תגית: מ.ז. וולופסקי

שני סיפורים שכתב צ'כוב נכללים בספר זה.

"כרכרנית" הוא סיפורה של אולגה, שהקיפה עצמה באמנים בעלי שם, אך נישאה לדימוב, רופא שאותו החשיבה כ"איש פשוט, רגיל מאוד, שאינו מצטיין במאומה". חסרת מנוח  "היתה תרה בלהיטות אחרי אנשים גדולים, חדשים לבקרים, היתה מוצאת ומחפשת שוב. לשם מה?" חייהם של בני הזוג התנהלו פחות או יותר בנפרד, היא עם מכריה, הוא עם עבודתו ומחקריו. כשבגדה בו עם אחד הציירים, הגיב בסטואיות, אך כשחלה, משום שנדבק – באשמתו – מחולה שבטיפולו, ייסר אותה מצפונה, וחשבה שאולי האשמה היא בבגידה. שמו של הסיפור במקור, כמו גם בתרגומיו, מתייחס לקופצנות של אולגה, שאינה מוצאת לעצמה מקום, ובסופו של דבר מחמיצה את הסיכוי לאושר המצוי בעצם בביתה.

"הנזיר השחור" מתאר את ההתדרדרות לשגעון של קורבין, מלומד שעצביו התערערו מעט בשל עומס עבודה. הוא יוצא לנוח בבית בו גדל, מתאהב בבתו של הגנן, ונדמה שהוא מוצא שלווה, עד שדמותו הערטיאלית של נזיר שחור נגלית אליו, ומבטיחה לו גדולות: "אתה הנך אחד המעטים אשר יכונו בצדק בשם בחירי אלוהים. אתה עובד לאמת הנצחית. מחשבותיך, כוונותיך, המדע הנפלא שלך וכל חייך טבועים בחותם אלוהי, בחותם השמים, לפי שהם מוקדשים לנבון וליפה, הווה אומר – לנצחי". הדרך מכאן לאשפוז במוסד לחולי נפש אינה ארוכה, אבל ההחלמה אינה מביאה לקורבין אושר: "שגעון הגדלות היה לי, אך על כן עליז הייתי, רענן ואף מאושר, מעניין הייתי ומקורי. עכשו נעשיתי שקול יותר בדעתי וכבוד יותר, אך לעומת זאת הריני דומה לכל: הריני – בינוניות, והחיים הם לשעמום לי… הוי, כמה התאכזרתם לי! הייתי רואה האלוצינאציות, אבל למי הפריע הדבר? הריני שואל: למי הפריע הדבר?".

שני הסיפורים מתאפיינים בתמציתיות, המהדקת פרשה ארוכה אל תוך סיפור קצר, מבלי להחמיץ את כל מה שחשוב. משותפת לשניהם כמיהתם של גיבוריו למשהו, לא בהכרח ברור להם מהו, שירומם את חייהם מעל השגרה המשעממת: אולגה מבקשת את אותו דבר חמקמק אצל האמנים המפורסמים, קורבין מוכן לאמץ את השגעון כדי לזכות ביחודיות. צ'כוב מפליא לתאר את המתרחש בנפשותיהם.

מומלץ, כמובן.

Попрыгуня, черный монах – Антон Павлович Чехов

ספרית תרמיל

1965 (1892, 1894)

תרגום מרוסית: מ. ז. ולפובסקי

ארטור, צעיר אנגלי שגדל באיטליה, לומד פילוסופיה באוניברסיטה, ומקבל הנחיה בלתי רשמית ממונטאנלי, כומר העומד בראש סמינריון לכמרים בפיזה. בין השניים שוררת קירבת לבבות, ומונטאנלי מנסה לנצלה כדי לשכנע את ארטור לחדול מפעילותו המסוכנת בתנועת "איטליה הצעירה". השנה היא 1833, איטליה מפוצלת לנסיכויות רבות תחת שלטון זר, והתנועה מבקשת לאחד אותה לרפובליקה עצמאית. ארטור, בהתלהבות של נער, מוכן לתת את נפשו על עצמאות איטליה. מונטאנלי, שקשור אליו בקשרים החורגים מיחסי מורה-תלמיד, חרד לגורלו. דרכיהם של השניים נפרדות כשהכומר עוזב את פיזה כדי לקבל מינוי כארכיבישוף.

זמן קצר אחר-כך ארטור נכלא. למרות שלא הלשין על חבריו, רווחת ביניהם האמונה שהתוודה והפליל אחרים. ג'ימה, הנערה שהוא אוהב, מפנה לו עורף; הוא מגלה שכומר, שבאוזניו התוודה, מסר אותו לידי השלטונות; ואם לא די בכך – מתברר לו שמונטאנלי הסתיר ממנו סוד מהותי. שבור ונואש הוא מביים את מותו, ועוזב את איטליה כנוסע סמוי על סיפונה של אונית משא, העושה דרכה לדרום-אמריקה.

שלוש-עשרה שנים אחר-כך מופיע בחוגי המחתרת גבר שכינויו עקץ (Gadfly במקור – זבוב בקר). עקץ הגיע מדרום-אמריקה, אחרי שנים בהן התלווה אל משלחת שחקרה את מקורות האמזונס. צלקת עמוקה חורצת את פניו, הוא צולע, מגמגם מעט, פצוע ומצולק וסובל התקפי כאבים מייסרים. מה ארע לו בשנים שלפני המשלחת אין איש יודע. הילה של מסתורין אופפת אותו, אגדות על אומץ ועל דבקות במטרה. הקורא מזהה כי עקץ וארטור אחד הם. ג'ימה חושדת בכך, אחרים אינם מזהים אותו.

כמו בעבר, שוב הוא מוכן לסכן הכל כדי להשיג את מטרותיה של התנועה. אבל עקץ של היום שונה מאוד מארטור של אתמול. בעבר דגל באהבה, כעת הוא מוּנָע משנאה ומתאוות נקם – אין סבל כיסורים הללו: לשאוף לסלוח, לבקש לסלוח, ועם זה לדעת כי משאלת שווא היא, כי אינו מעז לסלוח. שורש כל רע נעוץ, לדעתו, במחלה הרוחנית הנקראת בשם דת. מונטאנלי, האיש שאותו אהב יותר מכל, שעדיין הוא אוהב, הוא מטרה להתקפותיו. אהבה-שנאה זו תחרוץ את גורלו, ותקטע את רצף פעולותיו המסורות והנועזות למען התנועה. הספר דרמטי לכל אורכו, ושיאו הרעיוני, המגיע לקראת הסיום, הוא הדרישה לבחור בין האמונה הדתית לאמונה המהפכנית.

אתל ליליאן וויניטש, שהיתה מקורבת לחוגי הנרודניקים ברוסיה, בראה דמות של מהפכן, השם את טובת הכלל לפני טובתו שלו, חפץ חיים אך מוכן למות למען מטרתו, כריזמטי השובה אף את לב שוביו. הספר זכה לפופולריות מיד עם פרסומו בארצות-הברית ובאנגליה, אך לשיא תהילתו הגיע ברוסיה ובסין, מדינות שקידשו את המהפכה, שם מכר מליוני עותקים, ועובד לסרטים, לתיאטרון, לאופרה ולבלט.

את "מרדות" קראתי לראשונה בגיל צעיר, וגם כששכחתי את מרבית פרטיו עדיין זכרתי את הרושם שהשאיר עלי. אני מניחה שהדבקות הבלתי מתפשרת של ארטור, בפעילות המחתרתית ובשנאה שתדלקה אותו, כמו גם האומץ להמשיך לפעול למרות יסוריו, נראתה לי הרואית וראויה להערכה. בקריאה חוזרת הבחנתי במורכבות של דמותו, בפגמים שבדמויות המופתיות לכאורה שלו ושל ג'ימה. אם זה בפרטים שוליים לסיפור, כמו יחסם לזרים – ארטור מספר לג'ימה בבוז על הכושים והסינים שפגש בדרום-אמריקה, והיא אינה מוחה – או יחסו של ארטור של האשה שחיה אתו, רקדנית צועניה שעליה הוא אומר, "כמוה ככל בנות מינה הקריאוליות". ואם זה בנושאים מהותיים, כמו שנאה גורפת לכנסיה בגלל כומר אחד שסרח, וכמו תחושת הקורבן של ארטור למרות שקבע את גורלו במו ידיו.

כך או כך, גם בקריאה בוגרת וספקנית יותר, הספר מעניין, כתוב היטב, וצולח יפה את מאה עשרים ושלוש השנים שחלפו מאז ראה אור לראשונה. גם התרגום, למרות ארכאיות קלה, עומד יפה במבחן הזמן.

הספר במקור מצוי ברשת.

בשולי הדברים, כשחיפשתי מידע על הסופרת, מצאתי מאמר מרתק של אלי אשד על כתב יד מסתורי, שנמצא ככל הנראה על ידי בעלה של הסופרת, שהיה סוחר בספרים עתיקים.

The Gadfly – Ethel Lilian Voynich

עידית

1959 (1897) מהדורה קודמת – הוצאת מצפה 1932

תרגום מאנגלית: מ. ז. וולפובסקי