כותרת משנה: המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל
בין השנים 1927 – 1953 פעלו בשטחי בית הספר החקלאי מקווה ישראל מספר מזבלות, אליהן פונתה אשפת העיר תל אביב. בין השנים 2016 – 2020 נערכה באחת מהן חפירה ארכיאולוגית. חמישה מאמרים הסוקרים את פעילות המזבלה ואת תוצאות החפירות נכללים בספר זה, בליווי מבוא מאת תמר אלאור ובליווי תמונות בתוספת הסברים מן התערוכה שכללה כמה מן הממצאים.
קצת מוזר להשתמש במונח ארכיאולוגיה כשמדובר באתר שפעילותו החלה לפני כמאה שנה והסתיימה לפני שבעה עשורים בלבד. תמר אלאור כותבת במבוא על "מאמץ אנתרופולוגי מתבקש הנובע מן המסורת הדיסציפלינרית להכיר את העולם החומרי של הנחקרים ולפענח את תרבותם ”מבעד לעיניהם” שלהם", אבל מכיוון שמדובר על תקופה שניתן ללמוד עליה רבות מתיעוד כתוב (ואולי גם מעדויות ישירות), הארכיאולוגיה במקרה זה נראית לי יותר אנקדוטית, תומכת בתיעוד. אסף נתיב מצביע על כך במאמר "כרוניקה של חפירה בזבל", ומתייחס לתובנות השטחיות שניתן להפיק מן החפירות: "לכל היותר הן מצביעות על דבר-מה ששווה בירור, אך כל צעד נוסף דורש פנייה לארכיון הרשמי שמכיל התכתבויות, צילומים, דוחות ומסמכים היסטוריים אחרים. דהיינו, כדי לדון בתל אביב ההיסטורית, אנחנו חייבים לעבור מן המטמנה אל ההיסטוריה "הקונוונציונלית", ולכן הראשונה לעולם לא תאתגר או תחתור תחת השנייה". בנוסף יש לקחת בחשבון, והדברים נכונים לכל חפירה היסטורית, שמה שהשתמר אינו משרטט תמונה שלמה של החיים בתקופה הנחקרת. במזבלה במקווה ישראל, לדוגמא, כמות מוצרי הזכוכית גבוהה בהרבה משיעורה באשפה המקורית, שכן מוצרים אחרים התכלו רובם או חלקם.
תהיות בצד, הספר עצמו מעניין. מכיוון שהפן ההיסטורי מעורר בי ענין יותר מהיבטים טכניים או פילוסופיים, נהניתי במיוחד ממאמרו של ירון בלסלב, "בין הרצוי למצוי: אתגר האשפה בתקופת המנדט הבריטי", שעוסק בפירוט בהיסטוריה של הטיפול באשפה התל-אביבית. מתוך ההתכתבויות והתיעוד האחר עולה לא רק השאלה הסניטרית, אלא תמונה מקיפה יותר של נושאים שהעסיקו את הישוב באותן שנים. בין השאר אפשר ללמוד על הקשיים הכלכליים שאיתם התמודד בית הספר, על המאבק על עבודה עברית, על חלוקת מקומות עבודה לפי מפתח מפלגתי, ועוד. "סיפור המזבלה במקווה ישראל טומן בחובו את המעשה הציוני, המאבק היהודי-ערבי, ומשחקי הכוח האידיאולוגיים בתוך המחנה היהודי. התנהלות המזבלה מאירה גם את המתח המתמיד בין הרצוי למצוי, ובין האידיאה לפרקטיקה. עיריית תל אביב שאפה כל העת להיות יעילה ומתקדמת, ובתוך כך ניסתה לשפר את דרכי הטיפול באשפה. אולם השיקול הכלכלי היה תמיד זה שהכריע את הכף לטובת טיפול זול של הרחקת האשפה וערימתה במזבלה – וזאת גם במחיר ידוע של יצירת מפגע סביבתי פעם אחר פעם".
עוד בספר – תמר אלאור כותבת על מעשה ומוסר בסילוק חפצים; גלעד שטיינברג, אסף נתיב, לדיסלב סמג׳ה, רויטל בוקמן, ירון בלסלב, ואורן אקרמן חוקרים אם קיימות השפעות אנתרופוגניות ארוכות טווח על הסביבה; ארבל לוי, אספן של ישראלינה ושל בקבוקי זכוכית, כותב על תעשית המשקאות הקלים בארץ; ניל ננר ואביחי מזרחי מספרים על הרעיונות שהנחו אותם בהכנת התערוכה שהוצגה במוזיאון חולון לעיצוב ב-2021.
מה יספרו עלינו בעוד מאה שנים החפצים שאנו מסלקים והאשפה שאנו מטמינים היום?
רסלינג
2024
סקירות ספרים 