תגית: משפחה

סקירה יפה וממצה אודות "ילד בולע יקום" כתב הסופר עצמו במאמר תחת הכותרת "למה כתבתי את הספר הזה". קטעים מן המאמר מצוטטים על דש הספר, ומסתיימים בשש נקודות, הלוכדות היטב את רוחה של היצירה:

כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב

אהבת אמת כובשת הכל

יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום חשוך וברוטאלי

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום יפהפה וקסום

הבית הוא תמיד שיר הפתיחה והסיום

טרנט דלטון מספר, מפיו של איליי בל, על ילדות בפרוורים הקשים של בריסביין שבאוסטרליה. איליי, ואחיו גאס שאינו מדבר, חיים עם אמם ועם בן זוגה לייל, עד שארוע אלים מעלים את האיש ומשגר את האם לכלא. הילדים עוברים לגור עם אביהם, שאתו לא היה להם שום קשר. לייל סוחר סמים, האם נרקומנית שנגמלה, האב שיכור שסובל מהתקפי חרדה משתקים. הבייביסיטר של הילדים, שהוא גם המבוגר המשפיע על איליי, הוא אסיר ששוחרר לאחר שנים רבות בכלא באשמת רצח. לכאורה, איש מהם אינו ראוי לגדל ילדים, אבל בעולם של איליי ושל גאס האור והצל משמשים יחדיו. בדומה למסקנותיו של דלטון למעלה לגבי הפרוורים של אוסטרליה, גם הילדים, שחווים ברוטאליות וטראומות מערערות, מוצאים את היופי ואת הקסם.  

גאס, שכאמור אינו מדבר, שותק מבחירה בעקבות טראומה. הוא מתבטא באמצעות מחוות ובאמצעות כתיבת מלים באוויר, מלים כמעט נבואיות. האם הילד באמת ניחן בכוחות נסתרים? איליי מנהל שיחות משונות באמצעות טלפון אדום המצוי בחדר חבוי בבית אמו. האם השיחות האלה באמת מתקיימות? דלטון מהלך באמנות רבה על הקו הדק שבין העל-טבעי למציאותי, עוטף את הסיפור בקסם, ומציג לצדו את האופציה שכל הבלתי מוסבר הוא בעצם דרכם של הילדים להתמודד עם הטראומות שבחייהם.

איליי וגאס, ילדים מיוחדים באמת, מקיימים ביניהם קשר יחודי, והתובנות שלהם – מעבר לתובנות חובקות הכל שלמעלה – מרתקות ונוגעות ללב גם יחד. כשאיליי מתבונן בחייה של אמו, הוא מבחין שבחיי כל אדם ניתן להבחין באדוות, דוגמת אלה שחולפות במים: "הטיפה בים היתה אבא של אמא שעזב אותה כשהיא היתה ילדה", וכל מה שקרה אחר-כך נבע מן הטיפה הזו שהכתה גלים. כשגאס חורג משתיקתו ומדבר עם איליי, ורק אתו, הוא אומר: "אתה יודע מה קלטתי בכל הזמן הזה שסתמתי את הפה? רוב הדברים שאנשים אומרים לא צריכים להאמר". איליי מתבונן בסדרת הטלויזיה האהובה עליו, "קשרי משפחה", ורואה שם את האב אומר לילדיו שהוא אוהב אותם, מלים שהוא וגאס לא שמעו מאביהם, אבל הוא נבון מספיק ורגיש מספיק כדי לדעת ש"אבא אומר לי שהוא אוהב אותי כשהוא עושה אקדח מהאצבע והאגודל שלו ומכוון אותו אלי בזמן שהוא מפליץ". האב הפגום הזה הוא גם מי שקשוב לחלומותיו של איליי להיות עיתונאי, ובחג המולד הוא מעניק לו בלוק כתיבה, שבעמודו הראשון הוא כותב: "אתה יכול לשרוף את הבית או להדליק את העולם. תלוי בך, איליי. חג מולד שמח. אבא."

בעולמו המבלבל איליי עוסק רבות בשאלה מהו טוב, והוא מכוון עצמו לשם. כך, לדוגמא, הוא "מרגיש שלחבק את אבא זה דבר טוב והתקווה שלי היא לגדול להיות אדם טוב, אז אני עושה את זה". גאס גם הוא מוצא לעצמו דרך לעשות את הטוב כשהוא עוסק בהתרמות. "נתינה, הוא קלט, היא הדבר האחד שחסר בחייהן של רוב היחידות המשפחתיות בפרוורי אוסטרליה, שלטוב ולרע התמכרו לעיסוק בפשיעה קטנה". אם זה נשמע סכריני, זו טעות. ברירת המחדל של הלב האנושי, כך הם מאמינים למרות הכל, היא טוּב לב.

טרנט דלטון כתב את הספר בהתבסס על חייו. בראיונות אתו סיפר שגאס הוא תערובת של אחיו, דמותה של העיתונאית שבה איליי מאוהב מבוססת על אשתו, ואמו, שבעיניו היא האדם המעניין ביותר, עברה בחייה תלאות גדולות, שרק אחוז קטן מהן מתואר בספר. כמה מעט אנו יודעים על המתרחש מאחורי דלתות סגורות בשכונות המוזנחות לנפשן, קרוב למרכז, לנופים הקסומים, אך כאילו ביקום מקביל. כשהוא מתמצת את ספרו, אפילו יותר משש הנקודות שלמעלה, דלטון מספר על מכתב שקיבל מקוראת צעירה, ובו היא כתבה שהראה לה מהי תקווה. תקווה ואהבה – זה כל הסיפור.

"ילד בולע יקום" הוא סיפור התבגרות שופע אלימות וקסם, כאב ותקווה. סגנונו מיוחד, איליי הוא דמות בלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

Boy Swallows Universe – Trent Dalton

כנרת זמורה דביר

2021 (2018)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

בחרונינגן שבהולנד עומדת אשה ישראלית מבוגרת ברחוב, ומציצה לתוך אחד הבתים. שם, בתוך הבית, מתגוררת בתה יחד עם בעלה ועם שתי בנותיה הקטנות. האשה שברחוב אינה מכירה אף אחד מן השלושה. בתה התנתקה מחייה לפני שנים ולבלי שוב. איך קרה שהשתיים, שחוו קשר אם-בת שגרתי למדי, הגיעו למצב העצוב הזה? האם מאמציה של האם להיות שוב, באופן כלשהו, חלק מחייה של הבת, ישאו פרי?

