תגית: מרינה נעמת

מרינה נעמת, שנאסרה בהיותה כבת שש-עשרה על ידי משמרות המהפכה האירנים, ושהתה בכלא אווין הידוע לשמצה למעלה משנתים, כתבה את קורות אותם ימים בספרה "האסירה מטהראן". הזכרונות שהדחיקה החלו להציף אותה כמעט עשרים שנה אחרי המאסר, והיא החליטה לשים סוף לשתיקה, ולחשוף את כל מה שלא סיפרה כל אותן שנים.

"אחרי טהראן" ראה אור ארבע שנים אחרי "אסירה בטהראן". לכאורה זהו ספר המשך, אך למעשה הוא מספר שוב את אותו הסיפור באופן אחר ומנקודת מבט אחרת. הספר הראשון סופר בסדר כרונולוגי, החל בילדותה באירן של השאה, ועד שחרורה מהכלא ונישואיה והגירתה לקנדה. מטרתו של הספר, כאמור, היתה מאוד אישית וממוקדת – לפרוק את משא הזכרונות ולהחשף בפני קרוביה. לספר השני יש מטרה הרבה יותר רחבה: לצד סיפורה האישי של הסופרת, שמובא כאן כפרקי זכרונות הקשורים לחפצים מעברה, היא פורשת את משנתה בכל הקשור לדיכוי ולעינויים ולהתמודדות עם טראומות. מאז שהספר הראשון זכה לפרסום, מרינה נעמת הפכה לדוברת בלתי נלאית בגנות העינויים בעולם כולו – החל בגואנטנמו בחסות הדמוקרטיה האמריקאית, וכלה באסירים הנמקים שנים בבתי כלא במדינות דיקטטוריות. כאירנית המתגעגעת למולדת של פעם, היא מבקשת להסב את תשומת לב העולם אל המתרחש תחת השלטון הנוכחי. היא עוסקת בהרחבה גם בנושא החיים בצל הטראומה, ומוצאת קוים משותפים בין ניצולי השואה לניצולי עינויים בבתי הכלא.

מרינה של הספר הראשון עמדה על סף מהפכה בחייה. ההחלטה לחשוף את סיפורה אחרי שנים של שתיקה היתה מפחידה ומייסרת. מכאן ההתמקדות במה שקרה לה, צעד אחר צעד, בנסיון להמחיש למי שלא היה שם איתה את מה שעבר עליה, ומדוע בכל צומת בחרה כפי שבחרה, אם בכלל היתה בחירה כלשהי בידיה. מרינה של הספר השני היא כבר אחרי ההתמודדות עם תוצאות החשיפה. כעת היא משוחררת יותר להתמודד עם מה שעובר עליה בהווה, היא מרגישה בטוחה יותר לספר את סיפורה, והיא פנויה נפשית לעסוק במצוקותיהם של אנשים שחוו אימה דומה. כל אלה הופכים בעיני את הספר השני לרחב יותר וטוב יותר מן הראשון.

After Tehran: A Life Reclaimed – Marina Nemat

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

מכיוון שסיפורה של הסופרת ידוע ומוכר, הרשיתי לעצמי לכלול בסקירה ספוילרים

מרינה נעמת, אירנית נוצריה, נעצרה ב-1982 בהיותה בת שש-עשרה, על ידי משמרות המהפכה של חומייני, משום שהביעה את דעותיה נגד המשטר. בכלא עונתה, ונאלצה להתאסלם ולהנשא לאחד מחוקריה. התמזל מזלה, ולמרות תלאותיה ניקרו בדרכה אנשים טובים שהביאו לשחרורה אחרי שנתים. כשיצאה מן הכלא, אפילו האנשים הקרובים אליה לא שאלו דבר על קורותיה, העדיפו לא לדעת, והיא עצמה לא סיפרה דבר. רק כעשרים שנה אחר-כך, והיא כבר תושבת קנדה, נשואה ואם לילדים, התעוררו הזכרונות המודחקים, והתוצאה היא הספר "האסירה מטהראן".

מרינה נותנת בספר קול לא רק לעצמה ולסיפורה, אלא גם לדמויות נוספות, חלקן לא התמזל מזלן להחלץ מציפורני המשטר: החברה שלא עמדה בקשיי הכלא והתאבדה, החבר שנהרג בהפגנה וגופתו הושלכה אי-שם, החברה שאיבדה את שפיותה וכתבה את סיפורה באותיות זעירות על גופה. היא מנסה לפענח גם את הדמויות המורכבות שהתיצבו כנגדה, ובעיקר את עלי: החוקר שאילץ אותה באיומים להנשא לו, ובעצם הציל בזה את חייה, סבל בעצמו מאלימות המשטר הקודם – הדיקטטורה של השאה – ועונה באותו כלא עצמו בו הפך לחוקר אלים. דומה שההיסטוריה נדונה לחזור על עצמה שוב ושוב, דיקטטורה מולידה אלימות, והמעונים של אתמול הופכים למענים של היום. עצוב.

הסופרת מתארת יפה את החיים הנינוחים באירן שלפני חומייני. נקודת המבט שלה היא של ילדה, שמה שמעניין אותה הם החיים הפרטיים שלה ותו לא, ולכן ההתקוממות המוסלמית כנגד השאה נמצאת רק ברקע הדברים, ושירות הבטחון האימתני לא מטריד אותה. למרות הדיקטטורה, החיים מצטיירים כשויוניים, המיעוט הנוצרי אינו מופלה, הילדות אינן מכוסות מכף רגל ועד ראש – חיים רגילים, לפחות במה שנוגע ליומיום של האדם הפשוט. כל זה השתנה, כמובן, עם נפילתו של השאה ועליית חומייני. משמרות המהפכה נוכחו בכל מקום, כולל בבית הספר, וגם נערה כמרינה, שראשה בלימודים ובחברות, לא יכלה להשאר אדישה ונייטרלית. מכיוון שהביעה את דעתה, נענשה.

הספר כתוב בפשטות, בנימה ענינית, ופותח חלון אל החיים תחת המהפכה המוסלמית. מעניין ומומלץ.

ראיון עם הסופרת

Prisoner of Tehran – Marina Nemat

דביר

2010 (2006)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי