תגית: משכל

קספר יואכים אוּץ, ברון צ'כוסלובקי עם שורשים יהודיים, הוא אספן פורצלן. המספר נפגש אתו בפראג ב-1967, כשהמדינה היתה תחת שלטון קומוניסטי. "עבורו היה עולם זה של דמויות זעירות, העולם האמיתי […] וארועי המאה הקודרת הזאת […] היו מבחינתו לא יותר מרעשי רקע מאחורי הקלעים", כך הוא מתאר אותו, אך בלתי אפשרי להפריד בין האיש ובין תקופתו, והנובלה הקצרה הנושאת את שמו של אוץ היא גם תמצית קורות מדינתו.

אוץ, המורגל בחשאיות הנובעת מן האוירה בה הוא חי, משחרר באוזני המספר קטעי סיפורים, ומהם מרכיב המספר תסריטים אפשריים. האם היה אוץ משתף פעולה עם הנאצים? אולי אפשר לומר שכן, משום שסיפק מידע על יצירות לחוליית האמנות של גרינג, ואולי אפשר לומר שלא משום שסיפק מידע גלוי בלבד, וניצל את קשריו כדי לתת מחסה לידידים יהודים. האם היה מרגל כשנסע אחרי המלחמה מדי שנה לווישי, למטרות ריפוי לכאורה, וניצל את ההזדמנות למסחר עתיקות בשווייץ? אם לא היה מרגל מדוע חזר לצ'כוסלובקיה ולא ברח? לאוץ יש הסברים מעניינים: "צ'כוסלובקיה היתה מקום נעים לחיות בו, בתנאי שהיתה לך אפשרות לעזוב […] מחלת הפורצלן החמורה שלו מנעה ממנו לעזוב לתמיד. האוסף החזיק בו כאסיר". ומה ארע לאוסף אחרי מותו, כשאנשי המוזיאון באו לאסוף מביתו את הפסלונים שהחשיבו כשלהם? המספר מעלה בדמיונו גורל דרמטי.

ברוס צ'טווין מיטיב לבטא הן את האובססיביות של האספן והן את האבסורד של החברה הקומוניסטית הדורסנית. שום דבר אינו בדיוק כפי שהוא נראה, והישרדות, הנעזרת בסודות ובמזימות הרוחשים מתחת לפני השטח, היא ה"משחק" שאוץ נאלץ לשחק כדי לשמר את עצמו ואת הפסלונים שהם טעם חייו.

דמותו של אוץ מבוססת על זו של האספן רודולף ג'אסט. אוסף הפורצלן של גאסט נמצא שנים אחרי מותו מוחבא בסלי כביסה ותחת מיטות בדירה בברטיסלבה.

הספר נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר.

צ'טווין עצמו היה סופר רבגוני ומעניין, שנודע בעיקר בספרי המסע שלו. אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על "נתיבי שיר" ועל "על הגבעה השחורה".

Utz – Bruce Chatwin

משכל

2001 (1988)

תרגום מאנגלית: דורי פרנס

ויליאם קרימסוורת, צעיר אנגלי יתום מהוריו, דוחה בסיום לימודיו את הצעותיהם של דודיו לכהן ככומר ולהנשא למועמדת המקובל עליהם. הוא בוחר להפקיד עצמו בידי אחיו הבכור, איש עסקים ובעליו של מפעל, אך זוכה ליחס מנוכר, ולמה שהוא מכנה חיי עבד. בצר לו הוא מחליט להניח את אנגליה מאחוריו, ובעקבות המלצתו של מכר יוצא לחפש את גורלו כמורה בבריסל. הוא מועסק תחילה כמורה במוסד לבנים, ואחר-כך גם כמורה במוסד קתולי לבנות, שם הוא מתאהב במנהלת ומתאכזב, ואז מתאהב במורה ומופרד ממנה על ידי אשה קנאית. אחרי מספר מהמורות הוא והמורה האבודה פרנסס מוצאים את דרכם זה אל זה ובונים חיים משותפים.

ויליאם, שמתואר על כריכת הספר כאדם רגיש, ובאחרית דבר של המתרגמת כגיבור שקל להזדהות אתו, הוא כנראה אחת הדמויות המעצבנות ביותר שאודותן הזדמן לי לקרוא. הוא מלא מעצמו, מתנשא, שופך קיתונות בוז לכל עבר, ונדמה כי בעולמו מצוי אדם מושלם אחד ויחיד – הוא עצמו. וגרוע מכל, הוא שוביניסט קלישאתי מן הזן הרואה את האשה כנחותה וילדותית, כזו שיש לאלף לטובתה שלה. אם לשפוט על פי להיטותו לקשור את חייו עם פרנסס, הוא כנראה אוהב אותה, אבל זה לא מפריע לו לראות אותה, למרות מעלותיה, כשניה לו ותלויה בו. בעיצומו של וידוי באוזני עצמו אודות אהבתו לפרנסס הוא אומר, "מצאתי לנכון למתן את המורדת, לדכא את להבתה לגחלים". בשיחותיו איתה הוא מעדיף להשתמש "בסגנון ובנימת הסמכותיות שהיו להם תמיד השפעה מרגיעה עליה". וכשהיא, רחמנא ליצלן, מתעקשת או מתווכחת, הוא מעניש אותה באמצעות יצירותיו של וורדסוורת: "לא אחת הלעטתי אותה בצורה כזאת בוורדסוורת. וורדסוורת ייצב אותה חיש מהר. היא התקשתה להבין את עולמו הרוחני העמוק, השלו והמפוכח. גם שפתו לא היתה קלה לה להבנה. היא נאלצה לשאול שאלות, לתבוע הסברים, להיות כמו ילדה ומתלמדת, להכיר בי כבכיר ממנה וממונה עליה". למה כבר אפשר לצפות ממי שרואה באשתו, שהיא מורה מוערכת ואשה עצמאית יחסית לזמנה, "ילדה מתוקה ומחונכת, תערובת מעניינת של צייתנות ותקיפות".

פרנסס היא דמות מעניינת יותר. מכיוון שיש לה כשרון לעבודות תחרה, בחרה לעבוד כמתקנת תחרה, עבודה הנחשבת כנחותה, אך ניצלה את הכנסותיה כדי להעניק לעצמה השכלה שנמנעה ממנה. כשויליאם פוגש בה היא עובדת בבית הספר כמורה לתחרה, ובמקביל יושבת בכתתו כתלמידה מן המנין כדי להרחיב את אופקיה. בשל משלח ידה, ובשל היותה פרוטסטנטית יחידה במוסד קתולי, היא זוכה ליחס מזלזל מתלמידותיה ומעמיתותיה גם יחד, אך דבקה במטרות שהציבה לעצמה – השכלה ומאוחר יותר חיים באנגליה. להפתעתו של ויליאם ולמורת רוחו, היא מבקשת להמשיך לעבוד גם אחרי נישואיהם (הוא מסכים לכך לאחר דין ודברים), ומנמקת זאת לא רק באמירה כי "אני אוהבת חיי רוח, אבל חיי מעשה חביבים עלי יותר", אלא גם בתפיסה שלפיה החיים בזוג עשירים יותר ויציבים יותר כששניהם עובדים וכשיש להם תחומי עיסוק משותפים. יחד עם זאת, לפחות בראיה של ימינו, יש משהו מקומם בקבלה שלה את העליונות הגברית ואת המגבלות המוטלות על נשים. ההתעקשות שלה להוסיף ולקרוא לבן זוגה "מסיה" ולא ויליאם גם כשהם נשואים, היא אחד הסימפטומים לכך.  

"הפרופסור" היה הרומן הראשון ששרלוט ברונטה השלימה, אך הוא פורסם רק אחרי מותה. קוים משותפים מחברים בין פרנסס ובין ג'יין אייר, גיבורת הספר הנושא את שמה – שתיהן חורגות ממוסכמות תקופתן, שתיהן משתוקקות להיות פעילות ובלתי תלויות. אך בעוד ג'יין היא דמות מלאה, על מעלותיה ופגמיה, פרנסס פלקטית יותר. כך גם בהשוואה בין הספרים, "הפרופסור", שהוא קריא ומעורר מחשבה, מחוויר מעט מול הספר המאוחר ממנו, ומדגים פה ושם ליקויים של ספר ביכורים. שני הספרים גם יחד נסמכים במידה מסוימת על התנסויותיה האישיות של שרלוט ברונטה כתלמידה, כמורה, וכמובן כאשה וכצופה חברתית.

צילה אלעזר תרגמה יפה תוך שמירה על רוח התקופה, ואף הוסיפה אחרית דבר מעניינת.

The Professor – Charlotte Brontë

אחוזת בית ומשכל

2022 (1857)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

בכפר אי שם בלפלנד, בתחילת המאה העשרים, מילקה בת החמש-עשרה חווה התאהבות ויחסי מין עם גבר, שאינו יליד המקום. האיש, אוֹיָנֶן, המכונה בפי אנשי הכפר "המשיח-השטן", מסייע למילקה ולאמה בעבודת הקציר, ומקיים יחסי אישות עם שתיהן מבלי ידיעתן, או ליתר דיוק מבלי שהידיעה הברורה תצוף בתודעתן, עד שיהיה מאוחר מדי. ואם אין די בתסבוכת הזו, גבר נוסף יהיה מעורב בחיי שתיהן, ויעבור מידי האחת אל האחרת. הסיפור מסופר מפיה של מילקה כעשרים שנה מאוחר יותר, ונפתח במערכת יחסים סבוכה נוספת, זו שבינה ובין אלוהיה.

קשה להבין את הספר במלואו ללא אחרית הדבר שצירף המתרגם רמי סערי. מילקה, שמספרת את הארועים בפירוט במבט אל העבר, מכחישה אותם בלהט בזמן אמת, וברור שהיא מאמינה להכחשתה. בגיל חמש-עשרה היא בורה ותמימה כתינוקת, ואם לשפוט על פי אישיותה של אמה, וגם על פי כמה מן הדמויות האחרות, חולשת הדעת וחולשת הנפש אינן נחלתה בלבד. או אולי שתי נשים אלה מושכות אליהן דווקא אנשים בני דמותן, ומרחיקות אחרים. ההתנהלות שלהן מוזרה, ומשהו בסיסי באישיותן משובש מאוד. כאמור, התקשיתי להבין אותן, עד שמצאתי באחרית הדבר את המונח "היסטריה ארקטית". תופעה זו מאפיינת (אם כי יש המטילים ספק בקיומה) את האינואיטים בחוג הארקטי, והיא מתאפיינת בין השאר בהתנהלות מסוכנת ובלתי רציונלית, שאחריה מגיעים התקפי שכחה. מחסור באור שמש, קור קיצוני ובידוד, נמנים עם הגורמים לה.

בזכות ידע נוסף זה, הספר מקבל נפח ועניין. מסיפור עצוב על יחסים חריגים הוא הופך לסיפורו של אזור ולסיפורה של תקופה. לו היתה אחרית הדבר נכתבת כמבוא, חווית הקריאה היתה יוצאת נשכרת.

אל "טאבו" בחר רמי סערי לצרף סיפור קצר, "הימים האחרונים של השנה", המתאפיין באותם נופים ובאותה אוירה.

בשורה התחתונה: מעניין ויוצא דופן.

Tabu – Timo K. Mukka

משכל

1998 (1965)

תרגום מפינית: רמי סערי

כותרת משנה: בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים

בשנת 1985 כתבה שושנה צינגל את הספר "מסע אל תוך עצמנו", ובו ראיונות עם בני הדור השני לשואה. לספר הנוכחי, שבו ראיונות עם בני הדור השלישי, צורפו כמה מאלה שנכללו שבספר הקודם. "מסע" כולל ארבעה-עשר ראיונות דור שני, ועשרה דור שלישי. המרואינים מספרים על האופן בו נכחה השואה בחייהם מילדות, ועל הדרך בה משפיעה טראומת ההורים והסבים על חייהם ועל תפיסת עולמם עד היום. בין המרואינים גברים ונשים מתחומי עיסוק שונים, אם כי לאנשים ששולחים ידם בכתיבה יש נוכחות גבוהה יחסית. לאחדים מהם היו הורים ששיתפו, לאחרים הורים שהסתירו. כל אחד מהם הושפע בדרכו, כל אחד מייחס משמעות משלו להיסטוריה, להשלכותיה, ולמה שיש ללמוד ממנה.

בחרתי לקרוא את הספר משום שנושא ההשפעות והמשמעויות של השואה מעניין אותי. למרות זאת הספר לא הצליח לרתק אותי. הבעיה, מבחינתי, היא שאין די בקו משותף בעברם של המרואינים כדי לגבש יצירה קוהרנטית. אני חושבת שראיונות במסגרת מחקר, כזה שבסופו אמירה מלומדת על הנושאים שביקש לבדוק, היה מדבר אלי יותר. כפי שהוא, הספר הוא אוסף שיחות עם אנשים די אקראיים, שלחלקם יש סיפור מעניין ודעות משכנעות או מעוררות מחשבה, ולחלקם לא.

יכול להיות, כמובן, שהבעיה היא בציפיות ובהעדפות שלי. שושנה צינגל עצמה לא ביקשה להגיע למסקנות: "כל אחד מיוחד במינו, עולם ומלואו. לכן אי אפשר להכליל הכללות. אך למרות ששונים אנו איש מרעהו, חוט סמוי מקשר בינינו. דומה שאנו מהווים משפחה סמויה, שהקשר שלה עם השואה אינו היסטורי בלבד, אלא קשר של דם". הוריהם של הורי עזבו את פולין בשנות השלושים. הם לא חוו את השואה על בשרם, אבל איבדו את רוב בני משפחתם ואת חבריהם שנשארו מאחור. השואה נכחה במשפחתנו לא כמשא של סבל אישי, אלא כטראומה של חסר, של אובדן ושל אשמה. יכול להיות שזו חוויה מסוג אחר, ובני המשפחה הסמויה, כהגדרתה של הכותבת, יחושו קרובים יותר אל הספר, וימצאו בו את עצמם.

למרות ההסתיגות הפרטית שלי, יפה עשתה שושנה צינגל כשנתנה במה לצאצאי הניצולים, והעלתה לדיון את שאלת זכרון השואה אחרי שלא יהיה מי שיוכל לספר בגוף ראשון. מי שמבקש להתוודע אל עולמם של אלה שגדלו בצל השואה ימצא בספר ענין.

אסטרולוג ומשכל

2017