תגית: מנדלי מוכר ספרים

שני יהודים, תושבי העיירה בטלון, ששמה מעיד על תושביה, יוצאים למסע בעקבות עשרת השבטים האבודים ובשאיפה להגיע לארץ-ישראל. בנימין, הכוח המניע של ה"משלחת", הוא פנטזיונר שאינו שת לבו לעניינים מעשיים. מעולם לא יצא מגבולות העיירה, וכל חלומותיו נובעים מספרים שקרא. סנדריל, הנלווה אליו כמעין סנצ'ו פנסה לדון קישוט, מכונה לעתים סנדריל האשה, שכן אשתו הרודה בו מאלצת אותו לבצע עבודות שנועדו לנשים. "הכשרתו" זו מביאה תועלת לצמד הנודדים. בעוד בנימין מצטייד בקפוטה לשבת בתוספת מספר ספרים, ומרגיש כי בכך הוא מוכן לדרך, סנדריל המעשי יחסית מצטייד במזון עבור שניהם. בנימין נדחף קדימה בעקבות חזונו. סנדריל, הנוח לרַצות והחסר רצון משל עצמו, נסחף אחריו.

מכיוון שכל עולמם הצטמצם עד כה לגבולות העיירה, כל דבר נראה להם שונה וגדול ורחוק. מדרכה מרוצפת היא בגדר חידוש, בנין בן מספר קומות יוצא דופן, הצפיפות העירונית מבלבלת, נהר מסריח נדמה כאוקינוס, יחס מזלזל מצטייר כקבלת פנים אוהדת. הם מתקשים להבין את שרואות עיניהם, הולכים שולל בקלות, וסופם שהם נחטפים לשירות צבאי. חוסר היכולת הקיצוני שלהם יציל אותם, משום שאפילו הצבא לא ימצא בהם תועלת. האם נסיונם הבלתי מוצלח יגרום להם להרתע? הסופר, המתאר את סיפורם של השניים על בסיס זכרונותיו (הבדויים, כמובן) של בנימין, מספר בסיום כי מששמעו גיבורינו כי נגלה פתח נהר הסמבטיון, מיהרו לצאת שוב למסע.

בנימין השלישי נקרא כך כממשיכם של נוסעים אמיתיים, בנימין מטודלה בן המאה השתים-עשרה ובנימין השני בן המאה התשע-עשרה. שלא כקודמיו, מסעו נועד מראש לכשלון, שכן, כאמור, מוצאו מבטלון הבטלנית, נסיון החיים שלו אפסי, ויתכן שהיה מוסיף לשבת במקומו למרות עוניו הגדול, לולא משכו את לבו סיפורי האגדות שסיפרו אנשי המקום, הדלים ובורים כמוהו, בעקבות התקלויות ביחס משפיל מצד הגויים ובזכות תמר שהתגלגל מארץ הקודש. על פני השטח נדמה כי בנימין קם ועשה מעשה שהוציא אותו מכלל עדת חסרי המעש, אבל בפועל אינו עושה דבר מלבד קיבוץ נדבות בישובי הסביבה ושקיעה בחלומות. באמצעות דמותו מפנה הסופר חיצי סאטירה שנונים, גם אם מלאי חיבה, כלפי התרבות הגלותית בעיירות של תקופתו, הקופאת נטולת יוזמה על השמרים ודי חוששת מהצל של עצמה. עמרי הרצוג מרחיב במאמר מעניין על תכני הספר, ומתייחס בין השאר גם לסאטירה המופנית אל החלומות הלאומיים והמשיחיים בימים שטרם הציונות.

למרות שעברו כמעט מאה וחמישים שנה מאז פרסום המהדורה הראשונה ביידיש, וכמעט מאה ושלושים שנה מאז ראה הספר אור בעברית, לא נסו חינו וליחו. כמו ב"סוסתי" וב"ספר הקבצנים", גם כאן השפה מיושנת מאוד – פה ושם נאלצתי לחפש פירושים למלים שיצאו משימוש לפני שנים רבות – אבל הקושי הזה אינו מעיב על יופיה של הכתיבה ועל שנינותה.