יואלה, האם, מספרת על משפחתה, על יחסיה עם הגברים בחייה – אביה של הבת, לאה, שנפטר לפני מספר שנים, וארט, הגבר שעליו היא נסמכת כעת – על ילדותה והתבגרותה של לאה, ובעיקר על הקשר בינה ובין בתה, וגם על זה שבינה ובין אמה, שמוצג רוב הזמן כניגוד או כהשוואה. בסך הכל, מדובר על קשר לא חריג, עם עליות ומורדות, רגעי אושר ורגעי משבר. למרות שיואלה מתמודדת מגיל צעיר עם תקופות של דכאון קשה, היא מצליחה להתגבר ולתפקד. היא מתגברת גם על בגידה חד-פעמית של בעלה, והחיים המתוארים בספר רחוקים מלהיות מסעירים או יוצאי דופן. יואלה עצמה אומרת, כשהיא מנסה לנתח את חייה, שהקצוות אינם מעניינים אותה: "עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע". ה"אמצע" הזה, למען האמת, שעמם אותי רוב הזמן. הספר, הקופץ בין רגעים קפואים בזמן, שופע תמונות בנאליות. פה ושם עולה הרהור מעניין, אבל המכלול רגיל ושטוח למדי. זו אינה אשמת הסגנון, שכן התיאורים יפים ומדויקים, חלקם נוגעים ללב, רבים מהם מוכרים מן היומיום וקל להזדהות איתם. זו בעית התוכן ה"אמצעי" שאינו מוסיף דבר. הקריאה בספר מושכת, לפחות מבחינתי, רק בזכות תעלומת הניתוק המשתוקקת להתפענח.

ייאמר לזכותה של הסופרת, שלמרות שהספר עשוי להשתבץ במגמת ספרי "ניתוץ אידאת האימהוּת", היא שומרת על כתיבה ריאליסטית, ואינה מתפתה להעמיס הפרזות שמטשטשות את הנושא.

הפרקים הטובים בספר מגיעים לקראת סיומו בשני ארועים דרמטיים. הראשון הוא זה שהביא לניתוק בין יואלה ללאה, ומעניין כי בעוד הקורא מבין מה התרחש, לה עצמה אין מושג במה חטאה. היא מסוגלת לראות את ההתרחשויות רק מנקודת המבט הצרה מאוד של "טובת הבת", כפי שהיא מבינה אותה. החטא הזה מחוויר נוכח האטימות שהיא מפגינה בצעד שהיא נוקטת בנסיון להחזיר אליה את בתה. ומחמת הקלקלנים לא ארחיב.

איך לאהוב את בתך? לא באגואיזם, לא בחוסר יכולת לראות דברים מעיניה.

תחילת הספר וסיומו עוצמתיים. אולי הוא היה צריך להיות סיפור, נובלה קצרה.  

כנרת זמורה

2021

במשך שנים נהגו מייב ודני, אחות ואח, לשבת ברכבם מול הבית בו גדלו, לשוחח, לעשן, ולנסוע לדרכם עד הפעם הבאה. בבית, שכונה "ההולנדי" על שם דייריו הראשונים, התגוררו תחילה אמם החורגת ושתי בנותיה, ואחר-כך האשה לבדה. כשדני היה בן שלוש ומייב בת עשר, אמם עזבה את הבית ולא שבה. שני הילדים נותרו עם אביהם, עם אומנת, שפוטרה אחרי זמן מה, ועם שתי עובדות משק בית. האב מילא בנאמנות, אך מתוך ריחוק נפשי, את תפקיד ההורה, ואת החום והדאגה סיפקו העובדות. מיום שאמם אלנה עזבה, מייב החליקה בטבעיות אל תפקיד האם עבור דני. "אמא עשתה את זה בשבילי", היא אמרה, ונראתה מופתעת מעצם העובדה שפקפקתי בכך. "תקשיב, קטנצ'יק, לי היה מזל. אני, בניגוד אליך, זכיתי לכמה שנים איתה. אני לא יכולה אפילו לדמיין כמה אתה מתגעגע אליה". אחרי מות האב השתלטה אשתו השניה אנדראה על רכושו, ומייב ודני נושלו מביתם ומנכסיהם. לא ברור, גם להם עצמם, מה הם מבקשים כשהם יושבים מול הבית, אולי מתודלקים משנאה לאנדראה, אולי מאוחדים בזכרונות ובגעגועים, אבל שוב ושוב הם חוזרים לשם.

איך קורה שאם קמה ועוזבת? כשדני מעז לשאול, אביו אומר לו שהיא היתה משוגעת, ומוסיף, "אין טעם שתחשוב על אמא שלך. כל אחד סוחב משא בחיים שלו, וזה המשא שלך: אמא שלך עזבה". עשרות שנים תעבורנה לפני שהשניים ילמדו יותר על ההיסטוריה הפרטית שלהם, וכל אחד מהם יגיב באופן שונה. האופן בו מתייחסים לעבר, מה בוחרים לקחת ממנו ומה לנטוש מאחור, על מה סולחים ועל מה נוטרים טינה, כיצד מפרשים זכרונות, מה מוחקים ומה משכתבים – שאלות אלה תופסות מקום מרכזי ביומיום של מייב ודני, הן שבות וצצות בהקשרים שונים, ומהוות את אחד הנושאים המרכזיים של העלילה. אחריות הורית וזוגיות הן נושאים מהותיים נוספים.

הבית ההולנדי ידע אושר וטרגדיות כשהיה בבעלות האנשים שהקימו אותו. אביהם של מייב ודני, שעסק בנדל"ן, רכש אותו כשהיה עזוב ומוזנח, כהפתעה לאשתו הראשונה, אם ילדיו. הבית החריג, המפואר, עם קירות הזכוכית שלו, היה שנוא עליה ממבט ראשון. כמו בתמונת ראי, דני, שנים רבות אחר-כך, קנה בית כהפתעה לאשתו, וכשהיחסים ביניהם הגיעו למשבר התגלה לו שגם היא, כמו אמו, לא אהבה את ביתם. אן פאצ'ט מרבה באמירות סמויות למחצה מעין זו כדי להעמיק את ההבנה של גיבוריה (ושל הקוראים), וכדי להרחיב את זוית הראיה שלהם על עברם ועל ההווה שלהם.  

ההיבט כובש הלב ביותר בספר הוא הקשר האמיץ והמרגש שבין האח והאחות. אין דבר שמייב לא תעשה בשביל דני. אין דבר שדני לא יוותר עליו כדי לשמח את מייב. גם כשיש ביניהם חילוקי דעות, או כשאנשים נוספים משתלבים בחייהם, הם מוצאים דרך להתגבר על חיכוכים ועל חריקות, ולקיים את הגרעין הבלתי ניתן לפירוק של קיומם.

על אחד מקירות הבית ההולנדי תלויה תמונה של מייב, שצוירה בידי צייר שהוזמן על ידי אביה כדי לצייר את אמה, אך זו האחרונה סירבה לשבת מולו. האמן נואה סטרסטרום העלה מדמיונו את דמותה של מייב, כפי שתוארה בספר, נחושה ואמפתית, והדיוקן שצייר מופיע על הכריכה.

יש משהו מן האגדה בעלילת הספר, בקשר הפנטסטי שבין גיבוריו, בדבקות – כמעט פֶטיש – בבית, בטוב הלב של מייב, כפי שדני המספר חווה אותו, ועוד. כמו באגדות, פה ושם נדמה שהסיפור מרחף מעט מעל המציאות, שהטוב טוב מדי והרע בלתי מוסבר דיו. ועדיין, בעיקר בזכות האהבה, הקריאה בו מהנה, ויחד עם הנושאים מעוררי המחשבה שבו הוא ספר הראוי בהחלט להקרא.

The Dutch House – Ann Patchett

עם עובד

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מיקי סתיו, אשה בשנות העשרים לחייה, מתארת דיוקן פצוע וחבוט של עצמה. מגיל צעיר היא מרגישה לא שייכת, זרה אף לקרוביה –  "הם לא אמא ואבא שלי", היא לוחשת לרופא, אליו נלקחה על ידי הוריה משום שחדלה לדבר. "הם לקחו אותי מבית יתומים" – והתחושה הזו מלווה אותה גם בבגרותה. הוריה ואחיה הם בפיה "גברת סתיו", "בעלה של גברת סתיו", "אמא של אח שלי", וכינויים דומים, המשקפים ניכור. בפנקס הטלפונים רשומים רק מספרים פונקציונליים – רופאים, עיריה, בנק – ואף לא חבר אחד. הגברים בחייה רואים בה רק תחנה זמנית במעבר משברון לב לאהבה. סבתה המנוחה סיפקה לה גלגל הצלה, כשביקשה בצוואתה שתעבור לגור בדירתה, אך הריחוק הפיזי הקצר לא הביא לה שחרור מן המחנק המשפחתי. היא מודעת לכך ש"הטיפול החינוכי של משפחת סתיו ניצח אותי", וחבר ילדות שחזר אל חייה אומר לה כי חשב שהשתנתה, "שאת כבר לא פוחדת מהצל של עצמך, שלמדת לעמוד על שתי רגליים ולא על הברכיים, אבל אני לא בטוח שצדקתי".

הדמות הדומיננטית בחייה של מיקי היא אמה, פולניה במובן המעיק של הקלישאה. יש לה תכניות גרנדיוזיות עבור בתה, תכניות שלבת אין שום סיכוי להגשים, ולכן נגזר עליה להרגיש כל חייה ככשלון מאכזב. האם היא בעלת דעות מוצקות של ראוי ובלתי ראוי, שאותן היא מביעה ללא הרף במפל מלים בלתי פוסק. מיקי הפסיקה מזמן לנסות להתווכח איתה מתוך הכרה ש"היא תנצח כי אנחנו לא כוחות שווים". בעלה מניח לה להשליט את תורתה ואת הליכותיה עליו ועל שני ילדיהם, אולי משום התחשבות בלתי פוסקת בסבל שעברה בתקופת השואה. איש אינו מדבר על מה שקרה "שם", אבל ה"שם", לדעת האם, יכול להתרחש שנית, וחרדתה נוכחת ביומיום של משפחתה.

הדירה שקיבלה מיקי מסבתה אמנם הרחיקה אותה מעט מהמשפחה, אבל הותירה אותו בתוך מעגל הדור השני, שכן התבקשה באותה צוואה לטפל במר פולנסקי, ניצול שואה, שגופו חולה וזכרונו תשוש. נדמה שמכל הקשרים בחייה זהו הקשר היציב מכולם, אולי מתוך מחויבות עמוקה, אולי כחוצץ מפני המאמץ שביצירת קשרים אחרים.

מיקי לכודה. יש משהו ילדותי בהתנהגותה, במידה רבה בשל האופן המגביל והחונק בו גדלה, והילדותיות הזו מספקת לסביבתה תירוץ להוסיף ולהתייחס אליה כאל ילדה. יחד עם זאת הוא מודעת מאוד לעצמה, למגבלותיה ולחלומותיה, ומספרת על עצמה בתערובת של הומור ומרירות.

נקודת החולשה של הספר, בעיני, היא דמויותיהם של הגברים בחייה של מיקי. כולם מוזרים, אנוכים, בלתי מפוענחים. אולי דמויותיהם אינן מושקעות ספרותית, או אולי כך הם מתפרשים בעיניה של המספרת, ופרשנות זו מעמיקה את העצב הנסוך על הספר.

"גולם במעגל", ששמו מעיד על הלך הנפש של המספרת, הוא סיפור קשה לקריאה על ילדות עצובה שתוצאתה היא אשה שמתקשה לצמוח. למרות המועקה הספר מומלץ בשל כתיבה יחודית ובשל דמות אמינה הנכנסת אל הלב.

כתר

1986

"הרעיון לספר הראשון שלי, 'העין הכי כחולה', הגיע ממקרה שקרה לי בבית הספר, כשחברה סיפרה לי שהיא חולמת שיהיו לה עיניים כחולות כדי שהיא לא תהיה מכוערת. כבר אז, בגיל שתים-עשרה, לא הבנתי איך היא הגיעה למצב כזה נורא", כך סיפרה טוני מוריסון בראיון לידיעות אחרונות. פֶּקוֹלָה, ילדונת בת אחת-עשרה, מכוערת בעיני עצמה, שקופה לסביבתה, מאמינה שגאולתה תגיע כשעיניה תהפוכנה כחולות, הכי כחולות, כמו עיניהן של הילדות הלבנות. הספר פותח כמעט בנקודת הסיום – בשנת 1941, שתי ילדות, פרידה וקלודיה, מטמינות בקרקע זרעי ציפורני חתול ומצרפות אליהם את תפילותיהן ואת יחולי כישופיהן, כדי שהכל יהיה בסדר גמור עבור פקולה, שהרתה לאביה. אבל אף פרח לא פרח אותה שנה באדמה הסרבנית.

סיפורה של פקולה מתרחש באוהיו שבצפון ארצות-הברית. הוריה, פולין וצ'ולי, נולדו בדרום, ועברו צפונה כדי להיטיב את תנאי חייהם. הם אמנם התרחקו מן הגזענות הדרומית הבוטה והאלימה, אך המעבר אל קהילה מעורבת לא שיפר את מעמדם בעיני אחרים, ובעיקר לא בעיני עצמם. עירם מחולקת בבירור לאזור שחור, אזור של מצוקה ועוני, ולאזור לבן, נקי, מטופח, שופע מותרות. אפילו השמים המוכתמים כתום שמעל מפעל הפלדה מעולם לא הגיעו לחלק זה של העיר. השמים האלה היו כחולים תמיד. צ'ולי, שגדל ללא הורים, וכבר כנער הושפלה גברותו בידי בריונים לבנים, לא הצליח לתפקד כבעל וכאב, התמכר לשתיה, ושגרת חייו היתה רצופה עלבונות ומריבות. פולין לא חשה בנוח בצפון, אפילו לא בחברת נשים שחורות אחרות, שהעדיפו להידמות ללבנות ולגלגו על הופעתה. כשמצאה עבודה כעובדת משק בית אצל משפחה לבנה, מצאה פורקן אהבתה ליופי ולנוחות, ובעוד פקולה הזדעזעה ונעלבה כששמעה את מעסיקי האם פונים אליה כ"פולי", כשאפילו בנותיה כינו אותה "גברת ברידלאב" ביראה, פולין חשה שסוף-סוף זכתה לשם חיבה.

פקולה, הצעירה בשני ילדי המשפחה, שחלקה כל חייה חדר צפוף עם אחיה ועם הוריה, מודעת בחריפות ליחס הסביבה אליה. כשהיא קונה ממתקים בחנותו של מוכר לבן, שמהסס לגעת בידה המושיטה לו כסף, "היא נושאת אליו את מבטה ורואה את הריקנות במקום שאמורה היתה להיות סקרנות. ועוד משהו – העדר מוחלט של הבחנה אנושית – נפרדוּת מזוגגת […] בנקודה כלשהי בעפעף התחתון שוכן הגועל. היא ראתה אותו אורב בעיניהם של כל הלבנים". אשה שעורה בהיר יחסית מסלקת אותה מביתה במילים "חתיכת כלבה שחורה קטנה מלוכלכת, תסתלקי מהבית שלי". כשהיא הורסת בטעות עוגה בבית בו אמה עובדת, מטיחה בה האם את המלים "טפשה משוגעת… טינופת", ובמקביל מרגיעה את הילדה הלבנה: "ששש, קטנטונת, ששש. בואי אלי". נעה בין אלימות לדחיה, בין בושה לכעס, היא חולמת על עיניים כחולות. אך המכה הגדולה מכולן עדיין ממתינה לה. צ'ולי, שנכנס יום אחד הביתה בעודה מדיחה כלים, ותנוחתה הכנועה, ההצהרה הברורה על אומללותה, מצטיירת לו כהַאֲשָמָה, אינו יודע לאן להוליך את תסכוליו, את בלבולו, את תשוקותיו, ואונס אותה בו במקום בשנאה מעורבת ברוך.

טוני מוריסון, בספר ראשון זה ובספריה הבאים, מצביעה על תוצאותיהן המתמשכות והטרגיות של העבדות ושל הגזענות. דור מוריש לדור את הצלקות, והנורמות הלבנות רומסות את תחושת הערך של השחורים. בהעדר תחושת קהילה, כשכל יחיד לנפשו, הסיכוי לשבור את המעגל כמעט ואינו קיים. הילדה קלודיה מתארת את יחסם של האנשים אל הטרגדיה של פקולה ואומרת: "ציפינו לשמוע את האחד שיאמר, "ילדונת מסכנה" או "קטנטונת מסכנה", אך היכן שהמלים האלה היו צריכות להיות היו רק נענועי ראש. חיפשנו עיניים מקומטות בדאגה אבל ראינו רק רְעָלות". הסופרת אינה מנקה את דמויותיה מאשמה, ואינה מחפה על עוולות, אבל מספקת את הרקע ואת הפרספקטיבה החומלת.

הספר מסופר מכמה זויות. בחלק מן הפרקים קלודיה היא המספרת, ומתארת את עולמה של משפחתה, אף היא משפחת מצוקה, ואת פקולה כפי שהיא רואה אותה. כמה מן הפרקים מסופרים בגוף שלישי, ומתארים את חייהם של פולין ושל צ'ולי, ושל דמויות נוספות, וכמו הספר כולו הם מסופרים מן הסוף, קודם ההווה ורק אחר כך העבר שיצר אותו. בשיטת סיפור זו הסופרת מניחה לקורא לשפוט את הדמויות ואת הארועים, מן הסתם לחומרה, קודם שהיא עוסקת בלמה ובכיצד, מרחיבה את נקודת המבט, ומניחה את היסודות להבנה כי לא ניתן לבודד את היחיד מתוך הקהילה, מתוך הסביבה, ומתוך שלשלת הדורות.

"העין הכי כחולה" הוא ספר מכאיב, כתוב בכשרון גדול ובתבונה מעמיקה, וכמו כל ספריה של טוני מוריסון הוא מומלץ כחווית קריאה וכמעורר מחשבה.

The Bluest Eye – Toni Morrison

הספריה החדשה

1996 (1970)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

במבוא לספר הסופר מנמיך ציפיות: אל תחכו לספר בלשי, אין אהבה בספר, ועוד אזהרות, ולצדן הבטחה – הדמות הראשית אהובה. הדמות המצטיירת בתחילת הסיפור, המסופר בגוף ראשון, אינה מעוררת חיבה. המספר הוא עומָר, גבר איסלנדי בן ארבעים ושלוש בעל מנטליות של בן-עשרה, לא עובד, מתעורר לחמרמורת אחרי לילות של שתיה, ובאופן כללי חדל-אישים ומעורר התנגדות. הקשר שלו עם משפחתו רופף, ובכל זאת הוא מזמן את אחותו ואת אחיו, הצעירים ממנו, למפגש חריג, בו הוא מודיע להם על כוונתו להתאבד. האם זו זעקה לעזרה, או שמא הוא כן באומרו שההצהרה נועדה למנוע מהם הלם ושהוא מבקש שלא יצטערו על מותו?

ההתנגדות מפורקת עם התקדמות הסיפור ועם התרחבות נקודת המבט. ההיכרות עם עומר מעמיקה, התדמית הראשונית מתבררת כשטחית, ואנו מתוודעים לאדם חם, אכפתי, מוכשר, שמתמודד כל חייו עם דכאון, פוביה חברתית וחרדה, וכתוצאה מהם סובל מהערכה עצמית נמוכה ומפתח מחשבות אובדניות. הוא עובד כבר למעלה מעשרים שנה בגן ילדים, מטפח קשר ידידות אמיץ עם שכן אוטיסט, מסור עד עמקי נשמתו לאחותו ולאחיו, ובעברו סופר מצליח למדי. בשל בעיותיו הוא מצד אחד אינו מסוגל לקיים קשרים ארוכי טווח, ומצד שני חרד ללא הרף שהמצוקה שלו תפגע ביקרים לו ולכן הוא מתנתק גם מאוהביו.

אחיו של עומר מצליח לשכנע אותו להפגש עם פסיכולוגית, וזו מספקת לו רשימת מטלות, ומחלצת ממנו הבטחה לבצע אותן ולהפגש איתה שוב חודש לאחר מכן. במהלך התקופה הזו יחולו שינויים בחייו, ואולי יבשרו תקווה. האם יצליח למצוא מנוחה לנפשו ויחזור בו מהצהרת ההתאבדות? יש להגיע לסיומו של הספר כדי לברר זאת.

בין שאר דברים שהערכתי בספר, נהניתי מן השימוש שהסופר עושה במוזיקה. כך, לדוגמא, פס הקול של ערב מוצלח אחד, שבו הוא מארח חברים לפיצה ולריקודים, הוא שיר קצבי ומשפר מצב רוח, Round Around Sue. אותו ערב מסתיים בכמיהה ליכולת לחוש שוב אהבה, ופס הקול שהוא שומע בראשו עדין וצובט לב, I think of Angles.

אוליבר ת'ורסטינסון כתב ספר אישי, שאינו מתיימר להוות ספר עזר לסובלים מבעיות כשל עומר. מפי גיבורו הוא אומר: "אני בספק אם הספר הזה יעזור למישהו. אולי אנשים ישכחו את הבעיות שלהם לזמן-מה, אבל אז הכל יחזור. החיים תמיד חוזרים כשהספר נגמר. הספר הזה לא אמור לעזור למי שמרגיש רע, אבל אם הוא יעזור, מה טוב. אבל אני לא מסתמך על זה. כתבתי את הספר הזה בשביל עצמי". גם אם הספר לא יפתור את בעיותיו של איש, הוא עושה עבודה מצוינת בהצגת ההתמודדות המפרכת עם דכאון ועם חרדה חברתית. ת'ורסטינסון רהוט, ממוקד, כותב בחיות רבה, שירלי לוי תרגמה יפה, והספר מומלץ בהחלט.

Í Hjarta Mínu – Ólíver Þorsteinsson

לסה ספרים

2021 (2020)

תרגום מאיסלנדית: שירלי לוי

עיצוב כריכה: צופיה הרבנד 

טוני שטראוס היתה בת שש-עשרה כשעזבה את בית הוריה היהודים שליד נהר פְּרוּט, והלכה בעקבות אהובה הנוצרי לוינה. לא חלף זמן רב לפני שהבחור החל להתעלל בה, למרות הריונה, והיא מצאה עצמה לבדה, מטופלת בילד. כשהבן, רודי, כבר בן שש-עשרה, היא יוצאת אתו למסע בכיוון ההפוך. אחרי שנים של עבודה קשה ומעבר ממחזר למחזר, יצאה מכלא העוני בזכות ירושה שהותיר מחזר קשיש, וכעת היא יכולה להניח לגעגועיה להוביל אותה חזרה הביתה, אל ההורים, אל הנופים, אל המסורת.

כמו בכמה מספריו האחרים, גם בספר זה אפלפלד ממקם את העלילה על קו התפר שבין שלום למלחמה, בין שלווה לאסון. טוני ורודי יוצאים לדרך בסיומו של קיץ בשנת 1939, ומגיעים אל מחוזות ילדותה של טוני בסוף ספטמבר, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, שרוחותיה הרעות תתחלנה לנשוב גם סביב האם ובנה. היהדות כמעט ולא נכחה בחייהם עד כה, אבל דווקא כעת טוני נמשכת אליה, אל האמונה ואל היחוד שבהיות יהודי. רודי, לעומתה, הופך דומה יותר ויותר לאביו הגוי, או אולי כך הוא מצטייר בעיני אמו. הוא חסון, בהיר, נעדר תווים יהודיים, וככל שהמסע מתמשך הוא נקשר יותר ויותר אל הטבע, אל אורח החיים הכפרי, ומרבה לשתות עד כדי שכרות. כשהרדיפות אחר היהודים הופכות נגד עיניהם למציאות – בתים נטושים, דמויות חומקות בצללים, רצח נטול סיבה – שאלת יהדותו של רודי הופכת קריטית. טוני, שהיא חיישנית והפכפכת, מדגישה מדי פעם באוזניו שהוא יהודי על פי ההלכה, אבל גם אומרת כי "איני בטוחה עוד אם טוב עשיתי שהבאתי אותך לפרובינציה הפכפכה זו. היהודים נרדפים בה, ואני הרי הדבקתי אותך בצרעת יהודית. סלח לי על התחושות שלי, אבל הפחד חזק ממני". רודי, שתחילה אינו מודע למשמעות היותו יהודי, מזדהה לעתים כך ולעתים כך, עד שטוני, למרות היותה תלותית, לפעמים עד כדי היפוך תפקידים בינה ובין רודי, נוקטת צעד אמיץ ומאפשרת לו לבחור. ההתלבטות שלו באה לידי ביטוי נוקב כשנאמר לו בחלומו, "קשה לי להבין אותך, אתה אדם צעיר, נאה ומוכשר, למה נכנסת אל מיטה חולה המכונה יהדות?"

"אל ארץ הגומא" הוא ספר בתנועה מתמדת, חסר מנוח. באמצעות עגלה רתומה לשני סוסים עושים האם ובנה את דרכם, לאו דווקא בדרך הקצרה והישרה אל יעדם. טוני מרגילה עצמה בהדרגה אל נופי ילדותה, עוצרת להתוודע לאנשים, נמשכת כבחבלי קסם אל מקום מגורי הוריה וחוששת מרגע ההגעה. המסע הפיזי הוא גם מסע נפשי אל תחושת זהות, וכפי שהקורא יודע היטב הוא גם מסע אל האבדון.

אפלפלד מספר את הסיפור, כהרגלו, במינימליזם ובחזרות הנדמות מונוטוניות, אך צוברות עוצמה עם כל יום שחולף. אם תחילה, "מדי פעם, כמו להכעיס, מסתננות לכאן ידיעות רעות ומפיצות בחדר האוכל החם אי-שקט", בהמשך תהפוכנה הידיעות למעשים, והמעשים יהפכו למהלך הרגיל של העניינים. "למה גורשו?", שואל רודי כשנודע לו שיהודי אחד הישובים נעקרו ממקומם. "משום שהם יהודים, אדוני. כלום עלי להסביר לו?", הוא נענה בלקוניות.

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2009

ליזי דורון, ילידת 1953, גדלה כבת יחידה לאמה הלנה. הלנה, ניצולת שואה, בחרה בשתיקה אודות קורותיה, וסירבה לענות לשאלותיה של בתה באשר להיעדרותו של אביה מחייה. "את כל מה שרציתי שתדעי את כבר יודעת", כך אמרה לה גם שנים אחר-כך, ימים ספורים לפני מותה. בתקופה המתוארת בספר, כשליזי כבר בשנות החמישים לחייה, בתהליך שלא היא יזמה אבל הניחה לו להתגלגל, נחשפים כמה מן הסודות שהוסתרו ממנה. מצד אחד היא סבורה שכאשר "האחרונה שאולי יודעת את התשובות לשאלות שלי תיעלם […] אז יבוא עלי השקט הסופי". מצד שני, היא יודעת כי "לחיות בלי ביוגרפיה זה כמו לחיות בלי רגל, בלי עין או בלי כליה". היא בוחרת בידיעה.

"ויום אחד עוד נפגש" הוא סיפורו של הדור השני לשואה. שלוש חברות ילדות, שבמידה רבה אימצו את השתיקה של הוריהן, נפתחות זו בפני זו, אולי בפעם הראשונה, לומדות על סודות ההווה, ורואות בעיניים של בוגרות את ילדותן. דורית, היחידה שחיתה במשפחה שלמה – אב, אם, אח, דודה ודוד – ולכן היתה מושא לקנאה, חיפתה על עברה הקשה של אמה ועל התקפי הדכאון שלה. חיה'לה, שעסקה כילדה בנגינה ובריקוד, ולכאורה נהנתה מכך, ניסתה בעצם להסב את תשומת הלב מן הסוד שבגללו היו לה שני אבות. וליזי עסקה ללא הרף במסתורין שאפף את גורלו של אביה. לפעמים רקמה סביבו סיפורים – "אבא הוא גם איש רוח וגם פרטיזן, פיציתי את עצמי, ואפילו נלחם במלחמת השחרור, הלכתי על כל הקופה" – לפעמים הטרידה בשאלות. "למה משגעים את הילדה? שמישהו כבר יגיד לה!", התמרמרה גולדה, אחת השכנות, אבל איש לא הגיד לילדה דבר. הגישה של גולדה היתה יוצאת דופן, וכל השאר, מבוגרים וילדים, נענו לצו השתיקה. הילדה היחידה שידעה לומר משהו על השואה היה ברכה, בתה של גולדה, ובבגרותה הפכה את השואה לעיסוק, כמעט לדיבוק.

סיפורם של ניצולי השואה, שהקימו משפחות חדשות, הוא סיפור של קשיים פיזיים ומנטליים, סיפור של החלטות הרות גורל, שעיצבו את חיי צאצאיהם. בחוכמה של מרחק, ובנוחות של נסיבות חיים שונות לחלוטין, קל לקבוע שהשתיקה היתה גזירה שהילדים התקשו לעמוד בה. אבל ההורים, שחוו גיהינום והתקשו במקרים רבים להתמודד עם זכרו, ביקשו למנוע מילדיהם אפילו הצצה אליו, והאמינו שהם מגינים עליהם. ואין איש רשאי לשפוט.

ליזי דורון כותבת ברגש ובמינימליזם, לעתים אפילו בהומור עגום. הסיפור הקשה של הוריה, שכל פרט ממנו מסביר את ילדותה, צובט לב, והתמונה של הסופרת כילדה, כשאביה משקיף עליה בהחבא, מעלה דמעות. לאחר קריאתו, חזרתי אל ספרה הראשון, "למה לא באת לפני המלחמה", שבו הוא מתארת בתמונות קצרות את היומיום של ילדותה עם אמה. כמו הספר הזה, וכמו ספריה האחרים, גם "ויום אחד עוד נפגש" מומלץ מאוד.

כתר

2010

בבוקרו של יום פברואר קר סיפר אמנון גאוכמן לשני ילדיו, אידו ודניאלה, כמסיח לפי תומו, שבדעתו לעזוב את המשפחה. הרעיון הסתובב במוחו כבר מספר חודשים בהשראת "הפרוטה והירח" של סומרסט מוהם, אך הוא לא שיתף בו איש עד שקם ונטש בקור רוח את אשתו ואת ילדיו בו ביום. בשונה מצ'רלס סטריקלנד (ומפול גוגן, שסיפור חייו היווה השראה לספר), אמנון לא חיפש חיים חדשים. בניו-יורק, כמו בבאר-שבע, עסק ברפואה. אותם חיים, רק לבד. אשתו, אחרי משבר ארוך, עברה עם ילדיה לדירה אחרת, וכלפי חוץ מחקה אותו מחייה. אידו קיבל על עצמו בגיל שלוש-עשרה וחצי החלטה שהוא מחוסר אב. ודניאל, הבת הצעירה, מעידה על עצמה כי היא כל הזמן רוצה לסדר הכל מחדש, להדביק, לתפור. בתקופה בה היא מספרת את הסיפור, היא מתקרבת לגיל שלושים, וכששואלים אותה מה היא מבקשת כמתנת יום הולדת, היא מסתירה בלבה את התשוקה לשחזר ארוחה משפחתית במסעדה הבאר-שבעית המועדפת, רק היא ואידו והוריהם.  

"הבארשבעים", שלטעמי הולם אותו יותר השם שנבחר לו באנגלית, "הגאוכמנים", מתאר את חייה של משפחה שנשברה, ואת ההתנהלות השונה של כל אחד ממרכיביה, בעיקר של שני הילדים. אידו נאחז בדברים מוצקים – אשה וילד, עבודה במקצוע סולידי, "מרובע". הוא משדר יציבות, נקיון וסדר. דניאלה הפכה לצלמת, צופה בלתי מעורבת בחייהם של אחרים, קצת בוהמית, מפוזרת ומרושלת. אחיה היה עבורה משען וסלע. "הוא גידל אותי בזהירות, סינן קשיים, גירודים, געגועים. לימד אותי לחיות בתוך השבר, לצעוד הלוך ושוב. להתרגל להריסות. אתו היה מותר לי לדבר; הוא נראה לי יציב מספיק כדי לענות לי. את אמא ואבא לא העזתי לשאול כלום. אמא – חששתי שתקרוס, ואבא, חששתי, לא יכתוב לי יותר". אידו והאם המשיכו לחיות בבאר-שבע, דניאלה בחרה בצפיפות התל-אביבית, שם חשה מוגנת. האב נותר בעיני כולם חידה: "מי האיש הזה בכלל? דבר ממהלכיו לא היה הגיוני. בעיקר הקשר הנונשלנטי שעליו שמר איתי, שעליו שמר עם העולם. הדבר היחיד שהפך את הסאגה סביבו למציאותית היה העובדה שהיא ארעה".

גיא עד מרחיבה את יריעת הסיפור אל דמויות נוספות בחיי גיבוריה, אל וריאציות נוספות של חיים משפחתיים, אך לב הסיפור בעיני הוא הקשר האחאי שבין דניאלה ואידו. העובדה שגם בקשר זה, אמיץ ויציב ככל שיהיה, רוחשים סודות, לא תגרור משבר, כפי שאולי ניתן היה לשער, אלא דווקא תעמיק את קרבת הלבבות, ותאפשר לדניאלה להחלץ מן הדשדוש של חייה.

"הבארשבעים" כתוב בחן, בקלות לכאורה אך בקפדנות ובכושר אבחנה, נוגע ללב ונעים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2012

לב טולסטוי, שיצירותיו הידועות -ביניהן "אנה קארנינה", "מלחמה ושלום" ו"סונטת קרויצר" – נקראות ומעובדות למדיות שונות עד היום, למעלה ממאה ועשר שנים לאחר מות מחברן, היה אדם מורכב. מנעוריו התחבט בשאלות של מוסר, של דת ושל חברה, ולא היסס להביע את עמדותיו בפומבי. בחייו הארוכים רכש לו מעריצים רבים, וגם יריבים, הן בזכות כשרונו הספרותי והן בשל משנתו. אנרי טרויה, ביוגרף מוכשר ומעמיק, מתאר בספר את קורות חייו של טולסטוי מלידתו ועד מותו האומלל.

טרויה הסתמך בכתיבת הביוגרפיה על מובאות רבות מן היומנים שניהלו טולסטוי ואשתו, סופיה אנדרייבה בֶּרס שכונתה סוניה, ועל ספרי זכרונות שכתבו כמה מצאצאיו. בנוסף לאלה, ניתן ללמוד רבות על חייו של הסופר מספריו, שבהם שילב ארועים מחייו, דמויות ממשפחתו וממכריו, וכמובן את דעותיו.

טולסטוי נולד ב-1828 באחוזה המשפחתית ביאסנאיה פוליאנה, כמאה ושמונים קילומטרים ממוסקבה. למרות שאיבד את שני הוריו בגיל צעיר – אמו נפטרה כשהיה בן שנתים בלבד – חווה ילדות נינוחה יחד עם שלושת אחיו ואחותו. מגיל צעיר גילה בגרות אינטלקטואלית, סקרנות, ותשוקה לחוויות עזות, תכונות שליוו אותו כל חייו. לפני שנישא לסוניה בת השמונה-עשרה בהיותו בן שלושים וארבע, היה סטודנט פזור נפש, איש צבא, בליין ונהנתן, ומנהל בלתי מוצלח של האחוזה שאותה ירש (ארבעת האחים החליטו לחלק את ירושת הוריהם לחמישה חלקים שווים, כדי לכלול את אחותם, שעל פי החוק לא היתה זכאית לירושה בשל היותה אשה, ויאסנאיה פוליאנה נפלה בחלקו של לב). הוא שקע בחובות בשל משחקי קלפים, כמעט התארס אך לא הצליח להחליט, נסע פעמיים למסעות ממושכים מחוץ לרוסיה, וגיבש את השקפת עולמו. במהלך אותה תקופה תחם את עתידו לשלושה תחומים בהם ביקש לעסוק: לספר סיפורים, ללמד ולחנך, ולארגן את החיים במשק חקלאי. את שלושת אלה הגשים, ביצירתו הספרותית, בבתי הספר שפתח ובכתביו הפדגוגיים, ובאחוזתו.

בהיותו כבן שלושים כתב ביומנו: "כמה מגוחך הדבר שאדם, שהתחיל לכתוב כללי חיים בהיותו בן חמש עשרה, עדיין עוסק בכך בהגיעו לגיל שלושים, מבלי לקבל ולהגשים אפילו אחד מהם". משפט זה מאפיין במידה רבה את התנהלותו במשך כל חייו. אשתו חשה מאוחר יותר כי גורלה נקשר לא בגורלו של גבר אחד אלא בגורלם של עשרה, עשרים גברים, כולם אויבים זה לזה. טרויה מייחס לו את ההרהורים הבאים באחרית ימיו: הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל את אשתו עשה לאשה אומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות; קרא לשיכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים, וכילה זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום להעמדת פנים עלובה ביותר. התנהגותו והלכי רוחו אופיינו בהפכפכות, גם בינו לבין עצמו וגם בינו לבין סובביו. כוונותיו היו טובות תמיד, אבל ביצוען לא השביע את רצונו: בצעירותו נדר להפסיק לשחק קלפים ולהתנזר ממין, אבל שיחק והפסיד, ונמשך אל הצועניות ואל האיכרות. בבגרותו חש אי נוחות רבה מן הפער בין נוחות חייו ורכושו הרב לתנאי החיים של האיכרים, ורצה להפטר מכל שברשותו. משנכנע ללחץ לדאוג למשפחתו, העביר את כל נחלותיו על שם אשתו וילדיו, אך נמנע מלעשות צעד נוסף ולחיות חיי איכר, כפי שרצה, אלא המשיך לחיות בנוחות בבית המשפחה. יומניו משקפים שוב ושוב את אכזבתו מעצמו, אבל גם את הערצתו את עצמו – "אחת ולתמיד חייב אני להתרגל למחשבה כי הנני יצור יוצא מן הכלל, אדם שהקדים את דורו, או אולי אדם שמזגו הפכפך, מתרחק מן הבריות ולעולם אינו שבע רצון מעצמו […] טרם פגשתי אף אדם אחד טוב כמוני מבחינה מוסרית […] זו הסיבה שאיני מוצא חברה שתהיה נוחה לי".

יחסיו של טולסטוי עם סוניה, החל מן החיזור, דרך חייהם המשותפים, וכלה במריבות שקרעו אותם, מתוארים בביוגרפיה לפרטיהם, ומצאו את עצמם גם בספריו של טולסטוי עצמו. האופן בו הציע לסוניה להנשא לו הועתק ל"אנה קארנינה", היחסים הקשים ביניהם היוו השראה ל"סונטת קרויצר". נראה כי טולסטוי, שכבר היה כמעט מאורס קודם לכן וחזר בו, לא היה בטוח בעצמו גם הפעם. אחרי שסוניה קיבלה את הצעתו, הוא נתן לה לקרוא את כל יומניו, שכללו כל פרט מכוער אודותיו (ארוע שמצא אף הוא את דרכו אל "אנה קארנינה"). האם ביקש להרתיע אותה? ביום הכלולות עצמו, מספר שעות לפני הטקס, פרץ אל חדרה וביקש לדעת אם היא בטוחה באהבתה. החיבור בין הגבר ההפכפך, האדיש לחיי משפחה, והצעירה הנוקשה ועצבנית, החזיק מעמד למרות מריבות סוערות. השניים, שניהלו יומנים, בחרו בכנות מוחלטת, והראו זה לזה את כל מה שכתבו, כולל דברי שטנה ועוינות הדדיים. נדמה שרק במה שקשור לעבודתו הספרותית של טולסטוי מצאו לשון משותפת. טרויה מייחס לסוניה את הצלחתו של הסופר ההפכפך להקדיש שש שנים לכתיבת "מלחמה ושלום", משום שהשכילה ליצור עבורו סביבה שלווה ונקיה מכל פיתוי והסחת דעת. היא העתיקה לנקי את כתב היד הכאוטי שלו, ומכיוון ששאף לשלמות ואף פעם לא היה מרוצה, העתיקה את אותם הדפים שוב ושוב לאחר ששכתב אותם. היא העתיקה גם את כתב היד של "סונטת קרויצר", למרות שהיה ברור שנכתב על חייהם ופגע בה קשות. היא נסתה לדבר על לבו ולשדלו לבל יחרוג מתחומי השכל הישר, אך הוא לבש גדלות והסתמך על השליחות שנגזרה עליו, וסוניה הרכינה ראשה בפני רוממות המלה הכתובה. מאוחר יותר הגיעה עד הצאר בבקשה לבטל את הצנזורה שהוטלה על הספר שהכפיש אותה. יחסיהם הלכו והורעו בזקנתו: הוא ניסה להשיג שלווה, אך התעקש על עקרונותיו, היא הגיבה בהיסטריה ובפרנויה, עד שנשבר והסתלק באישון לילה, והוא זקן וחולה. למרות שהיה אדם דגול, שאחז בעקרונות נאים והתאמץ ליישמם, הלב נוטה אל סבלותיה. ועוד לא דברנו על המיזוגניה שלו: "אלוהים ברא את האשה למען תשמח לב אנוש ותלד וולדות, אך ברגע שהיא סרה מהיעד שהציב לה האל היא הופכת ליצור מפלצתי. הפמיניזם הוא בגדר פשע נגד הטבע, וחובתם של הגברים למנוע בעד בנות זוגם מליפול ברשתו של פיתוי זה".

טרויה מרחיב בתיאור משנתו של טולסטוי, שעיקריה התנגדות לכפיה שלטונית, אי-אלימות, שלילת הבעלות על קרקע ועל הון, התבססות על שוק פרטי ולא ממשלתי, פציפיזם, צמחונות, התנגדות לדת הממסדית, וחינוך המבוסס על רצונו של התלמיד ועל יחסים חופשיים בין מורים ותלמידיהם. הוא מרחיב גם על יצירתו הספרותית, החל ב"ילדות", שהתקבל בדרך-כלל בהתלהבות – "יצירה כה רבת השראה, שופעת אהבה כה עמוקה למציאות שהמחבר ביקש לתארה […] יכולים אנו לברך את הספרות הרוסית על הופעתו של כשרון נפלא". על "מלחמה ושלום" המונומנטלי, כותב טרויה כי "היצירה תאריך ימים למרות ההגיגים ההיסטוריים, הצבאיים והפילוסופיים המצויים בה בשפע, מפני שהספר הוא שיר תהילה לאדמה ולאדם שאין כמותו בכל ספרות העולם". הוא מתאר את ספריו האחרים – פרוזה והגות – ואת נסיבות כתיבתם, וביקורתו על טולסטוי האיש אינה פוגמת בהתפעלותו מטולסטוי הסופר.

ביוגרפיה של סופר עשויה לעניין חוקרי ספרות או חובבי רכילות, אבל האופן שבו אנרי טרויה כותב עושה את הביוגרפיה מרתקת כסיפור בפני עצמו. "טולסטוי" הוא בו זמנית סיור אינטימי בנפשו של סופר ושל חייו, והצצה מעניינת אל התקופה שבה חי, אל החברה הרוסית של ימיו, ואל ההגות של בני זמנו. המתרגם מרדכי שניאורסון כותב בהקדמה שעל פי דרישת ההוצאה היה עליו להסתפק במסגרת של חמש-מאות עד שש-מאות עמודים (בפועל הגיע לשש-מאות ארבעים ושש), ולפיכך נאלץ לקצץ ששים מתוך שמונה-מאות ארבעים ושניים העמודים במקור הצרפתי. אמנם טרויה נתן הסכמתו לקיצוץ, אבל למרות הפירוט הרב של הביוגרפיה – או דווקא בגללו – יש להצר על כל מה שנותר מחוץ למהדורה העברית.  

כמו הביוגרפיות האחרות שכתב אנרי טרויה – ביניהן "רספוטין" ו"קתרינה הגדולה" – גם "טולסטוי" היא ביוגרפיה מרחיבת דעת, כתובה כפרוזה משובחת, ומומלצת מאוד. 

Tolstoy – Henri Troyat

כתר

1984 (1965)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון