הוא הלך בשדות / משה שמיר

"הוא הלך בשדות" הוא בליבתו סיפור אהבתם של אורי ושל מיקה. אורי הוא הילד הראשון שנולד בקיבוץ גת העמקים; מיקה היא מילדי טהרן שהגיעו לארץ ב-1943. אורי הוא בנו של וילי, מן המיוחסים בקיבוץ; מיקה הגיעה לארץ בגפה בהשפעתו של וילי, וויתרה בכך על התקווה לאתר את משפחתה שנעלמה. "הם הנם עדה חזקה ומסוגרת של אנשים שטוב להם זה עם זה – אך מה לך ביניהם?", תוהה מיקה על מקומה; "בפשטות מובנת מאליה סבר וקיבל היותו נקודת מוקד בחייהם של רבים", כותב המספר על אורי. מיקה היא חיישנית, חרדה, מצולקת; אורי, אב טיפוס של "הצבר" הוא מנהיג, איש רֵעים. אורי, שחוזר לקיבוץ אחרי שתי שנות לימודים בכדורי, מגלה שאביו החליט להתגייס, שהוריו חיים פחות או יותר בנפרד ואמו נקשרה אל חבר קיבוץ אחר. אולי משום כך, ואולי משום שהפכים נמשכים, לבו יוצא אל מיקה. אבל אחרי תקופה קצרה של אושר הוא קם ועוזב. הפלמ"ח קורא לו, והחובה קודמת לכל, כך הוא מסביר למיקה, שכל רצונה הוא בפינה משלה ובאינטימיות זוגית.

זהו גם סיפורו של הקיבוץ, אותה ישות ערטילאית העומדת מעל היחיד וצרכיו. "הקיבוץ […] הוא משהו המתיך את חבריו והופכם יחידה בעלת מהות חדשה", ומי שאינו "מותך" אל הקולקטיב דינו להדחות.

וזהו גם סיפורם של רותקה ושל וילי, הוריו של אורי, שהוא דומה לסיפורם של הצעירים, כאילו אין מנוס מן החזרתיות הבין-דורית. תפיסתו של וילי, שהוא כאמור מן המיוחסים בחברה שהיא לכאורה שוויונית, את הקיבוץ היא תפיסה של בית, של דרך-חיים: "מתוך שידע כי חייו הם בקיבוץ ולא בשום מקום אחר, ראה לבנותם בתבונה, בחסכון כוח ולב, מתוך התכוונות למטרות החשובות, מתוך חתירה לעיקר, מתוך רצון לשלב מכסימום של אפשרויות חיים לתוך המסגרת האכזרית, המרבה תביעות ודינים של הקיבוץ". רותקה, שהלכה אחריו, קמה יום אחד ועזבה, אחרי מותו של אחד משלושת הילדים הקטנים בקיבוץ. "נתברר לה לרותקה כי במרכזו של עולם היה אורי, שהוא היה תכליתם של החיים", וחייו של בנה חשובים היו לה יותר מן העקרונות הקיבוציים. אחרי שנתיים חזרה, והפכה לאחד מעמודי התווך של הקיבוץ בזכות עצמה, אבל "כתם" עזיבתה דבק בה. בדומה לבנו, גם וילי הוא בן זוג נעדר. תמיד בשליחות כלשהי, בנסיעה, עסוק בענייני הכלל. "כמה טיפשי שבנה האהוב של אשה ישוב ויהיה גבר עם כל אותן טעויות, וגסות רוח ואכזריות לגבי אשה", מהרהרת רותקה המנסה לקרב אליה את מיקה, כשהיא מנסה לנסוך בה את האמון שקוצר הרוח והיאוש של הנעורים עתידים להתחלף בתבונת הבגרות והנסיון.

אורי, שהלך בשדות, לא יגיע עד כאן, ואינו נושא בלבו כדור עופרת, כמאמר שירו של אלתרמן "האם השלישית", שהיווה השראה לשם הספר. אבל אורי ייהרג חודשיים אחרי שהצטרף לפעילות הפלמ"ח, ומותו, הידוע כבר מן העמוד הראשון, מרחף כצל דואב על העלילה כולה.

בספר מורכב, איטי, מהורהר, משה שמיר מתאר את החברה הקיבוצית בשנים שלפני המדינה, בורא פסיפס של דמויות, ועוסק ביחסים זוגיים וביחסי הורים-ילדים, כמו גם ביחסים הטעונים בין החברה הארץ-ישראלית ומי שבאו מ"שם". את העלילה ניתן אמנם לסכם במשפטים ספורים, אבל עיקר העניין כאן הוא במה שמתרחש בנפשותיהן של הדמויות, ושמיר מיטיב לנבור בהן. שפתו של הספר מיושנת, מפותלת ומקשה על הקריאה, אך צפון בה יופי רב ומתגמל.

הספר כולו מצוי בפרויקט בן-יהודה, והוא מומלץ עד מאוד לקריאה.

עם עובד 2006

(ספרית פועלים 1947)

כעשב השדה / מרדכי טביב

d79bd7a2d7a9d791_d794d7a9d793d7942

יחיא נולד בשלהי העשור הראשון למאה העשרים במושבה ארץ-ישראלית להורים שעלו מתימן. "כעשב השדה" מתלווה אליו בשמונה-עשרה השנים הראשונות לחייו. מרדכי טביב, שהעניק לגיבורו פרטים ביוגרפים מחייו שלו, הרחיב את מעגלי הסיפור מן הנער אל המשפחה, אל הקהילה התימנית, ואל הישוב היהודי. הוא נמנע מסטראוטיפים, טען כי "לא באתי להציב מצבה ספרותית לעדה התימנית. כתיבתי, לדעתי, היא ישראלית", ונתן ביטוי לתפיסת עולמו שגרסה אחדות ולא התבדלות.

בניגוד לדימוי הרווח של עולי תימן, דימוי של אנשים שקטים, נחבאים אל הכלים, אולי כנועים, טביב מתאר דמויות אסרטיביות וכוחניות. ראשון להם הוא אביו של יחיא, שאף שמו יחיא, רב העדה, שהתפרנס כצורף וכנפח, ולא היסס לצאת חוצץ כנגד עוולות שנגרמו לבני עדתו. יחיא הבן אף הוא רחוק מן הדימוי, החל במבנה גופו הגבוה והחסון, וכלה באופיו הפוחז ובעמידתו על זכויותיו. טביב משבח את בני העדה על שיקול דעתם ואורך רוחם, כשהוא מספר על הסבלנות בה נשאו את המגורים בצריפים מוכי פרעושים כדי לחסוך לקנית קרקע לבנית בתים משלהם: אין התימנים מן הללו שמסתפקים במועט, לא בשכר ולא באכילה גסה, ולא באכילה דקה, לא במלבוש ללבוש ולא במשכן לדור בו. אלא שמטבעם סבלנים הם. כיוון שאין לנגד עיניהם הרצוי, מסתפקים במצוי. כיון שאין בידם כדי אכילה גסה, מסתפקים באכילה דקה. וכיון שיש בידם כדי אכילה גסה, משביחים אותה מן הטוב והמועיל. והכל בישוב דעת, וסוף מעשה במחשבה תחילה. מצד שני אינו מהסס לתאר תופעות קשות, כמו האלימות הפראית של אבות ומורים כלפי ילדיהם. אמנם הסופר מתבל את התיאורים הללו בהומור, אך הכאב ברור וחי גם שנים לאחר שנחוה, והביקורת נוקבת גם אם אינה מובעת במפורש.

עולי תימן סבלו מיחס נצלני מחפיר מצד האיכרים, שראו בהם עבדים ולא בני אדם. טביב כותב על תופעות של התעמרות בפועלים ובנשותיהם, על שכר בלתי הוגן, על אי-יציבות ואי-ודאות, ועל פקפוק ביהדותם. הוא מספר על תופעות של התנשאות ועל נסיונות של האשכנזים לחנך את התימנים בעוד הם עצמם מנצלים אותם. מעניין לציין בהקשר זה שטביב אינו מתייחס לכל העוולות האלה כנובעות מגזענות, אלא בעיקר מהבדלים תרבותיים ומכוחם של הותיקים מול חולשתם של החדשים מקרוב באו. הוא עצמו, וכמוהו יחיא גיבורו, סבור היה שעל העדתיות להעלם מן הארץ, וכך כתב במאמר ב-1931: "מחובת ההורים התימנים לתת לנער להרוס את המחיצות העדתיות, מפני כמה טעמים. על ההורים התימנים לדעת כי א"י הולכת ונבנית, ולמען בנין הארץ אין צורך בעדות שונות. לבנין הארץ נחוצה תנועת עם עברית עובדת, בריאה ברוחה ומאוחדת לכל עדותיה. בכוח האיחוד תיבנה ארצנו, ואם הדור הקודם לא יכול לבנות את הארץ מחמת פילוגו, הרי על הדור הצעיר ליצור את האיחוד הזה. ואת האיחוד הזה נוכל ליצור רק ע"י הריסת כל המחיצות העדתיות, אשר הן מרחיקות את הנוער העברי זה מזה. באשר הנוער הוא גרעין האומה בעתיד". יחיא, נאמן לעקרון ניתוץ החומות המפרידות, מצליח לעבור מן המעלמה (ה"חדר" התימני) אל בית הספר האשכנזי, משום שהוא נמשך אל המקום בו המורה אינו מלמד באמצעות השוט. גם תכנית הלימודים, הכוללת מקצועות חול, מושכת אותו, והוא סבור כי בינו ובין התלמידים האחרים, שאינם בקיאים במקצועות הדת, יכולה להתקיים הפריה הדדית. בגיל מעט מבוגר יותר, אחרי שנטש את בית הספר והחל לפרנס את עצמו, התוודע אל החלוצים, ואימץ את עקרונות התארגנותם. הוא מבקש למצוא בעדתו את כוח החזון וכוח האיחוד שיזקפו את גוום וימנעו מהם להיות  מושא לרחמים.

מרדכי טביב כתב את ספרו בשפה שמערבת ביטויים תימניים עם ניב הדיבור של זמנו ועם לשון השואבת רבות מן המקורות. התוצאה מצד אחד מוליכה את הקורא אל התקופה המתוארת, ומצד שני מקשה על הקריאה בגלל פיתוליה.

המשך קורותיו של יחיא, ובהשאלה של טביב, תוארו בספרו "כערער בערבה", שראה אור כתשע שנים לאחר "כעשב השדה". ספר שלישי, שבו השלים את היטמעותו בחברה הישראלית המאוחדת והפך מיחיא ליחיעם, תוכנן אך לא נכתב.

הספר נחתם בהספד שכתב עליו משה שמיר, ובמאמר מאת חיה הופמן. השניים שופכים אור על היצירה ועל הסופר, ועומדים על יחודו. בשנות האלפיים הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד את ספריו במהדורה מחודשת.

הקריאה בספר מאתגרת בשל שפתו, אך הקורא בא על שכרו בהיכרות עם פיסת היסטוריה חיה ומרתקת.

הקיבוץ המאוחד

1948

כעשב השדה כריכה ישנה

מלך בשר ודם / משה שמיר

11229

"מלך בשר ודם" מספר על תקופת שלטונו של אלכסנדר ינאי, החל משנת 103 לפנה"ס ועד פרוץ המרד נגדו. ינאי, נינו של מתתיהו החשמונאי, היה בן שלישי לאביו יוחנן הורקנוס. כשאחיו הבכור יהודה אריסטובולוס עלה לשלטון, הוא כלא את ינאי הרחק מירושלים. עם מותו של יהודה, והרצחו באותו יום של אח נוסף, אנטיגונוס, חזר ינאי לירושלים, נשא לאשה את שלומציון, אשתו של יהודה, ונטל לעצמו כתר כפול, של מלך ושל כהן גדול. מרבית ימי שלטונו של ינאי עברו עליו במלחמות להרחבת תחום ממלכתו. הממלכה שירש השתרעה על יהודה, שומרון, הגליל ועבר הירדן, וכשמת הותיר אחריו גם את הגולן, את עזה ועכו ועוד ערי חוף, את השטחים שממזרח לים המלח ואת צפון הנגב.

ההיסטוריון יוסף קלוזנר היה סבור שינאי היה מלך מוצלח, וסיפורי האכזריות המיוחסים לו בדויים. מכיוון שינאי שבספר אינו מצטייר כדמות חיובית, הספר ספג מצדו של קלוזנר ביקורת שלילית, ובין השאר אמר עליו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?". לעומתו חוקר הספרות וההוגה ברוך קורצוויל, שיבח את הספר. אין לי כלים לשפוט את הספר היסטורית, ולכן אתיחס רק לצד הספרותי, וגם למה שבעיני עושה אותו עדכני.

קודם כל השפה: משה שמיר בחר לכתוב את הספר בשפה כמו תלמודית ובמגוון של מלים עתיקות. אמנם יש בכך כדי להקשות על הקורא – אודה ולא אבוש שכמה מן המלים לא הכרתי ונאלצתי להבין מהקשרן – אבל בנוסף לאמצעים ספרותיים אחרים השפה תורמת לאמינות. להדגמת השפה בחרתי בקטע הבא, שברוח השלום והחג השורה עליו הוא די יוצא דופן בספר שרובו דם וסכסוכים ושנאה. ממש אפשר לראות ולהריח ולחוש.

משנשמע קול השער הגדול שנפתח, עמדו כל ישראל שבירושלים בהר-הבית, והיו שוטפים ונכנסים לעזרות בלא פרץ ובלא צווחה, פוסעים והולכים, נמשכים והולכים. בבת-אחת הואר העולם ובבת-אחת נתגלה כל העם הרב הנאסף במקום הזה. נחלי-נחלים וימי-ימים של בני-אדם היו הם, גברים ונשים וזקנים וטף, מכל רוחות העולם באו לירושלים ומכל רוחות ירושלים באו להר-הבית, ולמקום אחד היו כולם מכוונים בעיניהם וברגליהם ובלבם.

לולביהם נטויים היו לרום ומורביות של ערבה שבידיהם זקופות ואתרוגיהם הנותנים ריחם קלוטים באגרופם. דומים היו כשדה אשר בירכו אדוני, כולו מלבלב וירוק ומפיץ ניחוחות של מיני עשבים ומיני בשמים. עוד לא היה כוחה של חמה להפרידם זה מעל זה באורה, ללמד על עשיר ועל עני, להבדיל בין מי שבירכו מזלו לבין מי שקיפחו מזלו, להפריש מפוארים לחוד ועלובים לחוד, ולפיכך דומים היו באורה של שחרית כמין אומה אחת באמת, שכולם חברים זה לזה וטבועים במטבע אחת. (עמ' 542)

בנוסף לשפה העשירה ולכושר התיאור המעולה, חוזקו של הספר הוא במגוון הדמויות החיות והאמינות שהוא מציג, ובשילוב של סיפוריהן הנפרדים לכלל יצירה מגובשת. את המלוכה מייצגים ינאי, אשתו הדומיננטית שלומציון, שבמהלך העלילה הופכת מאשה פסיבית יחסית למלכה דומיננטית, ואחיו אבשלום, שכל הליכותיו מושפעות מן הכריזמה של המלך. את הכהונה והסנהדרין מייצגים אלעזר בן פתורה, גזבר הכוהנים, שלו ולמשפחתו יש אינטרסים כספיים, ושמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין, פרושי מובהק (בניגוד למלך שצידד בצדוקים), שאמנם היה שופט צדק וכל כוונותיו לטובה, אך הוא היה גם אחיה של המלכה, והעלים עין מפשעיה. לבעלי ההון יש יצוג נרחב, והם צצים בכל פרשת דרכים, מוכנים להעמיד את הונם לרשות המלך, כדי שיוכל להמשיך בכיבושיו, ומציבים תנאים להלוואותיהם כדי להשיג לעצמם עמדות של כוח ושררה. נוגעים ללב מכולם הם בני העם, הנאנקים תחת עול המסים, אלה שכל מוכס וכל בעל זרוע בשם המלכות או בשם הכהונה יכול לגבות מהם מעשר או שליש או מחצית מיבולם, ואין מי שיגן עליהם. שתי דמויות מרכזיות מייצגות בספר את העם: חוני המעגל וחתנו יוסי בן שמעון. חוני המעגל ידוע מסיפור התפילה להורדת הגשם, ומשה שמיר יצר עבורו סיפור חיים שלם, כשהוא מעביר אותו דרך מחנה החיילים המגויסים בכפיה של ינאי, עבור בחתונת בתו שהופכת לאבל כשמוכסים באים לקחת בכוח את מה שאולי נשאר בידי אנשי הכפר, וכלה בהפיכתו לדמות מופת בלתי נשכחת. בעוד חוני מייצג את דרכי השלום והחמלה, יוסי חתנו הוא נציג הזעם. לאחר שאביו נרצח בידי אחד המוכסים, הוא מסתובב חסר מנוחה בארץ, מבקש נקמה במוכס ובשולחיו. כל הדמויות מנומקות, בעלות נוכחות, דמויות בשר ודם על מעלותיהן וחסרונותיהן. כל אלה ועוד מעמידים עולם שלם, חי ותוסס.

באחד המאמרים שקראתי אודות הספר נאמר, שבין השוללים אותו היו גם אלה שמצאו בו יותר מרמז לרודנים של אותם ימים (סטאלין ודומיו). זו נקודה מעניינת בעיני, כי יותר מפעם אחת במהלך הקריאה מצאתי את עצמי לא רק בירושלים של לפני הספירה, אלא גם בעולם של ימינו. נדמה ששום דבר לא משתנה: השלטון משחית, הקשר הון-שלטון נותן את השררה מאחורי הקלעים בידי מי שלא נבחר לכך, הפתרון לכל מצוקה הוא העלאת מסים, העניים נהיים עניים יותר, כהונה דתית אינה ערובה ליושר ולנקיון כפיים, מלחמה היא אופציה ראשונה לכל משבר, ופוליטיקה היא עסק מלוכלך.

מי שולט במי – מלך בזהב או זהב במלך? הרי כל השאלה כולה. (עמ' 480)

לפני הספר הזה משה שמיר כתב ופרסם ספרים "צבריים" (כמו "הוא הלך בשדות" ו"במו ידיו – פרקי אליק"), והפניה הזו לעבר הרחוק התקבלה בתמיהה. אני, כמובן, לא יכולה להכנס לראש של שמיר ולעמוד על מניעיו, אבל נראה לי לא מן הנמנע שהלקחים האקטואלים היו אולי בין הסיבות לבחירה בנושא.

אלכסנדר ינאי, כמו מלכים אחרים, היה משוכנע שהוא בחיר אלוהים. כשחפצו צלח בידו חש שהוא ואלוהים אחד הם. באו המאורעות וטפחו על פניו. בעיצומו של חג, בעודו משמש בתפקיד הכהן הגדול בבית המקדש, ומשנה את הטקס לפי אמונותיו, רגמו אותו המוני העם – אלה שתוארו בציטוט שלמעלה – באתרוגיהם. מן הספירה האלוהית הוטח אל קרקע המציאות: לא אלוהים אלא מלך בשר ודם.

עם עובד

1972 (ראה אור לראשונה ב-1954)