותיו. שמועה שנקשרה בפרשת שהותו שם מספרת שעסק בין השאר ביצור בובות. עוד על שנותיו של מנגלה בדרום-אמריקה ניתן לקרוא בספרו המומלץ של אוליביה גז "היעלמותו של יוזף מנגלה".
לוסיה פואנסו נצמדה לעובדות ההיסטוריות ולשמועות, ורקמה סיפור המתאר את התקופה שבין יציאתו של מנגלה לדרך ועד שעזב את ארגנטינה. כדי לא לנסוע לבדו בדרכים הארוכות, נצמד חוסה (הגרסה הספרדית ליוזף) אל משפחה מקומית, שהתעתדה להפעיל אכסניה בברילוצ'ה, ורותק במיוחד אל לילית, הבת האמצעית שהיתה על סף גמדות. גם אם המשפחה משכה את תשומת לבו בשל הריונה. בדרכם התארחו ללילה אצל משפחה ממוצא אינדיאני, שחייה התנהלו בצל השמדת הילידים במדינה. בברילוצ'ה התקבל מנגלה בהערצה על ידי הקהילה הגרמנית, אך בחר לקבוע את מגוריו אצל המשפחה עמה נסע, קרוב אל הילדה שהפכה מושא נסיונותיו. רק הופעתה של נורה אלדוק, מי שנראתה לו נציגת המוסד, והידיעה על לכידתו של אייכמן, גרמו לו לשחרר את המשפחה מנוכחותו השתלטנית (המשפחה עצמה לא ביקשה להשתחרר, וגם אם התעוררו בהם חשדות כלפיו, "החיים קלים יותר אם מעמידים פנים שלא רואים").
"וקולדה" הוא ספר מקפיא דם. הסופרת, מבלי להזדקק לאמירות מפורשות, מדייקת בתיאוריו של מנגלה, כפסיכופת קר מזג, נטול לחלוטין רגשות אנושיים. באחד הסרטים הדוקומנטרים על השואה שמעתי פעם "תירוץ" ליחס הבלתי אנושי כלפי היהודים במחנות. הדובר – מפקד אושוויץ, אם זכרוני אינו מטעה אותי – ראה יום יום מסות של בני אדם, והמספרים הגדולים מחקו מבחינתו את האנושיות של כל אחד מהם. למנגלה לא עמד אף "תירוץ" זה. הוא הכיר את קורבנותיו היכרות אינטימית, ובכל זאת השתמש בהם, באכזריות שקשה להעלות על הדעת, כבחיות מעבדה. מונח החרטה לא נכלל במילון שלו, ובכל מקום בו שהה המשיך בפעילותו. בקטע מצמרר בספר, אחד מרבים, הוא מקריא לילדי המשפחה את סיפור "החלילן מהמלין", המקבל משנה עוצמה כשהוא נשמע מפיו של מי שגזל ילדים וחיים לא כעונש אלא כדרך חיים.
וָקוֹלְדָה הוא שמה של בובה השייכת לבני מפוצ'ה, התושבים הילידיים של דרום ארגנטינה וצי'לה. לילית מקבלת את הבובה שחורת השיער, העשויה עץ ובד, מבת המשפחה אצלה שהו ללילה בדרכם לברילוצ'ה. בתמורה השאירה בידיה את בובת החרסינה ה"ארית" שלה. לבובות תפקיד משמעותי בעלילה, שאמנם מתמקדת במנגלה, אך נותנת ביטוי למתחים הבין גזעיים בארגנטינה ולגורלם של בני מפוצ'ה.
לוסיה פואנסו כתבה תסריט לסרט באותו השם (ובתרגום "הרופא הגרמני"), ואף ביימה אותו.
"וקולדה" הוא עוד דרך להתבונן ברוע ולספר את ההיסטוריה. הכתיבה של פואנסו מדויקת ונכנסת בשקט קפוא לנשמה, והספר, שאינו קל לעיכול, מומלץ בהחלט.
Wakolda – Lucía Puenzo
תשע נשמות
2020 (2011)
תרגום מספרדית: פרידה פרס-דניאלי
סקירות ספרים 