תגית: מרים אורן

יהיה יומרני מצדי לכתוב סקירה על "יורדי המרכבה". קטונתי, באמת. הספר עשיר ועצום ומתעלה, וסקירה קצרה לא תדגדג אפילו את קצה קצהו של מה שאפשר לומר עליו. 

אז רק כמה נקודות: 

1. הספר מורכב מארבעה סיפורים משתלבים על ארבעה אנשים שונים זה מזה, כולם מנודים בצורה כזו או אחרת מהחברה האוסטרלית, וכולם מאוחדים בשאיפה מיסטית, שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות, לגאולה. אשה גמדה מטורפת למחצה, החיה באחוזה מתפוררת, יהודי ניצול שואה, בן תערובת בעל כשרון נדיר לציור, וכובסת פשוטה בעלת לב רחב. אלה הן הדמויות המובילות, וסביבן נטוות כמה וכמה דמויות משנה, שיוצרות יחד פסיפס של החברה.

2. שמו של הספר בא להצביע על ההתעלות המיסטית שחווים ארבעה גיבוריו, כל אחד בדרכו. הכרתי קודם את החזון של יחזקאל, ולמדתי כעת שמדובר ביותר מחזון בודד. וייט, אגב, לא נכנס להסברים על החזון – הוא מניח שהקורא יודע במה מדובר.

3. לפעמים, כשקוראים ספר על תרבות לא מוכרת, גם אם הספר עושה רושם אמין, מתעוררת (לפחות אצלי) השאלה עד כמה הסופר נאמן לפרטים – מה הוא ממציא, בודה מדמיונו, ומה הוא מתאר כמו שהוא כמתעד נאמן. במקרה של פטריק וייט קיבלתי הוכחה שאפשר להאמין לכל מילה שלו. אחד מגבורי הספר הוא יהודי, ניצול שואה שהיגר לאוסטרליה. אני מכירה הרבה אנשים כמוהו, אנשים שבאו מ"שם", שנושאים מטען שלם של עולם שהיה ואיננו, שאוצר המלים שלהם כולל מלים מבית-אבא שלעולם לא יימחו, גם אם אורח חייהם שונה לגמרי, שריחות ובדלי זכרונות גורמים להם לתגובות אופיניות. פטריק וייט – לא יהודי, לא ניצול – נכנס לעורו ולנפשו של גיבורו בצורה הכי מדויקת שאפשר לתאר. הוא משתמש בצורה מושלמת במילים הנכונות, מתאר בשלמות מחוות, הלכי רוח. הוא לא הולך לפתרון הקל של הסטראוטיפ, אלא בונה אדם פרטי ויחודי, שכל הפרטים היחודיים לרקע שלו מתעוררים על הנייר לחיים משכנעים. מכיוון שהוא כל-כך אמין עם הדמות הזו, אני במאה אחוז מאמינה לכל הדמויות האחרות, שחלקן אולי היו נראות לי מופרכות משהו.

4. החברה האוסטרלית של פטריק וייט מתאפיינת בשנאת הזר ובעדריות. רוב תיאורי הסביבה שלו נוטפים זוהמה והתפוררות. לגמרי שונה מחברת המהגרים השבעה שתיארתי לעצמי. אני רוצה להאמין שמשהו מהותי השתנה לטובה מאז התקופה המתוארת בספר. 

5. מצאתי ברשת סקירה על הספר, ובה כתב הסוקר שהוא קורא את הספר לאט כדי שלא ייגמר. אצלי זה היה לגמרי ההפך: הספר כל-כך עוצר נשימה, והתנופה שבו הולכת וגוברת, עד שלא יכולתי להרשות לעצמי לעצור. 

אני חיבת, ממש כך, לקרוא אותו שוב. 

Riders in the Chariot – Patrick White

הוצאת זמורה ביתן מודן

1980 (1961)

תרגום מאנגלית: מרים אורן