תגית: משפחה

"אבא חלליות" הוא המשכו של "אבא מתחיל", שבו, כשמו, יונתן ורדי החל להתרגל למעבר מלא-הורה להורה. את תחושותיו הביע באמצעות מכתבים קצרים שכתב לבתו הבכורה נינה בשלוש השנים הראשונות לחייה. הספר החדש נפתח עם לידתו של הילד השני, אלישע, והוא מורכב ממכתבים לשני הילדים, בעיקר לבכורה, ומקטעים שכתב לעצמו.

האם אבהות היא גורל או שאפשר לבחור דרך? אני מנסה בכל כוחי להמלט מהתבנית שירשתי, לדחוף אותה הרחק ממני, אם זה בכלל אפשרי, אבל האם אצליח ליצור מרחב מוגן, לתת את הבסיס היציב של אבא שתמיד אוהב, של אבא ששומע ומקשיב ורואה, אבא שהוא פנס מאיר בדרך ולא צל שיש להתחבא מפניו. אבא שלא צריך לראות חלליות כדי לזכות באהבה ממנו. אנסה ככל יכולתי.

הוריו של יונתן ורדי התגרשו בעודו ילד, ואביו נהרג בגיל צעיר יחסית בתאונת דרכים. עוד קודם לכן לא היה נוכח דיו כאב. בהעדר מודל אבהי לחיקוי, הבן, בהופכו לאב בעצמו, מגשש את דרכו. הדברים שהוא כותב לילדיו ולעצמו משקפים התלבטויות שמלוות כל הורה, אך מועצמות בשל ההיסטוריה הפרטית שלו. "ככל שאני יותר אבא לך, אני מרגיש יותר את האין אבא לי", הוא כותב לנינה.

הקטעים הקצרים בספר מנציחים רגעים מקסימים, וגם מעיקים, ביומיום המשפחתי. משפט מבריק שנינה אומרת, חיוך של אלישע, התמודדות עם המטלות האינסופיות של כביסה-נקיון-אוכל וכיוצא באלה, חיכוכים עם אשתו, הצורך לבחור בין החלטות חינוכיות ולקוות שהבחירה נכונה. נדמה לי שכל הורה, שלוקח את תפקידו במלוא האחריות, ימצא עצמו בקטעים אלה. בין קטעי ההווה משולבים זכרונות העבר, בעיקר חוויותיו מן הצד השני של הקשר הורה-ילד, וניכר מאוד הרצון להיות אב מסוג אחר, לשבור את המורשת המשפחתית של גברים נעדרים.

אודה שיש משהו בחשיפה, בחדירה לאינטימיות המשפחתית, שאינו נוח לי. אחרי כל-כך הרבה שנות פייסבוק ושות', כשהכל משותף ומוחצן, אולי הייתי צריכה כבר להתרגל.

גידול ילדים הוא לא משחק ילדים, הוא אחריות כבדה. "לא להרוס, אני חושב לעצמי, לגדל זה כמו להעביר פסל קריסטל, רק לא יישבר לי בדרך". אמן.

למרות שהוא ספר אישי מאוד, ואולי דווקא משום כך, משום כנותו ויושרו, "אבא חלליות" ימצא מסילות אל ליבם של הורים רבים.

אפיק

2021

עטיפה: טליה בר

בשנת 1932 נישאו יהושע בר-יוסף ופייגל-ציפורה גרינפלד, שניהם צאצאים למשפחות חרדיות מושרשות בארץ מזה דורות. כשצעיר בניהם, יצחק, מתבונן בתמונת האירוסין שלהם, שישים שנה אחר-כך, הוא יודע, "הזוג הזה לא נועד זה לזה, השידוך לא התאים". היא היתה שקטה, הוא מוחצן ורברבן. חייה סבבו סביב המשפחה, חייו סבבו סביב עצמו. היא היתה חרדית, הוא התפקר. אחרי שנטש את אשתו ובנו בירושלים ועבר לתל-אביב, לחצה עליה משפחתה להתגרש. הוא היה מוכן לתת לה גט, היא סירבה. כל חייה אהבה אותו, גם כשהעביר אותה ואת ילדיו לצריף בתל-אביב, גם כשנטש אותם שם, גם כשבגד בה, גם כשבביקור חד-פעמי הכניס אותה להריון ונטש שוב, גם כשחזר אחרי שבע שנים והעביר את המשפחה לחיפה, גם כשהשאיר אותה לבדה, חולה ומטופלת בילד, וישב בצפת במשך חודשים כדי לכתוב.

יצחק בר-יוסף כתב את "מזכרת אהבה" אחרי פטירתו של אביו, למעלה משלושה עשורים לאחר פטירתה של אמו. הספר נע בין ההווה – הטלפון מאשתו הרביעית של האב המודיע על מותו, ההלוויה, חלוקת חפציו ותחושת האובדן – ובין זכרונות העבר, תמונות ממקומות בהם חיו, דמויות מפתח בחייו, ארועים שהוא זוכר וכאלה שהזכירו לו אחיו ואחותו. הוא רוצה להבין מה התרחש בין הוריו, ויודע שלעולם לא יבין בדיוק. כשאביו, ארבע שנים לפני מותו, ניאות לדבר עליה ועל נישואיהם, לא הצטדק, אלא טען שנטישתו אותה היתה מוצדקת משום שלא התפתחה כמוהו. "הוא הפך אותה לאשה פשוטה, בורה, מטומטמת כמעט", כותב הבן בטינה שאינה מאפיינת את הספר.

