תגית: מרגרט אטווד

"העבר אינו מוזר ומקסים כשאתה נמצא בתוכו. רק ממרחק בטוח, כעבור זמן, כשאתה יכול לראותו כתפאורה, לא כתבנית שחייך נדחסו לתוכה"

לאיליין ריזלי היתה ילדות בלתי שגרתית. שנותיה הראשונות, בשנות הארבעים של המאה העשרים, עברו עליה בנדודים עם משפחתה – אב, אם ואח בכור – בטבע בצפון קנדה בשל עבודתו של האב כאנטומולוג, חוקר חרקים ופרוקי רגליים. כשהיתה כבת שבע התיישבה המשפחה בטורונטו, אבל במשך חצי מהשנה שהתה בצפון בשל אותה סיבה. בטורונטו, באזור הלא נכון של העיר באותה תקופה, חוותה אילין לראשונה מסגרת לימודים מסודרת, לפחות באותם חודשים בהם המשפחה שהתה שם, ומצאה עצמה בחברתן של בנות.

"אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון". בחבורה הקטנה שאליה היא משתייכת, איליין היא זו ששוגה, לכאורה. מנהיגת הקבוצה, קורדיליה, מזהה את חולשתה של איליין ואת כוחה שלה, ומשיתה עליה, בשיתוף פעולה מרצון או מכניעה של שתי האחרות, עונשים. שנים רבות מאוחר יותר תצליח איליין להבין את פחדיה של קורדיליה, את המצוקות שלה, את הצורך להטיל שררה על חלשות ממנה. כילדה יש לה אולי בדל תחושה שמשהו אינו תקין, אבל היא משכנעת את עצמה כי "כל זה לטובתי, כי הן החברות הכי טובות שלי והן רוצות לעזור לי להשתפר". בארנק ילדוּת אדום היא שומרת מכל משמר גולת עין חתול כחולה שמעניקה לה כוח. "לפעמים כשעין החתול אצלי אני יכולה לראות כמו שהיא רואה. אני יכולה לראות אנשים נעים כמו בובות עליזות שהפיחו בהן רוח-חיים, פיותיהם נפתחים ונסגרים אבל שום מלים של ממש אינן יוצאות מהם. אני יכולה להסתכל בצורותיהם, בגודלם, בצבעיהם, ולא לחוש כלפיהם מאומה".

עונש אחד יותר מדי, כזה שנוגע בכל הפחדים העמוקים של איליין, משליך אותה אל אדישות כלפי חברותיה, ויותר מזה – אל שכחה כמעט מוחלטת. אפילו גולת עין החתול נשכחת. כשתמצא אותה אחרי עשרות שנים ישובו הזכרונות. אבל זכרונות, גם אם נדמה שנשכחו, נותרים חיים במקום בו הוטמנו ומשפיעים באופנים בלתי מודעים. יצירותיה של איליין, שהפכה ציירת נודעת, משקפות שוב ושוב את שעבר עליה. ההורות שלה לשתי בנות מושפעת עמוקות מחוויותיה שלה כילדה. החל מן הפחד ללדת בנות – "לא חשבתי שאני מתאימה לגדל בנות, לא ידעתי איך הן פועלות. בודאי פחדתי שאשנא אותן" – ועד ההקלה אחרי שנחלצו בשלום מן הילדוּת. "רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אבל אצלי זה היה הפוך. נרגעתי, נאנחתי בהקלה. ילדות קטנות הן חמודות וקטנות רק בעיני מבוגרים. ביחסיהן זו לזו הן אינן חמודות קטנות. הן בגודל טבעי". האופן בו מתפתחים יחסיה עם נשים וגברים בבגרותה משקפים אף הם את ילדותה.

אזכור כמעט מפורש של הקשר בין עברה להווה שלה מצוי בתיאור יחסיה עם קבוצות נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. למרות שהיא מזדהה עם המאבק, ולמרות שהיא שואבת כוח מן האחווה הנשית, היא מסרבת להיות מקוטלגת כאחת מהן ולשנן את המסרים הקבוצתיים. "הן עושות אותי עצבנית יותר מתמיד, כי הן רוצות שאנהג בדרך מסוימת, ואיני בנויה לכך. הן רוצות לשפר אותי. לפעמים אני חשה צורך להתריס: איזו זכות יש להן לומר לי מה לחשוב? איני "האשה", ושיילכו לעזאזל, אותי לא ידחפו לתוך זה". האשה, שמסרבת שיכתיבו לה, כבר אינה אותה הילדה, שהאמינה שחברותיה מבקשות לשפר אותה לטובתה. ובכלל, איליין (כמו הסופרת שבראה אותה) מסרבת להכנס למשבצות המיועדות לה. לקראת תערוכת רטרוספקטיבה היא מתראיינת לעיתון, ומאכזבת את המראיינת: "לאנשים בגילי אמורים להיות סיפורים על עלבונות; לפחות פגיעה, לפחות דיכוי […] היא היתה רוצה שאהיה זועמת ומיושנת". לא היא.

ילדים אינם גדלים בחלל ריק. איפה היו המבוגרים? אמה של איליין חשה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. "את לא מוכרחה לשחק אתן", היא אומרת. "את צריכה ללמוד לעמוד על שלך […] אל תתני להן להציק לך. אל תהיי רכרוכית. את צריכה שיהיה לך עמוד שדרה". איליין שותקת ומעמידה פנים, בפני אמה ובפני עצמה, שאינה מבינה במה מדובר. גם שנים אחר כך היא בוחרת לא להרגיש שנבגדה על ידי אמה. "מה הייתי עושה אילו אני הייתי אמא שלי? הרי ודאי הרגישה מה קורה לי, או שמשהו קורה לי […] אילו זה היה קורה עכשו, לילדה שלי, הייתי יודעת מה לעשות. אבל אז? היו פחות אפשרויות, ועוד פחות מזה נאמר". את טינתה ושנאתה כלפי המבוגרים שלא הגנו עליה היא מפנה אל מרת סמית, אמה של אחת הבנות, שאותה שמעה באקראי אומרת כי איליין סופגת יחס משפיל מחברותיה כעונש מאלוהים. "אני שונאת את מרת סמית, מפני שמה שחשבתי שהוא סוד, משהו שמתרחש בין בנות, בין ילדים, אינו סוד. כבר דנו בזה קודם לכן וקבלו את זה בסובלנות. מרת סמית ידעה והסכימה לזה. היא לא עשתה מאומה כדי להפסיק זאת. היא חושבת שזה מגיע לי". רבות מהתמונות שאיליין מציירת כבוגרת מציגות את מרת סמית ומשקפות את תחושותיה כלפיה. איליין המבוגרת יותר, זו שנזכרת בכל מה ששכחה ועומדת בפני תערוכה שמסכמת את יצירתה, מרשה לעצמה לנסות לראות את איליין הילדה, שהיתה יוצאת דופן וחסרת אמונה, בעיניה של מרת סמית האדוקה, השמרנית. ה"נקמה" שבתמונות נראית לה כעת עקרה. "עין תחת עין רק מוביל לעיוורון".

העלילה מתרחשת בין שנות הארבעים לשנות התשעים, והסופרת מיטיבה לתאר כל תקופה לפרטיה. היא עושה זאת באמצעות אינספור פרטים קטנים, משחקי ילדות, מוסיקה, אופנות לבוש, ערכים שמתחלפים. הדמויות שלה אינן מתקבעות בתבנית אחת, אלא מתפתחות, משתנות, מתאימות את עצמן (או שלא). הספר מרבה לקפוץ בין זמנים, וגם אם יש בכך כדי לבלבל מעט, העירוב הזה של עבר רחוק, עבר קרוב והווה, מהדק את הזיקה ביניהם. טורונטו תופסת מקום נכבד בעלילה, כמעט אישיות בפני עצמה. האנשים השלובים בחייה של איליין מלאי חיים משל עצמם, ביניהם אחיה, שהוא דמות דומיננטית, מורים לטוב ולרע, אמניות שאתן היא מציגה בתערוכה משותפת כשהיא בתחילת דרכה, קורדיליה, שהיתה לה השפעה כל כך משמעותית על כל מהלך חייה של איליין, ועוד.

מרגרט אטווד, סופרת מחוננת ואשה חכמה ומקורית, מגישה סיפור אנושי ומורכב, נכנס אל הלב ומעורר מחשבות. קראתי אותו בתרגומה הטוב של שלומית אביאסף משנת 1996. ב-2011 הספר זכה לתרגום עדכני של יעל אכמון. כששמו של הספר עולה בין אנשים שקראו אותו, הנושא שכולם זוכרים היטב הוא האכזריות של חבורת הילדות. יש בו כל-כך הרבה יותר. ולכן, למרות שזוהי הקריאה השניה שלי בו, לבטח אקרא אותו שוב, לגלות עוד.

Cat’s Eye – Margaret Atwood

כנרת

1996 (1988)

תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף

מרגרט אטווד מפגינה – שוב – ב"תועות בזמן" את כשרונה ככותבת סיפורים קצרים. אלה שבחלקו הראשון של הספר ובחלקו האחרון שאובים מן הביוגרפיה שלה ושל בן זוגה גרהם גיבסון, וכמו ב"אי-סדר מוסרי" גם כאן היא מכנה אותם נל וטיג. חלקו האמצעי של הספר כולל סיפורים עצמאיים, בדויים, שמספקים, בדרכה המיוחדת של אטווד, נקודות תצפית בלתי שגרתיות על האנושות.

הסופרת היתה בת שמונים ושלוש כשהספר ראה אור. אני מציינת עובדה זו משום שמרבית הסיפורים, בעיקר אלה של נל וטיג, מסופרים על ידי אשה בגילה שהתאלמנה לא מכבר, אשה שמקבלת את הזיקנה ואת יתרונותיה וחסרונותיה בטבעיות. הכתיבה שלה רעננה – היא עדיין שואלת שאלות ללא מענה – עוקצנית לעתים, חדה ומפוכחת, ואת מגבלות גילה היא נושאת בהשלמה ובתבונה.

הסיפור הראשון משעשע, כשהוא מתאר נסיונות ללמוד עזרה ראשונה בעקבות דרישת החברה המעסיקה את בני הזוג. כרגיל אצל אטווד, היא אינה מצטמצמת לגבולות של עלילה יחידה או של נושא יחיד. הסיפור מתנתב אל הפער שבין המוּדעוּת המתמדת לסכנות כיום, בעיקר משום שיש דרכים למנוע אותן או למצער להתכונן אליהן, ובין אי-המוּדעוּת בעבר. ההעדפה שלה ברורה: "מוטב להאחז באשליית הבטחון. מוטב לאלתר. מוטב לצעוד ביער הסתווי הזהוב, לא מוכנים כמו שצריך, לדקור בריכות קפואות במקלות הליכה, לנשנש שוקולד, לשבת על בולי עץ קפואים, לקלף ביצים קשות תחת אבקת השלג המוקדם, כשהיום מאפיל. ואף אחד לא יודע איפה את. האם הם באמת היו פזיזים כל כך, לא מודעים כל כך? כן. אי-המודעות שירתה אותם נאמנה".

"שני גברים חרוכים" יוצא דופן בשני חלקי הספר המוקדשים לנל ולטיג, משום שאינו עוסק ישירות בהם, אלא בשני אנשים שהכירו בצרפת ושחלקו איתה את סיפור חייהם. "הם ידעו איזה טיפוס אני, וידעו – למעשה בנו על כך – שיום יבוא ואספר על חייהם. למה הם רצו בכך? למה מישהו רוצה בכך? אנחנו סולדים מהרעיון שנהפוך לחופן אבק, ותחת זאת מבקשים להפוך למלים. לנשימה בפיותיהם של אחרים". הסיפור מספר על חברות שנוצרה בין שני גברים שונים מאוד זה מזה, כשחוויות המלחמה הנפרדות שלהם מקשרות ביניהם.

גם "ארוחת צהרים מאובקת" סובב סביב המלחמה, ובמרכזו אביו של טיג שכונה בז"ע, בריגדיר זקן עליז, אם כי העליזות שימשה לו מסכה בלבד, שכן שב משדות הקרב של מלחמת העולם השניה אדם אחר משיצא אליהם. הסופרת תוהה על היכולת של זוג שהופרד לשש שנים קשות להשתקם – "איך זה לחיות עם גבר שנוכח רק למחצה? המחצית השניה נותרה זנוחה מעברו השני של האוקינוס האטלנטי, בנוף חרב שאין להעלותו על דל שפתיים". בז"ע סייע בשחרור עיר בהולנד (שגמלה לו בקריאת רחוב על שמו), היה ממשחררי וסטרבורק, והגיע לברגן-בלזן ימים מספר אחרי הבריטים. ניירותיו, שעברו לידיה של הסופרת, מספרים לה, חלקית, על מחשבותיו בשדה הקרב, כפי שבאו לידי ביטוי בשירים שכתב תוך כדי המלחמה, ומותירים שאלות פתוחות כמו הקשר שלו עם מרתה גלהורן, שמכתב ממנה מצוי אף הוא בין הניירות. לעולם, כך נראה, לא באמת תכיר אותו. "אני יכולה לומר רק: אני שומעת אותך. או, אני שומעת משהו. או, אני מנסה לשמוע משהו. כן?", היא אומרת בלבה לבריגדיר המת.

מסיפורי נל וטיג אזכיר גם את "אלמנות", ובו הסופרת עונה במכתב לשאלת ידיד שדרש בשלומה, ומתארת את תחושת האלמנוּת, את החיים כאלמנה. המכתב הזה לא נשלח, שכן "אתה נמצא מעבר לנהר. שם יקיריך עדיין לובשים דמות מוחשית. בצד הזה, האלמנות. ובינינו זורם נהר שאין לחצות אותו". במקומו היא כותבת מכתב כמעט "גנרי", מכתב חביב, שאינו אומר בעצם דבר משמעותי כלשהו על עצמה ועל חייה אחרי מות בן זוגה.

במרבית הסיפורים בחלקו האמצעי של הקובץ נוכחת מגפה כלשהי, מן הסתם בהשפעת הקורונה, או שמתרחש ארוע דרמטי שמאפשר לסופרת להרחיק את נקודת ההתבוננות שלה. "קונכיית צדפה" הוא סיפור הוצאתה להורג של היפאטיה, המספרת אותו בגוף ראשון, כשהיא ממשיכה להתבונן באנושות בשנים שעברו מאז. "רבים בעולמכם אוחזים בדעה שמאז תקופתי חלה התקדמות, שאנשים נעשו אנושים יותר, שהזוועות שנפוצו באותה עת פחתו עם השנים, אם כי לא ברור לי איך אדם ששם לב למתרחש סביבו מסוגל לחשוב כך". היא מתייחסת ליצוגים שלה באמנות כאשה צעירה, למרות שהיתה לפחות בת חמישים במותה, לעתים עירומה – "מושא ענין קבוע אצל גברים מסוג מסוים" – ותוהה אם זכתה כשנמנעה ממנה הזיקנה או שהפסידה: "אני מנסה להביט בצד החיובי: לא נאלצתי לשאת את השפעות הזיקנה המופלגת. מה עדיף, אני שואלת את עצמי, שלולית או שקיעה? לכל אחת קסם משלה".

נקודות התבוננות מיוחדות במציאות מצויות גם ב"הראיון המת", ראיון בדוי עם ג'ורג' אורוול, ב"גריזלדה חסרת הסבלנות", שבו חייזר מחזיק אנשים בבידוד ומספר להם סיפור מערער מוסכמות, וב"מותרים לכל", שהוא, בעיני, מעין מחווה ל"מעשה השפחה".

שמו של הספר בתרגום מילולי הוא "בחורות זקנות ביער". חיבבתי אותו יותר מאשר את השם שנבחר למהדורה העברית, שבעיני הוא עָצוּר מדי מכדי להשמע "אטוודי" (סער ורדי, ראש מחלקת ספרות מתורגמת בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, מעיר: באנגלית Babes in the Woods  הוא בערך המקבילה העברית ל"תינוקות שנשבו". תוספת המילה Old לפני הוא אוקסימורון חמוד, אבל אי אפשר לקרוא לספר בעברית "תינוקות מקשישים שנשבו". לכן הפתרון היה למצוא חלופה בעברית מתוך הסיפור בעל אותו שם, שתהיה הכי קרובה למה שהסופרת ניסתה בעצם לומר כאן. לא רק שהשם החדש לקוח ישירות מתוך הספר – הוא גם קיבל את ברכתה האישית של אטווד).

הזכרתי על קצה-קצהו של המזלג כמחצית מן הסיפורים שבספר. האחרים טובים לא פחות, וכולם תורגמו היטב על יד קטיה בנוביץ'. למען האמת, קצת קשה לכתוב עליהם, בעיקר משום שלספר רק את העלילה מחטיא לגמרי את איכותם. קסמם וחוכמתם נובעים מן השפע שבכל אחד מהם, מן היכולת של הסופרת לזרום קדימה ולצדדים תוך שהיא גורפת אל תוך העלילה פרטי משנה, שכולם יחד מספקים חוויה שהיא גם מהנה לקריאה וגם מחייבת הרהור.

מומלץ בהחלט, כמובן.

Old Babes in the Wood – Margaret Atwood

מחברות לספרות

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

"אי-סדר מוסרי" הוא שרשרת של אחד-עשר סיפורים, השואבים מן הביוגרפיה הפרטית של מרגרט אטווד. הסופרת אמנם העניקה לגיבוריה שמות בדויים – נל וטיג במקום שמה שלה ושל בן זוגה הסופר גרהם גיבסון – וחלק מן הסיפורים מסופרים בגוף שלישי, אבל אי אפשר לטעות בזיהוי. יתכן שהיו לאטווד מניעים שאינם ידועים לי לבחור בהרחקת הדמויות מן האוטוביוגרפיה, אבל בכל מקרה, לדעתי, זו בחירה נכונה. אטווד אף פעם אינה מספרת סיפור פרטי, שלה או של דמות בדויה. היא מספרת על תופעה חברתית, על התקופה בה מתרחשים הארועים. הניתוק הספרותי מן האוטוביוגרפי מרחיב את הסיפורים מן הפרטי אל הכללי. זה אינו תיאור של "אלה הם חיי שלי, של מרגרט", אלא הפנית זרקור אל החברה שבתוכה התנהלו חייה.

כל אחד מהסיפורים מסופר בדרכה המיוחדת של הסופרת, שמספרת ברובם סיפור צדדי, אנקדוטי לכאורה, המוליך את הקוראים אל מה שהיא מבקשת לספר באמת. כך, לדוגמא, "הפרש הערוף", שלכאורה סובב סביב תחפושת שהכינה לעצמה לליל כל הקדושים, הוא בעצם סיפור יחסיה עם אחותה הצעירה כילדות וכנשים מבוגרות, "הדוכסית האחרונה שלי", שחוזר אל ניתוח יצירתו של רוברט בראונינג בימי בית הספר, הוא סיפור על יחסי חברוּת והרהור במעמד האשה, ו"פיאסקו בלברדור", שמתאר מסע גילוי כושל בצפון קנדה, הוא תיאור דעיכתו של אביה.

הסיפור הפותח מתרחש בשגרה של זוג ותיק, נל וטיג. שני הסיפורים החותמים את הספר עוסקים בזקנתם של הוריה. ביניהם היא מספרת על ילדה שנאלצה לתפקד לעתים כמחליפה של אמה, ושנדחקה תמיד לתפקידים "נשיים"; על יחסי אחיות; על היותה אשה שניה בחייו של בן זוגה, שאמנם היה פרוד מאשתו, אך עדיין קשור אליה בשל שני בניהם; על יחסיה עם האשה הראשונה בתחילת הקשר ושנים אחר-כך; על הנסיונות המשותפים של בני הזוג להקים משק חקלאי ולהתמודד עם השאלות המוסריות הנובעות מאחזקת משק חי; ועוד. בכל אלה שזורה כחוט השני שאלת מקומה של האשה בעולם שערכיו השתנו דרמתית בימי חייה, בעיקר בשנות הששים של המאה העשרים. הנה שני ציטוטים בנושא זה:

"כשיצאתי לדרך, כל הנשים היו מצופות להתחתן, ורבות מחברותי כבר עשו זאת. אך עד סופה של אותה תקופה – היא נמשכה שמונה שנים בלבד, לא זמן רב כל כך בסופו של דבר – עבר גל גדול ושינה את תוואי הנוף לחלוטין"

"באשר לאינטראקציות חברתיות, היא למדה בשעתו רק את הכללים הישנים, אלה שהיו תקפים עד רגע המפץ – זה נראה כמו רגע – שכל המשחקים השתנו בו באחת ומבנים קודמים קרסו וכולם החלו להעמיד פנים שעצם המושג כללים עבר זמנו"

בסיפור האחרון, "הבנים במעבדה", מתייחסת המספרת לתפקידה כמשמרת זכרון. בעוד אמה דועכת אל השיכחה, בתה מנסה לעורר בה זכרונות כפי שהם משתקפים בתמונות ישנות. שני בנים, שהצטרפו לתקופה מסוימת לעבודה במעבדה בחיק הטבע של אביה, מצולמים באחת מהן. "גורל הבנים תלוי בי כעת", היא כותבת, בעוד אמה מסבה את ראשה ומסרבת לדבר. סביב הבנים הללו, שהלכו מאז לדרכיהם הנפרדות, היא רוקמת סיפור מלא חיים המקים את העבר לתחיה, כפי שעשתה בכל סיפורי הקובץ, ובעצם במרבית יצירתה. מציאות תוססת שהפכה לבדיון משובח. כמו בת ארצה, אליס מונרו, היא מציגה את קנדה שמעבר לכותרות ולמאבקים הלאומיים, קנדה של האנשים, של הנופים, של המאמצים היומיומיים, וכרגיל אצלה, המקומי אינו נשאר כזה אלא חוצה גבולות וזמנים.

מומלץ בהחלט.

Moral Disorder – Margaret Atwood

כנרת

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

כותרת משנה: מאמרים וטקסטים מזדמנים 2004 – 2021

"שאלות בוערות" הוא אוסף של מאמרים, הרצאות וטקסטים מזדמנים אחרים שכתבה מרגרט אטווד בין השנים 2004 ו-2021 (קדמו לו "מלים שניות" ו"מטרות נעות" שכיסו דברים שכתבה החל מ-1960). "למה דווקא הכותרת הזאת? אולי מפני שהשאלות שאנחנו מתמודדים איתן עד כה במאה ה-21 לא סתם דחופות. כל דור חושב כך על המשברים שלו, כמובן, אבל נדמה שבעידן הזה משהו השתנה".

בראש הנושאים הבוערים מונה אטווד את הפגיעה האנושית בכדור הארץ, את חלוקת העושר הלא שוויונית ואת הסכנה לקיומה של הדמוקרטיה, אך המאמרים אינם עוסקים רק באלה. נמצא בספר סקירות ספרותיות (ביניהן "דוקטור סליפ" של סטיבן קינג); התיחסות למכלול היצירה של סופרים שונים (ביניהם אליס מונרו, קפקא וריי ברדבורי) ולמלאכת הכתיבה שלה עצמה; עיסוק מהיבטים שונים בפמיניזם ובזכויות אדם; תהייה על אמיתות ופייק ניוז; נגיעה בכלכלה ובפוליטיקה; וגם פכים קטנים מחייה ומחיי בן זוגה הסופר גרהם גיבסון שנפטר ב-2019 אחרי שנתיים קשות של החמרה בדמנציה שבה לקה. למרות סגנון שפה ושם הופך קליל, אפילו מצחיק, היא מתייחסת לכל נושא בו היא בוחרת בכובד ראש, מתוך אכפתיות אמיתית (ותעיד העובדה שהיא שבה וחוזרת אל נושאים מרכזיים לאורך השנים), ותמיד מתוך נקודת מבט מעניינת ומעוררת מחשבה. עמדותיה, לפחות לטעמי, קלות לעיכול, אבל אני מניחה שיש שיחלקו על כך, בעיקר כשהיא נוקטת עמדה פחות פופולרית. במאמר מ-2018, לדוגמא, היא מסבירה מדוע חתמה על עצומה לביטול פיטוריו של עובד אוניברסיטה שהואשם בפגיעה מינית. לתפיסתה הגישה של "אשם משום שהואשם" היא רעה חולה, כזו שהופעלה ומופעלת על ידי משטרים טוטליטריים, וכזו שהופנתה נגד נשים בתקופת צייד המכשפות, ולכן אין לנקוט בה גם כשהיא משרתת את מי-טו. עם הכינוי "פמיניסטית רעה", שהודבק לה בעקבות העצומה, היא חיה בשלום.

הספר בנוי מחמישה חלקים כרונולוגיים. האחרון שבהם מכיל את תקופת הקורונה. אטווד אינה מקלה בה ראש, אך כמי שילדותה עברה עליה לפני עידן החיסונים, כשבתים ובהם חולים במחלות מדבקות סומנו בשלטי בידוד צהובים, היא למודת נסיון, ובפיה מילות עידוד שנכתבו בשיא המגפה: "אם אתם לא חולים, המגפה עשויה להיות מתנה! והמתנה היא זמן. תמיד התכוונתם לכתוב רומן או ללמוד סטפס? זאת ההזדמנות שלכם. ותהיו אמיצים! האנושות כבר עברה את זה. בסופו של דבר נגיע לצד השני. אנחנו רק צריכים לעבור את השלב שבין לפני לאחרי. כפי שסופרים יודעים, האמצע הכי קשה. אבל הוא אפשרי".

נהניתי למצוא בספר דברי רקע לספרים אחרים שלה שאהבתי, ביניהם "זרע-רע" ו"מזרן אבן". "סיפורה של שפחה", שהוא אולי הפופולרי מבין ספריה, מוזכר אף הוא בהזדמנויות שונות. כשכתבתי אודות האחרון סברתי שהסופרת כיוונה את מסריה נגד פטריארכליות, בעוד למעשה גם הגברים בעלילה, גם אם הם נהנים ממידה רבה יותר של חופש וכוח, כבולים באותה מערכת רומסת ומאיימת. סברתי שיש פה פספוס מסוים, אבל מסתבר שחשדתי חשד-שווא. הנה מה שאטווד כתבה בענין זה ב-2015: "אחדים חושבים שהמבנה החברתי של גלעד מבוסס על מעמד נעלה לגברים ומעמד נחות לנשים, אבל זה לא נכון. מדובר בשיטה אבסולוטית, או טוטליטרית, ולא בכזו שמוכתבת רק על סמך חלוקה מגדרית". בין בני אותו מעמד הגברים "שווים" יותר, אך אשה ממעמד גבוה נחשבת יותר מגבר ממעמד נמוך, וכולם יחד נמעכים תחת אותה דיקטטורה דתית, שלדעתה של הסופרת היא זו שתתפוס את החלל שיווצר אם הדמוקרטיה האמריקאית תקרוס.

מרגרט אטווד אולי אינה מהפכנית או בעלת דעות חריגות, אבל את מה שיש לה להגיד היא מביעה בבהירות, בחן, בדרך-כלל מנקודת מבט מקורית ומעניינת, ובשל כך הספר מומלץ.

Burning Questions – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כותרת משנה: צלו האפל של העושר

בפרק החמישי והאחרון של "חוב" מתקיים מפגש בין "סקרוג' נוּבוֹ", בן דמותו של גיבורו של דיקנס שהועבר לימינו, לרוח יום כדור הארץ מן העבר. עולם המושגים של סקרוג' נובו מסתכם פחות או יותר במשפט "הוא חייב את זה לעצמו, כי הוא שווה את זה" – הוא החייב והוא הנושה, ולאחר שלווה מעצמו זמן ומאמץ כדי להגדיל את הונו, הוא יכול לפרוע את חובו לעצמו באמצעות "זה" ("בדרך כלל אותו זה שמופיע בפרסומות", מוסיפה מרגרט אטווד באירוניה). "הוא חייב את זה לעצמו, אבל במובן הרחב הוא אינו חייב אגורה שחוקה לאף אחד. זוהי השקפת עולמו". רוח יום כדור הארץ מן העבר מובילה אותו לסיור בעולם שמחוץ לתחומו הצר, ומצביעה על החוב שלשמו, מן הסתם, נכתב הספר:

"האנושות עשתה עסקה פאוסטיאנית ברגע שהמציאה את הטכנולוגיות הראשונות, כולל את החץ והקשת. בני האדם החליטו אז להתרבות בצורה בלתי מבוקרת, במקום להגביל את שיעור הילודה כדי להתאים את גודל האוכלוסיה למשאבים הטבעיים. כדי לסייע לצמיחה זו הם הגדילו את אספקת המזון באמצעות מניפולציה במשאבים האלה, ולשם כך הם המציאו טכנולוגיות יותר ויותר חדשניות ויותר ויותר מורכבות. עכשו נמצאת בידינו מערכת הטריקים המסובכת ביותר שידע העולם אי-פעם. המערכת הטכנולוגית שלנו היא הטחנה שטוחנת כל מה שמבקשים ממנה, אבל אף אחד לא יודע איך מכבים אותה. התוצאה הסופית של ניצול טכנולוגי יעיל לחלוטין של הטבע תהיה מדבר חסר חיים: כל ההון הטבעי יאזל, מפני שטחנות היצור זללו אותו, התוצאה תהיה חוב אינסופי לטבע. אבל עוד זמן רב קודם לכן יבואו חשבון עם האנושות".

ארבעה הפרקים הקודמים לאחרון עוסקים בהרחבה בהיבטים השונים של מונח החוב, ובאחרון נעשה שימוש מושכל בכל אחת מן התובנות שעולות מקודמיו. הספר נפתח בבחינה מקיפה של מושגי ההוגנות והצדק, שככל הנראה התפתחו עוד לפני האנושות (פרימאטים מציגים עמדות מוצקות בשאלות של חלוקה צודקת ותמורה הולמת). מנגנונים פנימיים שמעריכים הוגנות ואיזון הם בגדר חובה בחיות חברתיות כמו האדם, ובלעדיהם לא היתה מתקיימת שום פעילות מסוג תן וקח. חוב, שהוא נושא הספר, אינו בהכרח חוב כספי אלא מוסרי, ואטווד שבה וטוענת ל"תאומוּת", כלומר החייב ובעל החוב הם שני צדדים של אותה ישות. הפרק הבא דן בקשר שבין חוב לחטא ובין חוב לחוזה כתוב, ועוסק בעסקאות פאוסטיאניות, הווה אומר המרת הנשמה בחפצי ערך שבסופו של דבר הם חסרי ערך. הפרק השלישי, המהנה מכולם בעיני, סובב סביב החוב כמוטיב של הספרות המערבית. אטווד מטפלת בדמויות מספרי דיקנס, ג'ורג' אליוט, האחים גרים, פלובר ורבים אחרים, ומעלה את הטענה לפיה ברומן של המאה התשע-עשרה הכסף תופס מקום מרכזי יותר מאשר האהבה. הצד האפל, המוזכר בכותרת המשנה של הספר, נדון בפרק הרביעי – טקטיקות גביה, בתי כלא, חיסול מלווים (ובהרחבה רדיפת המלווים היהודים לאורך הדורות), ועוד תופעות הנובעות מן החוב. הפרק החמישי, האקולוגי, נושא את הכותרת המאיימת משהו "לסגור חשבון".

וכדור הארץ, מה יהא עליו? "אולי צריך לחשב את העלויות האמיתיות של הדרך שבה חיינו עד כה, ואת המשאבים הטבעיים שגזלנו מן הביוספרה. האם יש סיכוי שדבר כזה אכן יקרה? כמו רוח יום כדור הארץ לעתיד לבוא, ההצעה הכי טובה שלי היא 'אולי'".

מרגרט אטווד, בספרי העיון שלה וגם בספרי הפרוזה, היא רעיונאית בעלת מסרים ותובנות. אפשר להזדהות איתם, אפשר לפתוח דיון – בכל מקרה היא מקורית, מעניינת, בעלת חוש הומור מענג, ונעימה מאוד לקריאה.

מרגרט אטווד בראיון אודות הספר, בדגש על החוב בספרות

Payback – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן דביר

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

בספר "הצמחונית", אשה קוריאנית, שמנהלת חיים שגרתיים בחברת בן זוג שגרתי, הופכת יום אחד לצמחונית. ההחלטה הפתאומית, הנחשבת חריגה ומערערת על המוסכמות, אינה נובעת ממניעים אידיאולוגים או מאהבת בעלי חיים, וכשהיא נשאלת לסיבה היא ממלמלת משהו על חלום שחלמה. בסביבה בה תפקידיו של הפרט מוגדרים, והדבקות במסגרת החברתית מקודשת, הברירה היא בין הליכה כנועה בתלם להתנערות קיצונית ממנו.

כארבעים שנה קודם לכן, בקנדה הרחוקה והשונה, מריאן, הדמות שבראה מרגרט אטווד, נקרעת בשל דילמה דומה. בתקופה המתוארת בספר, נשים הוגבלו לתחומי עיסוק צרים, יועדו לנישואין בגיל צעיר וללידת ילדים, ופוטרו או התפטרו מעבודתן כשנישאו. כשבן זוגה פיטר מציע לה במפתיע להתארס, היא מסכימה, כי כך עושות כולן, אבל גופה מתקומם. היא הופכת מודעת פתאם לעובדה שהיא אוכלת בשר שהיה עד לפני זמן קצר בעל חיים, והופכת לצמחונית, למרות שאפילו בעיני עצמה ההחלטה אינה מוצאת חן משום התמהונות שבה. מכיוון שהורגלה לרַצות ולהתאים את עצמה למצופה ממנה, היא נאלצת להסתיר את "סטייתה", אבל לגוף לא די בכך. בהדרגה הוא דוחה עוד ועוד מאכלים.

"האשה הָאֲכִילָה" הוא ספרה הראשון של מרגרט אטווד, והוא כולל נושאים שהעסיקו אותה גם בספריה הבאים. מקומה של האשה בחברה הוא הנושא המרכזי בספר, והוא נדון משלל זויות. בחברה בה מריאן עובדת חברותיה הקרובות הן מי שהיא מכנה "שלוש הבתולות", שכל אחת מהן מתמודדת באופן שונה עם "מצבה". חברה נוספת היא קלרה, אשה נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלה, שהוא מופת לבן זוג כשותף מלא, מודע לקשיים של אשתו, וסבור שהעובדה שהיא בעלת השכלה מקשה עליה, משום שבגלל אורח חייה הנוכחי הפכה לחלולה, או בלשונו, בעלה וילדיה "פלשו אל הליבה שלה". השכלה אקדמאית מדאיגה גם את בני משפחתה של מריאן, והם נרגעים רק כשהיא מתארסת, ומתברר שההשכלה לא הפכה אותה לחריגה או לרווקה זקנה. איינסלי, שותפתה של מריאן לדירה, קצה בתפיסה הזוגית, ומחליטה להשיג במרמה "תרומת זרע", בתקופה בה הריון מחוץ לנישואין נחשב מביש.  

בניגוד לספרים פמיניסטיים זועמים, אטווד, שמגדירה את הספר פרוטו-פמיניסטי משום שנכתב לפני פריחת התנועה, אינה מציגה את פיטר כצד הרע. פיטר הוא גבר מסודר, מנומס, משפטן מצליח, בעל דירה מטופחת. הוא אוהב את מריאן בדרכו המחושבת, וסבלני גם כשנראה שהיא יורדת מהפסים. פיטר שבוי במסגרות הקיימות, ומצפה ממריאן להתאים אליהן. אבל גם אם נדמה במבט מבחוץ שבין השניים שורר שוויון, אי אפשר להתעלם מן הבטחון הטבעי שלו, הנובע מזכויותיו כגבר, ומן הכניעה הסמויה שלה, הנובעת מתלותה החברתית בו. "אני מעדיפה שאתה תחליט. אני מעדיפה להשאיר לך את ההחלטות החשובות", היא אומרת לו, ומפתיעה אפילו את עצמה כשהיא מבינה שהיא באמת מתכוונת לכך.

את הניגוד המוחלט לפיטר מוצאת מריאן בדנקן, גבר מוזנח למראה שפגשה באקראי במכבסה. היא נמשכת אליו למרות מוזרותו ולמרות שקריו הגלויים, דווקא משום שהוא מתייחס אליה בצורה הפוכה. בעוד פיטר מפגין אכפתיות, ומבקש לשלב את מריאן בחייו, דנקן האנוכי והמרחף אדיש כלפיה. אולי זה מה שהיא צריכה באותו רגע, מישהו שאין לו שום תביעות ושום ציפיות ממנה.

לצד הנושא המרכזי הסופרת עוסקת בהרחבה בתרבות הצריכה. מריאן עובדת בחברת סקרים (בעבודה זהה לזו שבה עסקה אטווד בשלב מסוים בחייה), ותפקידה לערוך שאלונים שנועדו לקדם מוצרים שונים. המנגנונים השונים המופעלים כדי לפתות צרכנים פוטנציאלים לרכוש מוצרים, שאת חלקם הם כלל אינם צריכים, באים לידי ביטוי  בספר.

נושא משני נוסף, קצת פחות נוכח, הוא חקר הספרות. דנקן ושותפיו לדירה הם סטודנטים לתואר שני בספרות, ושלושתם תקועים בעבודות התזה. מרגרט אטווד, שלא השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בספרות אנגלית משום שהתחילה להשתעמם, שמה בפיו של דנקן את הדברים הללו: "כבר עשו את הכל, דגו הכל, ואתה בעצמך מתבוסס לך בפסולת של תחתית החבית, אחד מאותם סטודנטים לתואר שני בשנתם התשיעית, ממזרים מסכנים, מחטט בין כתבי יד למצוא חומר חדש, או עמל בפרך על המהדורה הסופית של ההזמנות לארוחות ושל כרטיסי התיאטרון של ראסקין, או שאתה מנסה לסחוט את החצ'קון האחרון של המשמעות אצל איזה אפס ספרותי שמישהו חפר והעלה איפשהו".

"האשה האכילה", ספר ביכורים בשל ומגובש, נכתב ב-1965, וראה אור בקנדה ארבע שנים אחר כך. כשהספר פורסם שוב באנגליה כעבור כעשור, כתבה מרגרט אטווד בהקשר של נושא הליבה של הספר: "תהא זו טעות להניח שהכל השתנה […] מטרותיה של התנועה הפמיניסטית לא הושגו, ואלה שטוענים שאנו חיים בעידן הפוסט-פמיניסטי טועים מאוד, לצערי, או שפשוט נמאס להם לחשוב על כל הנושא". למרות השנים שחלפו מאז, ולמרות ההישגים שהושגו, הספר עדיין רלוונטי, וכמרבית ספריה של אטווד (אני פחות מחבבת את "המדע הבדיוני" שלה) הוא מהנה ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

The Edible Woman – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1969)

תרגום מאנגלית: שלומית הנדלסמן

"העדויות" מתרחש ברפובליקת גלעד, מדינה טוטליטרית שהוקמה בחלקים משטחה של ארצות-הברית, לאחר שזו התפוררה. אותו מקום ואותה תקופה תוארו ב"מעשה השפחה", שראה אור למעלה משלושים שנה לפניו. בדברי התודות בסיומו של "העדויות" מתייחסת הסופרת לאינספור השאלות שהעלו קוראי הספר הראשון, הבוערת שבהן התיחסה לגורמים שהביאו לסופה של גלעד. התשובות מצויות בעלילת הספר החדש.

"העדויות", כשמו, מכיל את עדויותיהן של שלוש נשים. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא זו של דודה לידיה, מי שעומדת בראש "הספֵירה הנשית" בגלעד. כשקראתי את "מעשה השפחה" הטריד אותי במיוחד תפקידן של הנשים בדיכוי העצמי שלהן. הדודות, ובראשן לידיה, נטלו על עצמן את חינוכן של הבנות, והטמיעו בהן את הערכים הדרקוניים של צניעות מופרזת, את אשמת הקורבן, ואת ערכן היחיד כמכונות לידה. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שמרגרט אטווד פטרה אותן בקלות יתירה מאחריותן. בספר השני לידיה, החותרת לחורבנה של גלעד, מתארת את חייה לפני שצורפה להנהגה, ומסבירה כך את היענותה:

"זמן מה כמעט האמנתי במה שהבנתי שעלי להאמין. שייכתי את עצמי למאמינים מאותה סיבה שרבים בגלעד עשו זאת: זה היה פחות מסוכן. איזו טובה תצמח מכך שאשתטח לרגלי המכבש בגלל עקרונות מוסריים, ואירמס כגרב ריק תחת גלגליו? מוטב להיטמע בהמון, בקהל המשבחים האדוקים, החלקלקים, מחרחרי השנאה. מוטב לרגום באבנים מאשר להירגם. זה מגביר את הסיכויים להשאר בחיים. הם ידעו זאת היטב, אדריכלי גלעד. בני מינם ידעו זאת מאז ומעולם".

קשה לשפוט את מי שנאלץ לעמוד בלחצים בלתי נסבלים, ובכל זאת יש לציין שלידיה סבורה שגלעד חייבת להתחסל לא משום יחסה המחפיר לנשים, אלא משום השחיתות שפשתה בהנהגתה. אי אפשר לטעון שהיא אינה עקבית…

העדויות הנוספות בספר הן של שתי נשים צעירות. אגנס, בתו של מפקד, שנולדה כתוצאה מיחסיו הכפויים עם שפחה, אמורה, בהגיעה לגיל שלוש-עשרה, להנשא למפקד בכיר. דייזי, בתם של סוחרי בגדי יד שניה, מתגוררת בקנדה, ומנהלת חיים שגרתיים אך רוחשי סודות. באוירה השוררת בגלעד, אוירה של הלשנות ואיסוף מידע מפליל ומאזן אימה, בני אדם הם כלי להשגת מטרות, ושתי הבנות תשולבנה בתכניותיה של לידיה.

מרגרט אטווד היא כותבת מחוננת. היא מציגה שלוש דמויות מובחנות היטב, דמויות המשנה אמינות אף הן, העלילה תפורה ללא פגמים. אבל ההערכה שלי כלפיה נובעת פחות מהכושר הסיפורי ויותר מהתוכן הרעיוני, מהמקוריות של נקודת המבט שלה, מדעותיה המעוררות מחשבה, מהרקע התרבותי העשיר שעליו היא נשענת. כל אלה חסרים כאן. "העדויות" הוא סיפור סתמי למדי, ויותר מזה – הוא וריאציה חלשה על "מעשה השפחה". הספר הראשון הציג את עקרונותיה של גלעד, שלכל אחד מהם מקבילות בעולמנו, והתריע מפני הסתגלות והשלמה. הספר השני לא הוסיף דבר, ואף טשטש את הנושאים המהותיים.

יש לציין לטובה את התרגום של קטיה בנוביץ',שהעבירה היטב לעברית את סגנונן השונה של שלוש העדות.

"העדויות" זכה בפרס בוקר 2019, זכיה שמשתלבת בפרץ הפופולריות הגואה של מרגרט אטווד בעקבות הסדרה המבוססת על "מעשה השפחה". אני לגמרי בעדה, תמיד, אבל יש לה ספרים ראויים הרבה יותר.

The Testaments – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

בארצות הברית של העתיד הקרוב (הספר ראה אור ב-1985) שורר משטר טוטליטרי. הפיכה אלימה העבירה את השלטון לידי כוחות פונדמנטליסטים, שנוקטים בשיטות אלימות כדי להנחיל את ערכיהם. הדת השלטת היא זרם נוצרי שמרני, שאינו סובלני לזרמים אחרים ולדתות אחרות. נזירים קתולים נרדפים, יהודים נדרשים להתנצר או להגר לישראל. הגזע השולט הוא הלבן, ובעלי עור שונה נשלחים אל המושבות המרוחקות, לעבוד בעבודות מבזות ומסוכנות. התפיסה החברתית השלטת פטריארכלית, והנשים מורחקות מכל עמדות השפעה. המבנה המעמדי נוקשה, ולכל מעמד סט כללים משלו, שחריגה מהם עלולה להסתיים בתליה פומבית, או בהרחקה למושבות.

הספר מסופר מפיה של ליפְרֶד (במקור Offred ובתרגום החדש שֶלְפְרֶד, כלומר של פְרֶד), הנמנית עם מעמד השפחות. על רקע ירידה חדה בשיעורי הילודה, הנובעת בחלקה מבחירה ובחלקה מליקויים גופניים שמקורם בסביבה מזוהמת, השלטון מקדיש מאמצים רבים לעליה במספר הילודים הבריאים. השפחות, שעליהן אומרת ליפרד, "הננו רְחָמים-על-שתי-רגליים, זה הכל: כלֵי-קודש, גביעים מהלכים של יין-הקודש", מסופחות למשפחותיהם של המפקדים, שם הן נאלצות להשתתף ב"טקס", שבו המפקד מנסה לעבר אותן בנוכחות אשתו, הנמנית עם מעמד הרעיות. ליפרד עדיין זוכרת כיצד נראו חייה הקודמים לפני ההפיכה, כשהיתה נשואה ואם לילדה, מאוהבת, עצמאית, חופשיה לבחור את אורח חייה, את עיסוקה, את לבושה. בתה נלקחה ממנה, ככל הנראה אומצה על ידי מפקד ורעיה חשוכי ילדים, בעלה נעלם, אולי עוּנָה, אולי מת. כעת אין לה רכוש משלה, אסור לה לקרוא, היא רשאית לצאת לקניות עבור ה"מרתות", משרתות הבית, אך ורק בחברת שפחה אחרת, אך נאסר עליהן לתקשר, עליה ללבוש גלימה אדומה וברדס לבן, המסתירים אותה כליל. כל אדם עלול להיות "עין" ולהלשין אם תסטה ממה שנחשב לדרך הישר.

"מעשה השפחה" מצמרר, משום שלמרבית פרטיו יש מקבילות במציאות, אותן שאלה מרגרט אטווד מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה. שמן המקורי של השפחות נמחה לטובת שם המעיד על שייכותן לאחרים, כשם שעבדים קיבלו את שם המשפחה של בעליהם. הפיקוח על מצבן הבריאותי של הנשים והחובה ללדת ילדים נכללו בחוק רומני. כיסוי נשים בבגדים והקפדה על "צניעותן" רווחים ביותר מתרבות אחת. הפקדת דיכוי הנשים בידיהן של נשים אחרות, ה"דודות", מהדהד משטרים טוטליטריים אחרים, שבהם דיכוי קבוצה נעזר במידה רבה בבניה שלה. המושבות הן שילוב של גולאגים עם מחנות ריכוז. השימוש הרב ב"עיניים" ובהלשנות גם הוא אינו יוצא דופן. כל אלה ועוד מוציאים למעשה את הספר מקטגורית העתידנות והבדיה, וממקמים אותו בהווה, בבחינת אזהרה מפני מגמות קיימות.

מרגרט אטווד היא סופרת מוכשרת מאוד, כושר התיאור שלה מעולה, דמויותיה נוגעות ללב, וההיצמדות שלה למציאות מעצימה את המסרים שהיא מבקשת להעביר. אבל קריאה ביקורתית מעלה כמה הסתיגויות. אחד הנושאים שנגדם יוצא הספר הוא הפטריארכליות, אבל לא השתכנעתי שאכן מדובר כאן במבנה חברתי שכזה. הן הגברים והן הנשים במשטר המתואר בספר נתונים לכפיה בלתי נסבלת, ומעמדם בהיררכיה החברתית אינו משנה. ניק, הנהג של המפקד, אינו יכול לקשור קשר כלשהו עם הנשים בבית, והוא נאלץ לבצע שליחויות משפילות, ביניהן משימות סרסרות. המפקד עצמו חייב להשתתף ב"טקס", למלא באופן מיכני את תפקיד מנוע הרבייה. בדומה למשרתיו, הוא כלוא בתוך תפקידו, וניטל ממנו כמעט כליל החופש לנהוג כרצונו. בהוצאות להורג, ה"פסילות", כפי שהן מכונות בלשון החדשה, מספר הגברים עולה בהרבה על זה של הנשים. אז כן, בהשוואה של אחד מול אחד – מפקד מול רעיה, שומר מול דודה – מעמדן של הנשים מדוכא יותר, והתפיסה לפיה אשה שאינה יולדת היא לא-עוד-אשה מזעזעת, אבל מכיוון שכל הדמויות בספר הן בובות על חוטי הפחד, המסר העיקרי של הספר אינו מגובה ספרותית. מרגרט אטווד כתבה את "מעשה השפחה" בשליחותה של אג'נדה ברורה, ומוצדקת, אבל הניחה מראש הסכמה גורפת, ונסחפה עם הפרטים גם כשאינם תואמים למסר.

היבט מוזנח בספר הוא התנהגותן של הדודות. הן אלה שמחנכות את הנשים, מטמיעות בהן את הערכים החדשים, מענישות אותן בסדיזם כשהן חורגות מן השורה. הסופרת פוטרת את הנושא בהערה בדבר השימוש שעושה כל משטר טוטליטרי ביחידים נבחרים מן הקבוצה הנשלטת כדי להחזיק את הקבוצה כולה בתלם, אבל בעיני היא מניחה להן לחמוק מאחריות בקלות רבה מדי. לדעתי, הנכונות הזו של נשים לקבל על עצמן מגבלות, אפילו מגבלות משפילות, ולאלץ נשים אחרות לכפוף את ראשן, ראויה לדיון מעמיק יותר.

לעומת מה שנראה לי כפספוס בתמונה הגדולה, הטיפול של הסופרת בניואנסים מצוין. לדוגמא, בבואה לדבר על הפער בין גברים ונשים בתפיסת עצמיות האשה, היא מתיחסת לתגובתו הנונשלנטית של לוק, בעלה של ליפרד, להוראה האוסרת על האשה להחזיק חשבון הבנק משלה: הרי עוד יש לנו… אמר. אלא שלא המשיך ופירט מה עוד יש לנו. עלה בדעתי כי נכון יותר היה שלא יאמר לנו, שהרי ממנו לא נלקח כלום. […] חל איזה שינוי, נשתבש איזה איזון. היתה לי הרגשה שהתכווצתי, וכאשר הוא חיבק אותי בזרועותיו לקרבני אליו, הייתי קטנה כמו בובה. חשתי איך האהבה נענית לו, בלעדַי.

"רוב הבריות חיים כרגיל, מרבית הזמן. כל מה שמתרחש הוא רגיל. אפילו מה שמתרחש עכשו הוא רגיל, עכשו", כותבת הסופרת מפי ליפרד, ודי בכך כדי לעשות את הספר חשוב. צריך לפקוח עיניים, לזהות מגמות רעות, לעקור אותן מהשורש ולא להתרגל. משום כך, למרות ההסתיגויות, וכמובן בזכות הכתיבה היפיפיה של מרגרט אטווד, הספר ראוי לתשומת לב.

The Handmaid’s Tale – Margaret Atwood

כרם

1986 (1985)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

פליקס פיליפס מנהל פסטיבל תיאטרון. הוא שקוע ראשו ורובו בעבודתו, גם משום שהיא חייו, וגם כדי להתגבר על מותן של אשתו נדיה, שנפטרה בעת לידה, ושל בתו מירנדה, שנפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת שלוש. פליקס מנהיג את שחקניו ביד רמה, ושופע רעיונות יצירתיים בעזרתם הוא מבקש להעלות הפקה בלתי נשכחת של מחזהו של שייקספיר, "הסערה". בעוד הוא עוסק בבימוי, עוזרו טוני מצליח להביא לפיטוריו, ומתמנה למנהל תחתיו. פליקס מחליט לפתוח דף חדש בחייו: הוא שוכר, תחת השם הבדוי דוכס, בית מוזנח הרחק ממקום ישוב, ולאחר תשע שנות התבודדות הוא מציע את עצמו כמנהל תכנית "אוריינות באמצעות ספרות" במתקן הכליאה של המחוז. בכלא הוא בונה תכנית לימודית שבמסגרתה מעלים האסירים את מחזותיו של שייקספיר. בשנה הרביעית נודע לו שטוני, שבינתים התמנה לשר התרבות, יבוא לביקור בכלא ויצפה בהצגה. הגיעה שעתה של הנקמה שייחל לה כל השנים.

מרגרט אטווד התבקשה, יחד עם סופרים נוספים, לספר מחדש את שייקספיר במסגרת פרויקט Hogarth Shakespeare. ספרה הוא חגיגה מסחררת, שבה "הסערה" משתקפת בשלל וריאציות קליידוסקופיות. כל פרט בעלילה מהדהד את המחזה באופנים שונים; החל בפרטים הטריוויאלים כמו שמות הגיבורים – מירנדה היא בתו של פליקס וגם בתו של פרוספרו, שמו הבדוי של פליקס, דוכס, הוא תוארו של פרוספרו, טוני הוא בן דמותו של אנטוניו, אחיו הבוגדני של הדוכס; עבור בעובדה שהמחזה מועלה פעמיים במהלך התקופה המתוארת בספר, ובביצוע הנקמה בדרך החופפת למחזה; עבור ברוחה של הילדה המתה המתלווה אל פליקס, המשתלבת בשדים וברוחות הנוטלים חלק פעיל בעלילת "הסערה"; וכלה במה שהוא בעיני שיאו של הספר – נסיונותיהם של האסירים, במטלת סיום התכנית, לתאר מה ארע לגיבורי המחזה בסיומו. כל אחד מתיאוריהם מציע פרשנות מרתקת לדמויות ולסיפור, וריבוי הפנים שהם מוצאים ביצירתו של שייקספיר הוא מחווה של כבוד למחזאי.

מכיוון שמתחת לשמו של הספר בעברית מצוין "הסערה בלבוש חדש", רעננתי את זכרוני בפרטים כדי להגיע מוכנה. כשהגעתי לסיום הספר מצאתי שהסופרת, או ההוצאה, צירפו תקציר של המחזה, אולי כדאי להתחיל את הקריאה ממנו. ואולי אין צורך, משום שגיבורי "זרע-רע", שהוא כינויו של קליבן, שבים ודנים במחזה, וגם מי שאינו מכיר אותו כלל מתוודע אליו בהדרגה מבעד לעיניה החכמות של אטווד.

פליקס הוא אדם דווי, שייקספיר הוא מחזאי רציני, ומרגרט אטווד היא סופרת מעמיקה, אבל כובד הראש המתבקש מן הצירוף הזה שזור שנינות והומור. המטלה הראשונה שמטיל פליקס על תלמידיו האסירים, אם לתת דוגמא מצחיקה אחת, היא לאתר את כל הקללות במחזה, ומכאן ואילך נאסר עליהם להשמיע קללות אחרות גם בשיחות חולין. דמיינו את העבריינים הקשוחים פונים זה לזה בכינויים דוגמת "גרון בן-בושת, רעשן מחציף, פיסת כינמת, ייקח השד את כל אצבעותיך".

בזמן שקראתי את הספר בהנאה גדולה, היה נדמה לי שאני מרגישה בין השורות את ההנאה שחשה הסופרת בעת כתיבתו. לכן חייכתי לעצמי כשהגעתי לפרק התודות, ומצאתי שהוא נפתח במלים "העבודה על ספר זה היתה תענוג גדול". מרגרט אטווד היא, בעיני, מגדולות הסופרים בימינו, וספר זה עומד בכבוד ברף הגבוה שקבעה בספריה הקודמים. מיכל אלפון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Hag-Seed – Margaret Atwood

חרגול ומודן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

סטן ושרמיין גרים במכונית. משבר כלכלי, שפקד את כל אזור צפון-מזרח ארצות הברית, הביא לפיטוריהם. בלא משכורת לא היה באפשרותם לשלם את המשכנתא על ביתם, והם נאלצו לעזוב אותו. מכיוון שכל כספם אזל, אין להם אפשרות לקנות דלק כדי לנסוע לאזורים מרוחקים שלא נפגעו מהמשבר. נסיעה בטרמפים אינה באה בחשבון, משום האלימות השולטת בדרכים, תוצר של המשבר. הכנסתם היחידה נובעת מעבודתה החלקית של שרמיין בבר. את הפתרון למצוקתם הם מוצאים בפרויקט אסימילציה/פוזיטרון.

בנאום שיווקי, עמוס מצגות מרשימות ומלים גבוהות, מציג אד, העומד בראש הפרויקט, את הפתרון שלו למשבר של האזור, ואולי של האומה כולה. אסימילציה היא עיר שכלכלתה מבוססת על בית הסוהר פוזיטרון הממוקם בה.  תהליך הפרטת בתי הכלא איפשר להשתמש בעבודת חינם של האסירים, ואד מאמץ את הרעיון ומרחיב אותו: כל אחד מן התושבים בעיירה חי לסירוגין בביתו ובבית הכלא – חודש אחד האדם חופשי, מתגורר בבית שהוקצה לו, עובד ומשתכר, בחודש הבא הוא אסיר עובד חינם, ואדם אחר תופס את מקומו בבית. אם כל זה נשמע מופרך, ולא ברור למה ירצה מישהו להקשר לפרויקט, בוודאי כשמובהר מראש שההתקשרות היא ללא מגבלת זמן, צריך לקחת בחשבון את מצבם של המועמדים. אחרי חודשים של חוסר כל ושל פחד הם מתארחים במלון מהודר, אוכלים מאכלים שלא זכו לראות מזה זמן רב, זוכים ליחס אנושי. כמו בכל פרויקט שיווקי מסוג זה, את האותיות הקטנות הם יגלו אחרי שיחתמו, וגם אז ינחמו את עצמם בהשוואה בין הנוחות של ההווה לקשיים של העבר: כמה התברכו כולם להיות מוגנים כאן, כשאנשים רבים כל כך סובלים בעולם שבחוץ, אשר – לדברי אד – רק הולך ומתחרבן. יחד עם זאת, הסופרת אינה מתיחסת בחיבה מיוחדת אל גיבוריה המיוסרים: הן סטן והן שרמיין, כל אחד בדרכו המבזה, פסיביים, החל בכניעתם למשבר וכלה בהשתעבדותם לפרויקט.

"והלב הולך אחרון" הוא ספר גדוש רעיונות, חלקם גלויים, חלקם סמויים למחצה, שזורים בחוכמה בסיפור. נראה לי שהמרכזי שבהם נוגע לחופש הבחירה, והוא מובע במלים מפורשות ממש בסיום, אחרי שלכאורה ענין זה ירד מן הפרק: "לא עדיף לעשות משהו כי החלטת לעשות אותו ולא כי את מוכרחה? […] את מעדיפה כפיה? כמו אקדח לראש? את רוצה שההחלטה תילקח ממך כך שלא תהיי אחראית לפעולות שלך? כפי שאת יודעת היטב, יש בזה משהו מפתה מאוד". הספר עוסק, בין השאר, בחמדנות קפיטליסטית שמטבעה הולכת ומועצמת ואינה יודעת שובעה, במוסר תחת לחץ, בתירוצים שאנשים נורמטיביים נותנים לעצמם כדי להצדיק מעשים נוראים, בנוחות שבמתן השליטה בידי אחרים. נושא מרכזי נוסף הוא הזהות האנושית בעידן טכנולוגי, כשיותר ויותר תחומים רגשיים ואישיים מופקדים בידי בוטים. האחידות הגלובלית גם היא מקבלת התיחסות רחבה: אם אדם כלשהו היה מועבר לכאן בטלפורטציה, לא היה לו שמץ מושג היכן הוא נמצא – איזו עיר, איזו ארץ אפילו. הוא רק היה יודע שהוא בנקודה כלשהי במאה העשרים ואחת. הכל חומרים גנריים. העלילה מגיעה באחד מפיתוליה אל ווגאס, עיר הבנויה כולה על חיקויים, חיקויי מבנים מן העולם, כפילי אלביס ומרילין, ואלפי מבקרים המתמכרים לזיוף. סקס משחק תפקיד מרכזי בעלילה ככוח מניע רב עוצמה, מדרבן לקחת סיכונים, משמש קלף מיקוח, מטבע עובר לסוחר, אמצעי סחיטה, הופך את האדם לתוצר של תשוקותיו.

מרגרט אטווד רקחה דיסטופיה מעוררת אימה, שממש מחייבת בצמתי החלטה רבים לעצור את הקריאה ולהרהר באפשרויות, ורק אחר כך לפנות לראות מה היתה הבחירה של גיבורי הספר. הארועים הגלובליים משפיעים השפעה מכרעת על גיבוריה, בעיקר על זוג הצעירים. הדמות המעניינת ביותר בעיני היא זו של שרמיין, בחורה ריקנית למדי, שגם בעת משברים קשים מחשבותיה נודדות לבגדים ולתסרוקות. שרמיין נוחה להשפעה, ברבי מבחוץ, מעוותת מבפנים בשל ילדות קשה שהותירה בה צלקות, מעוררת רחמים וטינה בעת ובעונה אחת. סטן, היציב יותר, מגלה אף הוא שתחת לחץ מחשבותיו המיושבות יוצאות משליטה.

יעל אכמון העניקה לספר תרגום יפה ויצירתי. שם העיירה, אסימילציה, ומשחקי המלים הנובעים ממנו, הם פתרון עברי מוצלח לשם המקורי Consilience. גם ההחלטה לשמר בעברית מלים כמו פאקינג וקוּל, שהן חלק משפת הדיבור במקומותינו, מוצלחת בעיני. אמרי זרטל עיצב עטיפה מינימליסטית הולמת.

תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי מראי מקום רבים של רעיונות שצצים בעלילה ללא הרף. בשולים הסופרת מתיחסת לתרבות הדיון (בלוגרים מסוימים מחו, אחרים הסכימו, ובתוך זמן קצר "קומוניסטית" ו"פשיסט" ו"פסיכופתיה" ו"טיפול רופס בפשע" והמונח החדש, "נוירו-סרסורים", נורו הלוך ושוב), לחוסר היכולת, או לחוסר הרצון, לרדת לחקרה של האמת (כי לכל סיפור יש שני צדדים, לפחות שני צדדים), ועוד ועוד. השפע המבריק הזה, יחד עם כתיבה סוחפת, שלמרות כובד הסיפור לא נעדר ממנה הומור ציני, הם ממאפייני כתיבתה של מרגרט אטווד, והם שעושים את הספר הזה ראוי לקריאה ולמחשבה.

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון