תגית: משפחה

שלוש משפחות מפורקות, כל אחת מהן אומללה בדרכה, מאכלסות את שלוש הנובלות שבספר. כל אחת מהנובלות מסופרת מנקודת המבט של בן המשפחה, שכילד חווה את התפוררותה, וכמבוגר נותר באופן כזה או אחר מצולק.

את הנובלה הראשונה, "האצבעות על הגבעה", מספר בנו של פגוע הלם קרב, שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו אלא גם את חברו הטוב. הסיוטים שמהם הוא סובל וחוסר יכולתו להתנתק מזכרון חברו, גרמו לאשתו להסתלק הרחק, אל מעבר לים, יחד עם שלושת ילדיהם.

"העונש של חנוך" הוא סיפור השפעתה של בגידת הבעל על חיי המשפחה. אשתו קבלה את הסבריו שמדובר היה במעידה חד פעמית, ובחרה להשאר אתו, אך בפועל לא חדלה להעניש אותו, וגם את עצמה. שני בניהם שילמו אף הם את המחיר.

את "כיכר היונים" מספר גבר, בנם של אשה שהשתגעה ושל גבר סנילי, שאיבד, כך נראה, את היכולת ליצור קשר בר קיימא עם בני אדם אחרים, והוא בוחר בפתרון קיצוני.

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הסופר קושר ביניהן בעדינות באמצעות מתן שמות זהים לדמויות שונות בנובלות. ה"טריק" הזה, יחד עם הדמיון שבאופי העלילות, מגבשים את היצירות הנפרדות ליצירה מאוגדת.

כל אחת מן הנובלות יכלה להוות בסיס לספר עלילתי רחב יריעה. איתן דרור-פריאר מפגין בספר הביכורים שלו את כשרון הצמצום וההתמקדות. הוא לוכד רגשות עזים בתיאורים דקים ומדויקים, בורא עולמות שלמים מקרעי תמונות, ובאופן מוצדק זכה בפרס ספיר לספר ביכורים. נהניתי לקרוא את הספר, ונהניתי אף יותר מזה שבא אחריו, "ומי גר במגדל".

נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2015

שירה ואלעד עומדים להנשא. הוא ראש העיר, היא היועצת המשפטית לשעבר של העיריה, שנאלצה לוותר על משרתה כשבן זוגה זכה בשלו. הוא רווק מושבע, היא אלמנתו של מוכה הלם קרב אם לשלושה בנים. יחסיהם, שהחלו במפגש מקצועי משני עברי המתרס המשפטי, ידעו עליות ומורדות, בשל התקפי חרדה וזעם של אלעד. כעת הם כאמור רגע לפני טקס הנישואים, והספר מדלג בין ההווה לעבר, ומתאר את היחסים ביניהם, יחד עם תיאור כמה מן ההיבטים המקצועיים בחייהם, בעיקר העיסוק הסבוך והנפיץ במכרזים עירוניים.

לכל זה יש פוטנציאל מעניין, שפע של נושאים לעסוק בהם – טראומה, משפחה, פוליטיקה, אהבה, אם למנות מעט מן המבחר – אבל הספר מבולבל עד מאוד, והכתיבה המחושבת והמאומצת מקשה מאוד למצוא בו נקודת אחיזה להזדהות ולחיבה. בין השאר, שירה מתייחסת לבעלה אך ורק כ"נער הזהב", מן הסתם כדי לחזור ולהדגיש את הפער בין הגבר הזוהר שיצא למלחמה ושבר הכלי שחזר ממנה, אבל ההתיחסות החוזרת הזו מעושה; הנטיה להשתמש יותר מדי ב"הוא" ו"היא" במקום בשמות, מבלבלת ומעיקה; אינספור התיאורים הצדדיים – כמו תיאור חיי הנישואים של קובי, חברו של אלעד, וסיפורו של מנחם, העו"ד השכיר במשרדו – יוצרים סחבת  בעלילה, ומעמיסים עליה שלא לצורך; הדמויות די חד-מימדיות, ולכן גם כשהן נוגעות ללב קשה להאמין להן; ומה שהיה לי מעיק יותר מכל – החזרות הרבות על כל פרט ופרט.

את ספרה הקודם של הסופרת, "המטבח האחורי", לא קראתי, אבל ידעתי שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים, ושהביקורות החמיאו לו. קראתי כעת את שנכתב עליו, והרגשתי כאילו התבלבלתי בין הספרים – "פילים בגינה", כך מסתבר, הוא בעצם פרק ב' של "המטבח האחורי". אותו מקום, אותן דמויות. בשל הדמיון אני מניחה שמי שנהנה מן הראשון ייהנה גם מן השני. לצערי איני שותפה להנאה זו.

עם עובד

2023

ראשונה, בת רבע לשבע, היא גיבורת "עד שתדעי לכתוב אהבה". הילדה, שנקראה ראמונה בארחנטינה – כך על פי מבטאם של הסובבים אותה – זכתה לשמה העברי יוצא הדופן בשל היותה הילדה הראשונה בבית הילדים בקיבוץ בו התיישבו הוריה. עלילת הספר ממוקמת בערבות הנגב, הקיבוץ שהקימו יוצאי אמריקה הלטינית, ומתארת קיץ אחד בראשית שנות החמישים. ברקע מתרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד, הסכם השילומים מסעיר את הרוחות, המצב הפוליטי בארגנטינה מדאיג את מי שהשאירו שם קרובי משפחה וחברים, ומחלוקות חברתיות מעוררות ויכוחים ערים חדשות לבקרים.

ראשונה היא ילדה של ספרים, של מלים, של חלומות ושל תחושות. היא יודעת לקרוא מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומוצאת בספרים נחמה ומגן. "את לא מפחדת לישון שאת ככה לבדה? שאלה אותה מגדה, וראשונה ענתה, לא, אם מרשים לי לקחת ספר לקרוא במיטה אני לא לבדה". רבות נכתב על הפגמים שבשיטת החינוך הקיבוצי, והספר הזה אף הוא מצביע עליהם, לא באמצעות דיון ישיר בנושא, אלא כעולה מתוך חוויותיה של ראשונה. הוריה, שהם אנשים חיוביים, אינם ממלאים באמת תפקיד של הורים, מן הסתם בשל ריחוקה של בתם מהם רוב שעות היממה. המטפלות המופקדות על הילדים, אף הן נשים חיוביות, מקנות להם תשומת לב כללית, ולא תמיד רואות את היחיד בתוך הקבוצה. המורה, שאינה מסוגלת להתמודד עם ידיעותיה של ראשונה ועם דמיונותיה, פשוט מוותרת עליה. ראשונה יודעת כי "בין גדולים לקטנים עוברת חומה: בצד אחד גדולים. בצד שני קטנים. […] נמאס לה להיות קטנה". ואין מי שיפוגג עבורה את החומה. אז היא מתנהלת פחות או יותר לבדה בין המציאות היומיומית למציאות האמיתית יותר, זו שבספרים, ומעדיפה את האחרונה. "ירוק זה צבע של קסמים וחום זה צבע של ימים רגילים", היא חושבת כשהיא קוראת את "הקוסם מארץ עוץ", ותמהה על דורותי שביקשה לחזור הביתה. "כשהתעוררה גילתה שהיא בבית החום שלה במיטה החומה שלה, והאנשים החומים שקודם צעקו עליה מתחנפים ודואגים לה, והיא שמחה להיות בבית החום שלה; איזה טיפשה".

כשילד חוץ מגיע לקיבוץ, ואינו רוצה להשאר בו, ראשונה מסתבכת ברשת של הסתרות ושל תחבולות, שנובעת מחוסר התקשורת עם המבוגרים, מן הקשרים הסבוכים בין הילדים בקבוצה, ומתערובת המעשיות והחולמניות שבה מתנהלים חייה. התסבוכת תוביל לתוצאות טרגיות, וגם למהפך, שיתגלה כמבורך, בחיי ראשונה ומשפחתה.

מבין השורות עולה ביקורת גם על הקשיחות האידיאולוגית של הקיבוץ באותם ימים, על ההתנשאות כלפי ילדי החוץ, ועל המעמדיות בחברה שוויונית לכאורה.

בשוליים, למרות הפרשי השנים בין ילדותה של ראשונה לילדותי, חוויתי כמה רגעים נוסטלגיים. ביניהם האזכור של המנהג להוסיף בסופם של ספרים שהודפסו בארץ "תיקוני טעויות שנפלו בדפוס ועם הקוראים הסליחה", ובקשת קרייני הרדיו מן המאזינים בשעות אחר-הצהרים, "אנא הנמיכו את קול המקלטים לבל תופרע מנוחת השכנים".

גבריאלה אביגור-רותם היא קוסמת של מלים ושל ניסוחים, ומצליחה בכשרון רב לברוא את העולם הקיבוצי כפי שהוא מתקיים בתודעתה של הילדה, ששומעת גם את מה שהמבוגרים לא רוצים שתשמע. ראשונה, שחולקת איתה פרטים אוטוביוגרפיים, מוקסמת ממלים, מצבעים ומריחות. היא מתמודדת באהבה ובהשתאות עם העברית הגבוהה של הספרים שהיא קוראת, ואינה מניחה אף מילה ללא משמעות. כך לדוגמא, היא יודעת שכותבים זכוכית, אבל בטוחה שיש לבטא זאת זרוחית, מילה שנראית לה הגיונית כי האור זורח דרכה. למלים ולביטויים יש בעיניה חיים תוססים של ממש. "ראשונה מגלגלת בפיה את הביטוי "בכל לשון של בקשה". אולי לכל בקשה יש לשון והיא מלקקת את היד כמו כלב שרוצה להתיידד". בתוך עולמה יש גם לצבעים ולריחות נוכחות משלהם. "האוויר של המטבח-חברים מלא ריח של עגבניות מתבשלות. לריח הזה יש צבע כתום חזק והוא צפוף כל כך שקשה לעבור בו. ראשונה מנסה לנשום כמה שפחות. בתוך הכתום מטייל פס מריר של ריח קפה". ועם כל היחודיות הזאת, היא ילדה שחווה, כמו כולם, אהבה וכעס וקנאה ושמחה ופחד, אוהבת את הלבד, וחיה את היחד.

כמו ספריה האחרים של אביגור-רותם, גם הספר הזה הוא מלאכת מחשבת מורכבת של פרטים ופרטי-פרטים, והסגנון אינטנסיבי ודחוס מעט. וכמו תמיד, המכלול מרהיב, מהנה ומרחיב לב.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

דבורי, שגדלה כבת להורים ניצולי שואה, כותבת את הסיפור של משפחתה. היא אשה מבוגרת, בודדה, מכורה לסיגריות ולערק, מתגוררת בדירה שבה חיתה בעבר עם הוריה, מתקיימת בקושי מעבודות מזדמנות, בעיקר כמורה מחליפה, ומבלה לילות לבנים רבים בהקשה על מכונת הכתיבה הישנה שלה.

סיפורה של דבורי, שנקראת על שם אחת הדודות של אמה שנספתה בשואה, הוא סיפור עצוב של ילדה שקופה. הוריה נשאו כל חייהם את טראומת עברם, ולא התפנו להעניק לדבורי ולאחיה רוך ואהבה. האם אנה סבלה ממאניה-דיפרסיה, אושפזה בכפיה לתקופות ארוכות, ובמקום להיות אם לילדיה נותרה כל חייה הילדה הקטנה של אמה, שחיה יחד עם דבורי ומשפחתה. האב לצי נע בין רחמים על אשתו להתקפי זעם עליה, על הוריה, על ילדיו, ובעצם על היקום כולו. דבורי גדלה מפוחדת בין הטירוף של האם לזעם של האב, התקשתה ליצור קשר עם בני גילה, ופיתחה חיי דמיון כדי למצוא לעצמה פינה מוגנת.

אל תוך הסערות המשפחתיות מגיעה אסתר, האחות הצעירה של הסבתא. "עד שהגיעה אסתר-נייני, חיינו על פי תהום. היתה לנו השגרה שלנו, הצפופה, הרועשת. בלילה מערבולת של צעקות ואירועים. היינו הסטראוטיפ, על כל סממניו השואתיים, המהגריתיים, המשוגעתיים. אבל היינו אמיתיים. השגרה הזאת הלכה ונכרכה סביבנו עד חנק". אסתר, ששרדה את השואה בזכות חזותה הארית, סוחבת גם היא מטען סבל, של העבר ושל בדידות ההווה, אך בשונה מאחיותיה וממשפחתה של דבורי, היא שומרת על חזות אופטימית, שמחה. דבורי אינה שבעה מלשמוע את צחוקה המתגלגל. לא רק הילדה הבודדה והרדופה מוצאת נחמה באסתר, הדמות הבוגרת היחידה בחייה שממש רואה אותה. אחיה אף הוא כרוך אחריה, והמבוגרים במשפחה מתרככים מעט בזכות נוכחותה. כולם נעשים תלויים בה באופן כזה או אחר, עד כי "בשבוע החופשה של אסתר-נייני התמוטט הבית כמו אבד לו יסוד חשוב שאיחד את כל חלקיו". מקרעי דברים שדבורי שומעת היא מבינה שבעברה של אסתר מסתתר סוד שהיא להוטה לגלות, אך איש אינו מוכן לספר לה, וכל חיטוטיה נותרים ללא פתרון.

האם מתנהל רומן בין לצי לדודתה של אשתו? לא ברור, אבל אין ספק שהוא להוט להיות בחברתה, עד שפוקעת סבלנותה של אנה, והעימות הבלתי נמנע פורץ במלוא עוזו. דבורי נותרת שוב חשופה, שקופה ובודדה.

אסתי ג. חיים ספרה שוב על המשפחה בסיפור "סיד" מתוך ספרה המאוחר יותר הנושא את אותו שם. בסיפור לצי נאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, והוא מהרהר בעברו ובמשפחתו. לטעמי, למרות ש"אנשי פינות" כתוב באמינות כואבת, ומיטיב לתאר את שעבר על הילדה, הסיפור עולה עליו. אולי משום שהוא מהודק יותר, מפוענח יותר. יש משהו מאולץ ומתאמץ בחזרות שאינן מוסיפות דבר, בעיקר בתיאורי ההווה של דבורי, והבחירה לספר שוב ושוב על קיומו של הסוד ולא לחשוף אותו, מאכזבת.

לא אמָנע מלהמליץ על הספר, משום הכתיבה הרגישה, ומשום ההמחשה הזועקת של החיים בצלה הכבד של טראומת השואה. יחד עם זאת, משום ההסתיגויות שלמעלה, לא אוכל להיות שותפה להתפעלות ממנו.

כנרת זמורה ביתן דביר

2013

שתי יצירות של ז'ורז' סימנון נכללות ב"מכתב לשופט". האחת, ששמה כשם הספר, נכתבה ב-1947, השניה, "הילד שבחלון", ב-1941. כמו בכל סדרת התרגומים הזו, גם הפעם אין קשר עלילתי בין היצירות, אבל אולי במקרה ואולי בכוונה צורפו יחדיו שתים שבהן המספרים מתבוננים אל עברם, מחלצים תובנות מזכרונות שמתערבבים זה בזה.

"מכתב לשופט" נכתב על ידי שארל, רוצח מורשע. את המכתב הוא מפנה אל מי שהיה השופט החוקר שלו, והוא מבקש לשכנע אותו כי טעה כשסבר כי הפשע בוצע מתוך דחף ולא בכוונה תחילה. שום דבר לא ישנה את גזר דינו, אבל חשוב לו להסביר את עצמו, להעמיד דברים על דיוקם. זהו סיפורו של רופא שבמרבית שנות חייו הניח לעצמו להסחף עם הנסיבות. הוא למד רפואה כי זה מה שאמו רצתה. נישא לאשה כי זה מה שצריך לעשות. נישא שוב לאחר שהתאלמן לאששה שהתאלמנה אף היא, והניח לה לנהל את ביתו ואת חייו ואת חיי אמו ובנותיו. הכל השתנה כשהתאהב פתאם. הוא הפך מוכה אמוק, קנאי, שתלטן, אלים כלפי אהובתו. סימנון מצליח לתעתע, ליצור אשליה של אדם המתנסח בתבונה ומודע לעצמו, עד שלרגע נשכח כי הוא כותב מתא הכלא. כששארל מגיע לספר על הפרשה שהביאה אותו לשם, מתברר בדיעבד עד כמה הוא מנותק מן המציאות. "כל מה שעשתה ארמאנד", הוא מספר על אשתו המושלמת באמת, "כל מה שהיא עושה וכל מה שתעשה הוא בסדר גמור. האם אתה מבין כמה זה יכול לייאש?". "אושר שלא ביקש לו, שניתן לו חינם ואסור היה לו לאבדו", הוא אומר על פרשת האהבים שלו, שאושר אין בה.

"הילד שבחלון" מסופר על ידי גבר מבוגר, המשחזר את נקודת המבט של ילד בן שבע. ז'רום, ילד חולני במקצת, מבלה את מרבית ימיו בחלון דירת משפחתו, מעל החנות שמנהלים הוריו. ה"חבר" שלו הוא ילד בדירה ממול, שאתו אין לו בעצם שום קשר. שגרת המשפחה מתערערת מבחוץ, כשהמשטרה אורבת לטרוריסט, בן משפחה של הילד ממול, ומתערערת מבפנים כשדודתו של אביו עוברת לגור איתם. הדודה, אשה ארסית, קטנונית, מרושעת, שמשתמשת ברכושה כדי לשלוט בקרוביה, נקלעת למאבקי כוחות עם הילד. "מבחינות ידועות היתה הדודה ואלרי בת גילי. במריבות, למשל. היא לא רבה אתי כאדם מבוגר הרב עם ילד, אלא כילד עם ילד אחר. וכך גם ליד השולחן, כשבדקה את הצלחת שלי לוודא שאמי לא נתנה לי נתח טוב יותר משנתנה לה". כשנדמה לו שהוא יודע היכן הטרוריסט מסתתר, וכשהיא קולטת שהוא מסתיר סוד, המתח ביניהם מגיע לשיאו. סימנון מתאר להפליא את דמותה, ואת תחושותיו העזות והמבולבלות של הילד נוכח פלישתה והטרדותיה.

כמו ביצירות האחרות שתורגמו בסדרה זו, סימנון טווה את הפרטים בסבלנות, חוקר את נפשות גיבוריו, ובורא באמינות דמויות רב-מימדיות.

מומלץ.

Lettre à mon juge

Il pleut bergère

עם עובד

2005 (1941, 1947)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

כשניסיתי להבין מה בכרכי "המאבק שלי" כל כך מדבר אלי, נתפסתי למשפט מתוך אחת הביקורות על הספרים, שלפיה הקריאה בהם משולה לפתיחת יומנו של אדם אחר ומציאת סודותיך שלך בתוכו. בכרך האחרון מצאתי שקרל אובה קנאוסגורד אומר זאת, כמובן, טוב יותר. "לא קשה לכתוב טוב, אבל קשה להביא את הכתוב לכדי תנועה, להביא לכך שבאותה תנועה הוא יפתח את העולם ויכווץ אותו". אני חושבת שהמשפט הזה, שמתייחס למלאכת הכתיבה, מתמצת היטב את חווית הקורא, שמתוך קריאה על עולם שמכווץ ליומיומי, לבנאלי ולפשוט, נפתח אל עולם ומלואו, אל עולמו של הסופר, אל מרחבי הפילוסופיה, האמנות והחברה, ואל עולמו שלו עצמו.

השליש הראשון של "הסוף", אם לכווץ אותו לגמרי, עוסק בימים שלפני פרסום הכרך הראשון, בחרדה הטבעית מפני החשיפה, וביתר שאת בחרדה מפני תגובותיהם של האנשים המתוארים בו בשמותיהם האמיתיים על החיובי שבהם ועל השלילי. מצד אחד חשש ממה שאחרים יחושו כלפיו – "כשהתחלתי לכתוב על זה, על האופן שאני באמת רואה את הדברים, זה היה טירוף, זה טירוף מוחלט, כי בזאת חשפתי את עצמי לדבר היחידי שבאמת פחדתי ממנו – מורת רוח כלפיי מצד אנשים אחרים" – ומן הצד השני חשש מפגיעה באחרים – "הצידוק הקלוש שהיה לי למעשי, למשל שאני רק כותב על עצמי, נמוג ברגע שאחד האנשים שעליהם כתבתי פנה והביט בי. הם עשו זאת לפי הסדר, ואני השפלתי את עיניי, הסטתי את מבטי, הסתכלתי על העמוד ברומן והמשכתי לכתוב". יותר מכל מטרידה אותו בשלב זה תגובתו של דודו, אחיו של אביו. אולי משום שהדוד כינה אותו שקרן, וגרם לו לפקפק בזכרונותיו שלו, אולי משום זעמו שהתבטא באיומים, ואולי בעיקר משום שאחרי מות אביו הדוד הוא שתפס במידה כלשהי את משבצת האב, זה שממנו הוא מפחד, ושאותו הוא כפוי לרַצות. פועל יוצא מאיומים אלה היה החלפת שמו של הדוד, יחד עם שמות קרובי משפחה אחרים, בשמות בדויים, והבטחה לא להשתמש בשמו של אביו. מכיוון שלא יכול היה להביא את עצמו לתת לאביו שם שאינו שלו, שכן השם אינו מילה סתמית אלא נושא זהות, האב בספרים הנו חסר שם.

מכאן המעבר היה חלק לדיון בשמות, או בהיעדרם, בכלל, ובספרות בפרט. הוא כותב, בין השאר, על המשמעות של מחיקת שמו של אדם, של התיחסות לציבור כאוסף של גופים ולא כקבוצה של שמות, מה שמוביל לנושא שנגע בו מעט קודם לכן – היחס ליהודים בשואה. בקצהו של דיון בשיריו של פאול צלאן הוא פונה לחקור את שפת הרייך השלישי, נושא שעסק בו ויקטור קלמפרר, ופותח במסה מקיפה על היטלר, ואחר-כך על ההיטלריזם, באמצעות ספרו של האחרון, 'מיין קאמפף', "הקאנטוס פלאנוס המוזר הזה שכולו התמרמרות, העצמה אישית של המחבר וזעמו העצור".

קנאוסגורד, איש של מלים, מנסה להתחקות אחרי אישיותו של היטלר באמצעות מילותיו שלו, ובאמצעות מילותיהם של אנשים שהכירו אותו וכתבו עליו. הוא מודע למגמתיות של כל הכותבים – ביניהם אלברט שפר, שביקש לטהר את עצמו, ואוגוסט קוביצק שהוא כנראה האדם היחיד שיכול היה להעיד על עצמו שהיה חברו של היטלר במשך מספר שנים – וצולל לכל משפט בנסיון להפיק ממנו תובנה. בשורה התחתונה, כי אי-אפשר לכתוב כאן מסה על המסה, הוא אומר כי "אנחנו מתנגדים לכל מה שהוא ייצג, ובצדק. היטלר הוא התשליל שלנו. אבל זאת ביחס למה שהוא עשה, לא מה שהיה. כי הוא היה כמונו". ב'מיין קאמפף' הוא מוצא כי היטלר היה "חסר מעצורים וחסר גבולות, הוא לא מחפש לגיטימיות בשום מקום אלא בעצמי שלו […] טופח לעצמו על השכם, מרוכז בעצמו, צדקן, חסר שליטה עצמית, נוטף שנאה וקטנוני, אבל תופס את עצמו כהגון והגיוני ודגול". יתכן כי אם היה מצליח כאמן, או לולא היה מוצא את המלחמה כבית לעצמו ולא היה נדחף לפעילות פוליטית, לא היינו שומעים עליו. אבל איתרע המזל וכוחות התקופה, יחד עם הפגמים באישיותו וזימון המקרים שהביא אותו אל הפוליטיקה, סללו את דרכו אל מול פני ההמון הצמא לגיבור. "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". קנאוסגורד אינו מותיר אבן בלתי הפוכה, מתייחס לפרטי ולחברה, ובאמצע המסה יוצא לעיקוף בן עשרות עמודים, שבו הוא דן בהיסטוריה האנושית – הופעת האדם, בריאת העולם, יציאת מצרים, דת, התגבשות חברתית ועוד – כדי להגיע לאלימות הגרמנית אחרי המלחמה, ולהמשיך בתיאור עלית הנאציזם. שפה וזהות מעסיקים אותו בלי הרף, והוא הופך בהם והופך בהם גם כאן: "ברייך השלישי קול המצפון לא אמר: לא תרצח, הוא אמר: אסור לא לרצוח, כפי שחנה ארדנט כותבת בדיוק מפליא. הדבר התאפשר באמצעות שינוי בשפה, המופיע בצורתו הטהורה ב'מאבקי', שבו אין שום "אתה", רק "אני" ו"אנחנו", ושינוי זה הוא המאפשר להפוך את "הם" ל"זה". ב"אתה" טמונה ההגינות. ב"זה" טמון הרוע. אבל ה"אנחנו" הוא שהוציא אותו לפועל".

למרות התרשמותי מעומקם של הדברים ומן המחשבה שניכר שהושקעה בהם, התנגדתי להתנגדות שלו לביוגרפיה שכתב איאן קרשו, שהיא בעיניו בלתי קריאה, ובעיני מרתקת. הביקורת שלו נובעת מהרגשתו כי "כתיבתו של קרשו נפגמת בשל העובדה שהוא מתאר כל דבר – ואני מתכוון לכל דבר – הקשור להיטלר באופן שלילי ביותר, גם את הדברים הקשורים לילדותו ולנעוריו, כאילו האדם שנעשה כעבור עשרים שנה מכתים גם את מי שהיה כנער". הדוגמאות שהוא מביא בהמשך אינן מוכיחות, לדעתי, את טענתו זו, והן נובעות בעיקר מפרשנות שונה שלו ושל קרשו לדברים שנכתבו על היטלר. אבל יתרה מזו, קנאוסגורד אינו מביא בחשבון את תפיסתו הבסיסית של קרשו, שסבר שהביוגרפיה הפרטית שולית, ולמרות שכתב על הדיקטטור, הדיקטטורה היא שהיתה בעיניו ראויה לבדיקה. ובכלל, קנאוסגורד עצמו טוען שהיטלר שאנחנו מכירים הוא זה שעוצב במלחמת העולם הראשונה, ולא הילד והנער והגבר הצעיר שהיה קודם לכן. "נעוריו של היטלר מזכירים את נעורי", הוא כותב, אבל המשך חייהם שונה לחלוטין, כמובן. אז אולי אין כל-כך משמעות בהקשר ההיסטורי לארועי הילדות. ואולי, כדבריו של יואכים פסט, אנשים כמו היטלר צריכים להדאיג אותנו פחות מאשר אנשים כמו אלברט שפר, אלה שאפשרו את הנאציזם. כך או כך, בין אם נוקטים עמדה זו או אחרת, המחקר של קנאוסגורד, רעיונותיו ותובנותיו, מרתקים.

המשכו של הספר מתרחש בימים שאחרי פרסום הכרך הראשון, בתגובות הסביבה, בכתיבת הכרכים הבאים, במה שנלווה לפרסום האישי, וכמובן ביומיום עם ילדיו ועם חבריו, באותה דקדקנות והנחת עצמו תחת זכוכית מגדלת חושפת מגרעות כפי שנהג גם בכרכים הקודמים.

הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב: הספר היה צריך להסתיים מאה עמודים מוקדם יותר. כן, הפתעתי את עצמי. קראתי את הכרך האחרון, כמו את קודמיו, בשקיקה ובהשתאות, וקצת בעצב בידיעה ש"הסוף" הוא באמת הסוף. אבל אחרי התיאורים המאליפים של ההתחבטויות סביב פרסום הכרך הראשון, ואחרי המסה המרהיבה על 'מאבקי' וכל המסות הצנועות יותר בהיקפן אך המעניינות אף הן בשלל נושאיהן, ואחרי מה שהצטייר כהתכנסות לקראת סיכום, מאה העמודים האחרונים הם תיאור מדוקדק, יום אחר יום, של המשבר שפקד את לינדה, מתהומות הדיכאון המשתק ועד פסגות המאניה המסחררת. אותה לינדה שעליה הוא כותב בתגובה לדברי ביקורת של אמה: "מתחת לכל זה הסתתרה ההאשמה המרומזת לפיה הדברים שכתבתי הם הגורם לכך שלינדה שוכבת מפורקת במיטה. הרגשתי את זה כל הזמן. התוכחה באה ממני וגם ממנה". זו שעל מה שהעביר אותה בכתיבתו ובפרסומו הוא יודע שלא יוכל לכפר. אז כן, יש לו תירוצים למכביר. בקטע מוקדם בספר הוא תוהה, "מדוע אנחנו שומרים בסוד את הדברים שאנחנו שומרים בסוד. מהו הדבר המביש בהידרדרות גופנית או נפשית? […] למה עלינו לחוש בושה, למה לשמור בסוד את הדבר, שבמובן העמוק ביותר הוא אולי האנושי מכל?". וממש בסיום הוא מסביר כי, "לינדה היא בת אנוש, ואין דרך לתאר את המהות שלה, את הנוכחות המסוימת שלה, את האופי שלה ואת נשמתה, שהיתה שם כל הזמן, לצידי, הנשמה שראיתי והכרתי, ללא כל קשר לכל שאר הדברים שקרו. המהות של לינדה לא טמונה במעשיה, לא טמונה בדברים שהיא אומרת, אלא במה שהיא". הוא צודק: המחלה שלה אינה מבישה והיא חלק ממנה, ובכל זאת – וכאן הוא ודאי היה מאשים אותי בצדקנות – הבחירה לסיים את היצירה החד-פעמית הזו בתוך המיטה והנשמה של לינדה, שבודאי לא בחרה בכך, צורמת ואפילו מכעיסה. הצהרת האהבה כלפיה בשורה האחרונה אינה מתקנת זאת (ואחת-עשרה שנים אחר-כך היא למעשה בלון עצוב שהתרוקן מאויר, שכן הוא נשוי כעת לאשה אחרת אליה הוא מתייחס כ"אהבת חיי"). איבדתי קצת מהכבוד שרחשתי כלפיו כאדם, ומסיבה שאינה לחלוטין נהירה לי – שהרי אני לא באמת מכירה אותו כאדם, רק כסופר – זה קצת מעציב אותי.

"כתבתי אותו כנסיון, והנסיון נכשל, כי לרגע אפילו לא הייתי קרוב לומר מה שאני באמת חושב ולתאר את מה שבאמת ראיתי, אבל הוא לא חסר ערך, על כל פנים לא לחלוטין, כי כאשר תיאור המציאות של אדם יחיד, שנכתב מתוך שאיפה לכנות גדולה ככל האפשר, נשפט כלא מוסרי ומעורר סקנדל, כוחה של החברה מתגלה כמו גם האופן שבו היא מווסתת ושולטת באינדיבידואל", כותב הסופר על ספרו כשהוא מתקרב לסיום. יתכן שהוא חש שלא הצליח להשיג את מה ששאף להשיג, אבל בעיני כקוראת אין לזה משמעות של ממש. מבחינתי, אם לחזור להתחלה, למרות שחיינו שונים כמעט בכל מובן, הקריאה בספריו נחוותה במקומות רבים כתגלית כמעט אישית. זאת יחד עם דיונים מרתקים בשפע נושאים ועם כושר תיאור עילאי ויכולת להפוך את הבנאלי למיוחד, עושים את "המאבק שלי" ליצירה יחודית.

דנה כספי עשתה, שוב, עבודה מצוינת בהמרת הסגנון המפותל מעט של הספרים, על משפטיהם הארוכים והמורכבים, לעברית שוטפת ומדויקת.

אז כן, הספר הזה היה צריך להסתיים מוקדם יותר, אבל ללא שום תחושה של סתירה אומר "חבל שנגמר".

Min Kamp 6 – Karl Ove Knausgård

מודן

2022 (2011)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

עלילת "המפלים" נפתחת בהתאבדות. אראיה, הנשואה מזה כמה שעות, מגלה שבעלה הטרי עד מאוד נעלם מחדרם במלון הסמוך למפלי הניאגרה, ועל פי הדיווחים ככל הנראה קפץ לתוכם. הזוג הצעיר חווה, כך התרשמתי, את אותה הטלטלה ואת אותה הטראומה שחווה הזוג הצעיר ב"על חוף צ'זיל". שני אנשים, בתקופה שמרנית, שנישאו זה לזה כי כך עושים כולם, כי הגיע הזמן, כי נדמה להם שהם אוהבים זה את זה, אבל בפועל אין להם שום כלים לקיים זוגיות, וכשהם מוצאים עצמם לראשונה בסיטואציה אינטימית הכל קורס סביבם. בימים הבאים אראיה מתעקשת להצטרף אל הצוות המחפש אחר הגופה, ומכה על חטא: היא נישאה לגבר שלא אהבה, ולא יכלה לאהוב. גרוע מזה, היא נישאה לגבר שידעה שלא יוכל לאהוב אותה. במפתיע מזדמנת לה אהבה דווקא בתוך האסון, אבל הידיעה שכל דבר עלול להחרב בתוך רגע תעיב על חייה.

ג'ויס קרול אוטס מספרת שני סיפורים שהם אחד. הסיפור המוביל הוא זה של אראיה, אשה טוטאלית, אוהבת בעוצמה ומוחקת אנשים מחייה בעוצמה זהה. אשה שתמיד מצפה לרע מכל כדי לא לסבול מחרדת התקווה, שמרוכזת לחלוטין במה שמתרחש בדלת אמותיה ומנותקת במתכוון מכל השאר, שפועלת על פי תחושת בטן ומחשקת את עצמה בשלושה ילדים כדי לחוש שלמה. הסיפור המשולב מתאר את האסון החברתי והאקולוגי שמתרחש קרוב מאוד אל המרכז התיירותי התוסס והרומנטי, כשמפעלי תעשיה חסרי אחריות מטמינים באדמה פסולת רעילה וממיטים מחלות ומוות על התושבים. ומעל כל אלה מרחף הכישוף שמטילים המפלים בתנועתם הבלתי פוסקת, ברעש המים הנופלים וברסס המתנוסס אל על.

"המפלים" הוא ספר רב-נושאי. הוא עוסק במשפחה, ובעיקר בהורות, מצליף בדת הממוסדת, מתקומם נגד תעשיה נצלנית, מוקיע את המערכת שאנשיה מכסים זה על זה וגורמים עוול לחלשים. את כל הנושאים הללו ועוד הוא מציג באמצעות שורה של דמויות בלתי נשכחות, ביניהן דרק, בעלה של אראיה שיוצא נגד אנשים מ"הסוג שלנו" כדי לעורר מודעות לשערורית לאב קנאל, שלושת ילדיה שכל אחד מהם זכה ליחס שונה ממנה, קלודין, אמו הרעילה של דרק, וכמובן אראיה עצמה שהיא מעוררת חמלה ודחיה גם יחד.

הספר כתוב מצוין והתרגום של אלינוער ברגר נאה וזורם בטבעיות. קשה לשקף את השפע שבעלילה בסקירה, וקשה עוד יותר להסביר את המיוחדוּת שבדרך כתיבתו. אסתפק אם כך בהמלצה חמה לקרוא אותו. אני מצדי אחפש כעת את ספריה האחרים של ג'ויס קרול אוטס שתורגמו לעברית ושקיומם חמק ממני עד כה.

The Falls – Joyce Carol Oates

ספרית פועלים

2022 (2004)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

"אדונית השקרנים" הוא סיפורם של שלושה אנשים. רוז, אשה שפותחת את הסיפור על עצמה בהודאה על שקר שהכתיב את חייה מיום שבחרה בו; בן, עובד תחזוקה במעון לנשים הרות, המבקשות מקום בו יילדו בסתר וימסרו את התינוקות לאימוץ; וססיליה, בתה של רוז.

רוז היא החידתית בין השלוש. לא לגמרי ברור מה מניע אותה, ולמעשה אנו יודעים עליה בבירור רק שני דברים עיקריים: היא זקוקה לאות מאלוהים כיצד לנהל את חייה, אות שניתן לה פעמיים בדמות בן-זוג, והיא מרגישה נוח רק בתוך הרכב שלה המפליג למרחק, לא במטרה להגיע למקום כלשהו אלא בשביל לחוש את החופש שבתנועה ובמרחבים. סיפורה נפתח בהחלטתה להסתלק מביתה ומבעלה מבלי לספר לו שהיא הרה. בהמשך, כשתחליט לא להכנע לתשוקה להעלם שוב, תחשק את עצמה בעבודה ובמחויבויות, אבל גם היא וגם משפחתה ישלמו על כך מחיר כבד.

בן הוא דמות כמעט מופתית. הוא מסור, סבלן, אהוב על סובביו. חולשתו, שמכתיבה את חייו, היא התמכרותו לאהבה. אהבת נעוריו הסתיימה בטרגדיה, שגרמה לו לשנות את חייו כליל. בגיל מתקדם התאהב שוב, וקיבל בהשלמה, כמעט בהכנעה, את גחמותיה של האשה שאתו. אהבה מסוג אחר תכתיב את ההחלטה הבלתי אופיינית לו שיקבל בסיומה של העלילה (בחירה מצוינת של הסופרת, לדעתי).

ססיליה היא הדמות המתחבבת מכולן. היא גדלה בסביבה קצת משונה, אמה היא חידה בעבורה – "אני הבת שלה, ולא היתה לי גישה למידע על חייה יותר מלקופאית בסופרמרקט", היא אומרת – חייה אפופים סוד שהיא אולי אינה לגמרי מודעת לו אבל הוא מרחף סביבה. למרות כל אלה ועוד היא נערה רגילה, אינטליגנטית, חמה ורהוטה, מייחלת לקשר עם אמה, ומשלימה פחות או יותר עם מה שזו מסוגלת לתת לה.

דמות דומיננטית נוספת היא הנזירה אוונג'לין, שיכולתה לנבא את העתיד מעניקה לספר גוון מעט אגדי, בדומה לזה ש"צבע" גם את ספרה המאוחר יותר של אן פאצ'ט, "הבית ההולנדי". ברקע מצויה גם דמותה של ג'וּן קלאטרבאק, שעל פי האגדה המקומית זכתה בילדותה לריפוי ניסי, והפכה בבגרותה לדמות מופת למרות התבדלותה ואורח חייה השגרתי.

כמו ב"הבית ההולנדי", גם בספר זה הסופרת מפנה את תשומת לבה ליחסים בתוך המשפחה, לזוגיות, ובעיקר להורות. בשונה מן הספר המאוחר, הפעם לקח לי הרבה יותר זמן להקשר לספר, אולי משום שלא אהבתי את רוז, המספרת את החלק הראשון, בגלל האנוכיות, ולא לגמרי הבנתי את בן, המספר את החלק השני, בגלל הכניעות. החלק השלישי, שאותו מספרת ססיליה, הוא הטוב ביותר בעיני. כאן באות לידי ביטוי השלכות העבר, ומנקודת המבט הצעיר, הרענן והתמים של הנערה כל חוטי העלילה נקשרים יפה.

זהו ספרה הראשון של אן פאצ'ט, אך לא ניכר בו שהוא ספר ביכורים. שמו של הספר בעברית הוא, לדעתי, גרסה בלתי מוצלחת של שמו המקורי "הקדוש המגן של השקרנים", המשתלב עם האלמנטים הדתיים בעלילה. פרט לכך התרגום של קטיה בנוביץ' נאה, ו"אדונית השקרנים" מעניק חווית קריאה נעימה.

The Patron Saint of Liars – Ann Patchett

עם עובד

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

ויקטור ומנחם, שתי הדמויות המרכזיות ב"אילו נולד איטלקי", קשורים מבלי דעת באמצעות ארוע טראומטי בעברם. ויקטור, המספר על עצמו בגוף ראשון, הוא עורך-דין לענייני משפחה, שאיבד את אביו בתאונת אימונים בעת שירות מילואים כשהיה בן עשר בלבד. האנשים החשובים בחייו הם אמו ואחיו הצעיר, וקצת פחות מהם אשתו ובתו. מנחם הוא אדם בודד עד כאב, שאביו הדומיננטי קבע את מסלול חייו. נחמה פורתא הוא מוצא בהצצה בסתר אל חייהם של אחרים. אשתו של ויקטור תהווה חוליה מקשרת בין השניים, שלעולם לא ייפגשו ולא יהיו מודעים להיסטוריה הקושרת ביניהם.

היו לי ציפיות מהספר בזכות המלצות שכתבו קוראים שאת דעתם אני מעריכה. לצערי, איני שותפה לדעה זו. הספר סובל מגודש בלתי נסבל של פרטים בלתי מעניינים – כן, לא מעניין אותי כמה לחמניות קנה מנחם בסופר ואיפה הוא אוכל צהרים שוב ושוב, ואיזה יין ליווה את הארוחות של ויקטור ושל אשתו, כל אחד בנפרד – ומאינספור סטיות אל תיאורים צדדיים שאינם משרתים דבר. הדברים שכתבתי על "השופט" של אספריל יפים גם כאן: "כל הגודש הזה כמעט גרם לי לנטוש את הספר, ורק ההמלצות הטובות עליו החזיקו אותי עד סופו". אבל בשונה מ"השופט", כאן לא מצאתי עניין גם כשניסיתי לקלף מן העלילה את כל מה שהועמס עליה. את כל המסרים שהסופר משמיע כבר שמענו: צדק נמצא רק בשמים, בין מאדים לשבתאי, ולא בבית המשפט; במקרה הטוב בית המשפט יכול לעשות משפט, וגם את זה הוא בדרך כלל לא עושה; עיתונאים מונעים על ידי הרצון האנושי לצבור כוח ומעמד, לפרוק זעם ולקבל על כך תהודה ארצית; עורכי דין הם רודפי בצע; משפטי גירושים הם מדמנה. חשוב לדבר על הנושאים האלה, אבל מיצירה ספרותית אני מצפה לזוית מעניינת, לחידוש כלשהו, לא ללעיסה של המוכָּר.

לא התפעלתי גם מעיצוב דמותו של ויקטור. משהו חורק בחיבור בין רגישותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרקים הראשונים, לחדווה שבה הוא מדשדש בביצה המצחינה של דיני משפחה. לעומת זאת, בדידותו של מנחם מתוארת היטב, והוא נכנס אל הלב למרות מעשיו.

את השליש האחרון של הספר קראתי בקריאה מהירה וקצת מרפרפת, כי עייפתי. האטתי לקראת הסיום כדי לגלות את נקודת המפגש בין הדמויות והמערבולת שתשנה את חייהן מן היסוד, כמובטח על הכריכה. אבל צירי העלילה לא באמת מצטלבים, אלא משיקים באופן מקרי, וחייהן של הדמויות היו משתנים באופן דומה גם ללא ההשקה הזו. אולי היה לוקח קצת יותר זמן, אבל מה שקרה להן היה בלתי נמנע.

מאכזב.

עם עובד

2022

דויד, מהגר מארצות-הברית, תשע שנים בארץ, מספר את רובה של עלילת "שום דבר לא יסתיר את השמש" בגוף ראשון, כשהוא כלוא בבית-סוהר. כיצד אדם, שאוחז בפילוסופית חיים שתמציתה "להיטמע בצללים, לעבור בעולם בלי להשאיר סימן, להיות שווה נפש לגודל הצל שאתה מטיל", מגיע להיות עבריין מורשע, כלומר אחד שבהחלט השאיר סימן? התשובה החלקית, או שמא יש לומר התשובות הרבות האפשריות, יגיעו לקראת סיום.

אמנון, מהנדס נוף, פוגש את דויד במנהרת שטיפת מכוניות, שם הוא עובד אחרי שהיה שומר לילה ופועל בנין. הוא מכיר לו את אשתו עדנה, חוקרת מוח, והשניים מציעים לדויד לעבוד עבורם במשק ביתם. יחסי הקירבה הנוצרים בין השלושה מעוררים אי-נוחות אצל אנה, אשתו של דויד, החושדת בכוונותיהם, ובמהרה מסתבר שצדקה, אם כי דויד אינו טורח להודות בכך ולשתף אותה במחויבותו החדשה. שתי בנותיהם של אמנון ועדנה התנתקו מהם: תמר חזרה בתשובה, ובגיל שלושים היא כבר אם לחמישה, שאותם הוריה כמעט אינם מכירים. מאיה חוותה טראומה בעת שירותה הצבאי (שהיתה נראית מופרכת ומוגזמת לולא היינו מודעים לפרשות אומללות אחרות כמו זו של החיילות והאסירים הבטחוניים), ועזבה את הארץ כדי לחיות בקומונה, קרובה לטבע. לדויד מוצע סכום כסף משמעותי אם יחזיר אותן הביתה.

הספר עוסק במספר גדול של נושאים. ביניהם קשיי המהגרים; היוהרה, התועלת והנזק שבישום חקר המוח; הניכור בחברה בת ימינו, שבא לידי ביטוי בכל הרבדים, מרמת הפרט בתוך המשפחה ועד רמת היחיד בתוך המדינה; היחס למחבלים פוטנציאלים, בעיקר אלה המוגדרים כפצצות מתקתקות; השפעת השירות הצבאי בתפקידים מסוימים על נפשם של העוסקים בהם; חיפוש אחר משמעות, אחר אמת ואחר שלוות נפש; ועוד. כולם מעניינים, אבל בעיני הנושא המרכזי של הספר הוא הורות.

דניאל, שותפו של דויד לתא, נאלץ למסור את בתו לאימוץ, והוא מייחל לקשר איתה. אמנון ועדנה מרגישים שאיבדו את בנותיהם, ומוכנים לעשות הכל כדי להחזיר אותן לנקודה שבה הדברים השתבשו. דויד עצמו הופרד משני ילדיו. שלוש הבנות, של דניאל ושל אמנון ועדנה, מספרות כל אחת בנפרד פרק בעלילה, ומתיחסות הן להורות שלהן עצמן והן לזו שחוו כבנות. ילדים הם עקב אכילס, אומרת תמר, ומוסיפה, "אנחנו תופעה יחודית בטבע. אנחנו מטפחים בגופנו נקודת תורפה". ומאיה אחותה תוהה לגבי הוריה, והיא לא יחידה, "מה הם יודעים? מה הם רוצים לדעת ומה לא? מה הם יודעים ולא רוצים לדעת? ומה לא ייודע לעולם?”

הספר, אם כך, מעניין במובנים רבים. הוא כתוב בבהירות, קריא מאוד, ומרבית דמויותיו, גם אם אינן מתחבבות, משורטטות היטב ואמינות. חולשה אחת מבחינתי היא דמותו החידתית משהו של דויד. יש משהו מצמרר בקור הרוח שבו הוא מספר את סיפורו, כמעט בחוסר רגש, כצופה נסחף ואדיש. בשלב מוקדם הוא אומר שמבחינתו נוסחת הנישואים היא "0=4-3 שני הורים, שני ילדים. ירדו האמא והילדים, מה נשאר?", ונדמה לי שזו הבעת הכאב היחידה שלו כלפי עצמו. פרט לכך לא מצאתי נקודת אחיזה באישיותו שתאפשר לי להתחבר אתו. הבחירה של הסופר להציע שש סיבות להרשעתו ולכליאתו, כולן מתקבלות על הדעת, משמרת את הריחוק שלו. אני מניחה שהבחירה לתאר אותו כך מכוונת, אבל אני אוהבת להבין, ואת דויד לא ממש הבנתי.

בשורה התחתונה: חווית קריאה טובה ומעוררת מחשבות.

ספרית פועלים

2021