תגית: משפחה

ההתרשמות הראשונה שלי היתה שנושאו המרכזי של הספר הוא ההזדקנות. זהו סיפור חייה של הגר שיפלי בת ה-90, המתגוררת עם בנה וכלתה. מצב בריאותה מתדרדר, כלתה המטפלת בה במסירות גם היא כבר לא צעירה, ובעצה אחת עם הבן הם מחליטים להעביר את הגר לבית אבות. הגר, אשה קשה, מספרת את סיפור ימיה אלה, ובמקביל גם את קורותיה בעבר. תהיתי כיצד יכולה סופרת בשנות ה-30 לחייה להכנס כל-כך במדויק לעורה של בת 90, ובאחרית הדבר לספר מצאתי דברים שכתבה לחברתה במהלך העבודה על הספר: "את הטיוטה הראשונה כתבתי כאילו הגברת הזקנה מכתיבה לי את סיפורה… ועכשו אינני יודעת אם אפשר לסמוך ככה על התת מודע, או שמא הכל אשליה שיש לה מובן בעיני, אבל קורא אחר יראה בה סיפור פשוט מדי ובלתי אמין". תנוח דעתה של לורנס: הסיפור אינו פשוט, והוא בהחלט אמין.

מאותה אחרית דבר למדתי כי לספר היבטים נוספים. אחד מהם אפילו לא הייתי קרובה לנחש, לא משום שהוא אינו מהותי בספר, אלא משום העדר ידע מוקדם. מסתבר שגם לקנדה דור מייסדים משלה, ויחסיהם עם צאצאיהם מורכבים ומסובכים: "דומה כי קודם שכתבתי את "מלאך האבן" לא הבנתי כמה מורכבים היו רגשותי כלפי דור המייסדים, כמה קשה היה לקבל את הסמכותנות שלהם, את חוסר הגמישות שלהם, את חששם להראות אהבה, ואת להיטותם לזרוע כעס. ועם זאת הם יישבו והפריחו שממה. הם הצליחו להתקיים ולשרוד, ועל כך נתונה להם הוקרתי ואהבתי".

הספר, מסתבר, נוגע גם במעמד האשה. הבחנתי בכך פה ושם, אם כי הגר דווקא אינה דוגמא למי שבעיות מגדר פגעו בה. כך לדוגמא היא נישאה למי שבחרה בו בניגוד לדעת משפחתה, עזבה כשהרגישה נרמסת. אמנם כשזכתה ללימודים גבוהים היה זה בקולג` לנשים, בו הוכשרה להיות מארחת טובה ועקרת בית למופת, אבל אחיה לא זכה ללמוד כלל, אלא גויס לעבודה בעסק המשפחתי. כך שכך הנושא הפמיניסטי די נדחק לשוליים, למרות שבער בעצמותיה של הסופרת. מתוך אחרית הדבר: "במאמר המבהיר את עמדותיה אומרת לורנס שכתיבתה היא פוליטית, באשר היא ניזונה ממודעות חברתית עמוקה, מרגשות אנטי-אימפריאליסטים ואנטי-קולוניאליסטים חזקים, ומהכרה גוברת באוזלת ידן של נשים, ובנטיתן לקבל תכתיב גברי באשר לזהותן".

עפ"י לורנס, הנושא המרכזי הוא פגע הגאווה: "מה שרציתי להבהיר באמצעות הגר הוא שהעוצמה והגאווה יכולות להוות מפגע קשה". הגר, בגאוותה, שמה לעצמה רגליים שוב ושוב, תוך שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים. בערוב ימיה, כשנפקחות עיניה במידה מסוימת, היא כועסת על אלוהים "על שנתן לנו עינים, אבל כמעט לעולם לא כושר ראיה".

תהליך ההזדקנות, ההתקבעות המתלווה אליו, התלות הגופנית ואי היכולת להשלים איתה, והיחסים המורכבים עם הסביבה ככל שההזדקנות מואצת – כל אלה מתוארים להפליא בספר. הגר הזכירה לי במידה רבה את גיבורת "בדרך אל החתולים" של קנז: שתיהן קשות, גאוותניות, במידה רבה לא נעימות, ושתיהן מעוררות בו-זמנית רגשות אנטי ורגשות חיבה וחמלה. סיפורי העבר גם הם מסופרים בכשרון רב, ופורשים תמונה מעניינת של קנדה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-20, תוך התמקדות, כאמור, בפגע הגאווה.

The Stone Angel – Margaret Laurence

הוצאת כרמל

2006 (1964)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

"לטבוע" הוא קובץ של עשרה סיפורים משנת 1996. ג'ונוט דיאס אמנם זכה לכמה ביקורות חיוביות על הסיפורים כשראו אור, אבל הם זכו להכרה גורפת יותר ב-2007, לאחר שפרסם את "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", עליו קיבל את פרס הפוליצר. חששתי שלפנינו מקרה של קובץ סיפורים שתופס טרמפ על הצלחת הרומן, והופתעתי לטובה: הסיפורים מצוינים, בעלי זכות קיום עצמאית בשל איכותם, ללא קשר ליצירה המפורסמת יותר.

דיאס נולד וגדל בישוב קטן ליד סנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית. כשהיה בן ארבע נטש אביו את המשפחה ועבר לארה"ב. מדי פעם שלח מעט כסף לתמיכה במשפחתו, אך למעשה לא היה שום קשר רציף בין האב לאשתו ולשני בניו. חמש השנים הבאות עברו עליהם בעוני קשה, על סף הרעב. על חינוך מסודר לא היה מה לדבר, ושני הבנים לא ידעו קרוא וכתוב. כשהיה דיאס בן תשע המשפחה התאחדה בניו ג'רזי, ואף נולדו לו שלושה אחים נוספים, אך גם כאן לא היו חייהם סוגים בשושנים, והעוני היה מנת חלקם.

הסיפורים בקובץ מבוססים על חייו של דיאס. הם מסופרים בגוף ראשון, כנים וחושפניים, מעוררי אמון, מאוד חיים בכל פרטיהם. הם אולי יגרמו לכם לדמוע, אבל לא משום שהסופר מבקש לעורר רחמים, אלא בשל הריאליות שבה הוא כותב. אני לא נוהגת להתרשם מביקורות שמצוטטות על כריכות הספרים, אבל עם הביקורת הבאה אני מסכימה לגמרי: "הסיפורים שלו כובשים בליריות המתוחכמת שלהם, בנועזות הבטוחה, בשליטה המוחלטת והחרישית שלו באמנות הכתיבה."יש לו סגנון יחודי שקשה לי להגדיר מה עושה אותו כל כך מוצלח. למעשה, מאז "גלגול בפארק אווניו" של נתן אנגלנדר (בלי להשוות בין השניים, כי הם שונים זה מזה), לא זכור לי שנתקלתי בקול יחודי כל כך, שמעניק חווית קריאה שונה, מבלי לנקוט בטריקים מתחכמים מיותרים.

בעיני העובדה שמנתוני פתיחה נחותים כאלה צמח זוכה פוליצר היא מרשימה. זה מה שיש לדיאס לומר בהקשר זה (ציטוט מויקיפדיה):

I can safely say I`ve seen the US from the bottom up…I may be a success story as an individual. But if you adjust the knob and just take it back one setting to the family unit, I would say my family tells a much more complicated story. It tells the story of two kids in prison. It tells the story of enormous poverty, of tremendous difficulty

Drown – Junot Diaz

הוצאת מחברות לספרות

2010 (1996)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

זהו סיפורה של משפחה לא מתפקדת. האשה, ממשפחה אמידה, שודכה לביולוג עני, שקודם בזכות קשריו עם חותנו. כלפי חוץ היא מצטיירת כמכשפה ממורמרת, והוא מאיר פנים לכל, מפיץ בשורות אהבה. יחד הם מגדלים את בתו מנישואים קודמים ואת הששה שנולדו להם, ומוליכים זה את זה ואת ילדיהם לעומק השאול.

באחרית דבר לספר כותבת המתרגמת שהסופרת מנווטת את הקוראים לרגשות סימפטיה כלפי האשה. אם זו אכן היתה כוונתה, היא נכשלה בכל מה שנוגע לקוראת הח"מ. אשה שאומרת השכם והערב לילדיה שחבל שנולדו, ושרק בגללם היא לכודה בנישואים אומללים – אין לי שום רגש חיובי כלפיה. נכון שבן זוגה זינק אצלי למקום גבוה בדירוג הדמויות הספרותיות השנואות, אבל זה לא מצדיק את האמהות הנוראה שלה.

האיש, בעיני, הוא דמות שלילית לחלוטין. הוא ספוג הערכה עצמית ברמות בלתי הגיוניות, ורואה עצמו מנהיג הן בביתו והן בקנה מידה נרחב יותר. הוא מדבר על אהבה, ובמקביל, וכאילו בלי סתירה, הוא חסיד של השבחת הגזע, ולדעתו יש להשמיד את כל החלשים וחסרי הערך. הוא מדבר ומדבר ומדבר, לא סותם לרגע, עד שמתעורר רצון להשליך את הספר כדי להשתיק אותו. ילדיו, שאותם הוא לכאורה אוהב, אומללים בסביבתו, גם אם אינם מודעים לאומללותם בשל גילם הרך, אבל הוא אטום לכך לחלוטין.

דמות מרכזית בספר היא הבת הבכורה. היא מבוגרת דיה כדי לקלוט שאומללות היא לא צו הגורל. בעוד הקטנים מתמרנים איכשהו בין אביהם המוטרף לאמם הבלתי צפויה, ומסתגלים איכשהו לסחרחורת חייהם, הבת יודעת שאפשר גם אחרת. חייה משום כך קשים אף יותר. נחמה מסוימת היא מוצאת בנסיונות כתיבה.

הסופרת "העניקה" למשפחה ילדים מרובים בהפרש של כשנתים בין אחד לשני, והדרך בה כל אחד מהם מתמודד עם משפחתו מציגה בו זמנית כמה וכמה שלבים התפתחותיים. דרך זו של כמה נקודות התבוננות בו זמנית, היא מוטיב חוזר בספר, והופכת אותו לקליידוסקופ מרשים.

"האיש שאהב ילדים" ראה אור בשנת 1940, ולא זכה להצלחה. רק 25 שנים אחר-כך התחיל לעורר הערכה. מעריציה של כריסטינה סטד סבורים שהיא ראויה לפרס נובל. לדעתי, הספר הזה בהחלט מעמיד אותה ברשימת הזכאים. הוא כתוב בוירטואוזיות, נכנס מתחת לעור ומגרה את העצבים, מרגיז, מעורר רחמים, ולא מרפה לרגע.

זהו ספר עצוב, ועצוב עוד יותר ללמוד שיש בו מרכיבים ביוגרפים. אביה של כריסטינה סטד היה ביולוג, הוא נישא לאמה החורגת כשהיתה בת שנה, המשפחה סבלה מעוני מחפיר, והיא עצמה, בדומה ללואי (הבת הבכורה בספר), מצאה מפלט בכתיבה.

בנסיון ראשון לא צלחתי את הספר. כבר בעמודים הראשונים האב עצבן אותי לגמרי, ולכן נטשתי. הפעם "הרשיתי" לו לעצבן כאוות נפשו, וסבלנותי באה על גמולה.

The Man who Loved Children – Christina Stead

הוצאת זמורה ביתן

1986 (1940)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

הייתי בטוחה שלא אוהב את "ורד הלבנון". שני נסיונות סרק לקרוא את "אשתורת" של לאה איני הוציאו לי את החשק לקרוא כל דבר אחר שלה. אבל הספר התגלגל לידי, ושמעתי כמה הערות מלהיבות מאנשים שאני מעריכה, אז החלטתי לנסות.

תחילה חשתי שאני לא מתפעלת ולא מאוכזבת, הערה פושרת ששיקפה את יחסי לספר לאחר כמאה עמודים. לשמחתי החלטתי להמשיך אתו, וכעת – לאחר סיום הקריאה – נראה לי שהוא ימשיך להעסיק אותי גם אחרי שאעבור לספרים אחרים.

תחילה הנה מה שלא אהבתי בו: לא אהבתי את הנימה הפוליטית שהשתרבבה לתוכו בנושא מלחמת לבנון. לא משום שאין לסופרים זכות הבעת דעה בספריהם, אלא משום שההדבקה של דעותיה של איני בנושא זה לספר מלאכותית ומאולצת. אני מבינה שהרקע של מלחמת לבנון השניה השפיע עליה למקם את הספר בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, וברור שלבנון עומדת ברקע סיפורו של החייל שאליו היא מדברת, ובכל זאת הדבקת העמדות הפרטיות שלה לא משתלבת יפה.

לא כל-כך הבנתי את הסיבה לשלב את סיפורו של אותו הנער בסיפורה שלה, אבל גם לא הסתייגתי. 

מה כן אהבתי?

אהבתי את האיפוק. לאה איני מגוללת סיפור של ילדות אומללה: אב ניצול שואה, שמפמפם לה מגיל אפס סיפורי זוועה, ושולח אליה מבטים תאוותניים וידים ממששות. אם קרה, שאומרת לילדה ללא כחל וסרק שחבל שנולדה, ומתעללת בה פיזית ונפשית. אח ואחות שפורקים עליה את סבלם ואת זעמם. היא גדלה כעוף מוזר, לבושה קרעים, רשאית להתרחץ פעם בשבוע, מוכה ופגועה, דחויה ע"י משפחתה וע"י הסביבה. בשלב די מאוחר בספר היא מתארת סצנה שבה פרץ ממנה זעם בלתי נשלט, והיא התפוצצה אל תוך צעקות וכלים מושלכים. לאור נסיבות ילדותה אפשר היה לצפות שהספר כולו יהיה מחול זעם שכזה, או לפחות ספוג רחמים עצמיים יבבניים. אבל למרות שהכאב העצור כל-כך בולט, היא פוסעת בזהירות על התפר שבין כתיבה מאופקת לכתיבה רגשית. לטעמי, האיפוק מעניק לספר משנה עוצמה.

אהבתי את היכולת לא ליפול לידיו של השד העדתי. כבת דורה (בערך) של לאה איני אני יכולה להעיד שהאוירה אכן היתה כפי שהיא מתארת. למדתי בבית ספר תל-אביבי שרובו ככולו אשכנזי, כשבסביבות כתה ה', אולי ו', צירפו אלינו בנות מדרום ת"א, דהיינו ספרדיות. היו מחנות, אם כי לא היו עימותים, אבל כן היתה גישה של אנחנו המוצלחות לעומתן שלא. אז כשלאה איני מספרת ששמעה מישהי מתיחסת אליה כאל פרימיטיבית, אני מאמינה לעדות שלה. גם התחושה של התסכול מול האשכנזים המבוססים שלקחו לידם את השלטון היה לה באותם ימים על מה להסתמך. אי אפשר לספר סיפור מקיף מאותה תקופה בלי להתייחס גם לנושא הזה. עם זאת היא לא הופכת אותו לנושא מרכזי, לא משתמשת בקיפוח כתירוץ.

אהבתי שהספר סיפק לי נושאים למחשבה. כשהיא מתארת, לדוגמא, את התנהלותה בטירונות, אני לא יכולה שלא להזכר בטירונית שכולנו ראינו בה ארטיסטית. היינו אולי צעירות מכדי לקלף מעט את הקליפה, לראות אולי יש מצוקה מתחת להתנהלות הסהרורית. רשמתי לעצמי: לא למהר לשפוט.

ובהיבט הלא ספרותי, אהבתי והערכתי את היכולת שלה לפרוח מתוך הילדות הבלתי אפשרית.

הספר מאוד נגע לליבי, ואני ממליצה עליו.

כנרת זמורה ביתן

2009