למרות העוולות שנגרמו לו כילד, זה אינו ספר של סגירת חשבונות. "לפעמים אני נוטה לצד החומרה, לפעמים לצד הסליחה", הוא אומר, וגם "בהסתכלות הזאת על אבא ואמא, הוא תמיד יוצא רע". ולמרות זאת, "כשאני מרגיש שאני נוטה לצד החומרה, אני נבהל וממהר להזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שעשה עבורי". ובאמת, קשה ליישב את הסתירות באישיותו של האב. כך, לדוגמא, מספרת קרובת משפחה שהוא הגיע לברית של הבן, אחרי שנכשל בנסיונו לשכנע את אשתו לבצע הפלה, הציץ בו, שתה משהו והסתלק. ומצד שני, אחרי שהאם נפטרה לא הסכים בשום אופן לקבל את עצות מכריו לשלוח את הילד שהתייתם בגיל אחת-עשרה לקיבוץ או למוסד חינוכי, כמקובל, אלא לקח אותו אליו לצפת.

יצחק בר-יוסף כותב בכנות רבה. הוא מתאר את אהבתו לאמו, אבל מספר גם שהתבייש בה, באדיקותה שהבדילה אותה מהורי חבריו. הוא מונה את מגרעותיו של אביו, אבל מתאר גם את היקסמותו ממנו. "אני התביישתי בה. והערצתי את אבא. היא גוועה לה לאט על ידינו ואני אפילו לא הבחנתי בזה – הייתי מסונוור מאורו של אבא שהתגבר והאפיל עליה".

בר-יוסף הבן ניחן בכושר תיאור נפלא. הדמויות מלאות חיות, משורטטות בדייקנות, המקומות קמים לתחיה, הרגשות מאופיינים בעדינות. חבל שאי-אפשר להעתיק לכאן עמודים שלמים, כמו אלה המתארים, בין השאר, את ביקוריו אצל סבא וסבתא בירושלים, או את דמותו הססגונית של הדוד יחזקאל (מתאבן קצר: "ברגע שנכנסנו אמא ואני אל מתחת לקשת האבן המסוככת על הכניסה לשכונת בתי אונגרין, בין שני שערי הברזל הגדולים שזה מכבר נעקרו מציריהם והם מוטלים על צדם, התחילו מדרגות האבן הרחבות היורדות מהכביש אל החצר הפנימית הרחבה רצות תחת רגלי, והעבירו אותי לרשותן של מרצפות האבן הגבנוניות והגדולות, בין הסדינים הגדולים ושאר כלי המיטה והכבסים שהיו תלויים באמצע החצר על חבלים בין עצי הפלפלון והצליפו על פני כאילו הם מבקשים לעצור אותי ולהסתיר ממני את הדרך"). אבל אפשר להמליץ ללא הסתיגויות על הספר המיוחד הזה, שיצא מתוך לבו של הכותב ונכנס אל לבה של הקוראת.

עם עובד

1995

כותרת משנה: סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי

שי גולדן אומץ בגיל שש, יחד עם אחיו רן הגדול ממנו בשנה, בידי אווי וארי, עולים מרומניה. לילדים סיפרו ההורים שקר, לפיו הם בעצם הוריהם הביולוגיים, שנאלצו לנטוש אותם בבית יתומים מחמת קשיים כלכליים, וכעת שבו לקחתם. הילדים ידעו שהם משקרים, ההורים ידעו שהילדים יודעים שהם משקרים, אבל כל הארבעה גויסו ליצור לעצמם סיפור חיים משותף, ששכתב את עברם. אולי עשו זאת משום שאימוץ לא היה נושא שדברו בו, אולי משום שביקשו ליצור תחושה של שלמות, או אולי, כפי שהבן מסביר זאת, עסקו בהמצאת חייהם מחדש.

שנים אחר כך הכעסים התעוררו והשקר התפוצץ בפרצופם. אבל כעת, כשהבן כותב את סיפור חייו של אביו, השזור לבלי הפרד בסיפורה של האם, אהבתו היחידה, הוא בוחר בהבנה. "השקר הזה לא היה טעות, הוא היה שגוי ויומרני ונאיבי ולא מחושב ומעט ילדותי, אבל הוא לא היה טעות. מעשה גבורה של הצלת חיים, שמתלווה אליו אקט של נסיון להפוך את החיים האלה לטובים יותר, לעולם לא יכול להחשב טעות […] אני יודע לומר שהם ניסו להקים גן עדן אוטופי על פני האדמה שלנו […] והדרך אשר לא צלחה לשם היתה רצופה בכוונות טובות". לבו של הספר הוא אמנם הביוגרפיה של האב, אבל, כמו ההתיחסות אל השקר הזה, הנושא העמוק השזור בסיפור הוא האופן בו ההתנסויות השונות מתפרשות ונישאות אל העתיד. "ההתרחשויות עצמן אינן מגדירות את חייו של האדם", כותב שי גולדן במידה רבה של צדק, "כי אם הדרך שבה הוא זוכר אותן".

אווי וארי חוו טרגדיות. אביו של ארי הוכה למוות בשל יהדותו, ומת מול עיניו של ארי כשהיה בן שש. בני משפחותיהם נרדפו ונרצחו בפרעות יאשי ובתקופת השואה. הם שכלו תינוק, סבלו משרירות לבו של השלטון הקומוניסטי, ונאלצו לחיות עם הידיעה שלא יוכלו ללדת ילדים. בגיל מבוגר יחסית, שנים אחרי שהגישו בקשה לעזוב את רומניה, הגיעו לארץ להתחיל את חייהם מחדש. איך שורדים ונאחזים בחיים רצופי קשיים? "לפעמים "ככה זה" זו הדרך ההגיונית היחידה להסביר אסונות לא מוסברים שכאלה. אנשים נרצחים, מתים, מאבדים ילדים. ככה זה. וזה ככה. וזה מה שזה". זו אינה הרמת ידים, זה אינו יאוש, אלא מנגנון התמודדות.

את סיפור חייו של ארי מגדיר בנו כאמיתי לחלוטין ומומצא לגמרי. הוא נצמד לעובדות, כפי שסופרו לו, כפי שאביו זוכר אותן, וכפי שהוא עצמו זוכר אותן מסופרות לו. ההמצאה נובעת לעתים מהשלמות מדמיונו, ולרוב מתוך הכרה שהזכרון חמקמק, או כמו שאחיו אמר: "זכרון הוא הסיפור שנשאר לך אחרי שזרקת את הסיפורים שאתה לא אוהב". הוא מודע לחוסר האפשרות להגיע להסכמה על מהותם של הדברים, בעיקר כשהדבר נוגע לעניינים משפחתיים. הוא יודע שאביו בחר לטאטא מתחת למלים את זכרונותיו לטובת החיים. אבל הוא, כדבריו, "נרקומן של זכרון, מכור למלים, אובססיבי לפענוח הדברים שנפש האדם אינה מסוגלת לפענח". אז הוא ממשיך לנסות.

שי גולדן מתאר את הטוב ואת הרע, את האהבה והמשפחתיות, וגם ארועים שליליים כמו התקפי הזעם של אביו שכל פגיעה קטנה בסדר ערערה אותו. הוא מספר על הורות מסורה, וגם על שגיאות קשות. אפשר להאחז בשגיאות, להעצים אותן, למחוק את כל השאר ואת הכוונות הטובות, ולבחור בכעס, בסגירת חשבונות. אפשר, לעומת זאת, לבקש את ההבנה, שהסיפור הביוגרפי מוביל אליה. ואפשר להסתפק ב"ככה זה". בסופו של דבר, זו בחירה אישית, וכמו הזכרון היא מגדירה את החיים.

סיפורו של ארי, למרות תעתועי הזכרון, למרות הטרגדיות, למרות השגיאות, הוא סיפור של אהבה ושל גורלות שנפגשו ליצירת משפחה. הכתיבה של שי גולדן מפוכחת, חכמה ומיוחדת, והאנשים שעליהם שהוא מספר, על מעלותיהם ועל פגמיהם, נכנסים אל הלב. "המצאת החיים" הוא ספר מרגש ומאוד מומלץ.

עם עובד

2021

אביגיל שלו היא סופרת בשנות הארבעים לחייה. שלושה ספרים מצליחים, פחות או יותר, מאחוריה, האחרון אף נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר, והרביעי בתהליך כתיבה. אביגיל נשואה כבר למעלה מעשרים שנה לניב, שעדיין אוהב אותה, והם מגדלים בת ובן. השניים מתפרנסים מעבודתו של ניב כהיסטוריון באוניברסיטת תל-אביב, ומתגמוליה של אביגיל מספריה, ולהשלמת הכנסה היא מנחה סדנת כתיבה.

על הנייר חייה של אביגיל שלווים ומספקים, אבל בפועל אינם כך. היא חיה בחרדה מתמדת לשמה הטוב, מתערערת כשספרה אינו נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר, מתקפדת כשעורכת ספריה מסתייגת מן הספר הרביעי, מאוימת כשתלמידתה פורשת מהסדנה ומתחילה לכתוב, משווה ללא הרף בין היחס שהיא מקבלת לזה שמקבלות סופרות אחרות. גם בחוג המשפחה היא אינה נינוחה. בתה נכנסת לגיל ההתבגרות, בנה אולי סובל מהפרעת קשב, בעלה כבר אינו הצעיר הנמרץ והמבטיח שהיה עשרים שנה קודם לכן. לצורך הספר החדש היא מתבוננת בהרכבים משפחתיים סבוכים, ואינה לומדת דבר, ואף נסחפת אחרי האפשרות לעזוב ולבחור דרך חדשה.

מאיה ערד מיטיבה לתאר את אביגיל ואת עולמה, אינה טורחת לחבב אותה עלינו, ואין צורך בכך. אביגיל מוצגת במלוא חמיצותה וקטנוניותה, ויש מקום בספרות גם לדמויות כאלה. לקראת סיומו של הספר היא נחשפת לסוד, מאולץ למדי לדעתי, ואם היה לה אופי מגובש אפשר היה לנחש כיצד היתה מגיבה. אבל לאביגיל אין באמת אופי, רק שבשבת של תחושות ותגובות.

משום העיסוק הנרחב בהיבטים שונים של עולם הספרות, תהיתי בערך עד שליש הספר אם מי שאינו מתעניין בנושא ימצא ענין בספר, אבל מכיוון שהתרחב גם לדילמות המשפחתיות אני סבורה שימצא לו קהל מגוון.

את הדברים המעניינים ומעוררי המחשבה ביותר נתנה הסופרת בפיה של אחינועם, מרצה בחוג לספרות. לדוגמא, "גברים מקבלים סמכות מעצם המעמד שלהם. נשים מייצרות לעצמן סמכות דרך קשרים אישיים […] הן מפצות על היעדר הסמכות הפורמלית במערכות יחסים אנושיות: מפגשים עם קוראות, מיילים ומסרים בפייסבוק, קהילות ספרותיות אונליין", וגם "היחס לכתיבה של נשים, בצדק או שלא בצדק, הוא כאל ספרות בנות, לא ספרות גבוהה". אחינועם סבורה שהקנון הספרותי, כמו קנונים תרבותיים אחרים, כבר נסגר, ומעמדם של הסופרים כמסמני דרך נשחק (עמוס עוז אמר בנושא זה ב"ממה עשוי התפוח?": "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו"). לא עם כל הקביעות שלה הסכמתי, אבל מעניין להרהר בהן.

לקנאה שבשם הספר יש יותר מהסבר אחד. אביגיל, כאמור, קנאית לשמה הטוב, ומקנאה בכל מי שזכתה, או שעשויה לזכות, בכבוד גדול יותר, או בהצלחה גדולה יותר, או בכל סוג של הכרה שהיא רוצה לנכס לעצמה. היא מקנאה גם בלבד של אחינועם, שחולקת משמורת עם אבי בתה, משום שנישואיה שלה בגיל צעיר שללו ממנה את האפשרות להיות פשוט לבדה. אחת הדמויות בספר מדברת על "קנאתן של הנשים כלפי מקומן בקנון של הספרות העברית". אחינועם הופכת על פיו את המשפט "קנאת סופרים תרבה חוכמה", וטוענת כי משום שהקנון נסגר העוגה הספרותית הולכת ונעלמת, וכתוצאה מכך "קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת – תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת".

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד בסיומה של הקריאה, היא היתה פושרת יותר. לקח לי הרבה זמן להתחיל למצוא ענין בספר, אולי חיכיתי לאיזו תפנית בסיום שתאיר את אביגיל באור אחר, ורוב הזמן הרגשתי שהעלילה חביבה בלבד. יומיים אחרי הקריאה, ותוך כדי כתיבה, אני רואה את הספר באור חיובי יותר. הוא הולך ומתגבש במחשבתי, הנושאים שעולים בו עדיין גורמים לי להרהר בהם, ולכן אני ממליצה עליו.

חרגול ומודן

2021

מריה היתה בת שש כשעברה מרשות אמה האלמנה לרשותה של בונריה, זקנה ערירית. בכפר הקטן בסרדיניה, התופעה הזו של "ילדים הבאים לעולם פעמיים, מתוך דלותה של אשה אחת ועקרותה של אחרת" היתה שכיחה, והתרחשה בפועל עד שנות השמונים של המאה הקודמת. מיקלה מורג'ה עצמה חוותה אימהות כפולה שכזו, והיתה מה שמכונה "ילדת חיק", fill'e anima, כש"אומצה" בהיותה בת שמונה-עשרה על ידי אם שניה. את הספר הקדישה "לאמא שלי, לשתיהן". המנטליות של מקום קטן ואינטימי, שבו כולם מעורבים בחיי כולם ומשוחררים מביורוקרטיה, אפשרה את התופעה. ההעברה נעשתה ללא משקעים, וחייבה הסכמה של כל הגורמים הנוגעים בדבר, כולל הילדים (הסופרת הועברה בגיל מבוגר יחסית, משום שאביה התנגד לכך כשהיתה צעירה יותר, ובכך נפתח לה פתח ללימודים שלא היו מתאפשרים במשפחתה הביולוגית).

למותר לציין שבגיל שש מריה לא יכלה להביע הסכמה או התנגדות. מכיוון שהיתה לא לגמרי רצויה במשפחתה, בת שנחשבה לטעות אחרי שלוש הצלחות של אחיותיה, ויתרה עליה אמה בקלות. יחד עם זאת הקשרים המשפחתיים לא נותקו, האם נותרה האם, ובונריה כונתה דודה. כשמריה התעקשה לדבר בניב הסרדי ולא להשקיע בלימוד איטלקית, משום שסרדיניה מנותקת מאיטליה, בונריה הדגימה לה את השגיאה שבטיעון באמצעות דוגמא מחייה: "את מנותקת מאמך אבל את בכל זאת הבת שלה, נכון? אתן לא חיות יחד אבל אתן אם ובת".

כל הכפר, חוץ ממריה, יודע מה העיסוק של בונריה. מריה סבורה כי הדודה תופרת, וזהו עיסוקה היחיד, אבל לבונריה חיים חשאיים המתנהלים בשעות הלילה. בחשכה, עטופה בגדים שחורים, היא מתייצבת ליד מיטתם של גוססים, המבקשים לשים קץ לסבלם, ומסייעת להחיש את מותם. זוהי האָקָבָּדוֹרָה, האשה שמביאה את הקץ, דמות מיתית המופיעה בסיפורי סרדיניה, וככל הנראה לא התקיימה מחוץ לסיפורים העממיים. כשמריה תגלה את האמת, בעקבות מקרה שיערער גם את בטחונה של בונריה שהיא יודעת להבחין בין חסד לפשע, היחסים ביניהן יגיעו לכדי משבר. תעבורנה שנים עד שמריה תלמד להתבונן במעשיה של בונריה מנקודת מבט חומלת.

מיקלה מורג'ה מחייה על הנייר את הכפר ואת אנשיו, על האור והצל שבהם. היא מתארת בחיות ובכשרון את הקשר שבין בונריה ומריה, ומעוררת את הדילמה של המתות חסד. סגנונה, בתרגומה היפה של סביונה מאנה, מעשי ופיוטי כאחד, והספר המיוחד מומלץ בהחלט.

Accabadora – Michela Murgia

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2010)

תרגום מאיטלקית: סביונה מאנה

סקירה יפה וממצה אודות "ילד בולע יקום" כתב הסופר עצמו במאמר תחת הכותרת "למה כתבתי את הספר הזה". קטעים מן המאמר מצוטטים על דש הספר, ומסתיימים בשש נקודות, הלוכדות היטב את רוחה של היצירה:

כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב

אהבת אמת כובשת הכל

יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום חשוך וברוטאלי

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום יפהפה וקסום

הבית הוא תמיד שיר הפתיחה והסיום

טרנט דלטון מספר, מפיו של איליי בל, על ילדות בפרוורים הקשים של בריסביין שבאוסטרליה. איליי, ואחיו גאס שאינו מדבר, חיים עם אמם ועם בן זוגה לייל, עד שארוע אלים מעלים את האיש ומשגר את האם לכלא. הילדים עוברים לגור עם אביהם, שאתו לא היה להם שום קשר. לייל סוחר סמים, האם נרקומנית שנגמלה, האב שיכור שסובל מהתקפי חרדה משתקים. הבייביסיטר של הילדים, שהוא גם המבוגר המשפיע על איליי, הוא אסיר ששוחרר לאחר שנים רבות בכלא באשמת רצח. לכאורה, איש מהם אינו ראוי לגדל ילדים, אבל בעולם של איליי ושל גאס האור והצל משמשים יחדיו. בדומה למסקנותיו של דלטון למעלה לגבי הפרוורים של אוסטרליה, גם הילדים, שחווים ברוטאליות וטראומות מערערות, מוצאים את היופי ואת הקסם.  

גאס, שכאמור אינו מדבר, שותק מבחירה בעקבות טראומה. הוא מתבטא באמצעות מחוות ובאמצעות כתיבת מלים באוויר, מלים כמעט נבואיות. האם הילד באמת ניחן בכוחות נסתרים? איליי מנהל שיחות משונות באמצעות טלפון אדום המצוי בחדר חבוי בבית אמו. האם השיחות האלה באמת מתקיימות? דלטון מהלך באמנות רבה על הקו הדק שבין העל-טבעי למציאותי, עוטף את הסיפור בקסם, ומציג לצדו את האופציה שכל הבלתי מוסבר הוא בעצם דרכם של הילדים להתמודד עם הטראומות שבחייהם.

איליי וגאס, ילדים מיוחדים באמת, מקיימים ביניהם קשר יחודי, והתובנות שלהם – מעבר לתובנות חובקות הכל שלמעלה – מרתקות ונוגעות ללב גם יחד. כשאיליי מתבונן בחייה של אמו, הוא מבחין שבחיי כל אדם ניתן להבחין באדוות, דוגמת אלה שחולפות במים: "הטיפה בים היתה אבא של אמא שעזב אותה כשהיא היתה ילדה", וכל מה שקרה אחר-כך נבע מן הטיפה הזו שהכתה גלים. כשגאס חורג משתיקתו ומדבר עם איליי, ורק אתו, הוא אומר: "אתה יודע מה קלטתי בכל הזמן הזה שסתמתי את הפה? רוב הדברים שאנשים אומרים לא צריכים להאמר". איליי מתבונן בסדרת הטלויזיה האהובה עליו, "קשרי משפחה", ורואה שם את האב אומר לילדיו שהוא אוהב אותם, מלים שהוא וגאס לא שמעו מאביהם, אבל הוא נבון מספיק ורגיש מספיק כדי לדעת ש"אבא אומר לי שהוא אוהב אותי כשהוא עושה אקדח מהאצבע והאגודל שלו ומכוון אותו אלי בזמן שהוא מפליץ". האב הפגום הזה הוא גם מי שקשוב לחלומותיו של איליי להיות עיתונאי, ובחג המולד הוא מעניק לו בלוק כתיבה, שבעמודו הראשון הוא כותב: "אתה יכול לשרוף את הבית או להדליק את העולם. תלוי בך, איליי. חג מולד שמח. אבא."

בעולמו המבלבל איליי עוסק רבות בשאלה מהו טוב, והוא מכוון עצמו לשם. כך, לדוגמא, הוא "מרגיש שלחבק את אבא זה דבר טוב והתקווה שלי היא לגדול להיות אדם טוב, אז אני עושה את זה". גאס גם הוא מוצא לעצמו דרך לעשות את הטוב כשהוא עוסק בהתרמות. "נתינה, הוא קלט, היא הדבר האחד שחסר בחייהן של רוב היחידות המשפחתיות בפרוורי אוסטרליה, שלטוב ולרע התמכרו לעיסוק בפשיעה קטנה". אם זה נשמע סכריני, זו טעות. ברירת המחדל של הלב האנושי, כך הם מאמינים למרות הכל, היא טוּב לב.

טרנט דלטון כתב את הספר בהתבסס על חייו. בראיונות אתו סיפר שגאס הוא תערובת של אחיו, דמותה של העיתונאית שבה איליי מאוהב מבוססת על אשתו, ואמו, שבעיניו היא האדם המעניין ביותר, עברה בחייה תלאות גדולות, שרק אחוז קטן מהן מתואר בספר. כמה מעט אנו יודעים על המתרחש מאחורי דלתות סגורות בשכונות המוזנחות לנפשן, קרוב למרכז, לנופים הקסומים, אך כאילו ביקום מקביל. כשהוא מתמצת את ספרו, אפילו יותר משש הנקודות שלמעלה, דלטון מספר על מכתב שקיבל מקוראת צעירה, ובו היא כתבה שהראה לה מהי תקווה. תקווה ואהבה – זה כל הסיפור.

"ילד בולע יקום" הוא סיפור התבגרות שופע אלימות וקסם, כאב ותקווה. סגנונו מיוחד, איליי הוא דמות בלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

Boy Swallows Universe – Trent Dalton

כנרת זמורה דביר

2021 (2018)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

בחרונינגן שבהולנד עומדת אשה ישראלית מבוגרת ברחוב, ומציצה לתוך אחד הבתים. שם, בתוך הבית, מתגוררת בתה יחד עם בעלה ועם שתי בנותיה הקטנות. האשה שברחוב אינה מכירה אף אחד מן השלושה. בתה התנתקה מחייה לפני שנים ולבלי שוב. איך קרה שהשתיים, שחוו קשר אם-בת שגרתי למדי, הגיעו למצב העצוב הזה? האם מאמציה של האם להיות שוב, באופן כלשהו, חלק מחייה של הבת, ישאו פרי?

יואלה, האם, מספרת על משפחתה, על יחסיה עם הגברים בחייה – אביה של הבת, לאה, שנפטר לפני מספר שנים, וארט, הגבר שעליו היא נסמכת כעת – על ילדותה והתבגרותה של לאה, ובעיקר על הקשר בינה ובין בתה, וגם על זה שבינה ובין אמה, שמוצג רוב הזמן כניגוד או כהשוואה. בסך הכל, מדובר על קשר לא חריג, עם עליות ומורדות, רגעי אושר ורגעי משבר. למרות שיואלה מתמודדת מגיל צעיר עם תקופות של דכאון קשה, היא מצליחה להתגבר ולתפקד. היא מתגברת גם על בגידה חד-פעמית של בעלה, והחיים המתוארים בספר רחוקים מלהיות מסעירים או יוצאי דופן. יואלה עצמה אומרת, כשהיא מנסה לנתח את חייה, שהקצוות אינם מעניינים אותה: "עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע". ה"אמצע" הזה, למען האמת, שעמם אותי רוב הזמן. הספר, הקופץ בין רגעים קפואים בזמן, שופע תמונות בנאליות. פה ושם עולה הרהור מעניין, אבל המכלול רגיל ושטוח למדי. זו אינה אשמת הסגנון, שכן התיאורים יפים ומדויקים, חלקם נוגעים ללב, רבים מהם מוכרים מן היומיום וקל להזדהות איתם. זו בעית התוכן ה"אמצעי" שאינו מוסיף דבר. הקריאה בספר מושכת, לפחות מבחינתי, רק בזכות תעלומת הניתוק המשתוקקת להתפענח.

ייאמר לזכותה של הסופרת, שלמרות שהספר עשוי להשתבץ במגמת ספרי "ניתוץ אידאת האימהוּת", היא שומרת על כתיבה ריאליסטית, ואינה מתפתה להעמיס הפרזות שמטשטשות את הנושא.

הפרקים הטובים בספר מגיעים לקראת סיומו בשני ארועים דרמטיים. הראשון הוא זה שהביא לניתוק בין יואלה ללאה, ומעניין כי בעוד הקורא מבין מה התרחש, לה עצמה אין מושג במה חטאה. היא מסוגלת לראות את ההתרחשויות רק מנקודת המבט הצרה מאוד של "טובת הבת", כפי שהיא מבינה אותה. החטא הזה מחוויר נוכח האטימות שהיא מפגינה בצעד שהיא נוקטת בנסיון להחזיר אליה את בתה. ומחמת הקלקלנים לא ארחיב.

איך לאהוב את בתך? לא באגואיזם, לא בחוסר יכולת לראות דברים מעיניה.

תחילת הספר וסיומו עוצמתיים. אולי הוא היה צריך להיות סיפור, נובלה קצרה.  

כנרת זמורה

2021

במשך שנים נהגו מייב ודני, אחות ואח, לשבת ברכבם מול הבית בו גדלו, לשוחח, לעשן, ולנסוע לדרכם עד הפעם הבאה. בבית, שכונה "ההולנדי" על שם דייריו הראשונים, התגוררו תחילה אמם החורגת ושתי בנותיה, ואחר-כך האשה לבדה. כשדני היה בן שלוש ומייב בת עשר, אמם עזבה את הבית ולא שבה. שני הילדים נותרו עם אביהם, עם אומנת, שפוטרה אחרי זמן מה, ועם שתי עובדות משק בית. האב מילא בנאמנות, אך מתוך ריחוק נפשי, את תפקיד ההורה, ואת החום והדאגה סיפקו העובדות. מיום שאמם אלנה עזבה, מייב החליקה בטבעיות אל תפקיד האם עבור דני. "אמא עשתה את זה בשבילי", היא אמרה, ונראתה מופתעת מעצם העובדה שפקפקתי בכך. "תקשיב, קטנצ'יק, לי היה מזל. אני, בניגוד אליך, זכיתי לכמה שנים איתה. אני לא יכולה אפילו לדמיין כמה אתה מתגעגע אליה". אחרי מות האב השתלטה אשתו השניה אנדראה על רכושו, ומייב ודני נושלו מביתם ומנכסיהם. לא ברור, גם להם עצמם, מה הם מבקשים כשהם יושבים מול הבית, אולי מתודלקים משנאה לאנדראה, אולי מאוחדים בזכרונות ובגעגועים, אבל שוב ושוב הם חוזרים לשם.

איך קורה שאם קמה ועוזבת? כשדני מעז לשאול, אביו אומר לו שהיא היתה משוגעת, ומוסיף, "אין טעם שתחשוב על אמא שלך. כל אחד סוחב משא בחיים שלו, וזה המשא שלך: אמא שלך עזבה". עשרות שנים תעבורנה לפני שהשניים ילמדו יותר על ההיסטוריה הפרטית שלהם, וכל אחד מהם יגיב באופן שונה. האופן בו מתייחסים לעבר, מה בוחרים לקחת ממנו ומה לנטוש מאחור, על מה סולחים ועל מה נוטרים טינה, כיצד מפרשים זכרונות, מה מוחקים ומה משכתבים – שאלות אלה תופסות מקום מרכזי ביומיום של מייב ודני, הן שבות וצצות בהקשרים שונים, ומהוות את אחד הנושאים המרכזיים של העלילה. אחריות הורית וזוגיות הן נושאים מהותיים נוספים.

הבית ההולנדי ידע אושר וטרגדיות כשהיה בבעלות האנשים שהקימו אותו. אביהם של מייב ודני, שעסק בנדל"ן, רכש אותו כשהיה עזוב ומוזנח, כהפתעה לאשתו הראשונה, אם ילדיו. הבית החריג, המפואר, עם קירות הזכוכית שלו, היה שנוא עליה ממבט ראשון. כמו בתמונת ראי, דני, שנים רבות אחר-כך, קנה בית כהפתעה לאשתו, וכשהיחסים ביניהם הגיעו למשבר התגלה לו שגם היא, כמו אמו, לא אהבה את ביתם. אן פאצ'ט מרבה באמירות סמויות למחצה מעין זו כדי להעמיק את ההבנה של גיבוריה (ושל הקוראים), וכדי להרחיב את זוית הראיה שלהם על עברם ועל ההווה שלהם.  

ההיבט כובש הלב ביותר בספר הוא הקשר האמיץ והמרגש שבין האח והאחות. אין דבר שמייב לא תעשה בשביל דני. אין דבר שדני לא יוותר עליו כדי לשמח את מייב. גם כשיש ביניהם חילוקי דעות, או כשאנשים נוספים משתלבים בחייהם, הם מוצאים דרך להתגבר על חיכוכים ועל חריקות, ולקיים את הגרעין הבלתי ניתן לפירוק של קיומם.

על אחד מקירות הבית ההולנדי תלויה תמונה של מייב, שצוירה בידי צייר שהוזמן על ידי אביה כדי לצייר את אמה, אך זו האחרונה סירבה לשבת מולו. האמן נואה סטרסטרום העלה מדמיונו את דמותה של מייב, כפי שתוארה בספר, נחושה ואמפתית, והדיוקן שצייר מופיע על הכריכה.

יש משהו מן האגדה בעלילת הספר, בקשר הפנטסטי שבין גיבוריו, בדבקות – כמעט פֶטיש – בבית, בטוב הלב של מייב, כפי שדני המספר חווה אותו, ועוד. כמו באגדות, פה ושם נדמה שהסיפור מרחף מעט מעל המציאות, שהטוב טוב מדי והרע בלתי מוסבר דיו. ועדיין, בעיקר בזכות האהבה, הקריאה בו מהנה, ויחד עם הנושאים מעוררי המחשבה שבו הוא ספר הראוי בהחלט להקרא.

The Dutch House – Ann Patchett

עם עובד

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מיקי סתיו, אשה בשנות העשרים לחייה, מתארת דיוקן פצוע וחבוט של עצמה. מגיל צעיר היא מרגישה לא שייכת, זרה אף לקרוביה –  "הם לא אמא ואבא שלי", היא לוחשת לרופא, אליו נלקחה על ידי הוריה משום שחדלה לדבר. "הם לקחו אותי מבית יתומים" – והתחושה הזו מלווה אותה גם בבגרותה. הוריה ואחיה הם בפיה "גברת סתיו", "בעלה של גברת סתיו", "אמא של אח שלי", וכינויים דומים, המשקפים ניכור. בפנקס הטלפונים רשומים רק מספרים פונקציונליים – רופאים, עיריה, בנק – ואף לא חבר אחד. הגברים בחייה רואים בה רק תחנה זמנית במעבר משברון לב לאהבה. סבתה המנוחה סיפקה לה גלגל הצלה, כשביקשה בצוואתה שתעבור לגור בדירתה, אך הריחוק הפיזי הקצר לא הביא לה שחרור מן המחנק המשפחתי. היא מודעת לכך ש"הטיפול החינוכי של משפחת סתיו ניצח אותי", וחבר ילדות שחזר אל חייה אומר לה כי חשב שהשתנתה, "שאת כבר לא פוחדת מהצל של עצמך, שלמדת לעמוד על שתי רגליים ולא על הברכיים, אבל אני לא בטוח שצדקתי".

הדמות הדומיננטית בחייה של מיקי היא אמה, פולניה במובן המעיק של הקלישאה. יש לה תכניות גרנדיוזיות עבור בתה, תכניות שלבת אין שום סיכוי להגשים, ולכן נגזר עליה להרגיש כל חייה ככשלון מאכזב. האם היא בעלת דעות מוצקות של ראוי ובלתי ראוי, שאותן היא מביעה ללא הרף במפל מלים בלתי פוסק. מיקי הפסיקה מזמן לנסות להתווכח איתה מתוך הכרה ש"היא תנצח כי אנחנו לא כוחות שווים". בעלה מניח לה להשליט את תורתה ואת הליכותיה עליו ועל שני ילדיהם, אולי משום התחשבות בלתי פוסקת בסבל שעברה בתקופת השואה. איש אינו מדבר על מה שקרה "שם", אבל ה"שם", לדעת האם, יכול להתרחש שנית, וחרדתה נוכחת ביומיום של משפחתה.

הדירה שקיבלה מיקי מסבתה אמנם הרחיקה אותה מעט מהמשפחה, אבל הותירה אותו בתוך מעגל הדור השני, שכן התבקשה באותה צוואה לטפל במר פולנסקי, ניצול שואה, שגופו חולה וזכרונו תשוש. נדמה שמכל הקשרים בחייה זהו הקשר היציב מכולם, אולי מתוך מחויבות עמוקה, אולי כחוצץ מפני המאמץ שביצירת קשרים אחרים.

מיקי לכודה. יש משהו ילדותי בהתנהגותה, במידה רבה בשל האופן המגביל והחונק בו גדלה, והילדותיות הזו מספקת לסביבתה תירוץ להוסיף ולהתייחס אליה כאל ילדה. יחד עם זאת הוא מודעת מאוד לעצמה, למגבלותיה ולחלומותיה, ומספרת על עצמה בתערובת של הומור ומרירות.

נקודת החולשה של הספר, בעיני, היא דמויותיהם של הגברים בחייה של מיקי. כולם מוזרים, אנוכים, בלתי מפוענחים. אולי דמויותיהם אינן מושקעות ספרותית, או אולי כך הם מתפרשים בעיניה של המספרת, ופרשנות זו מעמיקה את העצב הנסוך על הספר.

"גולם במעגל", ששמו מעיד על הלך הנפש של המספרת, הוא סיפור קשה לקריאה על ילדות עצובה שתוצאתה היא אשה שמתקשה לצמוח. למרות המועקה הספר מומלץ בשל כתיבה יחודית ובשל דמות אמינה הנכנסת אל הלב.

כתר

1986