תגית: משפחה

ביל וורינגטון מזדקן ומתחיל לסבול מתופעות של דמנציה. אין לו עם מי לחלוק את מצוקתו: אשתו נפטרה ממחלת הסרטן שנים רבות קודם לכן, לאחר מותה החל לשתות למעלה מן הרצוי, ויחסיו עם ילדיו התערערו. קשריו עם בנו הבכור מייק נותקו לגמרי, שכן הבן האשים אותו במותה של האם, לאחר שראה אותו מונה כמות כפולה של כדורים לשיכוך כאבים שנתן לה. עם בנו השני ניק הוא מדבר בערך פעם בשנה, ורק בתו מרסי מגיעה מפעם לפעם לבקר ולטפל בבית שהוא מזניח. ילדיו כולם אינם מאושרים בחייהם: מייק הוא רודף שמלות, שאחרי שנים של בגידות הסתבך עם אשה שבחרה לשתף את אשתו ברומן שנהלה אתו, וכתוצאה מכך הוא מוצא את עצמו משתכר במלון עלוב. ניק התאלמן מאשתו, וכשסוף סוף הוא מצליח ליצור קשר עם אשה, היא משקרת לו. מרסי מתמודדת לבדה עם קשיי גידול אייפריל בת-העשרה, לאחר שבעלה נטש אותן. גם היחסים בין שלושת ילדיו של ביל אינם מזהירים: מייק מנותק כמעט לחלוטין, וניק ומרסי שומרים על קשר רופף.

איכשהו נוצר קשר בין ביל לנכדתו אייפריל, והוא מחליט להשתמש בקשר הזה כדי לאחד בין ילדיו. הוא מנצל את חלומה של אייפריל לברוח לסן-פרנסיסקו ולהפוך לזמרת-יוצרת, והשניים יוצאים יחד לנסיעה ארוכה במכוניתו הישנה של ביל. בדרך הוא משגר מעין כתבי חידה לילדיו, כדי לגרום להם לאחד כוחות ולהגיע למקומות מסוימים, שם אולי ימסור את אייפריל לידיהם. אם כל זה נשמע לכם מבולבל ולא אמין, יש לזה סיבה: הספר מבולבל ולא אמין.

בחרתי לקרוא את הספר הזה משום שיש לי משיכה מסוימת לספרים העוסקים באלצהיימר ובשטיון. הבעיה היא שהתופעות הללו אינן מטופלות ספרותית לכשעצמן, אלא מהוות כלי לקידום העלילה. ביל צלול בדיוק כשהוא צריך להיות צלול, ומבולבל במקומות שבהם הבלבול לא נורא מזיק, או שהוא מזיק בדרך שתוביל לתפנית חיונית בעלילה. ובכלל, הדמויות כולן, למעט זו של אייפריל, סובלות מחד-מימדיות ומחוסר עומק. אייפריל היא הדמות היחידה שמתפתחת, שמפגינה אופי, שמעוררת הזדהות וחמלה. גם הקטעים שבהם ביל מודע למצבו נוגעים ללב, אבל בכל זה אין די כדי להחזיק ספר.

לדעתי, חולשתו של הספר נובעת מחוסר נסיון של הסופר. זהו ספר ביכורים, ולפי עדות הסופר הוא טרח עליו רבות במסגרת תכנית לכתיבה יוצרת. נראה לי שהוא ניסה להקיף יותר מדי נושאים, והתוצאה היא שלא הצליח להקיף אפילו נושא אחד באופן משכנע. מישהו במהלך העבודה על הספר היה צריך לסייע לו להדק את העלילה, ולוותר על נושאים צדדיים.

Bill Warrington's Last Chance – James King

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

"נער כחול עיניים" הוא מפגן מרהיב ועצוב של כשרון מבוזבז. לג`ואן האריס יש כשרון כתיבה ודמיון יוצר, ואלה חברו יחד ליצירת ספר ריקני. יותר מפעם אחת כמעט התפתיתי לנטוש אותו, אבל נראה לי לא נכון לכתוב סקירה מבלי לקרוא את כולו, אז חרקתי שיניים וקיויתי לטוב. לשווא.

באנגלית הביטוי "נער כחול עיניים" משמש לציון אדם מועדף, ובספר הזה פירושו הבן המועדף. נערכחולעיניים הוא אחד משלושת בניה של גלוריה, אשה ממוצא נמוך, שחלומותיה לשפר את מעמדה התנפצו, ואת תסכוליה היא פורקת באכזריות על בניה. בעת התרחשות העלילה הנער הוא כבר גבר בן למעלה מ-40, עדיין גר עם אמו, ופוחד ממנה ממש כפי שפחד כילד. את חייו ה"אמיתיים" הוא מנהל באינטרנט (וכינויו שם, כמובן, נערכחולעיניים), שם הוא מציג את עצמו כרוצח.

לא הייתם רוצים להיות הבן המועדף של גלוריה האכזרית. גם לא הייתם בוחרים להיות בתם היחידה של קתרין, האמנית המעורערת, ובעלה חלוש האופי. וגם לא בתם היחידה של גברת ברניגן, הקנאית הדתית, ובעלה האלמוני. זהו חוט השני העובר בין כל עלילות המשנה בספר – הדרכים בהן הורים, ובעיקר אמהות, יכולים לסרס ולעוות ולהרוס את חיי ילדיהם. מפחיד.

עלילת הספר מסופרת כולה באמצעות יומני רשת שמנהלים נערכחולעיניים ואלברטין. הכינויים, כנהוג ברשת, אינם מייצגים את שמם האמיתי של הכותבים. השניים עושים שימוש באנונימיות שהרשת מאפשרת, אבל משחקים על הקו המסוכן של כמעט זיהוי. אחד הפרקים בספר נקרא מראות, והוא משקף יותר מכל את הפרספקטיבות המעוותות, ההשתקפויות של הדמויות זו בזו, והשפעתן ההדדית האינסופית. כל דמות היא בו-זמנית דמויות אחרות, אמיתות הופכות לשקרים ולהפך, ושום דבר אינו באמת מה שהוא נראה תחילה, ואולי גם לא מה שהוא מתברר בסופו של דבר. כתוצאה מכך העלילה מתעתעת, משתנה מרגע לרגע, וקשה לאתר בה קו יציב אחד. על פניו זהו דווקא מתכון ליצירה מרתקת, אבל כאמור, בעיני כל זה מבוזבז על לא כלום. היו פרקים שנשאו חן בעיני בפני עצמם, אבל התוצאה הסופית היא בלון ריק. כשבמהלך הספר, וגם אחרי סיומו, לא אכפת לי מאף אחת מהדמויות, זה אומר משהו שלילי מאוד על הספר.

Blueeyeboy – Joanne Harris

הוצאת כנרת

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

 

"לצאת אל החיים" הוא סיפורה של רות וייס, בת להורים יוצאי דופן, בעלי אישיות מורכבת (שלא לומר חולנית), שנאבקת על דרכה בחיים. נאבקת היא בעצם מילה נמרצת מדי, לפחות בכל מה שנוגע לחלקו הראשון של הספר, כי רות לא ממש נלחמת, יותר נסחפת, ובעיקר בורחת אל הספרים. היא הופכת לפרופסור לספרות, ומקדישה את מרבית זמנה האקדמי לחקר מקומן של הנשים בספרים של באלזק, בעיקר ב"אז`ני גראנדה". בסופו של הספר היא מוצאת דרך להשלים עם עצמה.

לפני הספר הזה קראתי שניים אחרים של אניטה ברוקנר – "ידידה מאנגליה" ו"משפחה וידידים" – ולא התלהבתי. יחד עם זאת היתה לי תחושה שהספרים שלה ראויים לקריאה חוזרת (אבל כרגיל ספרים חדשים דוחקים את רגלי הישנים). בשל התחושה הזו דפדפתי בחנות ב"לצאת אל החיים", והפתיחה שלו כבשה אותי לגמרי.

ד"ר וייס, בגיל ארבעים, ידעה שהספרות הרסה את חייה. 
בדרכה המעמיקה והאקדמית זקפה זאת לחובת חינוכה המוסרי הלקוי, שהורה לה – בתיווכם של אמה ואביה החלוקים, שחברו יחד אך הפעם הזאת – כי תהגה בקורות אנה קארנינה ואמה בובארי, אבל תלך בעקבות דייויד קופרפילד ודוריט הקטנה.
אך לאמיתו של דבר החל הכל ימים רבים קודם לכן, כאשר ברגע נשכח בשחר ילדותה נרדמה, מכושפת, לקול אומנתה הלוחשת: "סינדרלה הלוך תלך אל הנשף". 
הנשף לא התקיים מעולם.

אחר-כך התברר שההבטחה, שהיתה עבורי גלומה בפתיחה, התממשה, וזהו הטוב בספריה, לטעמי.

על הכריכה האחורית של הספר נכתב המשפט הבא, שאני מאוד מסכימה אתו: "כתיבתה המעודנת, המתוחכמת וההומריסטית, מצטיינת באיפיון מבריק של דמויות ובייצוג חריף ואירוני של סטריאוטיפים. חומרים מלודרמאטיים של "רומאן למשרתות", שאין להניחו מן היד, עוברים אצלה הסבה לספרות מתוחכמת, מודעת לעצמה".

A Start in Life – Anita Brookner

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1988 (1981)

תרגום מאנגלית: אילנה דן

בפרק הלפני אחרון של הספר מצאתי שני משפטים שמסכמים יפה את ההתיחסות שלי לצד ה"טכני" של הספר:

המשפחה הזו בה העובדתי היה לעתים קרובות לא ברור, בה הכל הגיע לידי שלמות רק אם היה אפשר לנסח אותו כסיפור עם שורת מחץ.

סיפור המשפחה שלנו כולו עשוי אנקדוטות מיופות מצד אחד, ובשל כך חורים בולטים עוד יותר מן הצד השני.

הספר הוא פסיפס, אלבום משפחתי, ובו דמויות וארועים מחיי שלושה דורות בוינה – הסב היהודי הנשוי לקתולית, בתם ושני בניהם, וצאצאיהם של שני הבנים – מסופר מפיה של אחת הנכדות. חלק מהארועים מתוארים בהרחבה, חלקם ברפרוף, פה ושם חסר רצף עלילתי, חלק מהדמויות לא לגמרי מפותחות. לפעמים קיבלתי את הרושם שרק מאורעות שניתן לעשות מהם סיפור מתוארים כאן, ורק אם אפשר לצרף להם פאנץ` ליין, והנה זה בדיוק מה שהסופרת אומרת על משפחתה – אנקדוטות עם שורות מחץ וחורים בעלילה.

האם המבנה הסיפורי הזה פוגם בספר? לא בהכרח. עיקרו של הסיפור הוא לא הדיוק ההיסטורי. עיקרו האחד הוא סיפור הגלגולים שעוברים בני המשפחה בעולם לא יציב, ועיקרו השני, הקשור מן הסתם לראשון, הוא שאלת הזהות העצמית של בני המשפחה. שאלת הזהות עוברת כחוט שני בכל עלילותיהם – לפעמים היא מונעת על ידי כוחות חיצוניים, כמו בתקופת השואה, לעתים היא מונעת על ידי חיבוטים פנימיים. לדוגמא, המשפחה המעורבת הלא דתית הזו נקלעת לסחרחורת, כשיום אחד מגלה אחד הנכדים שעל פי ההלכה הם כבר מזמן לא יהודים, תודות לסבתא הנוצריה. אני עוד צריכה לברר עם עצמי למה בעצם זה היה כל-כך אכפת להם. התשובות נמצאות בספר, אבל אני עדיין קרובה מדי לקריאה וצריכה להניח לדברים לשקוע.

כך או כך, עם תשובות או בלעדיהן, הספר מעניין לקריאה, וכתוב בחינניות רבה ובהומור מדבק.

הנה דוגמא לסצנה מן הפרק הראשון. הסבתא מתקשה להפרד ממשחק ברידג` בבית קפה, למרות שהיא יודעת שהיא עומדת ללדת בכל רגע, ומגיעה הביתה ברגע האחרון ממש. כשהסבא מגיע, הוא נשלח להביא את המיילדת, ומתפתח הדיאלוג הצעקני הבא:
"אתה אשם בכל," צעקה סבתא שלי, "אתה איחרת לבוא לקחת אותי!"
"איפה הצעיף שלי," צעק סבא שלי בעומדו ליד הפתח, "את היית צריכה ללכת הביתה יותר מוקדם!"
"אתה הדבקת לי את התינוק הזה," צעקה סבתא שלי, "בתיבה שליד הדלת!"
"בטח התעקשת לגמור את הסיבוב עד הסוף," צעק סבא שלי, "באיזו תיבה?"
"עם איזו שיקסע הסתובבת?" צעקה סבתי "עיוור שכמותך, על יד הדלת אמרתי לך"
"בחייך, עזבי אותי בשקט", אמר סבא שלי בכניעה, כשמצא את הצעיף שלו והתכונן לצאת. כי כפי שכולם ידעו, גם אלה שכמעט ולא הכירו אותו, האהובות שלו היו יהודיות, וחוץ מזה ברוב המקרים גם נשואות. אף פעם לא היו לו יחסים עם שיקסע. הוא הכיר רק שיקסע אחת מקרוב – האשה שלה היה נשוי.
בנסיבות האלה הגיע אבי לעולם: כבן של סוכן יהודי ליינות ומשקאות חריפים, ושל קתולית, גרמניה מחבל הסודטים, אשר פרשה מן הכנסיה.

Vienna – Eva Menasse

הוצאת מטר

2008 (2005)

תרגום מגרמנית: מיכאל דק

כשהתחלתי לקרוא את הספר, והתאהבתי בסבא הקמצן, מחשבותי נדדו באסוציאציה די חופשית ל"שואה שלנו", שפותח גם הוא בדמויות של אנשים, שאולי היו מעצבנים אותי בחיים האמיתיים, אבל כשהם מתוארים בכשרון ובאהבה על הנייר אי אפשר שלא למצוא בהם קסם. כשניסיתי לנסח סקירה שתעשה צדק עם הספר המקסים הזה, עלתה לי בראש הקבלה נוספת: שני הספרים מסופרים מפי ילדים, פותחים בתיאור דמויות וחיי יומיום אפופים מועקה עלומה משהו, ובחלקם האחרון מוסרות כפפות המשי לטובת כפפות אגרוף, ומתוארים ארועים קשים – סיפורי שואה אצל גוטפרוינד, ותיאורי שדות הקטל אפופי הגז הרעיל אצל רואו.

"שדות התהילה" מספר על משפחה צרפתית החל משנת 1912 ועל פני שתי המלחמות. אין בו עלילה שמתפתחת כרונולוגית, אלא התמקדות בדמויות מסוימות ובתמונות מחייהן. סגנונו של רואו, כשהוא עוסק באנשים הקטנים, משלב מפוכחות צינית עם טוב לב חומל, והספר נקרא בחיוך מלווה צביטה בלב. כשהוא עוסק בארועים עולמיים, כמו המלחמה, מורגשים ברור כעס ויאוש, והכתיבה העדינה אינה מסתירה אותם, אפילו מעצימה אותם. כוחו גדול גם בתיאורי נוף.

מוזר שרק כעת אני שמה לב שהספר עוסק בעיקר במוות. תוך כדי קריאה העובדה הברורה הזו חמקה איכשהו מעיני. מוות של הסבא הזקן, גסיסה ממושכת של הדודה, האחים החיילים ומותם האכזרי בקרב, ועוד. רואו מתאר תמונות מחייהם, אבל למעשה בכל עלילות המשנה מובלות הדמויות אל מותן. במהלך הקריאה המוות, כשאינו בשדה הקרב, מתקבל כחלק מהחיים, ובתוך החיבה שמתפתחת כלפי האנשים אפילו מותם נקרא בחיוך. לא נראה לי שאני מצליחה לכתוב בדיוק את מה שאני מתכוונת לכתוב, בכל אופן כוונתי היא שהספר עוסק במוות, ובכל זאת הוא יפיפה. סוג של קסם בעטו של הסופר.

לצד המוות, גם הרומנטיקה היא מוטיב מרכזי. היא קצת הלכה לי לאיבוד בגלל הקפיצות בין הזמנים בסיפור. למען האמת, גם לא לגמרי הבנתי איך מתקשרים לסיפור העמודים האחרונים, והייתי צריכה לקרוא את דבריו של מנחם פרי על הכריכה כדי לעשות קצת סדר. כשדפדפתי בספר כדי לבחור ציטוט לסקירה (אבל אי אפשר לנתק משפטים מהקשרם), שקעתי שוב בקריאה, ומצאתי את עצמי צוחקת בקול, בעוד שבקריאה ראשונה "רק" חייכתי. לפיכך במקום להניח את הספר במקומו, החזרתי אותו אל מדף הממתינים לקריאה חוזרת, כדי ליהנות מכמה גילויים ותובנות חדשים

Les champs d`honneur  – Jean Rouaud

הוצאת הספריה החדשה

1992 / 2007 (1990)

תרגום מצרפתית: מרים טבעון

בדרך-כלל אחרי שאני קוראת ספר של אפלפלד נותרת בי תחושה של החמצה, שנובעת כמעט תמיד מהחיסכון הקיצוני שלו בהבעת רגשות. נכון שכשסיפור כתוב היטב הוא יכול לספר את עצמו בלי שהסופר או גיבוריו יחצינו את רגשותיהם, אבל אצל אפלפלד האיפוק הולך צעד אחד יותר מדי עד כדי לקוניות שבעיני מחבלת אפילו בעומקו של הסיפור. אני קוראת עוד ועוד ספרים שלו, כי הסיפורים עצמם מעניינים וראויים להיות מסופרים, ולמרות ההסתיגות הנ"ל יש בהם איזה קסם חמקמק. יש יוצאי דופן: "מסילת הברזל" התוסס שאהבתי מאוד, ו"פרחי האפלה" הדידקטי שלגמרי לא אהבתי. אבל ככלל ספריו מושכים אותי מאוד.

"כל אשר אהבתי" הוא ספר נפלא ללא הסתיגויות. הסיפור מתרחש באוקראינה בשנת 1938. הוא מסופר מפיו של פאול בן ה-9, בן להורים פרודים. ההורים עצמם התייתמו בגיל צעיר, וגודלו בבתי יתומים, ומכאן ככל הנראה יכולתם המוגבלת כהורים. האהבה שלהם לפאול אינה מוטלת בספק, הישום שלה בעייתי. יחסי פאול והוריו הם פן אחד, ובעיני הפן המרכזי, של העלילה. ההורים מגדירים עצמם כ"יהודים חדשים", הווה אומר לא דתיים ולא שומרי מסורת – יחסי היהודים אלה לאלה הם פן שני. הפן השלישי הוא יחסי יהודים-נוצרים בסביבה האנטישמית.

פאול הוא ילד בודד: הוריו, כאמור, פרודים, והוא מתמרן ביניהם. הוא אינו לומד בבית-ספר, משום שאביו מתנגד ל"עדר", וגם מורים פרטיים אין לו, אלא הוא לומד בכוחות עצמו מספרים ומתרגילים שהוריו מספקים לו באופן אקראי. לאורך כל הספר אין לו אפילו חבר אחד בן גילו. מטפלת שהוא אוהב נלקחת ממנו באופן טרגי. הוא מיטלטל עם האירועים סביבו, אין לו שום ברירה אחרת.

על ההורים כעסתי תחילה, אולם בהדרגה – על פי שיטת אפלפלד לשחרר מידע בטפטוף – למדתי לאהוב אותם ולרחם עליהם. שניהם מתוסכלים בחייהם, והם מתמודדים עם קשיי החיים כל אחד בדרכו.

כאמור הקסם של אפלפלד בדרך-כלל חמקמק, ולא מצאתי מילים לתאר מה בדיוק באוירת הספר הזה – מעבר לעלילה המרגשת – כבש את ליבי. לכן אשאיר את הבמה לטקסט שעל הכריכה, שמצליח לתפוס את החמקמקות בקצה זנבה:

"`כל אשר אהבתי` הוא ספר על חיים הטווים את חוטיהם בלא שהמשתתפים בהם יבינו את הסבך או ינסו להתירו. חיים של עיוורון רגשי ותודעתי שהסופר מאיר אותם מזווית ראיה כפולה: בעינים אירוניות, מפוכחות ונטולות רחמים; ובה בעת דרך פריזמה של חסד ההופך את האירוניה, כמו במטה שגב, לחסד נעלה".

הוצאת כתר

1999

אזהרת ספוילר: סודה של משפחת רדלי מתגלה בסביבות עמוד 100, אם כי רמזים מצטברים כבר בעמודים הראשונים (וגם בתמונה שעל הכריכה). הסקירה שלהלן חושפת את הסוד.

משפחת רדלי חיה לכאורה את חלום הפרברים הבריטי. בני הזוג ושני ילדיהם בני העשרה חיים בבית כפרי מוקף ירק בעיירה קטנה יחסית, בה כולם מכירים את כולם (וכולם מרכלים על כולם). בסביבה כזאת קשה לשמור סודות, אך בני הזוג עושים כל שביכולתם כדי לשמור בסוד את עברם ואת טבעם, לא רק מפני שכניהם אלא גם מפני ילדיהם.

משפחת רדלי היא משפחת ערפדים. האב פיטר הוא ערפד מלידה, ואשתו הלן הומרה בצעירותה לערפדות. כשהלן נכנסה להריון הם החליטו להלחם באינסטינקטים צמאי הדם שלהם, לפרוש לחיים פרבריים שלווים, ולגדל את ילדיהם כבני אדם. חייהם מתנהלים על פי "המדריך למתנזרים", שנכתב במיוחד עבור ערפדים שהחליטו החלטה דומה.

גם אם ספרות ערפדים אינה חביבה עליכם, את הספר הזה יש סיכוי טוב שתאהבו, כי הערפדות היא המסגרת אך לא הנושא המרכזי. הספר עוסק בהתגברות על משיכה לחטא (חטא ההתמכרות וחטא הבגידה), על התבגרות כחריג, על יחסים בתוך המשפחה ובין חברים, ועל התמודדות עם סודות. הוא כתוב בקלילות לכאורה, בחן ובהומור, ואיכשהו מצליח לשכנע שערפדות היא אחת מדרכיו של הטבע, ואפילו שלהיות ערפד זה די סבבה . אהבתי במיוחד את תיאור ההתמודדות של שני הצעירים עם גילוי זהותם האמיתית. מאט הייג נזהר לא ליפול לסטראוטיפים של מתבגרים, ושני הצעירים, כמו גם מרבית המבוגרים בספר, משכנעים בהיתכנותם.

אוהבי ספרות ייהנו משלל האזכורים של סופרים ומשוררים ויצירותיהם. כך, לדוגמא, ביירון מוצג כערפד שזייף את מותו כדי להמשיך בחייו הערפדיים בזהות בדויה, וקטעים מיצירותיו מצוטטים להוכחת ערפדיותו. גם אמני רוק רבים, כמו ג`ימי הנדריקס ופרינס, מוזכרים באותו הקשר.

את העטיפה החביבה עד מאוד עיצבה ענת וקנין אפלבאום.

בשורה התחתונה: ספר נעים מאוד לקריאה

The Radleys – Matt Haig

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

את הדפים הפותחים את הספר קראתי יותר מפעם אחת, משתאה שוב ושוב על היחודיות שבקולו של נתן אנגלנדר, מנסה לפצח את סוד הקסם שמחבר מלים פשוטות לניסוחים עמוקים, בטרם אצלול אל העלילה. וכשסיימתי לקרוא את הספר, קראתי אותו שוב.

"המשרד למקרים מיוחדים" הוא סיפור קורע לב אודות קדיש וליליאן, הורים יהודים בארגנטינה בשנת 1976, עת שלטון הרודנות הצבאית, שבנם פאטו הועלם. שוטרים התדפקו ערב אחד על דלת ביתם, נטלו את הבן בלי לספק הסבר ותירוץ, ומאז כאילו בלעה אותו האדמה. מרכז העלילה הוא התמודדותם של השניים בדרכיהם השונות עם האובדן. מול שלטון רודני, ביורוקרטיה מתסכלת, פקידים קרי לב, שכנים מפוחדים, הם מנסים להחזיר לידיהם את בנם. זהו הציר המרכזי של הספר. סביבו נעים שלל נושאים מורכבים, שלובים זה בזה בכתיבה מסחררת ומהפנטת. בוירטואוזיות יפיפיה הוא פותח עוד ועוד נושאים, יוצר מארג סיפורי מרהיב, ומתמודד עם שלל נושאים כמו זכרון ושכחה, קהילה ומנודים, עבר ועתיד, הורים וילדים, גברים ונשים, תקווה ויאוש. על הכריכה אנגלנדר מוגדר כשילוב בלתי אפשרי של בשביס-זינגר, קפקא ולואיס קרול: הסצנות ה"קפקאיות", ה"לואיס קרוליות" וה"בשביס-זינגריות" מקנות לספר אוירה מעט סוריאליסטית, שאינה גורעת מאמינות הספר אלא תורמת להעצמתו. במאמר אודות הספר נטען, כי השפע שבו הוא כוחו אך גם חולשתו. אני לא מסכימה עם ההסתיגות הזו: שפע הנושאים קשור בשלמות לעלילת הספר, ואין העלילה שלמה בלעדיו. אנגלנדר ראוי למחמאות הגלומות בהשוואתו לשלושת הסופרים, אך לדעתי אין צורך להתלות באילנות גבוהים, שכן הוא קול יחודי שמאפיין ומתאפיין רק בעצמו.

ניגשתי לספר עם ציפיות גבוהות במיוחד, לאחר התרשמותי הנלהבת מ"גלגול בפארק אווניו". ציפיות גבוהות הן לפעמים מרשם לאכזבה, אך לא במקרה הזה. ספר נפלא, מומלץ מכל הלב.

The Ministry of Special Cases – Nathan Englander

הוצאת מטר וכתר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

רציתי ספר קליל, משהו משעשע, ובחרתי ב"ראש גזר". היה זכור לי שהוא ספר ילדים-מבוגרים, ותכננתי בגמר הקריאה להעביר אותו לאחייני. זה לא יקרה. שימשיכו אחייני להאמין, כל עוד ניתן, שהורות היא אחריות קדושה שאנשים נוטלים על עצמם ועומדים במחויבותם.

ז'ול רנאר היה הבן הצעיר לאחר בת ובן. כשנולד הוריו כבר היו במצב של ניכור הדדי בלתי הפיך אחרי שנים של מריבות. האב מיעט לדבר בבית, וכמעט לא דיבר עם ילדיו. האם הפנתה את כל כוחותיה הסדיסטים כלפי ז'ול. "ראש גזר" מתאר משפחה דומה למשפחתו של רנאר. הפרטים אולי אינם זהים אחד לאחד, אבל על מידת הזהות תעיד העובדה שרנאר ביומניו הפרטיים התייחס אל בני משפחתו הביולוגית בשמות שנתן לגבורי "ראש גזר".

זהו סיפור עצוב על ילד שהתנועה האינסטינקטיבית שלו למראה אמו היא הרמת זרועו להגן על פניו ממכה. ילד שמרגיש מכוער ולא מוצלח, משום שאינו מצליח לרצות את הוריו. ילד שהוריו משתמשים בו כפיון במשחקי התיעוב ההדדי שלהם. הספר בנוי מ-49 סיפורים קצרים, שמתארים כל אחד סצנה בחייו שמשקיעה אותו יותר ויותר בתוך האומללות. הוא מתאר גם מקרים שבהם הוא עצמו הפגין סדיזם כלפי חלשים ממנו, ונשבר הלב על ילד תמים שמדרדר שלא באשמתו למחוזות כאלה.

איך קיבל הספר הזה תדמית קלילה של סיפור על ילד שובב – נשגב מבינתי.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יהושע ישועה.

אני מעתיקה לכאן את אחד הסיפורים, המדגים את רוח הספר, וכמובן ממליצה על הספר כולו:

קצת תיאטרון

תמונה ראשונה

מדאם לפיק: לאן אתה הולך?

ראש גזר (הוא ענב את עניבתו הטובה ביותר וירק על נעליו עד שכמעט טבעו): אני הולך לטייל עם אבא.

מדאם לפיק: אני אוסרת עליך ללכת, אתה שומע אותי? ולא… (ידה הימנית נסוגה כאילו בשביל לתפוס תנופה)

ראש גזר, בקול נמוך: מובן.

תמונה שניה

ראש גזר (מהרהר ליד האורלוגין): מה אני בכלל רוצה, בסך הכל? להמלט ממכות. אבא נותן לי פחות מאמא. אני עושה חשבון פשוט. הפסד שלו!

תמונה שלישית

מסיה לפיק (הוא מחבב את ראש גזר אך אינו מטפל בו אף פעם, תמיד מתרוצץ בכל הארץ, טרוד בעסקיו): בוא נלך!

ראש גזר: לא, לא, אבא.

מסיה לפיק: מה זאת אומרת לא? אתה לא רוצה לבוא?

ראש גזר:כן, בטח! אלא שאני לא יכול.

מסיה לפיק: למה? הסבר את עצמך. מה קרה?

ראש גזר: לא קרה כלום אבל אני נשאר.

מסיה לפיק: אה! כן! שוב אחד השגעונות שלך! איזה חיה קטנה אתה! אי אפשר לדעת מה אתה רוצה. כן רוצה לא רוצה.תשאר, ידידי, ותייבב לך כאוות נפשך.

תמונה רביעית

מדאם לפיק (מקפידה כתמיד על מנהגה לצותת מאחורי כל דלת, כדי לשמוע טוב יותר): מסכנצ`יק שלי! (וכמו מנחמת, מעבירה ידה בשערותיו ומורטת אותן). הנה כולו טובל בדמעות, כי אבא שלו… (היא מרימה עיניה אל מסיה לפיק) רצה לקחת אותו למרות רצונו. אמא שלך לא היתה מענה אותך באכזריות כזאת. (בני הזוג לפיק, האב והאם, מפנים את גבם זה לזה).

תמונה חמישית

ראש גזר (בתוך הארון. שתי אצבעות בתוך פיו, אחת בודדת בתוך אפו): לא כולם יכולים להיות יתומים.

Poil de Carotte – Jules Renard

הוצאת כרמל

2000

תרגום מצרפתית: נורית פלד-אלחנן

תזכורת: בספרו המרגש "שלך, סנדרו" גולל צבי ינאי את קורות משפחתו באירופה של שנות ה-30 וה-40, ועסק בהרחבה בהיעלמותו של אחיו רומולו, שהופקד ע"י אמו בידי מטפלת ומעולם לא נאסף חזרה אל חיק המשפחה. בין השאר הובאו בספר מכתבים שכתב צבי-סנדרו אל אחיו לאחר שעלה על עקבותיו, אך לא צוטטו מכתבי האח אליו.

"מאוחר מדי" הוא סיפורו של רומולו. חציו הראשון של הספר מורכב ממכתבים שכתבו אל ינאי אנשים שהכירו את האח, וחציו השני הוא יומן שכתב האח והורה להעביר אל ינאי.

הספר, בעיני, סובל מחוסר אמינות בשני מישורים. בהתייחס לאח האבוד, קשה להשתכנע שהוא אכן קיים כפי שינאי מתאר אותו. מדען בעל מוניטין כשל רומולו היה זוכה לאזכורים כלשהם שלא בהקשר הספר, ואלה אינם בנמצא. אולי ינאי אכן הצליח לאתר את אחיו, אבל שינה את פרטיו מחמת צנעת הפרט? אולי. האם זה משנה לי כקוראת? ככלל כן, כי אני אוהבת לדעת דברים לאשורם, וקצת – יש להודות – בשל יצר המציצנות. אבל כקוראת אין לשאלת האמינות הזו שום משמעות. זכותו של ינאי לבדות סיפור, והספר צריך להשפט בהיבט הספרותי בלבד.

אבל כאן צצה בעית האמינות השניה. את המכתבים בספר כותבים אנשים שונים – בתו של רומולו, ידידתו, עוזר מחקר שלו וסייר בסרנגטי. כולם, באורח פלא, כתובים באותו הסגנון בדיוק, וזה – תודו – לא הגיוני. בין אם ינאי כתב אותם בעצמו, ובין אם ערך מכתבים שנשלחו אליו, הענקת אותו סגנון כתיבה לכותבים שונים הוא פגם של אמינות ברמה הספרותית, והוא צרם לי מאוד.

יומנו של רומולו סובל, בעיני, מהשתהויות וממעצורים שהיה מקום להשמיטם. הכותב הוא מדען (זהו עיסוקם של שני האחים), וככזה הוא אינו יכול להשאיר נושאים בלתי מוסברים, והוא נסחף להרצאות, שהנן אולי מעניינות לכשעצמן, אבל הן פוגמות ברצף הקריאה, ופה ושם הופכות את היומן למסטיק. הדוגמא הבולטת ביותר היא סיפורו של גור האריות שרומולו הציל ממוות. הסמליות ברורה: האיש שנעזב בילדותו מטפל בגור עזוב. אבל חמישים עמודים של הרצאה על טיפול בגור שנשר מעדת אריות פשוט נתקעים שם, ממסמסים את הסמליות, ואפילו די משעממים. וכשנגמר הקטע הזה, צצה לה הרצאה על הקוקיות המפקירות את ביציהן בקינן של ציפורים אחרות. הייתי שמחה לקרוא על כך מאמר נפרד, אבל בתוך הרצף של הספר אין לזה מקום.

לצד המגרעות יש בספר קטעים כתובים היטב ומרגשים. הדוגמא הבולטת היא תיאור מאבקו של רומולו במחלת הסרטן. הקטע הזה הוא גם דוגמא יפה לדרך בה אפשר לשלב עלילה נוגעת ללב עם עובדות מדעיות. אדם שאינו מדען היה מן הסתם שם דגש על הכאב, רומולו המדען נותן דגש שווה לכאב ולפרוטוקולים לטיפול במחלה. השילוב מוצלח מאוד לדעתי. גם תיאור חייו כילד, החי עם הידיעה שאמו נטשה אותו, כתוב היטב ונוגע ללב.

בסיכום, "מאוחר מדי" אינו מתעלה בעיני לרמתו הספרותית והרגשית של "שלך, סנדרו", עובדה שגרמה לי אכזבה תוך כדי קריאה. במבט לאחור מסתבר שמה שנשאר בזכרון הוא סיפור המסגרת האנושי העצוב, והמגרעות מיטשטשות.

הוצאת כתר

2009