הנה, לטעימה, קטע המתאר את בוקר יציאתם של גיבורינו לדרכם:

"ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה, ובהשקפה זו מקור חיים ועדנים לכל היקום. האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, על ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם. הצפרים טסות ופורחות קל מהרה ופותחות את פיהן בשירה ובזמרה באזני בנימין, כאלו הן מצפצפות ואומרות: לכו נרננה לנפש אדם זה אצל הרחים, ובזמירות נריע לו! הלא הוא בנימין, הוא בעצמו ובכבודו, הוא בנימין הבטלוני, אלכסנדר מוקדון בדורו, העוזב את ארצו ומולדתו, מפקיר את אשתו ובניו והולך בשליחותו של מקום לסופו של עולם! הנה זה בנימין הגדול, שיצא כשמש מתוך אהלו וישיש כגבור לרוץ ארח בתרמילו על שכמו, עז הוא כנמר וקל כנשר לעשות רצון אבינו שבשמים! נקדמה פניו בתרועה, טרילילי-טריל! שירו לו זמרו לו, טרילילוּ-לוֹ והרנינו את לבבו!…"

היצירה כולה זמינה בפרויקט בן-יהודה.

1896 (1878)

תרגום מיידיש: מנדלי מוכר ספרים

ביום צום י"ז בתמוז משוטט מנדלי מוכר ספרים בעגלתו בין העיירות היהודיות, ומוכר את מרכולתו. את עיסוקו הוא מתאר בניסוח מלבב בפִּסקה הפותחת את הספר:

כיוון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי-הבכייה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה-לשון ותפילה-זכה וכיוצא באלה שֶיָפִים לשפיכת דמעות.

הטון הציני-סאטירי הזה הוא סימן ההיכר של מנדלי במהלך הסיפור כולו. הוא מעביר תחת שבטו את האנשים המזדמנים בדרכו, מיעוטם נוצרים, רובם יהודים, וגם בשעה שהוא מבַכֶּה את שרואות עיניו, ההומור השנון מכסה על הקינה. רק סיפור אהבה ענוג, שמעורבים בו קבצנים נכים ומדוכאים, יפרק אותו מנשק ההומור.

בדרכו של מנדלי נקרה אלתר יקנה"ז, אף הוא סוחר נודד. השניים עושים כברת דרך יחדיו, ועוצרים לתפילה ובעקבותיה למנוחה, שאותה הם מנצלים להחלפת סיפורים. אלתר מתאר את חוויותיו מן היריד האחרון, שבו ניסה לשלוח ידו בשידוכים, אבל שכח לוודא את זהות המשודכים, וסופו שחיבר בין שני בחורים. מנדלי מספר על פישקא, בעל מום שעבד בבית המרחץ, ונישא במפתיע לקבצנית עיוורת, משום שחתנה התחרט ברגע האחרון, ובני העיר סירבו לוותר על הארוחה המתוכננת. השיחה מתרחבת אל מצבם של הקבצנים היהודים, ויש חוקרים הרואים בו אלגוריה למצבם של היהודים כולם. שני הסוחרים, שהצליחו איכשהו לאבד את סוסיהם, יוצאים לחפש אותם. מנדלי, שייתקל בקבוצת גויים, יאבד את אחת מפיאותיו. אלתר, שיאתר את הגנבים וייאבק בהם, ייתקל בדרכו באותו פישקא מסיפורו של מנדלי. פישקא כבד הלשון יגולל באוזניהם בהדרגה את סיפורו, החל מנישואיו הבלתי צפויים, דרך בגידת אשתו וההתעללות שהוא סופג מקבצנים אחרים, וכלה באהבתו לקבצנית גיבנת, הנתונה אף היא למרותם של מעניו. מנדלי הדברן יקטע שוב ושוב את סיפורו בהערות לענין ושלא לענין.

לכאורה הספר מתנהל בשתי עלילות שונות, זו של אלתר ומנדלי וזו של פישקא. דן מירון, במאמרו "החינוך הסנטימנטלי של מנדלי מוכר ספרים", המצורף לספר, מצביע, בין השאר, על שתי וערב קומי, חיבורי שחוק ודמע, המחבר בין השתים. ש"י אברמוביץ' עצמו קושר ביניהן בסיומו של הספר בחשיפתו של מידע המחבר בין אלתר ופישקא, ואולי מרמז בכך על כוונתו לראות בסיפורם של הקבצנים את סיפורו של הדור.

ש"י אברמוביץ', המוכר יותר בכינויו מנדלי מוכר ספרים, כתב את הספר לראשונה ביידיש ב-1869 תחת השם 'פֿישקע דער קרומער' ("פישקֶ'ה החיגר"). היצירה תורגמה לעברית על ידי שלום לוריא (התרגום נכלל בספר) ועל ידי ביאליק, וב-1907 כתב אותה הסופר עצמו מחדש. שמה של היצירה בעברית הורחב על ידיו מן הפרט פישקא אל כלל הקבצנים היהודים, והיקפה הורחב כמעט פי ארבע, כשמשקל שווה ניתן לחלקו של מנדלי, הביקורתי והלגלגן, ולחלקו של פישקא, קורבנה של החברה.

מאמרו של דן מירון מציג את האסכולות השונות ששימשו את החוקרים בבואם להבין את יצירתו זו של מנדלי. לעתים נראה לי עיסוקם מייגע, ואולי אף לא נחוץ, אך מצאתי במאמר נקודות רבות שהטילו אור על רבדים שחמקו ממני. יפה עשתה ההוצאה כשחיברה יחדיו את הנוסח המקורי המתורגם, את הנוסח העברי שקבע הסופר, ואת מאמרו המעמיק של מירון.

שפתו העברית של הסופר עמוסת מעקשים המקשים על הקורא, אך היצירה ראויה למאמץ הכרוך בקריאתה, וכדאי לשוב ולקרוא בה עם התובנות העולות מן המאמר הנלווה אליה.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

דביר

1988 (1907 – 1909)

"סוסתי" נכתב ביידיש על ידי הסופר ש"י אברמוביץ', הידוע בכינויו מנדלי מוכר ספרים, בשנת 1873. כעבור למעלה מארבעים שנה התקין הסופר נוסח עברי. לאחרונה תורגם המקור היידי מחדש (תרגומו של דן מירון, הספריה החדשה), והדעות חלוקות אם יפה עשתה ההוצאה שהעניקה לספר חיים חדשים, או שמא התרגום פסול מעיקרו, שהרי הסופר עצמו כבר טרח ותרגם על פי טעמו. סקרנותי התעוררה, ובאדיבות פרויקט בן יהודה קראתי את תרגומו של הסופר. גיליתי ספר נהדר, עשיר, ושופע שאלות מרתקות. למרות מעקשי העברית פרי עטו של אברמוביץ', ולמרות שתרגומיו של דן מירון מיידיש מכבדים את היצירות, אני סבורה כי כדאי להתאמץ ולהתעמק בנוסח העברי המקורי. אני נוטה לדעתם של שוללי התרגום החדש, משום שאת הנוסח העברי קבע הסופר עצמו, גם אם לא נצמד לחלוטין למקור, אבל מכיוון שכבר ראה אור אני ממליצה למי שנרתע מהתמודדות עם עברית מיושנת להכיר את הספר באמצעותו.

הנה, לשם השוואה, קטע מפרק אחד-עשר בשני התרגומים:

נוסח אברמוביץ': לבי לבי עליך, פרגיה אומללה!  הלא מולדת ביתי אַת ואותך בלבד הכרתי מכל עוף שמים. פרה ועז, תרנגולת ואוזא ובר-אוזא אלו הם המצויים אצל יהודי והידועים מכל בעלי-החיים, שנבראו בימי בראשית. בנתי למנהגיך, למדתי את דרכיך ושבתך וקומך ידעתי. ומשעה שראיתיך יושבת בדד וראשך תחת כנפך, תמונתך זו לנגדי תמיד, ואני מדמה אותך נכנפת, שוממה ואבלה. בריה עלובה את, חביבתי, צערך מעין צער העולם, שכולו יגון ואנחה משעת בריאתו ועד הנה. אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו. ואני, אוי לי, שַׁדַּי הֵרַע לי וידעתי את כולן!

נוסח מירון: לבי נקרע בגללך, צִיפֶּצ'קֶה האומללה! הרי את בת בית, אצלנו בבית גדלת, ומכל־מיני העופות שבעולם הרי רק את מוכרת לי. התבוננתי באורח חייך. התעניינתי בכל דבר שעשית ופעלת, ומאז שראיתי אותך יושבת בדד ומניחה את ראשך תחת הכנף, עומדת לנגד עיני דמותך, מיוסרת, מודאגת, עצובה. אוי ואבוי לך, מסכנה, צִיפֶּצ'קֶה שלי! צערך, סבלך – הם מסוג הצער והסבל שנשלחו לעולם מאז ברא אותו אלוהים ועד עתה. אבל סבלות העולם הם מסוגים רבים, כל אחד גבוה במדרגה מהאחר, ואני, אבוי לשנותי, אני התנסיתי בכולם – אוי, כולם עברו עלי!

