תגית: מתח

בשנות השמונים, ג'יימס ג'פרסון, מועמד לנשיאות ארצות הברית, מציג עמדה קשוחה נגד יצרניות הנפט הערביות השולטות בשוק. מועד הבחירות קרב, ג'פרסון, המתמודד מול סגן הנשיא המכהן, הוא המועמד המוביל, ואנשי הנפט מבקשים לעצור אותו. בקרב מנהלי אופ"ק חלוקות הדעות אם יש לסלק אותו כליל מן המרוץ, או במלים אחרות מן החיים, או להסתפק בחבלה במעמדו. העמדה המתונה יותר מנצחת, שכן "אינך חייב לרצוח אדם פיסית כדי לקטול את סיכוייו הפוליטיים. אם אתה מצליח ללכלך אותו, להבאיש את ריחו ברבים, ליצור את הרושם שאינו מהימן, או שהוא נוכל, או הומוסקסואל, או מכור לסמים וכיוצא בזה – הוצאת אותו מן המרוץ תכף ומיד". בעזרתו של איש נפט אמריקאי, שעסקיו מקיפים גם תחומים רבים אחרים, הם מחטטים בעברו כדי לחשוף סוד או חולשה או מעשה בלתי הגון שיכתימו את תדמיתו הציבורית.

קלינט קרייג, לשעבר היסטוריון מוערך ועוזרו של ג'פרסון, הדרדר עם השנים לכתיבת מותחנים חסרי ערך. כדי לשקם את שמו ואת הערכתו העצמית, הוא מנסה בדרכי עורמה לשכנע מוציא לאור לחתום אתו חוזה לכתיבת ספר היסטורי-מחקרי נוסף. במהלך שיחה אקראית לכאורה הוא מזכיר רעיון ששמע פעם מן המוציא לאור לכתוב על שוד האוצרות של גרינג, מספר על תיאוריה שפיתח בנושא זה, ומצליח להשיג את החוזה המבוקש. פרטים שיחשוף במהלך התחקיר שיערוך עלולים לסכן את ג'פרסון, והעלילה תסתבך אף יותר כשבתו של ג'פרסון תכנס לתמונה.

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר מוכשר, משלב, כרגיל בספרי הפרוזה שלו, עלילה רבת תפניות מדמיונו עם פרטים היסטוריים. בתיאור מסע הבחירות של ג'פרסון הוא משתמש במסמכים אמריקאיים אמיתיים, העוסקים ביחסים עם יצרניות הנפט ובתחזית צריכת הנפט של ברית המועצות, שבשנה המתוארת בספר עדיין סיפקה את צרכי עצמה. בקפיצה לגואנחואטו שבמכסיקו הוא נוטל את הקוראים לביקור אצל המומיות ומספר על ההיסטוריה שלהן. בתיאור מחקרו של קרייג הוא מספר על אוטו בראנדל ומישל סקולניקוב, דמויות מפתח בשוד חפצי הערך של היהודים בצרפת, ועל גרינג, שהצליח לחמוק מתליה אחרי משפטי נירנברג כשהתאבד זמן קצר קודם לכן. סקולניקוב נרצח בספרד, שם נמצאה גופתו החרוכה למחצה ביוני 1945, בראנדל נמצא תלוי בתא כלא במרץ 1947, וגרינג מת כתוצאה מבליעת גלולת ציאניד שעד היום לא ברור כיצד הגיעה לידיו – צירוף שלושת אלה משגר את קרייג לחפש אדם רביעי שכנראה סילק מן הדרך את שותפיו כדי להיות הבעלים היחיד של האוצרות שגרינג אסף והחביא.

בר-זהר, כמו בספריו האחרים, הוא כותב רהוט, מספר עלילה מפותלת שעדיין ניתן לעקוב אחריה מבלי ללכת לאיבוד, בורא דמויות מתקבלות על הדעת, עשיר בידע, ומעניק חווית קריאה מעניינת ומהנה.

מומלץ

ידיעות אחרונות

1986

"משחק כפול" נפתח בתיאור מדויק של חיסולו בבירות של עלי חסן סלאמה, מראשי ארגון ספטמבר השחור, שהיה מעורב, בין שאר פעולות טרור, ברצח הספורטאים הישראלים במינכן. מכאן מתגלגלת עלילה, המשלבת בדיה עם אירועי אמת, דמויות בדויות עם דמויות היסטוריות, ומגיעה לשיאה בנסיון ליישם תכנית שטנית שתסכסך לנצח בין ישראל לשאר העולם, ובכך תגזור את גורלו של העם היהודי לרדיפות ולחיסול.

שני אנשים מנהלים כאן קרב מוחות נפתל ומתיש. מצד אחד ירמיה פלד, ראש המוסד, גבר מזדקן שצפה חסר אונים ברצח הספורטאים, והרגיש שהגיע זמנו לפרוש אחרי שהביא לחיסולו של סלאמה. מצד שני אלפרד מילר, פסיכופט שטווה רשת טרור באירופה, והוא אכול שנאה וחדור מטרה להמיט אסון קולוסאלי על היהודים. ירמיה נעזר בעובדי המוסד והש.ב. ובסוכנים הפרושים באירופה ואינם יודעים בהכרח עבור מי הם עובדים, ומסתמך על נסיונו רב השנים, על עבודת נמלים של איסוף פרט לפרט, ועל חושיו החדים. מילר אוסף סביבו, וממדר על פי הצורך, טרוריסטים נלהבים ואידיאליסטים תמימים שרואים בו מנהיג.  

חושיו של ירמיה נדרכים כשהוא מבחין בין נושאי ארונו של סלאמה בגבר אירופי בלונדיני, שנראה כנטע זר. כשמגיעה לידיעתו השיחה שניהל אותו גבר עם ערפאת, ובה דיבר על "נקמה סופית", הוא מתחיל להזיז את כוחותיו. מילר, מצדו, חובר אל צעיר יהודי נאיבי, מתקן עולם מטעם עצמו, ממדר את שותפיו הקבועים, ומניע את מה שייראה כנסיון לחסל את ירמיה. האם בזאת תסתכם "הנקמה הסופית"? יש מי שסבור כך. ירמיה סבור אחרת.

מיכאל בר זוהר, שהוא בעיני סופר ביון ומתח גדול, בנוסף להיותו היסטוריון וביוגרף מעניין, מוליך ביד אמונה עלילה מפותלת ומותחת. למרות שפע הפרטים והתככים והסודות הוא מספר סיפור נהיר שקל לעקוב אחריו. דמויותיו מלאות חיים, מקצועניות ואנושיות גם יחד. את סיפור המתח המשובח הוא מעבה בפרטים היסטוריים, ביניהם פרשת לילהאמר, דמותו של בילי מור האירי, וכאמור חיסולו של סלאמה. ניכר שהוא בקיא בנבכי פעילות המוסד (אמליץ בהזדמנות זו על הספרים שכתב עם נסים משעל, "המוסד – המבצעים הגדולים" ו"לוחמות המוסד"), ולכן הקריאה בספר היא גם מהנה, גם מותחת וגם מעניינת.

בהחלט מומלץ.

עם עובד

1984

איימי וילר היא שומרת ראש, חובבת ריגוש וסכנה. משימתה הנוכחית היא להגן על רוזי, סופרת פופולרית שאוליגרך רוסי מאיים על חייה אחרי שהכניסה את דמותו אל אחת העלילות שלה. השתיים שוהות על אי מבודד בחברת עובד יחיד של הסופרת, ונדמה שצפויה לאיימי משימה משמימה למדי. העניינים מתחילים להסתבך כשמסתבר שאיימי עצמה היא יעד להתנקשות, ובמקביל הבוס שלה נעלם, אולי נרצח, החברה שהיא עובדת בה מתחילה לעשות רושם מפוקפק, ובכלל נדמה שיש מי שמבקש לסבך אותה במעשי פשע שלא ביצעה. היא מגייסת לעזרתה את סטיב, אביו של בעלה, בלש בדימוס שנגמל מן האדרנלין של המקצוע, ורק מבקש לשבת בשקט בכפר קטן, לחקור מקרים של היעלמות חתולים וכלבים, ולהשתתף בחידונים בפאב המקומי.

השלישיה הזו – צעירה שהסתבכה, בלש חד שראשו בכפר גם כשהוא פיזית במקומות אחרים, וסופרת מזדקנת אנרגטית – צריכה לחמוק ממתנקשים, לעקוב אחרי שביל הראיות שהותירו רציחות קודמות, ולפענח מי באמת עומד מאחורי שלל השמות הבדויים המניעים את רשת הפשיעה.

ריצרד אוסמן רקח עלילה דינמית, רבת תהפוכות, הנודדת בין מדינות ויבשות. כמו ב"מועדון הרצח של יום חמישי", ניתן כאן מקום של כבוד לגיבורים מזדקנים, שנהנים מן החירות הבאה עם הגיל, ומדגימים כי חדות הראיה וההשתטות אינן נחלתם הבלעדית של צעירים מהם. יש בעלילה מרכיבים עכשווים – משפיענים שנאבקים על דקות התהילה שלהם, בינה מלאכותית בשירות הפשע ועוד – לצד התרפקות על נוסטלגיה, והם חיים בשלום בצוותא.  

העלילה לא תמיד משכנעת, יש לומר, השנינות של הדמויות, שמתבטאות רוב הזמן בשורות מחץ ובקלות דעת תמוהה נוכח הסכנות, מתחילה להתיש בשלב כלשהו, והחינניות של "מועדון הרצח של יום חמישי" התפוגגה חלקית אל כתיבה "סדרתית" יותר. הספר מעניק הפוגה משעשעת למדי, אך מי שמבקש ערך מוסף לא ימצא כאן את מבוקשו.

We Solve Murders – Richard Osman

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, כתבה שישה ספרי מתח, ובהם פרשות פשע שעל פיצוחן שוקדים קורמורן סטרייק ועוזרתו רובין אלקוט. "תולעת משי" הוא השני שבהם. לא קראתי את הראשון בסדרה, "קריאת הקוקיה", אך נראה לי שהקריאה לא נפגעה מכך, והספר השני עומד לגמרי בפני עצמו.

אשה אפורה למראה, תמהונית משהו, מופיעה במשרדו של סטרייק, ומבקשת שיאתר עבורה את בעלה, הסופר אואן קוויין, שעזב את ביתם אחרי מריבה ימים אחדים קודם לכן, ומאז לא יצר קשר. מכיוון שלקוויין יש היסטוריה של היעלמויות, היא אינה מודאגת, אבל היא רוצה אותו בחזרה בבית. סטרייק, שמשום מה מחבב את האשה המשונה למדי הזו, מקבל עליו את הטיפול בבקשתה. הוא מחפש במספר מקומות פוטנציאלים, מתוודע אל עמיתיו של הסופר הנעדר, ובסופו של דבר מוצא את גופתו שמצבה מעיד על רצח טקסי וברוטלי, פרי רוחו של אדם מופרע אך מתוכנן ומחושב. קוויין הוא טיפוס חמום מוח, יהיר ובעל הערכה עצמית גבוהה מסוג 'אני ואפסי עוד'. הספרים שפרסם מעוררי מחלוקת, והספר האחרון שכתב, וטרם ראה אור, שערורייתי במיוחד, ומציג את מכריו, כולל אשתו, המאהבת שלו, המוציא לאור, העורך, סופר מתחרה ועוד, באופן אכזרי ומלעיג. נדמה שיותר מאדם אחד יכול היה לרצות במותו. המשטרה, בניצוחו של ידידו של סטרייק, סבורה שאשתו של קוויין היא הרוצחת. סטרייק סבור אחרת.

מיוסר מתוצאות פציעה קשה בשירות הצבאי, שהותירה אותו קטוע רגל, סטרייק מקרטע בקושי ברחובות הקפואים מכוסי השלג והקרח של לונדון, מנסה למצוא את דרכו בסבך הקשרים המסועפים סביב קוויין, ובו זמנית גם לטפל בתיקים אחר המונחים על שולחנו ללא עיגול פינות. "זה היה חלק מקוד אתי אישי, קצר אך בלתי גמיש, שליווה אותו כל חייו הבוגרים: לעשות את העבודה ולעשות אותה טוב". הוא מסתייע ברובין, שמתפקדת כמזכירה וכיועצת, ומטפחת חלומות על קריירה כבלשית, למורת רוחו של ארוסה מתיו.

כמו הספרי הארי פוטר, וכמו בספריה האחרים כמו "כיסא פנוי", הסופרת היא כותבת סבלנית, נותנת דעתה על פרטי הפרטים הבונים את העלילה, ואינה נרתעת מסיפורי משנה שהעלילה אולי יכולה בלעדיהם, אך הם ההופכים עלילה בלשית לסיפור תוסס ומהנה. הספר, כאמור, בוחש בעולם הספרות, אך עוסק פחות בהיבטים היצירתיים ויותר בהיבטים האישיים והעסקיים, באגו, באינטריגות, ביחסי סופרים-סוכנים, סוכנים-מו"לים וכיוצא באלה. הסופר, הנחשב למתחרה ויריב של קוויין, אם כי הוא מצליח ומפורסם ממנו, מביע את דעתו הצינית על העולם הזה: "סופרים הם גזע פראי. מי שרוצה חברוּת לכל החיים ורֵעוּת שאין בה אנוכיות, שיתגייס לצבא וילמד להרוג. מי שרוצה חיים שלמים של בריתות זמניות עם עמיתים למקצוע שיצהלו על כל כשלון שלו, שיכתוב רומנים". שמו של הסופר שאול מדבריו של קוויין, כפי שציטט אותם העורך של ספריו: "תולעת המשי היא מטאפורה לסופר, שצריך לעבור יסורים כדי להגיע לחומר הטוב".

"תולעת משי" הוא ספר קריא מאוד, מותח במידה, מציג שני גיבורים אנושיים מאוד על מעלותיהם ועל חולשותיהם, מאפיין היטב את דמויות המשנה, גם הגרוטסקיות שבהן, ובתרגומו הנאה של אמיר צוקרמן מהווה חווית קריאה מהנה.

The Silkworm – Robert Glabraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כששירה ומיכה היו סטודנטים צעירים, חברם אמיר הציע להם להשתתף בניסוי לטובת התזה שלו. הוא ביקש מכל אחד מהם להכין רשימה של שלושה דברים שירצה לא לראות בעתיד, מבלי לשתף זה את זה. אחרי שהסתגר איתם, כל אחד בנפרד, בחדרו, ועשה מה שעשה לטובת הניסוי, הרשימות נמחקו מזכרונם. עשרים שנה אחר-כך, כשהעיר נתניה הופכת בלתי נראית עבור שירה, ועבורה בלבד, היא נזכרת בניסוי, ואוחזת בה חרדה גדולה שמא, בגלל מה שנראה לה כשעשוע בלתי מזיק בזמנו, יאבדו לה דברים נוספים שבלעדיהם חייה אינם חיים. אמיר כבר מת, אחרי ששהה שנים במוסד לחולי רוח, והיחיד שיכול לעזור לה במירוץ הנואש לביטול הניסוי, או לפחות בנסיון לגלות מה הם הדברים הנוספים ברשימה, הוא מיכה. אלא שמיכה הוא האקס המיתולוגי, שהיא כנראה עדיין מאוהבת בו קלות, בעלה ארנון ביקש מפורשות שתבטיח לא להיות בקשר אתו, נעמה אשתו של מיכה מתעבת אותה, וכל קשר אתו עלול לסכן את המשפחה שבנתה, את הזוגיות עם ארנון ואת יחסיה עם שתי בנותיהם.

טלי כהן-צדק רקחה עלילה מקורית, קדחתנית, שמצליחה להפתיע, שומרת על מתח לכל אורכה, ומגיעה לסופה בסיום מושלם של בחירה מושכלת. סגנונו החד והמהיר של הספר משקף היטב את קוצר הנשימה שחווה שירה במרדף הבלתי נלאה אחר הרשימות האבודות, ואחר רמזים שאולי יצליחו אם לא להפוך את הניסוי אז לפחות להתוות דרך למנוע את המשכו. על הרקע ההזוי משהו הזה היא עוסקת בעיקר בשאלות של בחירות ושל אפשרויות, וגם של האופן השגוי בו אנו מפרשים אנשים, מתבוננים בהם דרך פריזמה צרה ומחמיצים היבטים נוספים באישיותם. מה אם מיכה היה בוחר בשירה ולא בנעמה? מה אם ארנון לא היה אוהב את שירה למרות מיכה? מה אם במקום להתמסטל קלות ולהיענות לבקשה של אמיר, שירה ומיכה היו פשוט אומרים לא? מה, לכל הרוחות, נראה להם ראוי להעלמה לפני שני עשורים והאם הם עדיין רוצים להעלים אותו כיום? מי באמת היה אמיר, מדען נעבעך, או גאון מרושע? ומיכה, האם הוא גבר מרוכז בעצמו או שהוא נותן דעתו על אחרים?

על כל אלה ועוד בספר. התחלתי לקרוא אותו לפני מספר חודשים, חשבתי שעיר נעלמת מבשרת עלילה שלא תהיה לטעמי, ונטשתי. אני שמחה שהחלטתי לנסות שוב, והפעם קראתי ברצף, בתשוקה לגלות מה הכינה הסופרת לדמויותיה, ובהנאה.

שמו מעורר הסקרנות של הספר הוא – ואין כאן קלקלן – הגדרה בתשבץ הגיון, שפיצוחה הוא "נתניה".

מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2022

מיכאל עמית, מצולק פיזית ונפשית משריפה שהציתה בת זוגו שהתאבדה, אינו מוציא מילה מפיו. האיש, שהיה תחקירן ידוע, עבר לכתוב מאמרים נטולי ערך ממשי, והוא מעדיף את הבדידות בין ארבעה קירות ביתו על פני חברה אנושית. דריה שמי, שוטרת חוקרת שהושעתה מתפקידה, נאלצת להסתפק בעבודה משרדית. שני מקרי מוות שהוגדרו כהתאבדויות מעוררים את תשומת לבה, והיא פוצחת בחקירה עצמאית. מיכאל מצטרף אליה, כמעט בעל כורחו, בעקבות פנייתה אליו. כשמקרה מוות שלישי מצטרף לשלשלת הם בטוחים שמדובר ברוצח סדרתי, ונאבקים להתגבר על מעצורים מסוגים שונים כדי לפצח את התעלומה.

את הפרקים הראשונים של הספר קראתי בהנאה, אבל זו דעכה במהרה אחרי שהגימיק של אילמותו של מיכאל מיצה את עצמו. בסופו של דבר מדובר כאן בסיפור סטנדרטי של שני אנשים שנאבקים במערכת מצד אחד ובטראומות אישיות מצד שני, וסופם, כמובן, להוכיח את צדקתם, ואיך לא – להתאהב זה בזה. בדרך לשם הם לועסים עד זרא את התחבטויותיהם, ונותרים שטוחים ובלתי אמינים. יתכן שהבחירה לספר את העלילה בגוף ראשון זכר גם היא בעוכרי הספר. שלא לדבר על כשלים בלתי סבירים בחקירה, על דמויות בלתי מפותחות במקרה הטוב או סטראוטיפיות במקרה הפחות טוב, ועל תחושה בלתי נעימה של הידחקות אל תוך שבלונה שחוקה.

לצערי התאכזבתי.

שתים בית הוצאה לאור

2025

הרקול פוארו מתבקש לעזור לפצח פרשית רצח, או שמא שתי פרשיות. ריצ'רד אברנתי נפטר חולה ושבור לב במה שנראה כמוות טבעי, וזמן קצר אחר כך נרצחה קורה, אחותו הצעירה, שלאחר הלווית אחיה הכריזה בבטחון, "הוא הרי נרצח, לא?". מה ידעה קורה ששאר בני המשפחה לא ידעו? האם איבדה את חייה רק בשל ההכרזה הזו, או אולי מדובר בכלל בשוד שהשתבש?

מי שיוצא תחילה לרחרח הוא עורך הדין של ריצ'רד, שמקווה להוכיח כי מרשו וידידו מת בנסיבות מצערות אך טבעיות. כמו כמה מבאי ההלוויה, גם הוא חש תחושה מעורפלת שמשהו "לא בסדר", מבלי שיוכל לשים את האצבע על הסיבה לתחושתו. לא מסייעת לו גם החמקמקות של בני המשפחה, שנראה כי כולם מסתירים סודות וטינות הדדיות. אחרי שקורה נרצחת משתף עורך הדין פעולה עם המשטרה במקום מגוריה, וכשנראה שהדברים מובילים למבוי סתום הוא מגייס את פוארו.

פוארו מוצא לעצמו סיפור כיסוי כדי לכנס סביבו את כל המעורבים, עושה שימוש במוצאו הזר כדי להעמיד פנים שהאנגלית אינה נהירה לו די הצורך, ושם לב לפרטים שוליים לכאורה שעולים תוך כדי שיחה. בערך לקראת השליש האחרון של הספר היתה לי תחושה שאני יודעת מן הרוצח או הרוצחת, והסתבר שצדקתי, אלא שתחושה אין בה כדי לספק פיצוח משכנע, ומסתבר שההוכחה המכרעת, שהיתה שם גלויה לכל קורא, חמקה ממני. היא, כמובן, לא חמקה מפוארו שחושף אותה בדפים האחרונים.

אגתה כריסטי, שוב וכרגיל, היא מספרת סיפורים משובחת. ריבוי הדמויות בספר גרם להצגת אילן יוחסין בתחילתו, אבל אין בו צורך. אפיון הדמויות שלה כל כך ברור ומדויק, שהן הופכות מוכרות חיש קל והאילן מתייתר. היא שוזרת פרטים לכלל סיפור מותח, נותנת תשומת לב לארועי מפתח ולארועים שוליים, לדמויות הראשיות ולאלה שסובבות אותן, מפזרת רמזים מטעים לכל עבר, ונוטעת ביניהם את זה שיוביל אל הגילוי. לא נעדר מקומו של הומור דק, והקריאה בספר היא בשל כל אלה מושכת ומהנה.

הוצאת "עם עובד" ומיכל אלפון הוסיפו עוד ספר מוצלח לסדרת התרגומים החדשה של ספרי אגתה כריסטי, וכמו קודמיו גם הוא מומלץ בהחלט.

After the Funeral – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1953)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הבלש ביל הודג'ס פרש מן המשטרה ב-2010, כשארבע חקירות שניהל נותרו בלתי מפוענחות. שותפו לשעבר ממשיך לטפל בהן, בעוד הודג'ס שוקע בחיים בטלים שסובבים סביב אוכל ותכניות טלויזיה ירודות. מכתב שהוא מקבל ממי שמזדהה כמבצע אחד מאותם פשעים משיב אותו לפעילות. שנה קודם לכן נהג אדם את המכונית שגנב, מרצדס מסיבית, היישר אל תוך קהל של מובטלים שהמתינו לפתיחת שערי יריד תעסוקה. שמונה אנשים נהרגו, שלושה נותרו משותקים. הרוצח הצליח להמלט ולטשטש את עקבותיו. בעלת המרצדס הגנובה הכחישה בתוקף ששכחה לקחת איתה את המפתח כשהחנתה את המכונית, אבל מספר חודשים אחר כך התאבדה, אולי חשה יסורי מצפון על חלקה העקיף בפשע. מן המכתב שקיבל הודג'ס עולה שהרוצח, המכונה מר מרצדס, מקווה שהבלש בדימוס יילך בעקבותיה.

מר מרצדס הוא בריידי הרטספילד, כלפי חוץ טכנאי מחשבים יעיל ונהג אוטו גלידה חביב, אבל בבית פסיכופט שמטפל באם אלכוהוליסטית ופסיכופטית לא פחות ממנו. בהנחה שהודג'ס ירצה ליצור אתו קשר, הוא מזמין אותו לתקשר דרך אתר מאובטח בשם תחת המטריה הכחולה של דבי. להודג'ס אין שמץ של ידיעה באשר לזהותו של מר מרצדס, והריגוש שבחקירה גורם לו להיענות. הוא פוצח במה שנראה תחילה כמשחק מוחות פסיכולוגי מול רוצח שכנראה פרש ממעשי רצח המוניים, ומתפתח למשחק דמים עד השיא הדרמטי. ברור לו כל הזמן שהוא חייב לדווח על המתרחש לשותפו לשעבר, אבל הוא משכנע את עצמו לדחות זאת עד שכבר מאוחר מדי.

הודג'ס חמוש בשכל ישר, בכושר אנליטי ובנסיון של שנים רבות. לעומת זאת, הוא אבוד למדי בשדה הטכנולוגיה. מי שמסייעים לו הם ג'רום, בחור צעיר ומבריק, שעובד אצלו כמכסח דשא עד שיתקבל לאוניברסיטה, ג'ייני, אחותה של בעלת המרצדס, והולי, אחייניתה עמוסת הבעיות הנפשיות.

סטיבן קינג הוא מספר סיפורים מעולה. לכאורה העלילה מתנהלת בתבנית סטנדרטית – בלש בדימוס שפועל באופן פרטי מחוץ למסגרת, מרדף אחר רמזים, פיתולים שמשנים את התמונה, עוזרים בלתי צפויים, שובל של גופות, ונצחון הטוב. מה שמחריג את העלילה מן השגרתיות הוא האופן בו קינג מפיח חיים בדמויות, הראשיות והמשניות, גם אם הן חולפות בה לרגע קצר, חודר אל נפשם ואל מוחם של הרודף ושל הנרדף גם יחד, משלב הומור שחור וגם הומור עדין, ומחבר פחד מצמרר ורגשות חיבה לסיפור מותח. בשונה מרבים מספריו האחרים, בספר זה אין אלמנטים אל-טבעיים מעוררי חלחלה, אבל קינג עדיין נותר סופר אימה באמצעות מוחו המיוסר והחולני של בריידי, המותיר את העלילה דרוכה לקראת כל דרמה אפשרית.

אינגה מיכאלי תרגמה היטב, והספר מומלץ לקריאה מותחת.

Mr. Mercedes – Stephen King

מודן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

בבנין תל-אביבי ישן מתים דיירים בזה אחר זה. אחת טובעת, אחת נדרסת, אחד מתאבד או מורעל, אחת מתה לכאורה באופן טבעי אבל לאחר שזכתה לביקורים בלתי צפויים של אחד השכנים. האם יש קשר בין המקרים? שכן אחד, שזמנו בידו, ממנה את עצמו לבלש, ומגיע למסקנה שהמוות הסדרתי אינו טבעי, והוא נובע מן המחלוקת המפלגת את הבניין על שתי כניסותיו – האם להכנס לתהליך של תמ"א או לשמור על הבנין כפי שהוא. הוא בטוח שהאשם בתומכי התהליך, אבל מכריו פוטרים אותו כאובססיבי בלתי מזיק. ואנשים ממשיכים למות.

באותו בנין מתגורר פלג דדון, מתרגם ששואף להיות סופר, אבל היצירה המשובחת שלו, בעיניו, "הרוצח האחרון בפתח תקווה", נתקלת בכתף קרה מצד המו"לים. אין לו ספק שהוא סופר גדול, ובכלל ההערכה העצמית שלו מנופחת ללא קשר למציאות, ולכן כשצצה בחייו ההזדמנות לזכות בתהילה, זו שלדעתו הוא ראוי לה, הוא אינו מחמיץ אותה, ולא משנה המחיר.

באותו בנין, בדירת אמה, מנחה הסופרת נויה בליזובסקי סדנאות כתיבה. נויה היא סופרת מצליחה של ספרי מתח, הפונים אל הקהל הרחב. לפעמים היא חשה צורך לכתוב משהו "רוחני" יותר, אישי יותר, ויש לה הכשרון לכך, אבל אחרי ספר אחד מסוג זה, שזכה להצלחה אך שיבש את חייה, היא חוזרת אל הסוגה שפרסמה אותה.

לימור נחמיאס רקחה סיפור מקאברי מהנה, שמעורבים בו פרשת מתח, עולם הספרות, הרחש-בחש של בנין משותף, יחסים בתוך המשפחה ויחסי זוגיות. היא נוגעת בתפקידו של המתרגם, בשיקוליהם של המו"לים, בביקורת, בטעם או בחוסר הטעם שבסדנאות כתיבה, בהוצאות שתמורת תשלום מוכנות לפרסם ספרות גרועה, וביחסים בין סופרים לבין עצמם – נסיון לזוגיות של סופרים מגלה שקנאת סופרים אינה מרבה חוכמה אלא רק מעצימה את עצמה לשלילה. לקינוח היא חובטת מעט גם בקוראים, כשנוֹיה, בהתקף של דכדוך, מציעה לתלמידיה "תהיו נלוזים, הקוראים מתים על זה". היא מציגה כמה דמויות מעניינות, כמו מנהלת בכירה לשעבר בביטוח לאומי שקרסה בגלל התקפי חרדה, צעיר שנתפס לטבעונות לוחמת, אחיות ניצולות מנגלה, ועוד. סיפור המתח, שעוקב אחרי מקרי המוות וחושף חלקית את מבצעם עד לגילוי שבסוף, קושר את מרכיבי העלילה.

מכל הפרטים המרובים המרכיבים את העלילה, אהבתי במיוחד את האופן בו היא מקושרת אל הסדנאות של נויה. הסדנאות שנויה מעבירה לדיירי הבנין מתיחסות לנקודות המבט השונות שדרכן אפשר לכתוב ספר מתח – לכתוב כמו בלש, או כמו פושע, או כמו קורבן – וכולן נוכחות גם בעלילה. היא מדברת עם תלמידיה על אישיות פסיכופתית, ולפחות אחת כזו מככבת בספר. רעיונות לוגיים שהיא מעלה, צצים בוריאציות מוגזמות גם בראשי גיבורי הספר. לימור נחמיאס עושה שימוש בציניות, בהומור שחור ובהרבה הפרזה מכוונת שתורמת למקאבריות ולהנאה מן היצירה.

את העטיפה המושכת עיצב אמרי זרטל.

בלתי שגרתי ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

גאי האוורד, במאי טלויזיה, היה בן עשר כשאביו החורג נרצח בחצר ביתם. הרוצח לא נתפס מעולם. כעת, אחרי עשרים שנה, הוא מביים סדרת טלויזיה, חקירה מול עיני המצלמות, שמטרתה לפתור את התעלומה. המפיק ניק וינסנט מכנס צוות מומחים, ביניהם בלשים, פסיכולוגית, עיתונאי חוקר, עורך-דין ועוד, ומספק להם את הכלים לפתוח בחקירה ממש מהתחלה. גאי עצמו מבטיח לא להתערב כלל, ולהופיע בפני המצלמות כעד בלבד על פי הצורך.

קארה האנטר כתבה את הספר במתכונת של שידור טלויזיוני. את חלקו הגדול של הספר תופסים תמלילי השיחות בין המשתתפים מול המצלמות, כשמשולבים בהם ראיונות שערכו עם עדים רלוונטים, תיאורים ממצים של האולפן בו הם יושבים, צילומים המופיעים ברקע דבריהם, כותרות פתיחה וסיום, וכיוצא באלה, היוצרים תחושה חיה מאוד של סדרת טלויזיה משודרת. בסיומו של כל פרק מופיעים מאמר ביקורת מאת עיתונאי המסקר את הסדרה, וקשקשת ברשת של צופים, שכל אחד מהם הוא בלש מטעם עצמו או סתם הולך רכיל. הקוראים מקבלים גם הצצה אל כמה התכתבויות פרטיות שמנהלים המשתתפים וכמה מן העדים, שכן, כפי שנכתב על הכריכה, כל קורא מוזמן להיות בלש: "גופה אחת. שישה מומחים. האם תצליחו לפתור את התעלומה לפניהם?"

כן, הצלחתי. בערך החל מאמצעו של הספר היתה לי תחושה ברורה שיש רק פתרון אפשרי אחד, וקצת התאכזבתי כשהתברר שצדקתי, כי העדפתי להיות מופתעת, כפי שהופתע העיתונאי המבקר, שלדבריו חש צורך לצפות שוב בסדרה מתחילתה כדי להבין איך החמיץ את הפיצוח. יחד עם זאת, לא היה בכך משום פגיעה במתח שחשתי לאורכה של הקריאה. למען האמת, מדובר בספר ממכר שקשה להניח בצד להפוגות. אולי דווקא בגלל דרך הכתיבה הבלתי שגרתית, אולי משום שכמעט כל פרק מסתיים בגילוי שממריץ לקרוא הלאה (כדרכן של סדרות מתח), אולי משום התפניות הבלתי צפויות בדרך לפתרון הצפוי. מבחינתי, לצד המתח ולצד התעלומה, הספר מרתק בעיקר באופן בו הוא מתאר תכנית ריאליטי, סוגה שאני מתעבת, ושאינה חדלה לעורר בי תמיהה על נכונותם של הצופים להאמין שהם חוזים במציאות בזמן שהכל מבוים, אפילו כשהארועים המתוארים אמיתיים.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, מצוין, והספר המקורי והכתוב היטב מומלץ.

Murder in the Family – Cara Hunter

הכורסא

2024 (2023)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון