תגית: מרים רום

מרים, שנולדה בצ'כוסלובקיה מספר חודשים אחרי מלחמת העולם השניה, גדלה בתל-אביב של שנות החמישים. בשל חינוכה המוקפד היא מעט יוצאת דופן בסביבתה, לבושה בהידור ומנומסת, אבל היא חברותית ומשתלבת בקלות. עד גיל שמונה היא בת יחידה לאמה לונקה, אשה הנתונה למצבי רוח ונוטה לעצב, ולאביה טוניו. הימים ימי הצנע, אך חייה של מרים מתנהלים בשגרה וללא טלטלות מרובות, וכשהיא מספרת כעת על ילדותה היא אינה מתעכבת על הקשיים.

עוד בטרם מלאו לה עשר שנים, משפט שמפטירה לידה שכנה, שאינה מודעת לכך שהילדה מבינה פולנית, מטלטל אותה. בעודה יושבת על ספסל ברחוב, משגיחה על אחותה התינוקת, מתעכבות לידן שתי נשים, מתבוננות בשתי האחיות, ואחת מהן אומרת לחברתה: "נו, רוזה, את בטח יודעת שהגדולה והתינוקת הן לא מאותו אבא!". הדיסטנס שבין הורים לילדיהם, העצב הנסוך על האם, והחשש לפגוע באב, גורמים לילדה לנצור את המידע החדש בלבה. היא מנסה להזכר מתי הצטרף טוניו למשפחה, ונוברת אחר עדויות חבויות כדי לחשוף את זהותו של אביה הביולוגי.

משפטו של אייכמן, שבעקבותיו הפכו זכרונות השואה מנושא שאין לדבר עליו לנושא לגיטימי, שחררה משהו גם במשפחתה של מרים. אמה הסכימה לספר לה את קורותיה, ובהדרגה יכלה מרים להעלות גם את נושא האב הנעדר.

"הילדה מגוטליב 17" יכול לתפוס מקום של כבוד בין ספרי השואה לנוער. מרים רום משלבת היטב בין סיפור המלחמה לסיפור הילדות וההתבגרות בתל אביב של אותם ימים. במעברים חדים, אך טבעיים, היא עוברת משיחת נפש קשה עם אמה לאושר שביציאה לסרט עם חבר, מחיטוט בניירותיו של טוניו ליחסים בינה ובין חברותיה. אם בתחילה תהיתי על התיאורים הוורודים של ילדותה, ועל הקלות בה היא פוטרת את הקשיים, בהמשך, כשהחלה בחקירותיה מצאתי כי המינון של שגרת ההווה וכובדו של העבר מדויק, ומניח את הדגשים של הסיפור במקומות הראויים. למרות שבעיני הספר מיועד לנוער – וזו, כמובן, אינה אמירה לגנאי – התרגשתי ממנו.

הספר מעוטר באיורים פשוטים אך מלבבים מאת ורדה שינבאום. גם כשמרים מספרת על תמונתו של אביה שנמצאה ביד ושם, היא אינה מציגה את התמונה עצמה אלא את האיור שנעשה על פיה. זוהי בחירה נכונה בעיני, שכן היא משמרת את הפן הסיפורי של הספר. כמו מרים, גם אני אוהבת לעקוב אחר סיפורים מבוססי מציאות במפות, וכיום עומדים לרשותי גם מקורות אחרים, שלא עמדו לרשותה כנערה. כך עקבתי אחרי משפחתה בין פולין להונגריה ולצ'כוסלובקיה, למדתי על גטו בוחנייה, ואיתרתי את התמונה שאוירה בספר.

"הילדה מרחוב גוטליב" כתוב בכשרון, מעניין ומרגש, ובהחלט מומלץ.

טפר הוצאה לאור

2020

משה גריובר, שוטר יהודי בגטו בוחנייה