תגית: נועה קול

רוזה היא אשה סובייטית ממוצא טטארי, נשואה לאיש מפלגה, שלדעתה אינו מנצל כיאות את מעמדו, אם לבת שהיא בעיניה מכוערת וטפשה, ואוטוטו סבתא לנכדה שבה היא תולה תקוות גדולות. בעולם כולו, כך היא מאמינה, יש אדם מושלם אחד, כלומר היא עצמה, ומכוח שלמותה היא נדרשת ורשאית לנהל את חיי כל סובביה. מי שמתנגד לה הוא טיפש, או לא מחונך, או חצוף, ובבירור שוגה. רוזה אינה נותנת לעובדות לבלבל אותה: היא מגדירה את עצמה אשת חינוך בכירה ומוערכת, למרות שתפקידה הוא לתייק מסמכים בארכיון. אם דעתה היום הפוכה מדעתה אתמול, היא צודקת בשני המקרים, ובאותו הלהט.

סיפורה, שמצטייר תחילה מצחיק איכשהו, בעיקר בגלל חוסר המודעות המוחלט שלה, ולמרות אומללותם של בעלה ושל בתה, הופך בהדרגה לסיפור טרגי, כשהיא מצליחה לסכל כל סיכוי של הבת לאושר, ומוכנה לרמוס גם את נכדתה בדרכה אל הגשמת תוכניותיה. כל זה כשהיא משוכנעת שהיא פועלת לטובת משפחתה כפוית הטובה. יש משהו מבלבל בדמותה של רוזה, כי לצד ההרס שהיא גורמת, היא מפגינה אומץ ונחישות מעוררי הערכה. היא עמלה בפרך – "חזרתי לעבוד כמו נמרה. היתה לי מטרה. רק עיוור היה יכול שלא לראות כמה סולפיה חולה. הייתי צריכה כסף בשביל הטיפול שלה" – ואינה בוחלת בחיזור על הפתחים ומתנות שוחד בידיה. גם בנסיבות קשות היא מצליחה לשמור על הכרה בערך עצמה, לקום על רגליה גם אחרי נפילות, ולטפח את הופעתה.

אם בתחילה חשבתי שמדובר במקרה של חוסר מודעות, וניסיתי לדוג רמזים שיסבירו כיצד הגיעה לכך, הרי שבהמשך, אי שם במעמקי העלילה, כשרוזה גלשה אל התנהגות מעוררת בחילה ממש ואימה הזדחלה אל הסיפור, עלה בזכרוני ספר שקראתי לאחרונה, "מוקף בפסיכופתים". הספר אמנם שטחי בעיני, אבל למדתי דרכו מהי פסיכופתיה, וכיצד מאבחנים אותה. מבחן הייר מצורף בתחתית הסקירה שבקישור, וכשהחלתי אותו על רוזה, שקיבלה לפי מיטב שיפוטי הלא מקצועי ציון מעל 20 (לדברי אריקסון מעל 15 יש מקום לדאגה), הבנתי שאלינה ברונסקי מובילה אותנו לסיור במוחה של פסיכופתית (וגם אם לא זו היתה כוונתה, זו היתה החוויה שלי): ערך עצמי גרנדיוזי, העדר חרטה או אשמה, קשיחות וחוסר אמפתיה, הפקרות מינית, עורמה ומניפולטיביות וכיוצא באלה – צ'ק, צ'ק, צ'ק. "מאז ומעולם היה טיפוס משונה", היא מסכמת בלקוניות את פרשת התאבדותו של אחיה. "אנשים אהבו שמסובבים להם את הלב בחזה. לא יכולתי להבין את זה", היא תוהה על רגישותן של הבריות. "התרוממתי באלגנטיות. לא כל אחד מחזיק בכשרון להתקלף בצורה מכובדת מכורסה רכה. אני כן", היא מחמיאה לעצמה.

אפשר להבין את הספר גם בדרכים אחרות. אפשר לראות בו ביקורת על המצוקה שאליה נקלעו נשים בברית-המועצות – המשפחה נאלצת לחלוק דירה קטנה עם אשה זרה ולכלות שעות בתורים למוצרי יסוד – מצוקה שמאלצת אותן לרמות ולתחבל ולנקוט בכל אמצעי כדי לזכות ברווחה מסוימת או כדי להסתלק משם. אפשר לקרוא אותו כסיפור על נרקיסיזם שמתפתח לכוח הרסני רומס כל. ואפשר בדוחק למצוא בו אשה חזקה, אולי אפילו בעלת כוונות טובות, שמדחיקה כל רגש בדרכה אל יעדיה. כל קריאה כזו מאתגרת את גבולות ההזדהות והחמלה. אני בוחרת בזוית הפסיכופתית ובהפניית החמלה כולה אל הקורבנות שנקלעו אל עין הסערה.

כך או כך, הכתיבה של אלינה ברונסקי סוחפת, והספר מטריד ומעורר רגש עז. התרגום של נועה קול זורם בטבעיות, והספר מומלץ.

את העטיפה היפה איירה שרית עברני.

נ.ב. לרוזה אין מושג איך לבשל תבשילים טטאריים, חריפים ולא חריפים.

Die Shärfsten Gerichte der Tatarischen Küche – Alina Bronsky

תשע נשמות והכורסא

2018 (2010)

תרגום מגרמנית: נועה קול

אוטו זילברמן, איש עסקים יהודי-גרמני, מבין שהאדמה בוערת תחת רגליו. השנה היא 1938, היטלר עומד בראש המדינה כבר חמש שנים, וזילברמן הולך ונדחק לפינה. על עסקיו משתלט שותף, שאמנם מתייחס לזילברמן כאל ארי שהוחלף בילדותו, לא יהודי אמיתי, אבל מאזן הכוחות ביניהם נוטה בבירור לטובת השותף ולרעת המייסד והבעלים. מכיוון שהוא יודע שיצטרך לעזוב את גרמניה, הוא מבקש למכור את ביתו, אבל ידידו מציע תמורתו מחיר מגוחך, מודע היטב למצוקתו של זילברמן, שייאלץ לקבל כל מחיר שיוצע לו. אם עד כה היה זילברמן סבור שזמנו בידו כדי להמשיך לנהל את עסקיו בניחותא יחסית, בא ליל הבדולח וניפץ את כל אשליותיו. בעיצומו של משא ומתן על מכירת הבית, מתדפקים הפורעים על הדלת. זילברמן מצליח לחמוק דרך הדלת האחורית, הבית נבזז, ואשתו הנוצריה נמלטת אל משפחתה. בימים הבאים יהפוך זילברמן לנע ונד, אדם במלכודת, אינו חש בטוח בשום מקום, נבגד על ידי מכריו, ורק התנועה הבלתי פוסקת מעיר לעיר תביא שלווה מוגבלת לנפשו עד לסיום הבלתי נמנע.

ואולי ככה זה ימשיך לעד. עכשו אני נוסע. נוסע נצחי.

למעשה כבר עזבתי את הארץ.

היגרתי לחברת הרכבות של הרייך הגרמני.

 אני כבר לא בגרמניה.

אני ברכבות שנוסעות בגרמניה. זה הבדל משמעותי. הוא הקשיב שוב לנקישות הגלגלים, מנגינת הנסיעה.

אני בטוח עכשו, הוא חשב, אני בתנועה.

כן, וכמעט נעים כאן.

גלגלים מקרקשים, דלתות נפתחות, זה בהחלט יכול להיות נעים, רק לא לחשוב יותר מדי.

אולריך בושוויץ, בן לאיש עסקים יהודי ולאם פרוטסטנטית, נאלץ לגלות מגרמניה כשהחלו רדיפות היהודים. באנגליה, עם פרוץ המלחמה, נכלא כאויב, והוגלה לאוסטרליה. את הספר כתב ב-1938, ופרסם אותו שנה אחר-כך בשם עט באנגלית (בגרמניה נמצא לספר מוציא לאור רק ב-2018). בזמן אמת תיאר את תחושתו של זילברמן הנרדף, אדם שראה עצמו גרמני, שנלחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, וזיהה את עצמו כגרמני-יהודי, בסדר הזה, אבל גרמניה החדשה דחתה אותו. זילברמן מיטלטל ללא הרף בין תכניות שונות – לברוח לצרפת, להתאחד עם אשתו, לחלץ את כספו מידי שותפו, להשתקע במלון, להמשיך לנוע – וחוסר הוודאות המסוכן מביא אותו לשנות את כוונותיו כשבשבת. הוא כועס על המכרים שהפכו לו עורף וניצלו את מצוקתו, ובו בזמן תוהה אם הוא לא חשדן מדי כלפיהם. הוא מתרעם על הקרובים שמתנכרים לו משום שהוא מסכן אותם, ובעצמו שומר על ריחוק מיהודים בעלי מראה יהודי מובהק משום שהם מסכנים אותו. הוא יודע היטב שהקורבנות של המשטר אינם אשמים בגורלם, או כפי שהוא אומר לאשתו, "מי ששכח ללבוש אפוד מגן בזמן, אשם בכך שירו בו?", אבל ביאושו ובתסכולו הוא מאשים את הקהילה היהודית בגורלו שלו: "אחרי הכל, לכם אני חב את מצבי כעת. אילולא הייתם, הייתי יכול לחיות בשלום. אך מאחר שאתם ישנם, אני תקוע בקהילת האסון שלכם!"

בושוויץ מפגיש את גיבורו הנודד עם דמויות שונות. באחת הנסיעות ברכבת הוא משחק שחמט עם חבר המפלגה הנאצית, ומביס אותו, ואחר-כך חושב בשמחה, "האיש הזה בהחלט היה בן אדם, למרות סמל המפלגה. אולי לא הכל נורא כל כך. אנשים כאלה, שאפשר לשחק איתם שחמט, ושיודעים להפסיד בלי להיעלב ובלי להגיב בגסות רוח, לא נהפכים בקלות לשודדים ורוצחים". תמימות צובטת לב. ברגע של משבר הוא מתוודה בפני אשה צעירה ברכבת על היותו יהודי נמלט, וזו מגיבה באטימות: "למה שלא תנסה לראות את הצד ההומוריסטי בענין?", וגם "תשמח שהחיים מאלצים אותך להשתחרר קצת, לשם שינוי. ברור שמדובר באסון, אבל אני מאמינה שהאסון הזה מביא עמו תחושת חיים מועצמת". הבדידות והיאוש שלו מוחלטים.

אולריך בושוויץ בן העשרים ושבע נהרג ב-1942, כשטורפדו גרמני פגע בספינה הבריטית שבה עשה את דרכו חזרה מאוסטרליה. את "הנוסע" כתב בקדחתנות מנהמת לבו, ושמונה עשורים אחר-כך מגיעים אלינו תיאוריו המסויטים את המלכודת שסגרה על יהודי גרמניה, כשארצם הפקירה אותם, ומדינות אחרות סירבו להניח להם לבוא בשעריהן. "הנוסע" הוא ספר מדויק, זועם ומיואש, וראוי מאוד לתשומת לב.

Der Reisende – Ulrich Alexander Boschwitz

אחוזת בית

2019 (1938)

תרגום מגרמנית: נועה קול

אונורה דה בלזאק נולד ב-1799. למרות היותו בן יחיד למשפחה מבוססת למדי, נמסר מיד לאחר היוולדו למשפחה אומנת – אחותו שנולדה שנה וחצי אחריו נמסרה אף היא לזרים – והושב לבית הוריו רק בהיותו בן ארבע. בילדותו ובנעוריו למד בפנימיות, מנותק ממשפחתו, נתון למשטר מחמיר שכלל עונשים גופניים וכליאה בצינוק. עם סיום לימודיו יועד להיות עורך-דין, אך לא מצא את מקומו בעבודה משרדית, ועקר כנגד רצון הוריו לפריז בנסיון להשיג תהילה ועושר בכתיבה. במשך עשור כתב ספרות זולה להמונים, עליה חתם בשמות עט. כתיבה זו יכלה להספיק לפרנסתו לולא היה שקוע בחובות כבדים כתוצאה מיזמות עסקית כושלת. החובות ירדפו אותו כל חייו, הן בשל יוזמות כושלות נוספות, והן בשל בזבזנות ראוותנית שלא התחשבה ביכולותיו. בהיותו כבן עשרים ותשע פרסם לראשונה יצירה ספרותית תחת שמו, ובמהרה קנה לעצמו שם בכל רחבי אירופה. בצרפת זכה להצלחה פחותה בעיקר בשל התנהלותו החברתית הבלתי שגרתית, הרגלי ההגיינה הבלתי מספקים שלו, נימוסיו הלקויים, ולהיטותו הבלתי מוסתרת להמנות עם מעמד האצולה. בלזאק היה סופר בלתי נלאה, שכתב חמש-עשרה שעות ביממה, והיקף היצירה שלו היה יוצא דופן: תחת הכותרת "הקומדיה האנושית", מכלול היצירות שנועדו להקים היסטוריה לצרפת של המאה התשע-עשרה, נמנות למעלה מתשעים יצירות, ביניהן שבעים וארבעה רומנים כמו "אבא גוריו" (שנכתב בתוך ארבעים יום), "אז'ני גרנדה" ו"הדודן פונס". את כולן כתב בתקופה של עשרים שנה עד מותו בהיותו בן חמישים ואחת בלבד.

הביוגרפיה של בלזאק היא יצירתו האחרונה של שטפן צווייג. צווייג החל לכתוב אותה עוד בהיותו באוסטריה, והמשיך לכתוב אחרי בריחתו לאנגליה. רשימותיו נותרו באנגליה כשעבר לברזיל, בה כמעט השלים את היצירה. התאבדותו ארעה לפני סיום כתיבת הביוגרפיה, וידידו ריכרד פרידנתל ערך אותה על בסיס הגרסה האחרונה שכתב צווייג בתוספת השלמות מגרסאות מוקדמות. באחרית דבר לספר הוא מספר על תהליך העריכה.

צווייג כותב נפלא, כרגיל, מחיה את בלזאק ואת התקופה בה חי, מוליך את הסיפור בשטף מלידה ועד מוות, ומעורר רצון עז לשוב ולקרוא את ספריו של גיבורו. "גיבורו" במקרה זה היא מילה מדויקת, לא במובן של דמות מרכזית ביצירה ספרותית, אלא כמושא להערצה. שכן צווייג מעריץ את בלזאק ללא סייג, מספר על הליקויים באופיו, אך ממעיט בערכם, משום שלתפיסתו הכל מתגמד מול גאונותו של הסופר. הציטוט הבא מתוך מכתבה של מאדאם דה הנסקה, האשה שנישאה לו זמן קצר לפני מותו, מייצג במידה רבה את תחושותיו של הביוגרף כפי שהן באות לידי ביטוי בספר:

"יש באיש הזה משהו שהוא מעבר לגינונים נכונים או שגויים: טבעו הגאוני מחשמל ומרומם את הרוח אל המחוזות הנעלים ביותר. הגאונות שלו תולשת אותך מעצמך; היא גורמת לך להבין מה חסרת בחייך עד כה […] ואילו נאלצנו להפרד מעתה ועד עולם, הוא היה מוסיף להיות לי לפיד-חיי ולהפיץ את אורו כל העת לתוך עיני מוכות הסנוורים".

צווייג מוכה הסנוורים קובע כי בלזאק באמת משתייך לאותם גאונים שגאונותם היתה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל צורה שהיו בוחרים. אפשר היה לחשוב עליו כמירַבו שני, כטֶלראן, כנפוליאון, כיזם מצליח, כראש וראשון לסוחרי האמנות, כמבריק מבין הספקולנטים. הסתירה בין כל מה שיסופר בהמשך על כשלונותיו של בלזאק בכל תחום פרט לכתיבה להצהרה הפומפוזית הזו, אינו מטריד אותו. באותה מידה הוא אינו מוטרד כלל משאיפתו של בלזאק למצוא אשה אך ורק על פי המפרט הבא שיביא לו תועלת מינית ופיננסית: אלמנה, עשירה, בת לא יותר משלושים, נאה. יתרה מזו, על אף השקרים ששיקר בלזאק לארוסתו במשך כעשור, ועל אף בגידותיו התכופות, צווייג מצפה ממנה למחול לגבר שבסופו של דבר לא היה באמת רודף-שמלות אלא הוכיח לעולם כולו את רצינותו ומסירותו הרוחנית באמצעות יצירתו הכבירה, כאילו האחרון מבטל את הראשון. ואף יתרה מזו, הוא כותב, היינו מצפים ממנה להכפיף את עצמה אליו ולרצונותיו (צווייג קשישא מתגלה כאן כשוביניסט לא קטן. כך, לדוגמא, הוא מתייחס לנשים קוראות, כשהוא כותב על התרשמות הציבור מיצירתו של בלזאק: גם קוראים מערכאה גבוהה יותר מזו של קהל הנשים הנרקיסיסטי, הנוטה להקשר לדמויות רק כדי לרחם על עצמו באמצעות ההזדהות עמן, מתפעמים מרבגוניותו ודחיסותו של הסופר). את העמדת הפנים של בלזאק, את הראוותנות והסנוביזם שלו, המכסים על עוני ומחסור, הוא פוטר בחינניות, כמעט קושר לו כתרים: אחת הטקטיקות המבריקות ביותר של בלזאק קשורה ליכולתו להסתיר את סודותיו האמיתיים. עמדתו היא חד-משמעית – את בלזאק יש לשפוט רק על פי קנה המידה הזה, כלומר קנה המידה של יצירתו. עמדה שיש בה ממש, למרות שבכך היא בעצם מייתרת את הביוגרפיה.

מעניין לציין שבניגוד ל"החלקת" פגמי האישיות של בלזאק, צווייג אינו עושה לו הנחות כשמדובר ביצירה הספרותית. הוא מתייחס בזלזול, כמעט מתבייש בשמו של בלזאק, ליצירות שכתב בעשור הראשון בשם בדוי. הוא אינו מנסה להאדיר את מחזותיו הכושלים, והוא מצביע על חולשות בכמה מספריו. כל אלה אין בהם כדי לסתור את מעמדו כיוצר יחודי, אינטנסיבי, שברא ביצירתו עולם ששיקף בנאמנות את תקופתו ונותר רלוונטי עד היום.

במבוא לספר "מלביש" יעקב גולומב על הביוגרפיה של בלזאק מרכיבים אוטוביוגרפים של צווייג. לדעתי, פרט לקביעה "הגד לי על מי אתה כותב – ואומר לך למי אתה שואף להידמות", הקישור בין הביוגרפיות של שני הסופרים מאולץ ובלתי הכרחי. על הערצתו של צווייג לבלזאק כותב גולומב ש"בכל אלה אנו מוצאים את היהודי-השולי המעריץ את הגוי הכביר ורב המפעלים", ותולה בכך את יחסו הסלחני כלפיו. לא השתכנעתי.

למרות ההסתיגויות, ולמרות ש"התווכחתי" במהלך הקריאה עם שני הסופרים, אני בהחלט ממליצה על הספר. הוא קריא מאוד, מעניין מאוד, וכשרונו היחודי של שטפן צווייג מזַמן היכרות חיה ותוססת עם בלזאק ועם תקופתו.

Balzac – Stefan Zweig

כרמל

2016 (1946)

תרגום מגרמנית: נועה קול