"סוסתי" מסופר מפיו של ישראל, צעיר יהודי, שסירב ללכת בנתיב המקובל של נישואים בגיל צעיר ומרדף אחר פרנסה, אלא בחר בהשכלה מתוך מטרה להיות רופא. "על שלש עבירות כמנודה הייתי לעירי: על שאני בחור למעלה מעשרים שנה ופנוי, תלמיד חכם שפּרש מחובשי בית-המדרש, ושאני קורא ולומד בספרים חיצונים". כשלונו בבחינות מערער אותו, ובתקופה שבאה בעקבות הכשלון הוא שוגה בהזיות, רדוף שדים, ומתמודד עם שאלות קיומיות של אמונה, של אנושיות ושל התנהלות העם היהודי והיחס כלפיו. ישראל הוא איש צער בעלי חיים, מאמין גדול בזכותו של כל יצור חי לחופש ולכבוד. הוא רואה את הטוב בבני האדם, העושים חסד וגומלים טובות לזולתם, אך מפגשו עם השטן יציג בפניו זוית ראיה לגלגנית, חושפת חולשות אנוש, והציניות המעודנת יחסית בפרקים הראשונים תהפוך לסאטירה נושכנית. ישראל, באמצעות השדים שבהזיותיו, יעביר תחת שבט ביקורתו את בני האדם בכלל, ואת האנטישמים בפרט, ולא יחשוך שבטו גם מן היהודים.

על היקף הנושאים בספר אפשר ללמוד מן העובדה שנכתב ספר פירושים אודותיו (ירמיהו פרנקל, הוצאת יבנה), ומומלץ גם לקרוא את הראיון עם דן מירון ומנחם פרי כדי להתרשם מן השפע. לא אתיימר לתפוס כאן את מלוא עומקו של הספר, רק אגע בקצרה בכמה נושאים שלכדו את תשומת ליבי, בעיקר באמצעות ציטוטים מן היצירה.

היחס לבעלי חיים: נושא זה עובר כחוט השני לאורכו של הסיפור. לבו של ישראל נמשך אחרי הסוסה המעונה משום תשישותה ועבודתה הקשה, והוא סבור כי "כשיש גם לסוסה, שפחה פחותה זו, תביעה כל-שהיא עלי בצדק וביושר, הדין נותן, שאצא ידי חובתי כנגדה, ואם רחמים אין כאן שורת הדין יש כאן". פרק אחד-עשר, שהוזכר קודם, מביע חד משמעית את השקפתו שדין בעלי החיים כדין בני האדם, כשהוא משווה בין תרנגולת שאיבדה את בן זוגה ואת אפרוחיה למנהג הכפרות, לאשה אלמנה שאיבדה את חמשת בניה למלחמה ולמחלות.

אברמוביץ' עושה שימוש רב בציניות מושחזת, בנושא זה ובאחרים: "לך נא לבית-המטבחים ותשמע שם שירי זמרה, שתרנגולים וברבורים ואוזים אומרים בדיצה וחדוה! שם עומד בחיר היצורים, השוחט בכבודו, איש תם וירא שמים, מאכלת חדה בידו, מברך ושוחט תרנגול, ותיכף לשחיטה ממרט את נוצתו. התרנגול עונה אמן ומגרגר וגועה בכל כחו מרוב תענוג. הוא מפרפר כשהוא ערום, ופעמים הוא מאריך לפרפר עד שתצא נשמתו, ובשעת יציאתה הוא נהנה הנאה משונה, שזכה להשאיר נוצתו ביחד עם כל תרנגולי מקומו ירושה להשוחט הרחמן, התמים והישר הזה".

מצבו של עם ישראל: מן הראיון עם מירון ופרי למדתי כי על פי הפרשנות הקלאסית הסוסה היא אלגוריה על העם היהודי. אני חושבת שהסוסה משמשת לסופר נקודת מוצא לדיון בנושאים מגוונים, ומצבם של היהודים הוא רק אחד מהם. נושא זה בא לידי ביטוי בולט בתשובת ועד צער בעלי חיים למכתבו של ישראל, שביקש לשפר את יחסן של הבריות אל הסוסה: "ראשית-דבר נקיוּת – כך אומר הועד בהרצאתו לפנינו – בריה מזוהמת, מגדלת פאה קלוטה ולא סרוקה, שנוּאה לכּל מחמת מיאוס. תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפוא משובתה, שלא תהא בריה גסה, הדיוטית וסרבנית כבהמות מדבריות. כשתאלף מבהמות ארץ, להיות בהילוכה ונימוסה כהלמודות והביתיות שבהן, גם החברה תתעורר עליה ברחמים ותעשה עמה אות לטובה, שלא יכה אותה כל מוצאה. ולפי שעה ראוי להרחיקה, בכל האופנים, משדות-תבואה לטובתה ולהנאתה, משום והייתם נקיים מלזות-שפתיים ודבת-הבריות".

האם מטיף הסופר להתערות בין העמים ולויתור על היחודיות היהודית? בנושא זה, כמו באחרים, הסופר אינו אומר "כזאת תעשו". הוא מצביע על בעיות, מעורר דילמות ושאלות, אך אינו קובע הלכות.

עוד בענין זה הוא מעביר ביקורת על השלמתו של העם עם מצבו, ואומר כי "הצרות מעודדות רוח העם, לפי דבריהם, הן כבודו והן תהלתו ותפארתו לעיני אומות העולם".  

צביעות: ישראל, באמצעות השטן, חובט בצביעות האנושית, בחמלה המזויפת, וטוען כי החסד משגשג משום ריבוי האכזריות. שיאו של נושא זה מגיע לקראת סיום הספר, כשהשטן ממנה את ישראל ל"בעל טובה" בקהילה, מורה לו את עקרונות תפקידו באמצעות פרודיה שטנית על עשרת הדברות, מלבישו בבגדי פאר, ומושיבו על הסוסה, למרות שעד כה נמנע האיש מלנצל אותה למטרה כלשהי, כולל רכיבה. הנה שלושה ציטוטים מאפיינים לענין זה:

"אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי-תיאטראות וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר-שפתים ובאנחות".  

"וחבורות של חסד הולכות ומתרבות במקומותיכם, בשביל שאכזריות, נגישׂה ואלמוּת מתגברות אצלכם".

"וכך יהא גלגל של צדקה ועניות, של גמילות-חסדים ובטלנות וקבצנות חוזר בכם לעולם".  

רוע ואלימות: השטן שב ונדרש, בהנאה רבה, לנושא זה, למלחמות, לאכזריות, לשפיכות הדמים. כך, לדוגמא, הוא טוען כנגד הטענות נגדו: "אני הלא שטן המשחית נקרא אני אצלכם. בכל צרה שלא תבוא הכל קובלים עלי ומרשיעים אותי, ואף-על-פי שאין הצרה נראית כל כך בעולם. ואתם, בני-אדם, הורגים ומפילים רבבות חללים בפעם אחת, וצרות רבות ויסורים קשים באים על ידכם, ואף-על-פי-כן טובים וישרים אתם קרויים!"  

למרות הפיתוי להוסיף ולדון בספר, אסתפק בנושאים מעטים אלה לצרכי הסקירה. אוסיף רק שנהניתי למצוא בספר אמירות חכמות, שהיום עוטפים אותן במונחים דוגמת אפקט ופרדוקס. כך, לדוגמא, ישראל אומר, "וכיון שהייתי חכם הרי ממילא מובן שהייתי פקפקן". חיים שפירא בהרצאותיו מדבר על אותה תופעה, הקרויה בימינו אפקט דאנינג-קרוגר. שעשעה אותי ההתיחסות לכוחה האכזרי של העתונות: "יש להוסיף בתוך הדיו מאותם סממנים:  דם ומרה, ראש פתנים וארס של צפעונים, לטאות ותולעים וחמת תנינים ודרקונים, כדי שתהא יפה יפה". כאילו דבר לא השתנה.

ונדמה שאכן דבר לא השתנה, ומכאן כוחו וחיוניותו של הספר גם היום. שאלותיו והתלבטויותיו אמנם היו במידה רבה תלויות מקום וזמן, אך שינוי הנסיבות לא שינה במידה מהותית את שורשן של התהיות הקיומיות העולות בספר. קריאתו משום כך, ומשום איכותו הספרותית, מומלצת מאוד.

די קליאטשע – שלום יעקב אַבראַמאָװיטש (מענדעלע מוכר ספרים)

1917 (1873)

תרגום מיידיש: ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)