תגית: משפט

כותרת משנה: מעולמו של שופט תעבורה

אחרי כשמונה-עשרה שנות כהונה כשופט תעבורה, שבמהלכן דן בעניינם של כשמונים אלף נאשמים, כתב השופט אברהם טננבוים את הספר הזה, ובו הוא משלב תיאורי מקרים עם עמדותיו באשר להלכות תעבורה ומשפט.

הספר עוסק בשאלות משפטיות מורכבות לצד תיאורים משעשעים של שפע התירוצים היצירתיים שמעלים הנאשמים. הוא דן בתפיסת הצדק הטבעי לעומת הצדק המשפטי, ומציג מקרים שבהם חמקו נאשמים מעונש מסיבות שבחוק ("השופט מוצא עצמו לעתים במצב שבו כל אשר יחליט ויעשה יהיה רחוק ממצב מושלם"). פרק מעניין עומד על יחודה של ירושלים, העיר בה כיהן, ועל הבעיות הנובעות מאוכלוסיתה המגוונת ומן המתחים הפנימיים. אחד מפרקי הספר עוסק בתאונות הדרכים (ישראל בשליש התחתון של מדינות אירופה בסטטיסטיקות התאונות הקטלניות), ופרק נוסף מתבונן בעולם התעבורה המשנה את פניו כשהמגה היא אוטומציה ואוטונומיה. למשטרה, לעורכי הדין ולרשויות המדינה מיוחדים פרקים נפרדים. הקורא מקבל הצצה אל חייו של שופט, בבית המשפט ומחוץ לו, ומתוודע לתפיסות ששימשו נר לרגליו של הכותב בעבודתו.

בית המשפט לתעבורה שונה מבתי המשפט האחרים, לא רק בתחומי פעילותו, אלא בעיקר בהרכב הבאים בשעריו. בעוד אל בתי המשפט האחרים מגיעים עבריינים, או אנשים השרויים בסכסוך כלשהו, הנאשמים בבית המשפט לתעבורה רובם ככולם אזרחים מן הישוב, ורבים סיכוייהם של אנשים הגונים להימנות עמם. בבואו להסביר מדוע העדיף לכהן בבית משפט זה, השופט טננבוים כותב: "לבתי המשפט לתעבורה מגיעים אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי. ניתן לשוחח עם כולם, הם מבינים היטב את התהליך ופועלים בהגיון. במסגרת זו ניתן היה להחליט החלטות משמעותיות ולתת עונשים מועילים. לפחות, כך הרגשתי".

"על שופטים וגלגלים" הוא ספר מעניין ומאיר עיניים, הדן בכובד ראש, ברגישות ובהומור מהנה, בהיבטים רבים של התעבורה בישראל, נושא הנוגע ליומיום של כל אחד מן הקוראים. את הספר מעטרים איורים נאים, מעשי ידיו של דודי שמאי.

נעים לקריאה, משכיל ומומלץ.

הוצאה לאור של ספרות משפטית, לשכת עורכי הדין

2019

לבו של "נטל ההוכחה" הוא התיק המשפטי בו מטפל רומנו, עורך-דין חיפאי ותיק. מרשו הוא איסמעיל, נגר ערבי-ישראלי תושב טמרה, שעל פי טענת התביעה היכה באמצעות מברגה את אביה של לקוחה שבביתה עבד. כתוצאה מן המכה אושפז המוכה כשהוא שרוי בתרדמת. לארוע היה עד אחד בלבד, בילאל, בנו של איסמעיל, הסובל מפיגור, ולא ניתן להציל מפיו עדות כלשהי. לקראת סיומו של הספר יתברר לרומנו, החש מעורבות אישית משום שאיסמעיל בנה את מרבית הרהיטים בביתו, כי את המניע לאלימות יש לחפש שלושים שנים קודם לכן, כאשר הנגר עבר חקירה בעינויים כעציר בטחוני. הקורא מודע לכך כמעט מתחילתו של הספר, בשל שיבוצם בטקסט של דברים שכתב איסמעיל לאחר ששוחרר, חבול גופנית ונפשית, ובשל רמז ששתלה הסופרת במשפט אקראי לכאורה.

העלילה, כך נראה לי, היתה יוצאת נשכרת לו תומצתה למסגרת של סיפור קצר. כפי שהוא, הספר נודד למספר מחוזות שאינם קשורים זה לזה, חלקם אף אינם משכנעים. כך אנו מקבלים תיאורים חוזרים על עצמם, ולא כל-כך מעניינים, בעיקר בהקשר של הספר, של יחסיו של רומנו עם הנשים בחייו – גרושתו, אחותו, מזכירתו, אשה נשואה איתה הוא נפגש פעם בשבועיים, ואחרות – של ותרנותו, של הצורך שלו לרַצות. יותר מדי תשומת לב ניתנת לדמויות צדדיות, כמו השותף הבכיר במשרד. כל רגע בספר מתואר לפרטיו, כמו תיאור ה"מלחמה" על הכביש בעת עמידה בפקק, למרות שהתיאורים המפורטים מעכבים את הסיפור המרכזי. יש בספר, בעיני, נסיון להכיל יותר מן הנחוץ מבחינת הענין הספרותי.

ושלא תהיה טעות, אילת שמיר כותבת בכשרון תיאורי גדול. ההתבוננות שלה בסביבה מדויקת ומלאת חיים. בקריאת אותו תיאור של הפקק אפשר ממש לחוש את העצבנות, להריח את ריחות הדלק. בעיקר היא מרבה לתאר את רחובות חיפה, את ריחותיה, את קולותיה, עד כי לפעמים נדמה כי יותר משהיא מציעה סיפור, היא מציעה סיור חוויתי בחיפה. אבל, כמובן, העיר אינה העיקר.

הערה שנוגעת פחות באיכויות ספרותיות: "נטל ההוכחה" הוא ספר עם מסר. לגיטימי, בין אם המסר מקובל או לא. ההעדפה האישית שלי היא למסר שצף מתוך העלילה, לא לכזה שנתמך באמירות מפורשות של הסופר, וכאן יש גם מאלה. מכל מקום, התוצאה הספרותית של להיטות המסר היא אי אמינות באופן בו נחשף המניע.

הייתי שמחה להמליץ על הספר כחוויה תיאורית מהנה, אבל כשהנושא הוא כאב וניכור, וכשהסיפור מדכדך ומעיק, המלצה כזו נראית קצת בלתי הולמת, כמו השתלבות בדמיונותיו של רומנו על הפיכת מנהרות הכרמל לכלא שבו "אלפי עצירים בטחוניים יוכלו לרוץ אחוזי אמוק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר בילאדי-בילאדי בקולי-קולות, לחנוק ביאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הקעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו החיפאים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל". אסתפק אם כך בדברים שכתבתי עד כה.

עם עובד

2018

"עדוּת" הוא דרמה משפטית המתרחשת בחלקה הגדול בין כותלי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. ביל טֶן בּוּם, משפטן אמריקאי בשנות החמישים לחייו, חווה שורה של משברים: הוריו נפטרו, הוא נפרד מאשתו, והחליט להתפטר מעבודתו כפרקליט לענייני צווארון לבן במשרד בו היה שותף. בעוד הוא שקוע בפינוי חפציו מן המשרד ומתכנן שנה של בטלה, מציע לו חבר ותיק לעבור להולנד, ולשמש כתובע בפרשת טבח של ארבע-מאות בני רומה (צוענים) שארעה בבוסניה אחת-עשרה שנים קודם לכן. ההשערה היא שכוחות סרבים הם שביצעו את הטבח, אבל – כך מסביר החבר – קיים חשש שתופנה אצבע מאשימה כלפי ארצות-הברית, שחייליה ישבו בבסיס סמוך למחנה הצועני, ולפיכך רצוי שהתובע יהיה אמריקאי. השילוב של העבודה המאתגרת עם מיקומה בארץ מוצאם של הוריו של ביל, מפתה אותו, והוא נענה להצעה.

הפרשה התעוררה, לאחר עשור שלא דובר בה כלל, בשל הצהרתו של פֶרקו, בן רומה, המעיד על עצמו כי הוא הניצול היחיד מן הטבח. בדיון המקדים בבית הדין, שבו חבר השופטים אמור להחליט אם יש לפתוח בחקירה, הוא מספר כי תושבי המחנה חששו מפעולת נקם של לאזה קייביץ', מנהיג סרבי אלים, שהאמין כי הרומים הלשינו לאמריקאים ולכוחות נאט"ו על מקום מחבואו. בלילה בו פֶרקו ובניו היו אחראים על השמירה במחנה, הגיעו עם חשכה רעולי פנים חמושים, רצחו במקום שלושה תושבים, והכריחו את כל הנותרים לעלות על משאיות, לכאורה כדי להסיעם חזרה לאזור קוסובו, ממנו נמלטו בעבר. הרומים, על נשיהם וטפם, הובלו אל מכרה פחם קרוב, אולצו להכנס לתוך מערה, ונקברו חיים כשסלע מעל המערה פוצץ. פרקו לבדו הצליח להסתתר וניצל. האם היו אלה הארקן טייגרס שביצעו את הטבח? אולי הצ'טניקים? ואולי באמת היו אלה האמריקאים שבמעשה זה ביקשו לחסל את האנשים שידעו מדוע נכשל הנסיון ללכוד את המנהיג הסרבי?

ביל טן בום מוביל את החקירה אל צמרת הצבא והממשל האמריקאי, ואל כפרים בוסנים נידחים, אל מנהיג צמא דם, ואל פליטים חסרי כל. הוא מתמודד עם כוחות עלומים שמבקשים להטות אותו מן האמת, עם שופטים בעלי סדר-יום משלהם, עם עורכי דין מתוחכמים, ועם יריבים המבקשים לחסלו. מתוך כל חצאי האמיתות ומתוך סבך ההטעיות הוא צריך לחלץ את האמת בהסתמך על נסיונו ועל חושיו המקצועיים והאנושיים.

פרשת הטבח המתוארת בספר בדויה, כך גם כל הדמויות, אבל הספר מבוסס במידה רבה על המציאות הבוסנית ועל גורלם של בני רומה, וגם על פרשת נשק מסתורית שארעה במציאות. הסופר מתאר בקצרה בסוף הספר (ובאריכות באתר הבית שלו) את התחקירים שערך, ובקיאותו אכן ניכרת לכל אורכו של הספר. מרתק לקרוא על התנהלות בית הדין הפלילי הבינלאומי, לנסות להתמצא בסבך היוגוסלבי, לתהות על יחסי ארה"ב עם שאר העולם, וללמוד שוב על גורלם המר של בני רומה הנרדפים. קראתי בשנה האחרונה שני ספרים בנושאים אלה – "בא לעולם" על המלחמה בבוסניה, ו"זולי" על בני רומה – ו"עדות" הרחיב והעמיק את ההיכרות שלי איתם. הועשרתי בידע בשלל נושאים, וביניהם סיפורם של בני משפחת טן בום האמיצים, הולנדים שנתנו מקלט ליהודים וזכו בהכרה כחסידי אומות עולם.

במשולב עם הסיפור המשפטי, טורו עוסק גם בשאלות של זהות, בזוגיות, בקשרים משפחתיים, בדעות קדומות, בכוונות טובות שמוליכות לגיהינום, ובאימי המלחמות. השילוב בין ארועי החקירה לארועים האישיים בחייו של ביל טן בום המספר מוצלח ומאוזן, ושני היבטי העלילה מושפעים הדדית.

"עדות", אם כך, מהנה בשל נושאיו המרתקים, אבל לא רק בגללם. מלבד היותו ספר מעשיר בתכניו, הוא גם כתוב היטב, דינמי, מותח, ומאוד אנושי. בהחלט מומלץ.

Testimony – Scott Turow

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת