קריאת "פלפל חריף בשני גרוש" כמוה כישיבה בצוותא עם מנחם משגב והאזנה לסיפורי ילדותו. בדומה לצפיה ב"פסטיבל מספרי הסיפורים", המאזין אינו מצפה לחוויה ספרותית, אלא לחוויה סיפורית-שיתופית. המספר אינו חייב להיות סופר ולהשתמש בשפה ספרותית גבוהה – הוא צריך לדעת להעביר סיפור, לעניין, לא לגמגם, להביא את המאזין אל תוך עולמו. הספר שלפנינו הוא כזה: הלשון נעה בין עממית לנאה, רצופה שגיאות תחביריות הנובעות מן האופי הדיבורי של הספר, שגיאות שלא היו נסלחות בספר מסוג אחר, אבל בספר שהוא כעין שיחה מונולוגית בעיקרה, הסגנון הפשוט יוצר, כאמור, חווית ישיבה בצוותא (אם כי עדיין יש לי העדפה חד-משמעית לשפה תקנית).
רוב זכרונותיו של הכותב אינם דרמטיים. עברה עליו ילדות שלווה ביפו, עם חוויות מסוג שרוב הילדים של אותן שנים חוו. היה לי קל להתחבר לסיפורים מכמה סיבות: ילדותי עברה עלי לא רחוק משם, בתל-אביב, אמנם בערך עשור מאוחר יותר, אבל אופי הילדות – המשחקים, החברה, הערכים – היה די דומה. בנוסף, בכמה היבטים עברנו מסלולים דומים, ויכולתי למצוא את עצמי בתוך הספר. אבל יותר מכל נגע לליבי סיפור המסגרת – האב המספר על ילדותו לבנותיו, כדי להסיח את דעתן מן הטילים הנופלים בקרבתן בתקופת מלחמת המפרץ. מכל המלחמות שעברתי בארץ, כילדה, כנערה וכאשה צעירה, זו היתה המלחמה שהפחידה אותי ביותר, הראשונה שחוויתי כאם.
האם די בזכרונות ילדות שאינם יוצאי דופן על מנת ליצור ספר שידבר אל הקהל שמעבר לחוג המשפחה והחברים? אני לא בטוחה. אבל מנחם משגב נקט שני צעדים חכמים. גם החיבור לחייו כבוגר וכאב, שהזכרתי קודם, וגם שילוב סיפורה של דודתו האבודה, שעלתה לארץ כחלוצה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ומסיבות שאחותה – אמו של הכותב – נמנעה מלדבר עליהן נותק איתה הקשר. הצירוף של סיפורי הילדות עם תעלומת הדודה וההשקה ביניהם, מעניקים לספר את המימד הנוסף של המתח העלילתי עד לשיא המרגש.
בספר משובצות תמונות מאלבומי המשפחה, ומעצימות את התחושה שהקורא מוזמן אל עולמו של הכותב.
אלרום
2015
סקירות ספרים 