תגית: נועה מנהיים

כותרת משנה: מסות על מסעותיהם של הרעיונות

"הרשת התרבותית", אוסף טורים שכתבה נועה מנהיים לעתון הארץ בשנים 2011 – 2018, מציג, כשמו, את הרשת המסועפת שטווה התרבות האנושית, רשת חוצת גבולות וזמנים. בארבעה שערים – זכרון, מקום, מחשבה, דמיון – היא עוסקת בשפע נושאים רעיוניים, פרוזאיים כמו טיפול בפסולת גרעינית, ורוחניים כמו חיי נצח, ארציים כמו יחס לחולי נפש, ומרחפים במחוזות האגדה כמו בתולות ים. לכל אחד מן הטורים שם מעורר סקרנות המצביע על הקשרים בלתי צפויים – " משחררים קיטור – גלגלי שיניים, היסטוריה חלופית וסטימפאנק",כדוגמא אקראית – ובכולם הפְניות, שנוספו בספר, לטורים האחרים, הפְניות המעצימות את דימוי הרשת.

קשה להפריז בתיאור ההנאה הגדולה שנהניתי מן הספר. המלים "מעשיר" ו"מרהיב" עשויות לייצג את התרשמותי. נכון היה לקרוא אותו כל טור בנפרד, אבל קשה היה להתאפק מלהמשיך ברצף ולגלות עוד. למדתי אינספור עובדות חדשות, וגם אלה שהכרתי קודם הועמקו והועשרו. יצאתי מהספר עם רשימת קריאה ארוכה של ספרים מומלצים, ועם תאבון להוסיף לחקור בנושאים רבים שנדונו בו. התרשמתי מעומק הידע של הכותבת, מההתלהבות שלה, מבהירות הכתיבה, מנקודות מעניינות למחשבה שהיא מעלה, ואולי יותר מכל מן המקוריות שבחיבורים שהיא יוצרת בין נושאים רחוקים לכאורה, וכתוצאה מכך מתפניות מפתיעות בכל טור. הספר אמנם רציני ועיוני, אבל כתוב בחן, בשנינות כשזו נדרשת, והקריאה בו נעימה וזורמת.

מכיוון שבלתי אפשרי, כמובן, להקיף אפילו מעט מן הספר בסקירה, הנה כמה ציטוטים מעוררי ענין.

מתוך הטור "שיר ההרס – מסרים חבויים, שירי ערש ואמהות עייפות", שנפתח בדיון בתכנים הקשים שמכילים שירי הערש המושמעים באוזניהם של פעוטות, החל מן השיר הקדום ביותר המוכר לנו, שנכתב בכתב יתדות אכדי במאה ה-12 לפני הספירה, ועד ימינו (טקסטים "מרגיעים" כמו זה של נתן אלתרמן: "לַיְלָה, לַיְלָה, אֶחָד הָיָה טֶרֶף לַיְלָה, לַיְלָה, שֵׁנִי מֵת בַּחֶרֶב / לַיְלָה, לַיְלָה, וְזֶה שֶׁנּוֹתַר / נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר"):

"עוד לפני המצאת הכתב שימשו שירי הערש מטמון חבוי, יהלום תרבותי רב פאות ופנים. הם מנציחים תהפוכות פוליטיות, צופנים סודות מדינה, מתעדים מלחמות, פורטים על נימים של לאום ושוזרים חרוזים של זהות, אך גם מגינים מכל רע, שומרים מפני כוחות על-טבעיים, מבטאים משאלות כמוסות ועוד"

מתוך הטור "שער אל הנצח – גנבי ספרים, ספריות וארמונות העם", דברים שאמרו כמה סופרים על ספריות:

ריי ברנדבורי: "אני לא מאמין בהשכלה גבוהה, אני מאמין בספריות". אורסולה לה גווין: "ידע משחרר אותנו, אמנות משחררת אותנו. ספריה טובה היא חירות על החירות אין להתפשר". מאיה אנג'לו – ספריה היא תקווה

מתוך "צחוק הגורל – אלות, מכשפות והיסטריית המונים", מובאה מן הספר "קורנס המכשפות", שזכה ב-1520 לברכתו של האפיפיור:

"מהי אשה אם לא אויבת הידידות, עונש שאין מנוס ממנו, רע הכרחי, פיתוי טבעי, פורענות נחשקת, סכנה מבית, נזק מענג, רוע מולד…"

לא שבזמנים מודרניים יותר האשה זכתה להערכה שוויונית… מתוך "קידוש לבנה – הירח, קפיטליזם וזיוף", תגובותיהם של אסטרונאוטים אמריקאים בשנות ה-60 לשליחות הראשונה של אסטרונאוטית סובייטית לחלל:

גורדון קופר: "היינו יכולים להשתמש בסוג כזה של אשה באטלס, תכנית הבת של מרקורי, במקום בשימפנזה". ג'ון גלן: הדבר פשוט "נוגד את הסדר החברתי שלנו"

מתוך "צרה צרורה – מחוכים, לוויתנים וסופרג'יסטיות", טיעון של נשים דווקא בזכותו של המחוך החונק והמזיק, ובעצם בזכותן לבחור:

"התומכות טענו כי יש להתיר להן לקשור את עצמן כמה שיחפצו, וכי זכות הבחירה בנושא היא שלהן בלבד, ושלהן האחריות לגופן ומה ייעשה בו".

מתוך "כוח עליון – מסע הגיבור, דתות חדשות והצבעות מחאה":

"הג'דיי היא אולי דת מומצאת, אבל האם לא כל הדתות הן כאלו, בסופו – ועוד יותר מכך – בראשיתו של דבר?"

ואחרון, כי אי אפשר להעתיק את כל הספר לכאן, מתוך "האי שלא היה שם – אטלנטיס, ארים ואזהרות עתיקות":

"מרגע ששלשלות השעבוד הפוליטי-אידאולוגי כובלות את המיתוס להצדקת האתוס, יכולים גופים כאאנארבה לעסוק ללא מפריע באונס הדמיון. אם נשכח זאת אי-פעם, גם גורלנו יהיה לצלול כאבן במים אדירים".

האיורים שעל העטיפה ובפתח כל אחד מן השערים הם פרי מכחולה של שרית עברני.

נהניתי, למדתי, ועוד אשוב אליו.

מומלץ עד מאוד.

גרף

2019

האנק מורגן, אמריקאי בן המאה התשע-עשרה, מוצא עצמו לפתע באנגליה של המאה השישית. הוא מתאושש במהירות ובקור רוח מן ההלם ומאמין ביהירות כי "בתוך שלושה חודשים אשלוט בארץ כולה משום שלדעתי יהיה בידי היתרון בהיותי האדם המשכיל ביותר בממלכה בהפרש של אלף ושלוש מאות שנה ויותר". מתמזל מזלו וסמוך להתעוררותו בעבר עתיד להתרחש ליקוי חמה, שאת מועדו הצפוי רק הוא יודע. בזריזות הוא מנכס לעצמו את הארוע מעורר החלחלה, ומייצב עצמו כקוסם רב כוח וכאדם השני בחשיבותו בממלכה, חזק אף יותר ממרלין. לאחר שהוא נוכח בצדדים השליליים של המבנה המעמדי באנגליה, וכשהוא מתוודע לבורות ולאמונות הטפלות של האוכלוסיה, הוא שם לעצמו מטרה להמיר את המונרכיה ברפובליקה. תכניתו כוללת את הפלת הכנסיה הקתולית והחלפתה באמונה הפרוטסטנטית, ואת מתן זכות הבחירה לכולם (פחות או יותר – לכל הגברים ולחלק מן הנשים). בסתר הוא מכשיר אנשים בחידושים טכנולוגיים מן המאה התשע-עשרה, מייסד מערכת חינוך, מקים מפעלים, וטווה רשת של נאמנים שיעמדו לרשותו בבוא המועד להגשים את התכנית.

"בכל פעם שקסם ההבלים ניסה להתנצח בקסם המדע, קסם ההבלים הוא שהפסיד", כך הוא סבור. המציאות עתידה לטפוח על פניו. איומי הנידוי הכנסייתיים וערמומיותם של הקוסמים והמכשפים בני הזמן, הנסמכים על תמימותם ועל פחדיהם של בני האדם, חזקים מן ההגיון, מן המדע, מן השכל הישר. למרות שמסקנה זו מאפיינת יותר את יצירתו של טוויין בשנים מאוחרות וקודרות יותר, היא זו החותמת את הספר.

הספר חובט במבנה המעמדי של אנגליה במאה השישית, בקיטוב הבלתי הגיוני בין שכבה דקה של אצילים, שתוארם מרומם אותם ללא קשר לכישוריהם, להמוני העם הכנועים והצייתניים. אבל ברור שלא לכך כיוון טוויין, שהרי יש חוסר טעם משווע בהפניית ביקורת אל היסטוריה עתיקה שכזו. חיציו של הסופר מופנים אל האנושות בכלל, והרחקת העדות אל העבר הרחוק נועדה ליצור הקצנה שעל דרך הניגוד דווקא מדגישה את המקבילות לזמנו ולזמננו. הוא כותב על הפער בן זמנו בין אינטלקטואלים לעובדי כפיים, על המערכת הכלכלית של אמריקה, על שאריות הכפייה הכנסייתית, על נכונותם של המקופחים לצאת דווקא נגד בני מעמדם, ועוד. בתוך עלילה רבת תהפוכות, משעשעת לעתים, אבסורדית והגיונית לסרוגין, הוא משלב אמירות חוצות זמנים על האופי האנושי, כמו "הרגלים מחשבתיים מקובעים הם אחת הצרות העיקשות ביותר בעולמנו. הם מקבלים ביטוי מוחשי, כמו צורה וחומר ממשיים; ואדם המעלה רעיון שלא חשבו עליו אבותיו הופך מיד חשוד". מפיו של האנק מורגן הוא מביע אמון עז בחינוך, וליד ימינו קלרנס הוא מייחס את הרעיון לגייס לצדם רק נערים צעירים, כאלה שטרם הורעלו על ידי אמונות טפלות ועל ידי אֵימֵי הכנסיה.

היהירות שטוויין מייחס לגיבורו היא ככל הנראה ביקורת מוקדמת על הנטיות האימפריאליסטיות האמריקאיות, ונועה מנהיים מתייחסת לכך באחרית דבר. המחשבה היהירה שלו שצוטטה בפתיחה, עוד בטרם הכיר את המקום שאליו נקלע, הנסיון לכפות טכנולוגיה חדישה – שטוויין היה מאמץ נלהב שלה – על אוכלוסיה שלא הוכשרה לכך, ההתעלמות מכל המסורות והאמונות המקומיות, הבטחון שדרך הממשל שלו היא הטובה בדרכים – בשנים הבאות עתיד טוויין להצביע על תופעות דומות ולגנות אותן.

הספר מעוטר באיוריו המקוריים והמשעשעים של דניאל בירד. חבל שההוצאה לא העניקה לספר כבוד באמצעות הגהה קפדנית יותר. ההחלפה העקבית בין "מין" ל"מן", לדוגמא, מביכה.

מארק טוויין כתב סיפור עלילתי רב דמיון, שעיקרו מסר חברתי שנון, חד ומעורר מחשבה. מומלץ.

 

A Connecticut Yankee in King Arthur’s Court – Mark Twain

גרף

2009 (1889)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

"פרנהייט 451" מתאר עתיד – בלתי נסבל ושקשה להעלותו על הדעת – שבו קריאת ספרים אסורה. הכבאים, שאי שם בהיסטוריה שצונזרה ונמחקה היו אחראים על כיבוי האש, אחראים כעת על שריפת הספרים, לעתים יחד עם הבתים שבהם נמצאו. גאי מונטאג, כבאי מן השורה, מזדעזע יום אחד כשאשה, שנתפסה מחזיקה ברשותה ספרים, בחרה להשרף איתם. הוא גונב ספר ומחביא אצלו, מנסה לשתף את אשתו בסוד הספרים שאסף למרות האיסור, מושפע מאשה צעירה יוצאת דופן ומזקן שמאיר את עיניו, מתעמת עם מפקדו, ובסופו של דבר מוצא מקלט אצל חבורת אנשים שמשימת חייהם היא שימור הספרים בזכרונם, בתקווה שהזכרון המצטבר יצליח בסופו של דבר למנוע מן האנושות מלחזור שוב ושוב על טעויותיה.

הספר סופר פעמים רבות במדיות שונות, והתמצית שלמעלה היא בדרך כלל מה שזוכרים ממנו, או למצער זה בערך מה שאני זכרתי מקריאה קודמת. אבל יש בו יותר מסיפור דיסטופי שצופה עולם דיקטטורי ומשטרת מחשבות.

שתי נקודות רעיוניות משכו את תשומת ליבי. האחת היא העובדה שגיבוריו של ברדבורי אינם מקדשים את הספרים כעצמים אלא מקדשים את תוכנם ואת משמעותם. פאבר, הזקן המרדן לשעבר שהופך את מונטאג לשגרירו, אומר לו זאת בבהירות: "אתה לא צריך ספרים, אלא כמה מהדברים שהיו פעם בספרים […] הקסם הוא רק במה שהספרים אומרים, באופן שבו הם מאחים עבורנו את טלאי היקום". גם החבורה המשננת את הספרים האבודים אינה דבקה בהכרח בטקסט המדויק, אלא במה שיש באפשרותם לזכור, ובעיקר ברוח הדברים ובכוחם. הנקודה השניה מובעת אף היא מפיו של פאבר: "הכבאים נחוצים רק לעתים רחוקות. הציבור עצמו הפסיק לקרוא מרצונו". זו תחזית מאיימת, שהוגשמה בדרך זו או אחרת יותר מפעם אחת: אין צורך בצנזורה מלמעלה, איומים וכפייה נדרשים רק במקרים קיצוניים. בני האדם "הפשוטים" בוחרים מרצונם, מתוך חוסר יכולת או מתוך עצלות, בבורות. הם המאפשרים את הרודנות.

נקודה שניה זו מתחברת לתחזיות האחרות של ברדבורי, חלקן מדויקות להפליא. הגלישה מרוחב היריעה הסבלני אל התמצות קצר הרוח – "במאה העשרים […] הספרים קצרים יותר. תקצירים, סיכומים, תמציות. כל דבר צריך להצטמצם לשורת מחץ"; השתלטות התקין פוליטית, שלצד מעלותיו הוא מצמית את היכולת להתבטא בחופשיות; הדומיננטיות של המדיה וטשטוש הגבולות בינה ובין המציאות – "הסביבה המשודרת אמיתית כמו העולם עצמו. היא הופכת להיות האמת"; מניפולציה של האמת כדי שתתאים למשבצת השידור ולכושר העיכול של הקהל; מתן משקל יתר לחזות על פני המסר. ולצד אלה הוא מתאר טכנולוגיות דמיוניות לזמנו, כמו טלויזיות ענק שטוחות מסך, אוזניות בלוטות' ועוד.

מבחינת איכות ספרותית הספר אינו מבריק בעיני, אך רעיונותיו ותחזיותיו ראויים להקרא. כדאי להקדיש זמן גם לקריאת אחרית הדבר מאת המתרגמת נועה מנהיים. היא מתייחסת לספר על רקע ספרים עתידניים אחרים בני זמנו, ומרחיבה באשר לרעיונות המובעים בו.

מעניין ולכן מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2013 (1953)

תרגום מאנגלית: נועה מנהיים

"החוליה", קובץ ובו שלושה סיפורים, פורסם לראשונה ב-1986, תחת שם העט טל יערי. מי שכתבה את הסיפורים היא הסופרת שולמית הראבן, וכעת, לרגל עיבודו הקולנועי של הסיפור הראשון בקובץ ("מסתור" בבימויו של ערן ריקליס מבוסס על הסיפור "החוליה"), הספר רואה אור תחת שמה.

בשלושה הסיפורים שבקובץ הסופרת מציגה לקוראים את אחורי הקלעים של פעילות המוסד. בסיפור הראשון, "החוליה", רות, סוכנת מוסד, יוצאת לפריז להשגיח על משתפת פעולה לבנונית שעברה ניתוח פלסטי לטשטוש זהותה. בסיפור השני, "הקשר העיראקי", נחקרים התנקשות בחיי דיפלומט ישראלי בניו-יורק ומוות מסתורי של איש עסקים שהיה אמור להפגש אתו. בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", נפגש שליח המוסד עם איש עסקים יווני, שמציע מידע בתמורה למערכת הגנה על המחשבים בעסקו. שני מאפיינים עיקריים משותפים לסיפורים, בנוסף לדמויות המופיעות בשלושתם. האחד – בכולם מתקיים מידור קפדני, שכתוצאה ממנו הדמויות שבסיפורים, כמו גם הקוראים, נותרים במידה רבה בערפל, והמסתורין אינו מפוענח עד סופו. והשני – אמנם מדובר בסיפורי מתח, ופעילות המוסד מרתקת לכשעצמה, אבל הענין האמיתי הוא הגורם האנושי, ההתנהלות של הדמויות בתנאי אי-ודאות, באוירה של קנוניות ושל סיכון חיים. באחרית דבר מצוטט המבקר גרשון שקד, שכתב כי שולמית הראבן יוצרת "עלילה ריאליסטית על רקע של ארוע יוצא דופן המביא לחשיפתו של המצב האנושי", אמירה המתארת במדויק את אופיים של הסיפורים.

נועה מנהיים כתבה אחרית דבר מעניינת, בה היא דנה בהיבטים שונים הנוגעים ליצירתה של הראבן. בין השאר היא עוסקת בשאלה מדוע בחרה לפרסם את הסיפורים בעילום שם, וסוקרת את תולדות יצוגו הספרותי של המוסד. למרות שחשתי תסכול מסוים בשל המידור שהזכרתי קודם, נהניתי מאוד מן הקריאה, בעיקר בשל סגנונה של הסופרת, שאותו תיארה יפה נועה מנהיים: "החוליה הוא ספר "הראבני" במובהק, גדוש בצמצום, עולה על גדותיו בלשון ההמעטה המפורסמת שלה, נקי וצלול עד כדי כך שניתן לראות בו הרחק, מטה ופנימה, אל תוך מעמקיו ורבדיו".

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

1986

"מפנקסו של שרלוק הולמס" הוא השלישי בסדרת כל סיפורי הבלש. הוא כולל בין השאר סיפורים שפורסמו קודם לכן בספר בשם "הקידה האחרונה". לספר צורפה אחרית דבר מעניינת מאת נועה מנהיים.

קצת מיותר לכתוב המלצה על הספר, כי המלצה במקרה הזה היא מובנת מאליה. כל אחד מהסיפורים הוא תענוג בפני עצמו, וכולם ביחד מספרים את סיפור כשרונו של ארתור קונן דויל, שהצליח לברוא רצף של סיפורים חכמים, מרתקים, המציגים שתי דמויות בלתי נשכחות – שרלוק הולמס וג`ון ווטסון.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי בכל ספרי הסדרה זו העובדה שהסיפורים אינם מובאים בסדר כרונולוגי. כך, לדוגמא, הסיפור "הקידה האחרונה", שהוא מן המאוחרים שבסיפורי הולמס נכלל בספר הזה בסופו של החלק הראשון. מכל מקום, זוהי הפרעה מינורית, שכן כל סיפור עומד בפני עצמו.

מרבית הסיפורים מסופרים מפיו של ווטסון. שניים מסופרים מפי מספר חיצוני, ושניים מפיו של הולמס עצמו, שנכנע, לדבריו, ללחץ של ווטסון לתאר ארועים מנקודת מבטו. באחד משני הסיפורים הללו הולמס מתייחס להבדלים שבין כתיבתו שלו לזו של ווטסון, ובעצם מאיר בכך את אחד מסודות קסמם של הסיפורים – מערכת היחסים שבין השניים. ווטסון, שמכיר ומוקיר את הולמס שנים רבות, לא מפסיק להעריך את שכלו החד ואת כושר ההתבוננות שלו, ותופס בחיוך ובלי טרוניה את התפקיד השני בהיררכיה. שוב ושוב הוא מופתע מהצלחותיו של הולמס, ומתפעל כשהוא מסיק מסקנות מרחיקות לכת במקום שאחרים אינם רואים אפילו קצה רמז. פעמים רבות אפשר לשמוע ולראות בכתיבה שלו כיצד הלסת נשמטת בתדהמה ובהפתעה, והתחושה הזה של התפעלות ושל גילוי חוזר ונשנה של כישוריו של הולמס מדבקת, כך שהקורא (או לפחות כך זה במקרה שלי) מוצא עצמו מעריץ ומשתומם שוב ושוב.

תחילה חשבתי לקרוא את סיפורי הקובץ בהפסקות, סיפור פה סיפור שם בין ספרים אחרים, אבל ההנאה מכל סיפור משכה אותי לזה שאחריו, וקראתי את הספר ברצף.

יפה בעיני הבחירה להוציא לאור את סיפורי שרלוק הולמס כסדרה בעלת עיצוב אחיד ופשוט המשדר מכובדות.

 Sherlock Holmes – Arthur Conan Doyle

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מאנגלית: מיכאל הנדלזלץ ואורי בלסם