תגית: מ. מזרחי

ארנסט גרבר הוא חייל גרמני, המשרת בחזית המזרחית. השנה היא 1944, צבא ברית המועצות דוחק את הגרמנים לנסיגה, או לקיצור קוי חזית ולשיפור עמדות לקראת שימוש בנשק סודי, כפי שטוענת התעמולה הגרמנית. מזה שנתיים לא זכה ארנסט לחופשה, ונדמה שגם חופשתו הבאה עתידה להתבטל, אבל מתמזל מזלו והוא מקבל אישור לצאת למסע ממושך אל לב גרמניה, במהלכו הוא חולם על אוכל ממטבחה של אמא. חורבן מקדם את פניו בעירו, בית הוריו ושכונות ילדותו הרוסות, מקום הימצאה של משפחתו אינו ידוע, אם בכלל עודם בחיים. במקום לזכות בהפוגה קצרה מן המוות בחזית הוא פוגש במוות בבית. אבל הוא פוגש גם אהבה בדמותה של אליזבת, בתו של הרופא המשפחתי. הרופא עצמו נשלח בשל דעותיו למחנה ריכוז. אליזבת עובדת במפעל המייצר מעילים, וחולקת דירה בעל כורחה עם חברת מפלגה נאצית אדוקה הבולשת אחריה. "מה ישאר?", חושב ארנסט בתוך ההרס והמוות שבכל פינה. "מן הראוי שישאר דבר זה או אחר […] עוגן שיחזיקנו כדי שלא ייסחף, שיעלה בידו לשוב". הוא מציע לאליזבת להנשא, והם זוכים לשלושה ימים של ניתוק יחסי בתוך בועה משלהם בטרם ישוב לחזית.

אריך מריה רמרק כתב על הגרמני ש"באמצע". ארנסט אינו נאצי אבל גם אינו מתנגד משטר פעיל. כמו גרמנים רבים פשוט עצם עיניים. השנים בחזית, הידיעה שמשקרים לעם, המפגשים עם חיילים שהשתתפו בפעולות רצח ומתגאים בכך, שינו משהו באדישות שלו. "לעתים קרובות למדי נסתלק וסרב לדעת. הוא ומאות אלפי אחרים. והם חשבו כי בדרך זו יוכלו להשקיט את מצפונם. יותר לא רצה זאת. יותר לא רצה להתחמק". הוא עוזר בקטנה ליהודי מסתתר, ואינו מסגיר את האיש שמחביא אותו, אבל בו זמנית מתיירא להביע את רגשותיו בחברתו של חבר ילדות שעלה לגדולה במפלגה. הוא מודע לסבל שהגרמנים המיטו על מליוני בני אדם, אבל זועק "חזירים" כלפי מטוסי בעלות הברית המטילים פצצות על עירו כדי להכניע את גרמניה. הוא רוצה לנהוג בצדק, לגלות לפחות אהדה לקורבנות, אבל "בזעזוע פתאומי נוכח בחוסר התקווה הנצחי הצפוי לצדק ולאהדה: להיות תמיד מתנפצים אל קיר האנוכיות, האדישות והפחד". "היכן תחילתה של האחריות האישית?", הוא תוהה ואינו יודע לענות. "אין אנו יכולים להסתר בפשטנות מאחורי העובדה שפעלנו לפי פקודות. או שמא כן?". הוא יכול למצער לערוק מן השירות, אבל אינו מסוגל לכך. בשיחה חד-צדדית עם היהודי המסתתר הוא מנסה להסביר, וכל משפט שלו נתקל בשתיקה. "כן, חוזר ללחום כדי שהפושעים הרודפים אחריך ישארו בשלטון זמן נוסף. אולי רק זמן מספיק כדי לתפוס אותך ולתלותך", "אני יוצא כיוון שאחרת יירו בי", "ואני יוצא כיוון שאם אערוק יאסרו את הורי ואת אשתי, או שישלחום למחנה ריכוז, או שימיתום", ובסופו של דבר מודה כי "אני יוצא ואני יודע כי תירוצי אינם תירוצים". כי מעל הכל מרחף פחד משתק. "הלז היה פחד שונה, זוחל וחונק, בלתי מוגדר ומאיים, פחד שכמו זיהם אותך, בוצני והרסני, שלא ניתן לאחוז בו ולא ניתן להשתלט עליו, פחד של אין-אונים וספק מכרסם, הפחד המשחית לשלומם של אחרים, לקורבנות החפים מפשע, לנרדפים על לא עוון, הפחד מפני קפריזה של הכוח ושל אי-אנושיות אבטומטית, הוא הפחד השחור של התקופה".

הסופר, שהוחרם על ידי הנאצים ויצא לגלות בינואר 1933, היה שותף לכתיבת התסריט של הסרט שנוצר ב-1958 על בסיס הספר. הסרט לא הותר להקרנה בארץ בנימוק שהוא מציג רק את סבלם של הגרמנים ללא התיחסות לסבל שגרמו לקורבנותיהם. רק ב-1962 הותר להקרנה ובאותה שנה הספר תורגם לעברית. ניתן להתווכח עם הצנזורה, אבל יש להודות שבחלקו הגדול הספר אכן גורם אי נוחות מאותה הסיבה. יחד עם זאת, הסופר מצליח, באמצעות דמויות מגוונות שמופיעות בחייו של ארנסט ובאמצעות התבוננות במה שעובר עליו פיזית ונפשית, להמחיש את היסורים של אדם מן השורה, שמודע לעוול סביבו אבל עסוק בעיקר בהישרדות.

כתוב היטב, אינו חס על הקוראים, ומומלץ.

Zeit zu leben und Zeit zu sterben – Erich Maria Remarque

מ. מזרחי

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

1962 (1954)

בלש בגיל העמידה, שהודח לפני עשור מתפקידי בילוש, ובלשית טירונית שזו לה החקירה הראשונה, מצוותים יחדיו כשרוצחים סדרתיים עושים דרכם מצפון הארץ למרכזה ומותירים שובל של גופות מדממות. התאריך הוא 21 בדצמבר, אי-שם בעתיד הנראה לעין, היום הקצר בשנה, לא במקרה כפי שיתברר בהמשך, והעלילה כולה מתרחשת במהלך היום הזה. שני הרוצחים, שאינם טורחים יתר על המידה להסוות את עצמם, הם צעירים מרשימים, בחור ובחורה, שבכוחם להופיע יש מאין במקומות נעולים, ולחמוק משם באותה דרך פלאית שבה הגיעו. אקסלרוד, הבלש המודח שנקרא אל הדגל, ומרים, הטירונית המסייעת לו, אינם יכולים שלא לשים לב לדמיון הפיזי המדהים שבין אקסלרוד לרוצחים שנקלטו במצלמות באחת מזירות הרצח, ותמיהתם על שדווקא הם נבחרו לטפל בארוע המתגלגל הסבוך הזה מקבלת משנה תוקף.

הקורא היודע-כל לומד כבר בתחילה שהצעירים, שנותרים נטולי שם, הם מלאכים שנשלחו להעניש פושעים בזויים. בין קורבנותיהם מצויים שני פדופילים, אשה שהרעילה את שני בעליה, גזבר שמעל בכספים, וכיוצא באלה. הם אינם בוחרים את הקורבנות, אלא פועלים לפי רשימה שמוכתבת להם מלמעלה. למה נבחרו במשימה הנוכחית שלהם פושעים זוטרים יחסית, כשהם רגילים לקליברים מסוג המן, נבוכדנצר וקליגולה? אין להם מושג. כוחות גדולים מהם מפעילים אותם, והם מתמרנים בין החובה לבצע, כי למלאכים אין רצון חופשי, ובין מעט מן החרויות האנושיות שהם זוכים להן כשהם נשלחים למשימותיהם בין בני האדם.

גם אקסלרוד ומרים יגלו עד מהרה שנועד להם תפקיד של פיונים בתכנית שפרטיה נסתרים מהם, והם ייאלצו להתמודד הן עם מי שמבקש להכשילם על פני האדמה, והן עם ה"הוא" שמתכנן הכל ומציב כל דמות, מלאך או אדם, במקום המשתלב בתכניותיו.

העלילה פרועה למדי, לא מתקבלת על הדעת, בעיקר עבור מי שאינו מאמין בכוחות עליונים בכלל ובמלאכים בפרט, אבל היא כתובה היטב, מעוררת סקרנות, אמנם לוקחת את עצמה ברצינות אבל שזורה הומור (כך, לדוגמא, מציג מיכאל ללוציפר את העדפות השתיה שלו: "קפה טורקי של עלית. ישראלי. שותה רק את זה. לא משנה איפה בעולם. תבדוק אותו. עושה את העבודה"), ובהחלט בלתי שגרתית. על הכריכה נכתב כי העלילה עוסקת ב"ערכים, סדרי עדיפויות וסדר חברתי". לדעתי, אפשר למצוא בדוחק נקודות למחשבה בספר, אבל מבחינתי הוא בעיקר קצבי ושונה, ונהניתי להכיר אותו. היה לי די בזה.

האמירה המשמעותית, ואולי הקודרת ביותר בספר, נאמרת מפיו של מיכאל ללוציפר: "זה תמיד אותו סיפור אתך. מה שאתה מקבל, לא מספיק לך, ואתה רוצה עוד. תמיד רוצה עוד. ועכשו, מה נראה לך שאתה עושה? לא מספיק לך הכיבוש הזוחל שאתה עושה בבני האדם. כמעט בלי מאמץ, יש להודות. מרדים אותם. מפתה אותם. לוחש להם על תהילת עולם ועושר. מבטיח להם כוח ושלטון, והם הולכים אתך. את המאה העשרים לקחת. המאה העשרים ואחת לא נראית מבטיחה לאף אחד מהצדדים, שזה טוב בשבילך, ועדיין, לא מספיק לך. תמיד רוצה עוד. תמיד רוצה יותר".

מרבית התעלומות בעלילה באות בסופו של דבר על פתרונן. אחת מהותית נותרת עלומה. יתכן שהסופר מתכנן ספר המשך.

שחר אריאל הוא, בין השאר, במאי, ויש בסגנונו של הספר משהו מן הבימוי. הדבר בולט במיוחד בסופם של כמה מן הפרקים במילה "קאט", שפרט להיותה סמן לסיום היא גם מעניקה לספר תוספת של דינמיות, ובפתיחת כל פרק בציון שעה ומקום. אזכיר כאן גם את הפונט יוצא הדופן שנבחר לספר, ואת צביעתם של השעה והמקום באדום. עיצוב נאה לעין.

מקורי וחביב.

מ. מזרחי

2025

בראשית שנות העשרים לחייו היה הרמן מלוויל חבר בצוות ספינה לציד לוויתנים. המסעות הימיים של אותה תקופה עשויים היו להמשך שנים בתנאים לא קלים. ב-1842, כשעגנה ספינתו באיי מרקיז אחרי כשמונה-עשר חודשים בים, החליט לערוק ממנה יחד עם חברו טובי. את התקופה בה בילה בחברת ילידי המקום תיאר ארבע שנים מאוחר יותר בספרו הראשון "טאי-פי", המבוסס על התנסויותיו בצירוף דמיון ומחקר באמצעות ספרים אחרים. אירופה ואמריקה היו צמאות למידע על מקומות מרוחקים ועל שבטים אקזוטיים, והספר זכה לפופולריות רבה. היו שהתיחסו לתיאוריו של מלוויל בספקנות מסוימת, אך טובי, שממנו נפרד בעל-כורחו בתקופת השהות באי, חזר לחייו לאחר פרסום הספר ואימת את הדברים.

"טאי-פי" הוא תערובת של תיעוד עם סיפור הרפתקאות. מלוויל מתאר בנאמנות רבה את תלאותיהם של יורדי הים, מיטיב לצייר במלים את הטבע של איי מארקיז, ומנסה לעמוד על טיבם של מארחיו במגבלות הרבות הנובעות מהעדר שפה משותפת ומן הנסיון חסר התוחלת לפענח מערכת ערכים אחת באמצעות מערכת שונה ממנה. את הקטעים ההרפתקניים בעלילה מספקים בעיקר תיאור הבריחה המתישה מן הספינה אל לב האי הבלתי מוכר, כדי למצוא מקלט עד הסתלקותה, ותיאור ההימלטות רבת התהפוכות חזרה אל החוף למורת רוחם של בני השבט שסירבו להניח לו לעזוב.

ההיכרות עם בני השבט טאי-פי מעניינת, אבל לא פחות ממנה מעניינת נקודת המבט של מלוויל, כמייצג התרבות המערבית. מצד אחד הוא רואה בבני השבט פראים, פרימיטיביים, שקועים בהתרופפות דתית וזקוקים לתחיה רוחנית. מצד שני הוא מהלל את הפשטות ואת הטבעיות, ובוחן בחומרה את נגעי הציויליזציה. "כשהחיים פרימיטיביים, גם ההנאה מהם פשוטה ומועטת, היא נפוצה במרחבים רבים, ואינה מזויפת. אך הציויליזציה, על כל התועלת שהיא מביאה, יוצרת צרות רבות ורעות – כאב לב, קנאה, התחרות סוציאלית, מחלוקת משפחתית, ואלפי התלאות המוטלות על החיים המעודנים". "התרבות", כך הוא קובע, "איננה ממלאת את כל המידות הטובות של האנושות. אין לה אפילו מידה מספקת מהן. הן פורחות בשפע ומגיעות להישגים גדולים יותר בין העמים הפראיים". מכיוון שאינו מסוגל לתקשר לעומק עם מארחיו, אפשר להבין את הפשטנות שבקביעותיו. עוד יש להזכיר את עירנותו של מלוויל ליחסם של בני המערב אל השבטים, ולנזק הנגרם מן המפגש ביניהם. כשהוא מתבונן בנשים המקומיות העולות על ספינה זרה העוגנת בנמל, הוא חש כי "חבל רק על היצורים הפראיים האלה, שכה הושחתו. באופן כה טבעי ובאמון רב הן מתמכרות לידי בני אירופה, והאנושיות מזילה דמעות תנין על השואה שממיטים עליהן בני התרבות האירופים. מאושרים פי שלושה הם המתגוררים באי שטרם נתגלה בלב האוקינוס, ואשר לא באו עדיין במגע מחפיר עם האדם הלבן".

קראתי את הספר בתרגום הנאה אך המיושן של י. רביקוב. על ליקויי העריכה וההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור ממרחק ששים שנה מאז ראה אור. הספר תורגם שנית ב-2015 על ידי גרשון גירון.

הנה טעימה משני התרגומים. תחילה משפטי הפתיחה בנוסח י. רביקוב, ולאחריהם בנוסח גרשון גירון:

ששה חודשים על פני ימים! אכן כן, ידידי הקוראים, בחיי! במשך ששה חודשים לא ראינו כל יבשת; היינו מסיירים תחת השמש הלוהטת של קו המשווה ומבקשים לצוד את התנינים עבי-הראש; ניטלטלנו כה וכה על פני הגלים הסוערים של מרחבי האוקינוס השקט – השמים מעל לראשינו, הים מסביבנו ותו לא! מזה שבועות רבים תם כל המזון הטרי שלנו; לא נשאר לנו אף תפוח אדמה מתוק אחד, אף לא שורש יאמאס אחד. אשכולות הבננות הנהדרים, שהיו מקשטים לפנים את הסיפון הקדמי ואת הסיפון האחורי, נאכלו וכלו, לדאבוננו הרב! ותפוחי הזהב המתוקים, שהיו תלויים לנו מסלינו וממדפינו, גם הם נאכלו כליל זה מכבר! אכן, הכל נעלם, ולא נותר לנו דבר מלבד בשר-סוס ממולח וצנימים ימיים.

שישה חודשים בים! כן, קורא, שכה אחיה, שישה חודשים בלא מראה יבשה; מפליגים במרדף אחרי לווייתני זרע מתחת לשמש החורכת של קו המשווה, ומיטלטלים על משבריו הרחבים של האוקיינוס השקט, הים סביב לנו, ואין דבר מלבדו! לפני שבועות על גבי שבועות תם מזוננו הטרי. שום תפוח אדמה מתוק לא נותר; אף לא בטטה אחת. אשכולות הבננות המופלאים, שעיטרו פעם את הירכתיים ואת הסיפון האחורי, אבוי, נעלמו! והתפוזים הערבים לחך שתלו מאנכי התרנים – גם הם, אינם עוד! כן, כולם הלכו לעולמם, ודבר לא נותר לנו למעט בשר בקר מומלח ופכסמים. 

מעניין, נעים לקריאה ומומלץ.

Typee – Herman Melville

מ. מזרחי

1964 (1846)

תרגום מאנגלית: י. רביקוב

טד פנטקוסט, צייר בעשור השישי לחייו, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, מספר את סיפור חייו ואת סיפור התקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

העלילה נפתחת באזור הכפרי הסמוך למנצ'סטר שבאנגליה, שם גדלים טד ואחותו הבכורה בלאנש. המשפחה מתפרנסת בצניעות מחנות כלי נגינה שבבעלותה, ומקיימת אורח חיים נינוח. לילדים ניתן חופש לרקום את חלומותיהם: ההורים מעניקים להם אוטונומיה בעלית הגג, שם בלאנש מנסה כוחה בריקוד וטד מצייר להנאתו. חייהם מתהפכים כשבלאנש מפתחת קשר קרוב עם לותר, בן השכנים, שנהג בה שלא בהגינות. היא נשלחת אל אזור קורנוול שבדרום אנגליה, שם מתגוררים בני משפחתם של ההורים, שהקשר איתם נותק. טד ואמו נוסעים זמן מה אחר כך לבלות את חופשתם עם בלאנש, ובשובם הם מגלים ששום דבר אינו כשהיה. אבי המשפחה, שנותר לבדו, החל לבלות עם השכנים האדוקים בדתם, "ראה את האור", ושקע באובססיה מיסיונרית. מוזיקה, שהיתה מרכיב חשוב וקבוע בחייהם, נאסרה כמוקצה מחמת מיאוס, על הציור והריקוד נגזר גורל דומה, והמשפחה נאלצה להעתיק את מגוריה אל שכונת עוני, שם ביקש האב להקים כנסיה. בלאנש היתה הראשונה להמלט חזרה לקורנוול. לא עבר זמן רב וטד נהג כמוה. האם בחרה לדבוק בבעלה באומרה: "יש משהו בגבר הבוחר לו אורח-חיים ודבק בו, ואפילו אין חיים אלה לרוחה של אשה. גבר זה טוב מכל אותם טיפוסים חסרי חוט-שדרה, שאורח-חייהם נקבע בידי מעבידיהם או בעצת מוזגי השיכר במסבאות […] מעטים מאתנו עשויים מעור אחד. אביך הוא האיש שנישאתי לו. אם אותו חלק מאישיותו עכשו אינו החלק שהכרתי כאשר נישאתי לו, הריהו בכל זאת חלק מאותו אדם עצמו. אני נישאתי לו כולו, והאמן לי, בסך הכל הוא אדם טוב. באשר לאושר – ובכן, מצא אותו אתה, אם תוכל".

המשכו של הסיפור מתלווה אל טד ואל בלאנש בחייהם כבוגרים. הוא מתאר את נישואיהם ואת אהבותיהם, את הילדים שנולדו להם – בן לטד ובת לבלאנש – את הצלחתו של טד כצייר דיוקנים, ואת גלגולי חייהם של כולם במהלך המשברים שעברו על אנגליה באותן שנים. טד התנדב לשירות צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפצע ברגלו. בנו שירת במלחמת העולם השניה כמפקד שייטת, בנה של חברתו הקרובה ואהובתו שירת כטייס.

ספרו של הווארד ספרינג, "אבשלום בני", הוא מהספרים האהובים עלי במיוחד. קראתי אותו יותר מפעם אחת, ובכל קריאה הערכתי אותו יותר. "צייר ואדם", לעומתו, אכזב אותי. הוא כתוב בדיוק באותו סגנון, וכמה מן הסצנות בו הן שחזור חיוור של קודמו, שראה אור עשר שנים לפניו (בין שני אלה פרסם ספרינג עשרה ספרים אחרים). בשניהם מופיעה זמרת ושחקנית, שנקרעת מבפנים כשהיא מופיעה בפני חיילים בין קרבות. בשניהם בני הדור השני להוטים אחרי הים, והדמות הדומיננטית בחייהם היא של ספן שמדריך אותם. בנו של טד, כמו בנו של וויליאם ב"אבשלום בני", מתואר בילדותו כ"עריץ". אשתו של טד הופכת דמות חיוורת כמו אשתו של וויליאם, וכיוצא באלה. בשל דמיון בפרטים רבים, ובעיקר בשל הסגנון האחיד, ניתן בקלות ברגעים של הסחת דעת להתבלבל לרגע בין המספרים. למרבה הצער, הדמיון בין הספרים אינו מתבטא באיכותם. הדמויות סטראוטיפיות למדי. כשהן מתפתחות, ההתפתחות אינה בהכרח הגיונית, או למצער אינה מוסברת כהלכה, ואוירה כללית של חפיפיות ניכרת בתיאורן. הספר כולל סצנות יפות רבות, אבל המכלול דל מדי.

שמו העברי הסתמי של הספר משתלב בדלות הזו. במקור הוא נקרא There is no Armour. אין לשם זה הסבר ישיר בעלילה, אך בשל ההקשר אני מניחה שנלקח מן הפואמה Death the Leveller מאת המחזאי בן המאה השבע-עשרה ג'יימס שירלי. להלן קטע ממנה:

The glories of our blood and state
Are shadows, not substantial things;
There is no armour against Fate;
Death lays his icy hand on kings:
Sceptre and Crown
Must tumble down,
And in the dust be equal made
With the poor crooked scythe and spade.

בשורה התחתונה: ציפיתי להרבה יותר.

There is no Armour – Howard Spring

מ. מזרחי

1980 (1948)

תרגום מאנגלית: ש. גונן

בשנות העשרים של המאה העשרים סייר הסופר סומרסט מוהם במדינות דרום מזרח אסיה. שישה מתוך תשעה הסיפורים בקובץ מתרחשים באותו אזור, שהיה באותה תקופה תחת שליטה אירופאית, בעיקר בריטית והולנדית. הדמויות שבמרכז הסיפורים הן של אנשים לבנים: במבוא לספר מסביר מוהם שכבריטי קשה לו להבין אפילו צרפתי או גרמני, על אחת כמה וכמה אינו יכול להעמיק בנפשם של ילידי אסיה שעולמם שונה לחלוטין משלו. הסופר, כך כותב מוהם, "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה". באותו הקשר הוא מספר כמה הופתע כשהמקומי שנשכר לשירותו בעת מסעותיו, אדם בשם אה קינג, הזיל דמעות בעת פרידתם: "מעולם לא עלה בדעתי, ולו לרגע, שראה בי משהו יותר מיצור משונה, אווילי במקצת, ששילם לו את שכרו וסיפק לו מקום לינה ומזון […] מעולם לא הרהרתי באה קינג כביצור אנושי". בשל דמעותיו של אה קינג נקרא הקובץ על שמו.

מוהם מתייחס במבוא לשני נושאים מעניינים נוספים. האחד הוא המיקום האקזוטי של שישה מהסיפורים. הוא מצהיר כי אלה הם ככל הנראה הסיפורים האחרונים שיכתוב על רקע האזור, משום שאינו חש צורך לכפות את האקזוטיות על העלילה אם אינה מחייבת זאת, או בלשונו, "אין שום הצדקה לקבוע את מקום העלילה של סיפור כלשהו בסביבה זרה, רק משום שהדבר ציורי יותר". הנושא השני הוא הלך נפשן של דמויותיו. מדובר באירופאים שעקרו או נעקרו ממקומם, וניטעו בסביבה שונה לחלוטין, לעתים עוינת, בה מצד אחד ניתנה בידם שררה ומצד שני נידונו לבדידות. מכורח הנסיבות, "הטיפוסים שניטל עליו לטפל בהם ייראו לפרקים מוזרים ומשונים, מכיוון שבני-אדם השרויים בנסיבות אלו, בפינות המרוחקות, מוצאים לעצמם על פי רוב הזדמנות ואפשרות לפיתוח הרגליהם המיוחדים ושגיונותיהם הקטנים ולהביאם לכלל קיצוניות שלא היתה אפשרית כלל על רקע אחר". הוא שב ומתייחס לבדידות גם בסיפור "אמתחת הספרים": "אנשים הגרים בבדידות נואשת כזו, בנקודות הנידחות ביותר של עולמנו, מוצאים לעתים הקלה בכך שהם מספרים למישהו, שבוודאי לא יפגשוהו שנית, את הפרשה שהעיקה אולי מזה שנים רבות על שעות יומם וחלומות לילותיהם".

את מרבית דמויותיו של מוהם יש להבין על רקע זה. ב"עקבות בג'ונגל" מעורבים שני אנשים נורמטיבים ברצח ואינם באים על עונשם. ב"שעת כושר" מתגלה אדם שהוא לכאורה כליל המעלות כפחדן ואדיש לסבל הזולת הזר. "ידידות" מדבר בשבחה של מחילה על בגידה. ב"נייל מק-אדם", שהוא לדעתי המבריק מכולם, אשה משועממת מנסה לכפות עצמה על סגנו של בעלה. ב"אמתחת הספרים" תנאי הבדידות מהווים קרקע פוריה ליחסים בלתי הולמים, וב"כלי מלא חימה" נרקם זיווג בלתי אפשרי בין שיכור הולל לאחותו החסודה של מיסיונר. הסיפורים מאופיינים בהתגלגלותם בניחותא, לפעמים דרך פתיח שהוא לכאורה בלתי קשור לנושא המרכזי, או במעבר ממספר למספר. כולם מתכנסים לאמירה חברתית כלשהי, לעתים מתקבלת על הדעת בקלות, לעתים מצריכה מחשבה ודיון.

שלושת הסיפורים ה"בלתי אקזוטים" חותמים את הקובץ, ומכונסים תחת הכותרת "יצירי המסיבות". ב"חיצוניות ומציאות" סנטור מוצא את פילגשו הדוגמנית במיטה עם גבר זר, ומוצא פתרון מקורי וציני כיצד להוסיף ולהחזיק בה ולא לחוש נבגד. ב"סנאטוריום" פורחת אהבה בין שני חולי שחפת השוהים חודשים באותו מוסד. ב"העפיפון" ניטש מאבק בלתי שקול בין אמו של גבר לאשתו.

סומרסט מוהם הוא סופר מיומן, סיפוריו נעימים מאוד לקריאה, ותמיד תימצא בהם התבוננות מדויקת ומעניינת אל תוך נבכי נפשם של גיבוריו. המעלות שמניתי ב"הפרוטה והירח" וב"הצעיף הצבעוני" מצויות גם בסיפורים.

Ah King – Somerset Maugham

מ. מזרחי

1987 (1933)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי, אריה חשביה

המספר הוא מהגר שנמלט מגרמניה. במנוסתו הגיע לליסבון, שם הוא מנסה נואשות להשיג אשרת הגירה לארה"ב לו ולאשתו, וכן כרטיסים לאניה שעתידה להפליג לשם. פליט אחר, שבידיו כרטיסים ואשרות עבור עצמו ועבור אשתו המנוחה, מציע לתת לו אותם, ובתמורה הוא מבקש מהמספר שישאר לצדו למשך לילה אחד. בלילה הזה הם נודדים ממסבאה למסבאה, כשהפליט מספר את סיפורו בטרם ישוב עם בוקר לחדרו, שם ממתין ארונה של אשתו.

סיפורם של השניים, הן של המספר והן של הפליט, הוא סיפורה של אירופה בשנים הראשונות למלחמה, ובעיקר סיפורם של מתנגדי המשטר הגרמנים, שנמלטו מאימת הגסטפו, והמשיכו להרדף ככל שהכיבוש הנאצי התפשט.

זהו גם סיפור אהבה מרגש. הפליט ברח מגרמניה, כשהוא משאיר אחריו את אשתו מזה ארבע שנים ללא מילת הסבר. אחרי חמש שנים בגלות, בלי שום קשר ביניהם, הוא חוזר לגרמניה לראות אותה. באופן בלתי צפוי היא מצטרפת אליו, והם נמלטים על פני אירופה עד ליסבון.

לרמרק יש דרך חכמה מאוד לספר סיפור מסוג זה בלי לגלוש לקיטש. הוא משאיר הרבה קצוות פרומים בעלילה: הנשים במחנה שונאות את אשת המספר – האם באמת עסקה בזנות כדי להציל את עצמה? האיש אינו שואל. הפליט הסתובב בגפו חמש שנים – האם שמר אמונים לאשתו? היא אינה שואלת. אחרי מותה הוא מוצא מכתבים שקיבלה ללא ידיעתו – הוא אינו פותח אותם. בכאב עצום הוא מנסה לברר, תוך שהוא מגולל את סיפורו, מה היו מניעיה של האשה, כשבחרה להמלט אתו: האם היתה זו אהבה מצדה? לעולם לא נדע. ה"שיטה" הזו של הסיפור משתלבת באוירת התלישות הקשה שהיא בעצם המאפיין העיקרי של גיבורי הספר.

זהו גם ספר על כוחו של הזכרון. המספר חושש להשאר היחיד שזוכר את האשה ואת סיפורם המשותף. הוא יודע שעם הזמן הזכרון ישתנה, שככל שיחשוב על מה שקרה כן יטשטשו הפרטים וישתנו. כדי לשמר את הארועים הוא זקוק למאזין נייטרלי, כזה שעבורו הדברים ישתמרו כסיפור ששמע ללא השפעות הזכרונות הפרטיים שלו.

כמו ב"עת לאהוב ועת למות" של רמרק, הרתיעה שלי מקריאה על סבלותיהם של הגרמנים במלחמה התפוגגה בקלות. קל לשנוא ציבור שלם, בלתי אפשרי לשנוא יחיד תמים בתוך הציבור. הכתיבה של רמרק אנושית מאוד, פרטית מאוד.

קשה לכתוב על הספר. הדברים יוצאים "טכנים" ויבשים מדי, כשהספר הוא בראש וראשונה נוגע מאוד ללב. אז בקיצור – מומלץ.

Die Nacht von Lissabon – Erich Maria Remarque

הוצאת מ. מזרחי

1963 (1962)

תרגום מגרמנית: גילה אוריאל