תגית: מצרים

הפירמידה הגדולה של גיזה נבנתה באלף השלישי לפני הספירה עבור פרעה ח'ופו, כדי לשמש לו קבר ומשכן לאחר מותו. מה אנחנו יודעים עליה בדרך-כלל? שהיא שריד מפואר של תרבות גדולה, מפעל הנדסי גדול, אחת משבעה פלאי תבל של העולם העתיק והיחידה מהם ששרדה. על מה נותנים פחות את הדעת? על הסבל האינסופי שהיה כרוך בהקמתה (אולי עם חריג אחד הנובע מן המסורת השגויה לפיה העבדים העברים הקימו את הפירמידות). רק בעשורים האחרונים החלו להתגלות המחנות בהם התגוררו הבונים, ותשומת לב הופנתה גם אליהם. איסמעיל קאדרה כותב על המניע האמיתי, לתפיסתו, לבנית הפירמידה של גיזה ואלה שבאו אחריה, ועל האנשים שנשאו בעול.

כשפרעה מחליט משום מה שלא חשקה נפשו בפירמידה, יועציו מזועזעים. לאחר נבירה ממושכת במסמכים ישנים והתיעצויות קדחתניות בינם לבין עצמם, אחד מהם מעז לומר לפרעה שגישתו מוטעית, ושהפירמידה היא כורח שלטוני. "הפירמידה פירושה בראש וראשונה כוח. היא שעבוד, כלא, כסף, אבל במקביל גם שליטה בהמונים, הצרת אופקיהם, ריסון רצונם, שעמום ואובדן". פרעה משתכנע, ואכן מן הרגע שהוכרז על התכנית להקמת הפירמידה, צילה המאיים משתרר על העם. עוד בטרם הוכשר השטח והחלו העבודות במחצבות, עצם הידיעה על הצפוי די בה כדי להשליט דכאון ואובדן תקווה. במקביל, בעלי יוזמה כבר מכינים עצמם, והבולט בהם הוא מפעל ליצור מגלבים.

אבן אחר אבן נגררת אל אזור ההקמה של הפירמידה, גובה חיים, מותירה פצועים ונכים. יום יום, שעה שעה, במשך למעלה מעשרים שנה, המדינה כולה מוכוונת אל הפירמידה. "הזמן והימים נהיו דומים לזמן ולימים הקדומים. המיתות, עקיצות העקרבים, מקרי הטירוף, מכות השמש ואפילו שמות הקורבנות היו למעשה זהים […] איש כבר לא ציפה למאומה". מעטים מבין הבונים ייוותרו בחיים כדי לראות את המבנה מושלם. סיום העבודה לא יביא הקלה. פרעה יאבד את שלוות נפשו נוכח הקבר המצפה לו. קונספירציות משונות ירחפו באויר, ויביאו חקירה ברוטלית אחרי חקירה ברוטלית. הפרעה הבא ירצה פירמידה משלו, וכך גם אחותו. אחיו יחלום על בניית ספינקס, והשעבוד יימשך.

איסמעיל קאדרה כותב לכאורה על ההיסטוריה של הפירמידות המצריות, מדייק בפרטים רבים, משחק עם אחרים. אבל האפילוג מבהיר על מה הוא כותב באמת. ברחבי אלבניה המבודדת, תחת שלטון קומוניסטי מדכא, נבנו משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה שעברה מאות אלפי בונקרים בהנחיית השליט שהפך את העם כולו לצבא. קו ישר מחבר בין סבלם של בוני הפירמידות במצרים לפירמידות הגולגולות במונגוליה במאה הארבע-עשרה, ולבונקרים שהורה אנוור הוג'ה לבנות באלבניה. אולי אין זה מקרי שהמוזיאון שנפתח בטירנה ב-1988 ובו הוצגה מורשתו של הוג'ה, נבנה כפירמידת זכוכית.

"היא הוסיפה להפגין את ולדנותה בחום החמה היוקדת, אך הוולדות שיצאו מקרבה היו זערוריות. הן הוקמו בארצות אחרות ובזמנים אחרים, תחת ממשלות שונות ומשונות ובמשטרים שהתבססו על מעמדות שונים ושהתקשו להאמין כי ראשיתם במדבר סהרה. תמיד היו מוגנים בחסות היותם סמויים ורק בשני מקרים טעו והניחו לראותם כמי שמסכות הזוועה נקרעות או נשמטות בשוגג מפניהם. המקרה הראשון היה גלעדי הראשים של טימור הפיסח. השני אירע שש-מאות שנים לאחר מכן בארץ האִילִירִים העתיקה, שכיום מתגוררים בה צאצאיהם, האַלְבָּנִים. כבמשגל העולמות שדמיינו הקדמונים, ששפע הזרע והביציות הניטח בו מביא לעולם המוני יצורים או עצמים שמֵימיים, הפירמידה הזקֵנה הביאה לעולם לא אלפים אלא מאות אלפים מוולדותיה. כינו אותם "בונקרים" ואם כי היו קטנטנים בהשוואה לאִמם הרי כל אחד מהם היה מבעית כמוה ונשָּׂא של טירופה. תיל עבר בתוכם, שבוי בין גושי בטון. כך תוכננו בעבר בידי קָרָה הוּלֶג. המילה "אחדוּת" צוירה עליהם תכופות והורתה, שהבונקרים קיבלו השראה לא רק מהפירמידה, אִמם-הוֹרָתָם, כי אם גם ממגדלי הראשים, ושהחלום הישן לחבר את מוחות כל בני-האדם ברעיון אחד ויחיד יכול להתגשם אך ורק באמצעות תיל המושחל בגולגלות ושומר על אחדותן".

רמי סערי תרגם את הספר מאלבנית, והוסיף אחרית דבר אודות הסופר ויצירתו. האגיפטולוגית אורלי גולדווסר הוסיפה אף היא אחרית דבר, ובה היא כותבת בין השאר על העובדה שההיסטוריה של מצרים העתיקה מתיחסת בעיקר למאיון העליון, בעוד לכל האחרים כמעט לא נותר זכר חומרי. מומלץ לקרוא את שתיהן.

איסמעיל קאדרה, כתמיד, חד, ברור וציני. במפתיע הוא אפילו משעשע לעתים. "הפירמידה" הוא סיפור חי ואמין, הנכנס אל הלב ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

Piramida – Ismail Kadare

כרמל

2000 (1992)

תרגום מאלבנית: רמי סערי

כותרת משנה: נוסעים ונוסעות בריטיים במצרים במאה ה־19

"ויקטוריאנים על הנילוס" (ששמו מעלה בעיני רוחי את "מוות על הנילוס" מאת אגתה כריסטי) סוקר את יחסם של הבריטים האימפריאליסטים בני התקופה אל האוריינטליזם בכלל ואל מצרים בפרט. בעז שושן מתבונן בנושא דרך הספרות שנכתבה על ידי הנוסעים הויקטוריאנים למצרים, בדגש על ההיבט המגדרי, שמצביע הן על המשותף והן על השונה בכתיבתם של גברים ושל נשים.

הענין האירופאי במצרים נבע ממניעים משולבים, החל מנסיונות למצוא בה הוכחות לסיפורים התנ"כיים, דרך היקסמות מסיפורי אלף לילה ולילה ורצון למצוא להם מקבילות, וכלה בגורמים מסחריים ופוליטיים. כבר במאה ה-18 נכתבו ספרים על ידי נוסעים ונוסעות בריטיים, ומספרם הלך וגדל. חמישית מהם נכתבו על ידי נשים. למעט חריגים, רובם לא ראו את המציאות כפי שהיתה, ותיארו מצרים מדומינת, לא אותנטית. נקודת המבט שלהם היתה אדנותית, קולוניאליסטית, שבויה בקסם העבר ועיוורת כלפי ההווה. הנה כמה מן הנקודות המעניינות שהועלו בספר בהקשר זה.

הכותבים האדירו את ההיסטוריה הקדומה, והתיחסו באופן שולי וביקורתי למצרים של ההווה, ובכך קיבעו את התפיסה של ציויליזציה מפוארת שהגיעה לשפל בשל הכיבוש המוסלמי.

כותבים רבים, כשכבר התיחסו למצרים של זמנם, היו תמימי דעים באשר לתכונות המגונות של המצרים, והסכימו כי "דינם לחיות תמיד תחת רגלו של כובש". "לו רק ניתן היה לשכוח, או להאמין, שהאנשים כאן היו פעם אף הם בני אנוש, איזו ארץ זו היתה יכולה להיות", נכתב באחד הספרים. ביטויים כמו "קופים" ושאר דימויים מעולם החי, שהיו שכיחים בכתובים עד כדי אי נוחות, תרמו לדה-הומניזציה של בני הארץ.

סיפורי אלף לילה ולילה, שתרגומיהם כבשו את לב הציבור הבריטי, יצרו לציבור המצרי תדמית ארוטית, אקזוטית ומסוכנת. עד כמה השפיעה היצירה על האופן בו תפסו הבריטים את המצרים תעיד העובדה שאדוארד ויליאם ליין, האוריינטליסט האנגלי החשוב ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-19, כתב בהקדמה לספרו, המדעי לכאורה, שאם היה בנמצא תרגום טוב מלווה בהערות לאלף לילה ולילה, היה מוותר על כתיבת ספרו זה… בנושא קרוב, ההרמונות משכו אף הם תשומת לב רבה, וניחושים והשערות סביבם קיבעו סטראוטיפים של תושבי מצרים ושל תושבי מדינות אחרות שמוסד זה התקיים בהם. בנושא זה, אגב, בא לידי ביטוי פער נרחב בין כתיבתם של הגברים לזו של הנשים. הגברים לא הורשו להכנס להרמון, וכתבו עליו מהרהורי ליבם ומדמיונם. נשים בריטיות הוזמנו להתארח, ויכלו לתאר את שראו עיניהן. יחד עם זאת, אלה ואלה פירשו את המוסד על פי תפיסת עולמם.

נדמה שאפשר לסכם ולומר כי יותר משספרי הנוסעים סיפרו על המצרים, הם סיפרו על כותביהם הבריטים.

הספר מתמקד בספרות, אך אחד מפרקיו עוסק גם בציורים ובצילומים שנוצרו במצרים, וטוען כי גם בהם באה לידי ביטוי הראיה הסלקטיבית. לדייויד רוברטס מוקדש, כמובן, חלק נכבד מפרק זה. פרק נוסף מתמקד בספר "קליאופטרה" מאת הנרי ריידר הגרד, מי שכתב את "מכרות המלך שלמה".

הפרק האחרון מוקדש לנושא הכתיבה המגדרית, ששזור בספר לכל אורכו. בהכללה ניתן לומר כי הגברים כתבו כנוסעים יודעי כל, כתיבתם היתה עובדתית, ותחומי הענין שלהם גלשו מעבר למראה עיניים גרידא. עבור רוב הנשים המסע למצרים היה בגדר פריצת מגבלות מגדריות, הזדמנות לחירות, ויכולת לא מובנת מאליה באותם ימים ליטול חלק בשיח על בסיס שוויוני. שוב בהכללה, נשים הודו בקלות במה שאינן יודעות ואינו מעניין אותן, התמקדו במה שראו עיניהן מבלי לחפש הסבר, וכתיבתן היתה רגשית והססנית יותר. "לו היית שם [בעמק המלכים] רוכב אתנו, היית יודע עד כמה אני מודעת לכך שכל מה שאני כותבת הוא רופף ונקבי", כתבה אחת מהן. בין הכותבות המעניינות שפרק זה מתייחס אליהן כדאי להזכיר את לוסי דאף גורדון ואת אמליה אדוארדס, שתיים שדווקא אינן מוגבלות למשבצת הכתיבה המגדרית.

לספר נוסף נספח מועיל, הכולל פרטים ביוגרפיים על הכותבים והכותבות המוזכרים בו.

"ויקטוריאנים על הנילוס" הוא ספר מקיף, גדוש פרטים מרתקים, שרק דוגמיות מייצגות ממנו ניתן לכלול בסקירה. גם אם פה ושם "התווכחתי" עם הסופר, נהניתי והועשרתי בידע, ואני ממליצה על קריאתו.

רסלינג

2021

קליאופטריה, מלכת מצרים, האחרונה בשושלת בית תלמי, התאבדה ב-12 באוגוסט בשנת 30 לפני הספירה, בהיותה כבת שלושים ותשע. המיתוס סביב דמותה, שנוצר עוד בימי חייה, התחזק עם השנים, והיא נחקקה בזכרון ההיסטורי-תרבותי כאשה מפתה, המאהבת של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס, שהשפיעה על מהלכה של ההיסטוריה באמצעות קסם מיני וכוחות כישוף. סטייסי שיף, מסאית וביוגרפית זוכת פוליצר, מנסה בספר זה לפזר את ערפילי המיתוס ולהציג את קליאופטרה האמיתית.

את התדמית הדמונית של קליאופטרה החל לבנות אוקטביאנוס, המוכר יותר בשמו המאוחר, אוגוסטוס קיסר. מאבק איתנים ניטש בינו ובין מרקוס אנטוניוס על ירושתו של יוליוס קיסר, עד לנצחונו של אוקטביאנוס בקרב אקטיום. כדי להצדיק את צאתו למלחמת אזרחים היה עליו למצוא קורבן, וקליאופטרה, שמרקוס אנטוניוס היה בבירור מאוהב בה, היתה מטרה קלה. אם הצליחה להכניע את אנטוניוס, כך טען, מן הסתם רומא היא מטרתה הבאה. לאחר שניצח, וכדי להעצים את נצחונו, היה עליו להעצים במקביל את יריבתו. הוא התפייט על קליאופטרה והעניק לה כוחות מכל סוג ומין עד שיצר דמות גרוטסקית ארוכת ימים, ולמרות שפגש אותה רק פעם אחת בשבוע האחרון לחייה, הוא זה שהעלה אותה למדרגת יריבה מסוכנת, לגובה רב כל כך שערפילים סמיכים ומיתוסים מטשטשים הקיפו אותה בנוחות.

הפרזותיו של אוקטביאנוס נפלו על קרקע פוריה. רומא, שלדברי הסופרת היתה באותן שנים חור פרובינציאלי בהשוואה לאלכסנדריה, הביטה בהערצה ובחשד על המזרח, שהצטייר כמשכר, שופע מין וקסם (בניגוד לרומא, שבה, לפי קיקרו, "איש אינו רוקד כשהוא פיכח, אלא אם כן הוא משוגע"). נשות רומא של התקופה היו יושבות בית, תלויות בגברים, נטולות זכויות. אשה כריזמטית, מלכה בזכות עצמה, עשירה יותר מכל גבר רומאי, נתפסה כחריגה ומאיימת. "סיפורה בנוי מפחדים גבריים לא פחות מאשר מפנטזיות גבריות", סבורה הסופרת. לענין זה עלו בזכרוני המלים ששם ג'ון ויליאמס בפיה של יוליה, בספרו "אוגוסטוס": "אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה". קליאופטרה, בת לתרבות אחרת, היתה גאה בשכלה ובכוחה. בפרק מעניין משווה הביוגרפית בין יוליוס קיסר וקליאופטרה, שאישיותם והתנהלותם היו דומות, וקובעת כי מה שנתפס אצלו כאסטרטגיה ייזכר לגביה כמניפולציה.

לכך יש להוסיף את האופן בו נכתבה ההיסטוריה בתקופות קדומות. מי שנתפס כנבל הפך דמוני, הגבולות בין ההיסטוריה והמיתולוגיה טושטשו. דברי הימים, אומרת הסופרת, היו קיימים כדי שיספרו אותם שוב ושוב, ביתר הידור אך לא ביתר דיוק. המקורות ההיסטוריים, עליהם נסמך המחקר לאורך שנים, נכתבו הרבה אחרי הארועים. אל שניים מהם היא חוזרת פעמים רבות, זה של פלוטרכוס, שנולד כשמונים שנים אחרי מותה של קליאופטרה, וזה של דיו קסיוס, שכתב ממרחק של כמאתים שנה. כל אחד מהם כתב על פי תפיסתו, המקורות עליהם נסמכו אינם ברורים, והסתירות ביניהם מרובות. כך, לדוגמא, כשהם מתארים את פגישתה של קליאופטרה עם אוקטביאנוס, אחרי מותו של אנטוניוס, זו של פלוטרכוס חלושה ומרופטת, שוכבת על מזרן פשוט, לבושה טוניקה, מצבה הגופני נורא, בעוד זו של דיו קסיוס מטופחת עד כדי שלמות.

אין בידינו עדויות ישירות רבות על קליאופטרה, האשה והמלכה. הביוגרפית ערכה מחקר מקיף על התקופה, ובספר היא מציעה את רעיונותיה למילוי החללים החסרים. היא מיטיבה לנמק את בחירותיה, בהסתמך על מנהגי המקום, על ארועים מקבילים ועל הגיון, ובמקומות שבהם חסר מידע מהותי היא מציינת זאת. קליאופטרה שלה היא סמכותית, רבת ידע בתחומי פוליטיקה, דיפלומטיה וממשל, דוברת שמונה שפות, כריזמטית. היא היתה מלכת חסות אידאלית לרומא, העושר של מדינתה מימן פעולות צבאיות ומדיניות, והביזה האחרונה של אוקטביאנוס את אלכסנדריה אחרי מותה מימנה, כך כותבת שיף, את הקריירה שלו. במסורת בני משפחתה היא חיסלה את כל מי שיכול היה לעמוד בדרכה, כולל אחיה ואחיותיה, ובשנות הארבעים המוקדמות לפני הספירה החזירה את תפארת בית תלמי לקדמותה. כשאנטוניוס חילק מתנות למלכי המזרח, חלקה היה הגדול מכולם, כולל זכיון על הפקת אספלט מים המלח ועל מטעי התמרים והאפרסמונים של יריחו. מתנות אלה, אגב, יצרו התנגשות בינה ובין הורדוס, שמכיוון שחש מושפל הסביר ליועציו כי הזנזונת המצרית טמנה לו מלכודת בוגדנית… כאשר ידך על התחתונה מול אשה, מה נוח להפוך את אותה אשה לטורפת מינית, המסוגלת למעשים מופקרים שלא יתוארו, שפחה לתאוותיה. היא נאלצה לתמרן כל חייה, מול בני משפחתה ומול הכוחות המנוגדים ששיסעו את רומא, אבל בטחה בכוחה וביכולותיה. לא הכל היה ורוד, כמובן. המערכת הביורוקרטית המפותחת והיעילה שפיתחה היתה גם פתח לשחיתות. המדינה היתה מפולגת בין אלכסנדריה המפוארת ושאר מצרים. הנהנתנות היתה גרנדיוזית, הקלות בה נפטרו מיריבים מזעזעת, ועוד. אבל יחסית לזמנה ולמקומה, כך על פי שיף, היא התנהגה ללא דופי.

סטייסי שיף מציגה סתירות מרובות בין המיתוס למציאות. הנה אחת, אולי בלתי מהותית אך בולטת לעין: כשחושבים על קליאופטרה, התמונות הראשונות הן של אליזבת טיילור עם הפוני המפורסם (נסו לשאול את גוגל). קליאופטרה, כפי שהציגה את עצמה לבני עמה על מטבעות, נראתה אחרת לגמרי, בשיער אסוף, רחוקה מיופיה של השחקנית. מעניין כי ההתיחסות בת זמנה התעלמה לחלוטין מיופיה המשוער. במאה השלישית לספירה נכתב עליה כי היתה בעלת חזות יפה ומושכת לב. בימי הביניים נקבע כי היתה מפורסמת אך ורק על יופיה. והיום – אליזבת טיילור.

בשולי הדברים, מעניין להווכח שוב עד כמה תפיסותיהם של היסטוריונים וסופרים, גם בימינו, מגוונות ומושפעות, מן הסתם, מעמדותיהם. קיקרו, שתואר בהערצה, וגם בביקורת, על ידי עוזרו טירו בספריו של רוברט האריס, כתב על קליאופטרה "אני מתעב את המלכה". בעיני סטייסי שיף הוא גדול משביתי השמחה הרומים… באופן כללי היו לקיקרו הדגול שני מצבים, התרפסות וקנטרנות, והוא לא התקשה לגלות את שני הצדדים האלה לאותם בני אדם ממש… טרחנותו לא נפלה מצחות לשונו… שום ידוען לא היה יכול להמלט מציפורני לעגו.  

"קליאופטרה" הוא ספר מעמיק, מרחיב דעת, וניכר שהכותבת השקיעה במחקר. למרות שמדובר בספר עיון עם מסר, הוא נקרא כפרוזה מרתקת, דרך מצוינת ללמוד היסטוריה בהנאה. מומלץ בהחלט.

Cleopatra – Stacy Schiff

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי

"מועדון המכוניות של מצרים" מתרחש בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אחרי למעלה מחמישים שנות כיבוש בריטי נחתם ההסכם שהעניק למצרים עצמאות, אך הנוכחות הבריטית במדינה עדיין דומיננטית. מועדון המכוניות מנוהל על ידי בריטי, עם חבריו נמנים עשירי הארץ, והמלך פארוק עצמו – מושחת, הולל ובזבזן – מבלה לילות בקזינו שבמקום. את המועדון מתחזקים ומפעילים משרתים מצרים כנועים, שנבחרו בקפידה והוכשרו לתפקידם על ידי אלקוּ, משרתו האישי של המלך, הרודה בהם ביד קשה, ונוטל לעצמו מחצית מן הטיפים שהם מקבלים. מנהל המועדון מגדיר כך את מעמדם של המצרים: "האירופאים הם שהמציאו את המכוניות, הביאו אותן למצרים ולימדו את המצרים איך להשתמש בהן. האירופאים הם שהקימו את מועדון המכוניות, והם שמנהלים אותו. לעומת זאת תפקידם של המצרים הוא רק לשרת ולשמור. לכן לא יתכן שיהיה שוויון זכויות בין האירופאים למצרים".

סיפוריהן של מספר דמויות מתנקזים אל המועדון. עשיר לשעבר מדרום מצרים, שפשט את הרגל, עובד במקום כשרת. כשהוא סופג מכות מידי עוזרו של אלקו, הוא אינו עומד בהשפלה ומת. כתחליף לקיצבה, שהמועדון אינו מוכן לשלם למשפחתו, מתקבלים שני בניו לעבודה במקומו. מוחמד, רפה-שכל אך בנוי לתלפיות, יפול טרף לתשוקותיהן של נשים מזדקנות, לקוחות של המועדון. כאמל, סטודנט מצפוני, יתקומם כנגד המצב במדינה, כנגד המלך וכנגד הבריטים, ויצטרף למפלגת אל-ופד. סיפורה של המשפחה הוא ציר אחד של העלילה, ובו עוסק אל אסוואני בפוליטיקה המקומית וגם במעמד האשה באמצעות קורותיה של סאלחה, אחותם של מוחמד וכאמל. הציר האחר, המקביל לו ומשולב בו, עוסק במצבם החברתי של משרתי המועדון, בכניעותם ובהתרפסותם, וגם בנסיונות להיטיב את מצבם ובשאיפה לכבוד האדם. משרתים בודדים מעזים לדרוש את ביטול ההענשה הגופנית, ומי שעומד כנגדם הם דווקא המשרתים האחרים, החרדים לפרנסתם ולכודים במנטליות של ביטול עצמי. דעתו של הסופר בענין ברורה, והוא מבטא אותה בתיאור התנהלותם של המשרתים לאחר הסכמתו המפתיעה של אלקו לוותר על האלימות נגדם: "דבר-מה מהותי בהתנהגותם של המשרתים השתנה לאחר ביטול העונש. הם הפכו להיות זריזים, חרוצים וצייתנים יותר מאי-פעם, ביצעו את הפקודות ביעילות וקדו קידה בנימוס, אולם החיוך הכנוע והמתחנן נעלם מפניהם, ובמקומו הופיע חיוך לבבי ואדיב שנבע מתחושות ביטחון, אחריות וגאווה". גם באשר למעמד האשה עמדותיו ברורות, כשהוא משרטט כמה דמויות נשיות חזקות, ומאפשר גירושין מבעל מכה. מצד שני, יש בספר כמה אמירות שמגחיכות נשים, ואלה צרמו לי מאוד. בהקשר זה הצחיקה והעציבה אותי תחושת ההשפלה שחוו כמה מגיבורי הספר כשהולבשו בבגדי נשים. האקט היחיד הזה הטריד אותם הרבה יותר ממאסר ומחקירה שלוותה בעינויים.

נהניתי לקרוא את הספר והתאכזבתי ממנו. אסביר את הסתירה. אל אסוואני ניחן באורך רוח של מספר סיפורים מיומן. הוא פותח את הספר בסיפור על סופר, שמתבודד לצורך סיום כתיבת ספר. ערב אחד מופיעים על סף ביתו גבר ואשה צעירים, ומציגים את עצמם ככאמל וסאלחה, שני גיבורי הספר שזה עתה סיים לכתוב. השניים נותנים לסופר תקליטור, הכולל את הרומן בצירוף פרטים שלדעתם חשוב שייכללו בו. ואכן, הספר מכאן ואילך כתוב ברובו בגוף שלישי, אך בסיומם של מרבית הפרקים מצורפים מונולוגים בגוף ראשון מפיהם של השניים. לאחר הפתיחה, הסופר הסבלני מפליג אל גרמניה, שם ב-1885 מציג קרל בנץ את המכונית הממונעת הראשונה. הסבלנות הזו מאפיינת את הספר כולו, את תנועתו האיטית, את פרטי הפרטים שבו, מקרבת אותו אל הקורא, ועושה אותו יצירה ספרותית נעימה לקריאה. גם הבחירה של הסופר לסיים כל פרק ברגע שיא כלשהו, וליצור כך מתח ורצון להמשיך לקרוא, תורמת לרושם החיובי של הספר. עד כאן צד ההנאה. האכזבה שחוויתי נובעת מן התכנים: בניגוד ל"בית יעקוביאן" הנוקב והממוקד, ב"מועדון המכוניות של מצרים" הסיפור מתפזר, והאמירות שהסופר מבקש להביא בפני קוראיו הולכות לאיבוד בתוך סיפור שגולש לפעמים לסתמיות. הספר צובר עוצמה רק לקראת סיומו, כשהיחסים המתוחים בין הצדדים מגיעים לכדי פיצוץ, הכפפות מוסרות והאלימות משתלטת. דווקא בשלב הזה הסבלנות של המספר מתפוגגת במקצת, וסגירות הקצוות שבחר אינה משכנעת.

"מועדון המכוניות של מצרים" הוא ספר קריא מאוד, מספק מבט אל תקופה היסטורית, ומציג דמויות מעניינות. יחד עם זאת, אולי רף הציפיות היה בעוכרי, אך הספר אינו מותיר משקע מספק.

نادي السيارات – علاء الأسواني

טובי

2017 (2013)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ

בית יעקוביאן הוא בנין דירות בלב קהיר. הבנין נבנה על ידי מליונר מקומי, ונקרא על שמו, ובעבר התגוררה בו הצמרת המצרית. עם השנים, כשליבה העסקי והחברתי של העיר נדד לשכונות אחרות, נטשו את הבנין חלק מדייריו. כמה מהדירות הפכו למשרדים, והחדרונים שעל הגג, ששימשו תחילה כמחסנים, הפכו לשיכון לעניי העיר. בתקופה המתוארת בספר, ימי מלחמת המפרץ (שלהי 1990), המגוון האנושי בבנין הוא מעין מיקרו-קוסמוס של החברה המצרית.

מצרים שבספר היא מדינה מושחתת. משרות פוליטיות נקנות בכסף, סחיטה ושוחד הן הנורמה, המשטרה מענה עצירים ללא מפריע, אנשים שנולדו למעמד נמוך נידונו לעוני בלי יכולת לפרוץ מחוץ למעמדם, נשים הן כלי לסיפוק צורכי הגברים. אדם צריך להיות נוכל ערמומי או עשיר, רצוי שילוב של שניהם, כדי להצליח לסדר לעצמו חיים של נוחות או לפחות קיום סביר.

בספר מפורטים הסיפורים של כמה וכמה דמויות, אך דומה כי הסופר בחר לעקוב בעיקר אחרי שניים מדרי הגג, טאהא ובות'יינה. טאהא הוא בנו של השוער בבנין, איסלמי מאמין, השואף להתקבל לאקדמיה לשוטרים. במשך שנים למד בחריצות, הצליח להשאיר רושם חיובי על הבוחנים, ונדחה ברגע האחרון בגלל מעמדו של אביו. בות'יינה, חברתו מילדות ואהובתו, היא בחורה תמה, ששאיפותיה מצומצמות לנישואין לטאהא ולחיים שגרתיים. את תסכולו של טאהא בשל התנפצות חלומו מנצלים האחים המוסלמים. טאהא, תחילה ספקני כלפי שאיפותיהם ומערער על אמונותיהם, נסחף אל התנועה לאחר שעונה על ידי המשטרה. הספקנות מוחלפת על ידי אמונה לוהטת המונעת מן ההשפלה, ושאיפתו החדשה היא לצאת לג'יהאד. בות'יינה, בנסיון לשפר את מעמדה הכלכלי, מתקבלת לעבודה בחנות בגדים, שם מתברר לה שפרנסתה תלויה בחסדים מיניים שתעניק למעסיקה. היא משכנעת את עצמה שכל עוד היא נותרת בבתוליה אין בכך כל רע, אך מכאן נפתחת הדרך למעשים בלתי כשרים אחרים בעבור כסף, עד לנישואין לזקן שאינה אוהבת בשל ההבטחה לחיי נוחות. שני הצעירים האלה, כך עולה מן הספר, מייצגים את האפשרויות המעטות העומדות בפי צעירי מצרים, ומדגימים כיצד המצוקה והתסכול מובילים לפתרונות קיצוניים. תופעה זו אינה יחודית למצרים: אל הואקום שיוצרים חוסר האונים וההשפלה נשאבים אופורטוניסטים הניזונים מן התסכול. מפותים בכסף או בחברה תומכת או באמונה חילופית, מתוסכלי העולם מוצאים בית ומשפחה בחיק קבוצות קיצוניות המציעות מראית עין של גבורה ושל חיים משמעותיים.

אין לי כלים לשפוט אם זו אכן תמונה מדויקת של מצרים, אך מן הסתם ניתן להסיק מן התסיסה והמהפכות שהגיעו אחרי התקופה המתוארת בספר כי אכן הצטבר בציבור המצרי זעם אחרי שנים של חיים תחת שחיתות ואלימות. מכל מקום, הספר כתוב היטב, מיטיב לשלב בין הסיפורים השונים, ויוצר תמונה חיה של החברה ושל הזרמים התת-קרקעיים והגלויים שהניעו אותה.

את הכריכה המרהיבה עיצב  אמרי זרטל

علاء الأسواني – عمارة يعقوبيان

טובי

2016 (2002)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ

בתחילה היה נדמה לי שהספר בלתי קריא בגלל השפה וריבוי הפרטים, אך בהמשך הוא הפך לספר "וואו", מעניין וחכם ומעשיר.

מרתק, וגם מעציב, לקרוא על אינטריגות פוליטיות ומלחמות דת שהתרחשו לפני למעלה מ-3,000 שנה. מרתק, כי הרבה מן המסופר לא הכרתי קודם. מעציב, כי שום דבר, למעט קצבם של הארועים, לא השתנה.

במרכז הספר ימי מלכותו של פרעה אחנאתון, שחולל מהפכה דתית קצרת יומין. לאמונתו, אתון, אל השמש, היה אל יחיד, לעומת התפיסה שרווחה באותם ימים של ריבוי אלים ובראשם אמון. אתון היה אמור להיות אל שוויוני, שאינו מבדיל בין עני לעשיר. אמון ואלילי המשנה שלו, לעומתו, העשירו מאוד את מעמד הכוהנים, שכמובן התקוממו נגד השינוי. אתון סלד משפיכות דמים, מין אל צמחוני (אבל נהרות של דם זרמו בגינו). אמון ונספחיו חיבבו קורבנות בשריים. הרבה גורמים חברו להעלמותו המהירה של פולחן אתון, ומיקה ולטרי באמצעות שנהאת עומד עליהם יפה.

הספר עוסק בהרחבה גם במבנה הפוליטי של אזור המזרח התיכון, ומשחקי הכוחות, בריתות השלום והפרתן, מעניינים מאוד.

הספר הושפע מטקסט מצרי בשם "סיפורו של שאנהת", המתוארך למאה ה-20 לפני הספירה.

בסופו של דבר גם השפה הכמו תנ"כית לא הכבידה עלי כלל. ככל שהספר העמיק בארועים, הקריאה נעשתה שוטפת יותר, וגם אם פה ושם צצו מילים שגרמו לי להתעכב ולנסות לנחש למה התכוון המתרגם, לא היה בזה משום הפרעה של ממש.

כדאי מאוד לקרוא.

The Egyptian (Sinuhe, egyptiläinen) –  Mika Waltari

 עם עובד

1964 (1945)

תרגום: אהרן אמיר